התקהלות

פרופ. עמיה ליבליך | 30/8/2020 | הרשמו כמנויים

מילה זו חדרה לשפתנו בשכיחות גדולה יחד עם נגיף הקורונה, יחד עם המילים "מרחק חברתי", "קפסולה" ועוד. בסוף השבוע האחרון בירושלים, חוויתי בצורות שונות שלושה סוגי התקהלות, או ליתר דיוק – שתי התקהלויות ואנטי-התקהלות.

את הראשונה בהתקהלויות חוויתי בפועל, ב"לייב". יצאתי להשתתף בהפגנה הגדולה במה שמכונה "בלפור", באיזור שפעם כינינו פשוט מאוד טרה-סנטה, קרוב למגורי כשהייתי ירושלמית. זה היה יום שישי אחר הצהריים, בקבלת שבת, פסק זמן שנחשב למאופק מכל האירועים המתרחשים שם. היה מאוד חם. היו המון אנשים, צעירים מבוגרים וזקנים, גם ילדים, אפילו בעגלות. כמעט כולם עטו מסיכות. הנוכחים הסתובבו באופן רגוע (המשטרה הייתה מרוחקת למדי), חלקם ישבו על המדרכה או הכביש. באמצע התרחשה הופעה של מעין ריקוד מודרני מלווה במילים. הרקדנים היו מרוחקים זה מזה. הקהל היה ממושמע לגמרי, ובלי כל גדרות הפרדה נתנו להופעה להימשך כשהצופים מסביב. התפילה עדיין לא התחילה, "היא תתקיים בודאי", אמרו לי מכרים. מבחינת הקורונה זה נראה לי מסוכן להשתהות במקום, מרחק חברתי לא היה שם, ואני מיהרתי להתרחק.

בינתיים נכנסה שבת בצפירה הירושלמית הממושכת שמכריזה על הזמן המדוייק להדלקת נרות מידי שבוע. אחותי חיכתה לי בביתה. "בואי אראה לך התקהלות מסוג אחר לגמרי, בעצם לא התקהלות". צעדנו לעבר רחוב אחד העם, רחוב אחר בשכונת טלביה, המקביל לבלפור המפורסם. ברחוב עבודות תשתית, המדרכות חפורות, גדרות מתכת מכוערים חוסמים חלקים מסוכנים להליכה, ובעצם אין ברירה אלא לצעוד על הכביש, שמזמן לא נסלל. אחותי מצביעה על גברים בחולצות לבנות וכיפות, מסיכות תכולות על פניהם, או ב'היכון' על הצוואר, רובם לא צעירים, ישובים בפתחי בתיהם ברחוב, על הגדר, על כסא שהובא מהבית, או במרפסות. "כאן", היא מצביעה על הקומה השנייה באחד הבתים הישנים, "כאן למעלה נמצא שליח הציבור, המוביל את התפילה". ואכן, בשעה הנכונה התחילה תפילה, שהתנהלה ברובה בניגון, ומחצר לחצר, בפתחי בתים מקצה הרחוב ועד סופו, על המרפסות, במרחק חברתי מושלם, הושמעה קבלת שבת במלואה בנעימות המסורתיות, בלא הגברה, בלא תופים או ליווי כלשהו. לא ברור לי איך האקוסטיקה אפשרה, אבל שמענו היטב. והיה משהו כל כך רגוע ומעורר השראה ברגעים האלה. חבריי הירושלמיים סיפור לי למחרת כי תפילות רחוב כאלה מתקיימות בכמה איזורים בירושלים, ואולי בעוד מקומות בארץ. אני קוראת לה אנטי התקהלות, ואולי התקהלות שבלב.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מה השלישית ודאי תוכלו לנחש. לא הייתי באומן, אבל את תמונות ההמון המתאסף באומן כולנו מכירים היטב מצילומי הטלויזיה. המון כל כך גדול של גברים, צפופים ונרגשים. ברור לי שיש אקסטזה בעצם נוכחות ההמון, התחושה של כל יחיד שהוא חלק ממשהו ענק, מעין יצור חי, נושם ומשמיע קול. הפרט נוטה לאבד את עצמיותו ולהיכנס לרגע לחוויה על-מציאותית, ואפילו אל-חושית, של התעלות. פסיכולוגיה של ההמון, קוראים לזה המומחים. אני מבינה מה מושך אנשים לעלייה לרגל, הערגה לביחד, לסליחה, להבטחה שיהיה טוב מעתה, וחוויה רוחנית שהיא לעיתים אוטנטית ולפעמים אפילו משנת חיים. אבל להתעקש על קיומו של האירוע בשנה כל כך בעייתית לכולנו... מכאן אינני צריכה להמשיך.

ולסיום רציתי להגיד לקוראי הבלוג שאני מודה לכם על היותכם קהל נפלא להרהורי, ולברך את כולכם בשנה טובה, שנת בריאות ופרנסה.