פסיכולוגיה עברית

×Nathalie Vessié-Hodges
Nathalie Vessié-Hodges ©
זכור אותי

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

עמוס עוז

רות נצר | 4/1/2019 | הרשמו כמנויים

קשה להאמין, אבל גם הוא איננו.

קראתי מה שאנשים סיפרו איך עוז הגיב בנדיבות לספרים שלהם. אבל חלף שבוע עד שנזכרתי, כי ממש שכחתי, שגם אלי הגיב כך. ב- 2012 יצא לאור ספרי האוטוביוגרפי 'ההתחלה – נומה עמק'. כששלחתי לו את הספר שלי כתבתי לו שספרו האוטוביוגרפי 'על אהבה וחושך' נתן לי השראה ורשות לכתוב את ספור המשפחה שלנו. ועמוס ענה, בשורות ארוכות הולכות ומשתפלות שמאלה למטה, כך שהדף כולו נראה כמו טקסט אלכסוני:

קראתי את הספר כולו בעניין ובהתרגשות.
תאורי הילדות בקבוץ בעמק בית שאן, תאורי ההורים והורי ההורים, תאור ההתבגרות והנעורים, זקנתם, מחלתם ומותם של ההורים – כל אלה מצויירים ביד דקה ומדייקת. ספר חם.

אלתרמן כותב ב'שמחת עניים' -

כי כפול העולם, כי הוא שניים
וכפולה היא המיית מספדו
כי אין בית בלי מת על כפיים,
ואין מת שישכח את ביתו.

לבלי קץ אל ערי נכאינו
יושבי חושך ותל ניבטים
נפלאים נפלאים הם חיינו
המלאים מחשבות על מתים

בהוקרה והערכה

עמוס עוז


מתוך דבריו מה שהכי ריגש אותי זו האמירה שהספר חם.
עמוס ציין שני קטעים שבמיוחד דברו אל לבו. בשניהם הטקסט נוטה להיות פואטי. אבל מעניין במיוחד הטקסט הראשון שהוא מצביע עליו, טקסט שבו אני כותבת על חשיבות האבות של המשפחה שממשיכים להתקיים בנו, ועל סוד התאבדותה של סבתא שלי. זה כמובן מתקשר לי עם התאבדותה של אמו.

פרופ' ניצה בן דב כותבת היום, 4.1.19, במאמר בעתון הארץ על כך שכל כתיבתו של עוז בכל ספריו מצביעה על הפצע המרכזי של חייו, הפצע של התאבדותה של אמו.
מרבים לצטט את עוז שאמר שאין סופר שאין לו פצע שמביא אותו לכתיבה. פחות מזה, או כלל לא נאמר, שהכתיבה היתה עבורו דרך לריפוי הפצע, אף שהפצע אינו נרפא ממש לעולם, הוא זקוק ללא הרף לתהליך הריפוי.
מדובר על המטפל, כל מטפל, שאינו יכול להיות מטפל אם אינו המרפא הפצוע. זה שכמו כירון במיתולוגיה היוונית, היה בעל פצע שאינו נרפא, ומהפצע הזה שאב את ידע הרפואה שלו שאותו העביר לאסקלפיוס אל הרפואה. גם הסופר, והמשורר והאמן – נושאים בהם פצע שמניב מתוכם את כושר הריפוי.
עוז היה המספר המרפא הפצוע. הוא כתב בגלל הפצע אבל גם ריפא לעצמו את הפצע במלים. גם אם הפצע לעולם ישאר ולא לגמרי ניתן לריפוי, ניתן לחיות איתו.
אני מאמינה שכל כתיבה, כמו כל אמנות, היא מעשה של ריפוי לעצמך, ובמקרה הטוב גם לאחרים.
עבורי כל כתיבה שלי, גם כתיבה עיונית, היא מעשה של ריפוי.

על הפצע כתבתי:
"כמו ברחם, פצע התינוק ישן בי, לפעמים
משהק, מניע גפים, לפעמים צועק.
פצע בלתי נראה שנושך אותי
נוגס בי בטקס יומיומי" (הגוף היחיד. 2015)

עמוס הילד החליף את שם משפחתו הגלותי קלאוזנר לעוז הישראלי. מי נותן לעצמו שם מחייב כזה? אדם צריך להיות יהיר מאד או לחילופין בעל אמונה גדולה כדי להעניק לעצמו שם כזה. הרי כתוב במקורותינו: "ה' עוז לעמו יתן. ה' יברך את עמו בשלום". אני מאמינה ששמו העניק לו עוז, תעוזה לשאת את דבריו נוכח הכלל גם אם כינו אותו בוגד. הוא האמין ביעוד שלו כסופר. הוא האמין באמת שהביא. אולי מכאן ההחלטיות הנחרצת שבה דיבר בבטחון שכזה, ברהיטות לשון שרבים קנאו בה. לא מדובר רק בעוז רטורי-ווכחני אלא בעיקר בעוז של יושרה פנימית.
והיה צורך בעוז כאשר מילא את תפקיד הסופר כצופה לבית ישראל, כשהוא חושף את הצל של החברה. ריפוי הפצע אינו רק ריפוי כאב ביוגרפי אלא גם התמודדות עם הצל – הצל האישי והמשפחתי והצל של החברה.
גם לי הפריעה במידת מה הרהיטות הזו שלעולם לא מגמגמת. אולי לכן בשנים האחרונות העדפתי לקרוא לא את עוז אלא את אפלפלד, שלשונו ולשון גבוריו כל כך כל כך פשוטה וחרישית.

דבר אחר:
פרופ. אברהם בלבן כתב בסוף שנות השמונים של המאה העשרים שני ספרים שהם נתוח יונגיאני מרתק של כתיבתו של עוז. עוז עצמו העיד שאכן קרא את יונג אבל היה יונגיאני עוד לפני שקרא את יונג.
מתוך ספרו של בלבן, 'אל הלשון וממנה' (1988) אביא מוטיב מרכזי:
גבוריו של עוז יוצאים למסע כדי למצוא מזור לנפשם אבל שום מסע בעולם לא מביא את הגאולה והמנוחה כי המסע הנדרש הוא פנים נפשי. כך בנובלה 'עד מוות' עוז מספר על מסע הצלב של הצלבנים שמחפשים את היהודי הבוגד שביניהם, ובסופו של דבר מבין הגבור המרכזי שהיהודי שהוא רודף אותו הוא בתוך נפשו שלו.


עוד בבלוג של רות נצר

הפסוק אומר: 'ויהי בבואנה בית לחם ותהם על העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי'. השיר שכתבתי ומובא כאן פותח...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.