מביטים בעץ ומגלים את העץ בלי לתור בו אחרי ציפורים
עלון פסיכולוגיה עברית | 27/3/2016 | הרשמו כמנויים
איזו צורה של התבוננות דרושה כדי להתוודע אל נפשו של המטופל ולהבין את המצוקה שאיתה הוא מגיע? המבט שלנו יכול להיות ממוקד, או דווקא רחב; מאורגן דרך קריטריונים אבחנתיים או מפוזר ומגשש בניסיון להרכיב תמונה.
יתכן שבעבר היה קל יותר להשיב לפחות מהו המבט שאליו אנו שואפים לכוון את ראייתנו, אך ריבוי הגישות והשינויים בשדה הפסיכותרפיה כיום מעמיד לרשותנו מגוון עדשות, ממקדות ומרחיקות, שלא תמיד קל לבחור ביניהן. מתוך התלבטות זו צפתה יעלה ורטהיים בהרצאתה של ננסי מקוויליאמס ובחרה בעקבותיה בפרספקטיבה שהיא מחד רחבה דיה כדי לתפוס את האדם בשלמותו ולא רק סימפטום מסוים, אך מאידך מאורגנת לפי היבטים שונים של מרכיבי הבריאות הנפשית שהגדירה מקוויליאמס. ההתבוננות על אוסף מגוון זה של תפקודים נפשיים מאפשרת היכרות ייחודית ומעמיקה עם המטופל ועם מקורות הקשיים שלו, במקום ראייה מבוססת פנומנולוגיה בלבד.
הקריאה לראייה רחבה יותר של האדם שבמוקד הטיפול ושל משפחתו נכחה גם בדבריה של אליסיה גרינבק, על הקשר בין צוותים חינוכיים לבין משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים. הבנת הצרכים של משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים, מתוך היכרות עם דרך ההתמודדות הייחודית שלהן עם מגבלת הילד, הכרחית על-פי גרינבק לעבודה החינוכית עם הילד עצמו.
מסע אופניים במדבר הפך עבור קרן רם בר יוסף להזדמנות לאמן את המבט, ובעיקר את יסוד האמונה שנחוץ בכל צורות ההתבוננות: האמונה שעצם המבט המבקש להכיר יוביל לבסוף למה שמבקש להתגלות. אמונה כזו בהתבוננות אפיינה גם את שיריו של ישראל אלירז, ממנו נפרדנו השבוע. בקריאת שירה כמו בחדר הטיפול, ההתבוננות הפתוחה במילים מאפשרת להכיר את השפה של המשורר תוך שהיא מהדהדת גם את השפה האישית שלנו. על כן כותבת עמיה ליבליך שאין אף פעם לשירים פירוש אחד, אלא ישנו רק הרגע המתהווה בין הקורא לבין היצירה. ברגע כזה משתף גיא פרל בהתייחסותו לשיריה של מאיה טבת דיין בספרה "ויהי ערב ויהי תוהו".
"תכף רואים כשאדם רואה באמת. הבט איך
הם מביטים בעץ ומגלים את העץ בלי לתור בו אחר ציפורים."
(ישראל אלירז, מתוך "מה היה אחרכך?")
