בלונדיניות ופסיכולוגים סרקסטיים נהנים יותר או נאמנים פצעי אוהב

ד"ר רפאל יונתן לאוס | 3/5/2018 | הרשמו כמנויים

[מוזיקת רקע מומלצת Alanis Morrissette – Ironic, , https://www.youtube.com...=Jne9t8sHpUc ]

כמעט חצי שעה עמדתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי בשמש ירושלמית קדושה וקופחת. כצפוי האוטובוס היה צפוף ועמוס לעייפה ומצאתי את עצמי בתנוחה מוכרת, יד אחת אוחזת במוט והשנייה מגינה מפני תיקים ומרפקים תועים של אנשים זרים קרובים מדיי. ברגעים כאלה אני הופך לאוהב אדם פחות ופחות ככל שהנסיעה מתארכת והמנהג של התרכזות איש איש בטלפונו (ורצוי עם אזניות) שבנסיבות רגילות נראה לי מנוכר הופך למובן מאליו. עמק המצלבה חלף על פנינו בחלון ומספר אנשים שישבו בצל העצים נראו לי כאילו הם מנופפים אלינו לשלום בעוד אנו ממשיכים בדרך היסורים שלנו. בחור שישב עם הגב לכיוון הנסיעה אמר לבחורה שלצידו: "בחיי שאני לא מבין, אתם אומרים אחד על השני כאלה דברים נוראיים בפנים. למה אתם נשארים יחד?". והיא ענתה לו: "אנשים כל כך טיפשים. הם לא מבינים איזו הקלה זו לדעת שאפשר להישאר ביחד דווקא אחרי שרואים את הדברים הכי גרועים". היה רגע של שתיקה ואז צחוק מתגלגל של ביחד שגם אני לקחתי בו חלק.

באחת הפנטזיות הנפוצות בנוגע לטיפול פסיכולוגי מדובר בחילופי דברים דרמטיים ועגומים. המטופל (בשחור לבן ברקע צלילי עוגב) משתף בכאביו והמטפל בכובד ראש כנסייתי מאזין ומשתתף בצער, סובל איתו בתוגה ומאשר לו עד כמה התאכזר אליו העולם עד כה. צמד של קדושים בעינוי הדדי ומתמשך, טובים טובים שמשאירים את כל הרוע בחוץ. הומור ותוקפנות מצידו של המטפל הם משהו שלא יעלה בסצנה מתוך הז'אנר הזה על הדעת. השילוב של השניים - הומור סרקסטי ועוקצני (בבקשה לא לבלבל עם ציניות**) הוא כבר בגדר חילול הקודש. חצייה של כל הגבולות. אקט לא טיפולי וחסר אמפטיה שראוי לכל גינוי. כפירה. הבעיה החמורה יותר מבחינתי היא שהציפייה הזו פורצת את חדר הטיפולים ומייצרת תביעה מעיקה להיות חביב מכיל ונטול פינות חדות גם בסתם סיטואציות חברתיות – off duty.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אכן מתן תיקוף ולגיטימציה לסבל הוא חלק חשוב ומשמעותי בטיפול ועם זאת קשה להתעלם מכך שבהרבה מקרים אנשים באים כדי לשמוע את מה שחברים ובני משפחה לא מעיזים לומר, את מה שהם באיזה שהוא מקום יודעים אבל פוחדים לראות באמת או עד הסוף. באים כדי לגלות שיש גם לנו אחריות על גורלנו ועל הסבל ושהרע הוא לא פעם בכלל בתוכנו. בחשיבה הקלייניאנית בפירוש שמצביע על הרע יש מימד שמפחית חרדה – כי הנה זה כבר נאמר (Segal, 1989) המטפל ראה את זה ובחר במילים במקום לפגוע בי או לעזוב.

“יותר מכל המתים, המת ביותר הוא דודי מלכיאל." כך נפתח הסיפור היסטוריה, הראשון מתוך קובץ הסיפורים שבספר המרגש ומלא הקסם אחוזות החוף מאת אמיר גוטפרוינד. מלכיאל (שבורותו המדינית של הלא מודע שלו עמדה לו לרועץ) בחר בחירות מקצועיות משונות בזו אחר אחר זו. הוא החל דווקא בגיל 47 קריירה כהיסטוריון (חובב ללא תקן) ופנה לחקירת נושאים שונים ללא הסבר או היגיון חיצוני. ראשית העמיד על ראשו את הידע ההיסטורי הנוגע למעשי הטבח של הצלבנים ביהודים, לאחר מכן עבר לסיבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובתשוקה בלתי נלאית המשיך בטבעת הולכת ומתהדקת, הולכת וקטנה של נושאי מחקר בעלי חשיבות הולכת ופוחתת כמו הסיבות למשבר משק המלח בגליציה של ראשית המאה העשרים עד שהגיע לגרעין בעל המשמעות הרבה ביותר עבורו וחסר המשמעות לחלוטין עבור כל השאר, פענוח סיבת הקטטה שאירעה בחצר בית הספר בעיירת הולדתו ליפצה כשהיה בכיתה ד' (קנאה רומנטית, אלא מה?!) ובמהלכה הוכה גם הוא עצמו על לא עוול בכפו. בחירות מקצועיות גם מחקריות ואקדמיות עשויות לנבוע ממקורות אישיים מאוד, מודעים או שלא מודעים. מקווייליאמס (McWilliams, 2001) סוקרת מגוון של סיבות שכאלה שעשויות להימצא ברקע של הבחירה בחיים של מטפל – מניסיון לבטל אשמה על ידי נתינה דרך קאונטר פוביה עבור מי שמתקשה ביצירת קשר קרוב ועד לעידון של דחפים מציצניים ועוד ועוד.

אבל דוד מלכיאל הוא רק דמות ספרותית ותיאוריות יפות ומרשימות ככול שתהיינה הן רק תיאוריות. אין לזה וגם לא יכול להיות לזה כמובן שום קשר אליי או לכך שבמחקר שפרסמתי יחד עם הפרופסורים תשבי, שפלר וויסמן *(Yonatan-Leus, Tishbi, Shefler, & Wiseman, 2017) נמצא כי ככל שמטפלים קיבלו ציון גבוה יותר בשימוש בסגנון הומור אגרסיבי (מתאפיין בסרקזם) המטופלים שלהם השתפרו יותר. ובאותה הרוח ככל שמטפלים דיווחו על עצמם כהוגנים וכנים יותר (יש שיגידו קדושים כנסייתיים קודרים פרנציקוס מאסיזי סטייל) המטופלים שלהם השתפרו פחות. אז לא, אני לא חושב שהדברים או אנשים הם כל כך פשוטים, אבל אולי בעצם זה בדיוק העניין, טיפול זה עניין מורכב וגם פסיכולוגים הם מורכבים. הדימויים הפופולריים הרבה פחות. ולכתוב את זה כך , פשוט, מרגיש כמו אקט של חופש.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

גוטפרוינד , א. (2002). אחוזות החוף, זמורה-ביתן.

McWilliams, N. (2004). Psychoanalytic psychotherapy: A practitioner's guide. Guilford Press.

Segal, H. (1989). Klein. Karnac Books.

Yonatan-Leus, R., Tishby, O., Shefler, G., & Wiseman, H. (2017). Therapists’ honesty, humor styles, playfulness, and creativity as outcome predictors: A retrospective study of the therapist effect. Psychotherapy Research, 1-10.

*https://www.tandfonline...2017.1292067

**[מה ההבדל בין אירוניה, ציניות וסרקזם? , אילון גלעד, הארץ 27.7.17] https://www.haaretz.co....um-1.3019632