פסיכולוגיה עברית

×Depose
Depose ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

שיח, אירוע וזמן - ניסיון עילג להגיד משהו מורכב

פרופ. עמיה ליבליך | 13/3/2011 | הרשמו כמנויים

מזה כמה ימים אני מגלגלת בראשי שורות לכתיבה בבלוג בעניין שאיני מצליחה להביע בפשטות, בלי שיישמע טיפשי לגמרי. מרוב הסתבכות גם לא מצאתי את ההתחלה הקודמת של רשימה זו במחיצות המחשב המרובות שלי – ודאי שמרתי אותה אי שם מפני עצמי.
אני מנסה מחדש. מונח המפתח ברשימה הוא "שיח". הרציתי בשני כנסים בשבועיים האחרונים – האחד עסק ב"שיח הטראומה" (מכון ון ליר ואוניברסיטה תל אביב) והשני ב"שיח הקורבני בחברה הישראלית" (המכון הישראלי לדמוקרטיה). נתחיל מהמונח שיח, שהוא בעיני מילה כמעט נרדפת לנרטיב, ביטוי יותר זמין בשבילי. בעוד ש'נרטיב' הוא מילה שאימצו פסיכולוגים לא מעטים, 'שיח' נשאר בתחומי התקשורת, הסוציולוגיה והלינגוויסטיקה. שני המונחים עכשוויים למדי, ומתייחסים לייצוג מילולי של תופעות או חווייות. בעוד שהנרטיב נראה כאילו הוא יצירה של סוליסט, מסתתר במונח שיח ריבוי קולות, כמו בדיאלוג. אבל זה אינו מעלה או מוריד בעיני - עולם התוכן שלהם הוא דומה מאוד.
ובכן, בשפת יומיום, (ולפי תפיסתי) הכנס הראשון עסק בשאלות: איך מדברים על טראומה היום? איך דיברו עליה בעבר? מי הדוברים – ישראלים, יהודים, בריאים, חולים, או סתם בני אדם? אם טראומה היא אירוע מסכן חיים, המפריע בצורה חמורה למהלך החיים של היחיד, אפשר אולי להסכים אובייקטיבית מהם אירועים טראומטיים ומה – לא. אולם הזוית המעניינת היא הסובייקטיבית, זו של האדם שחווה את האירוע. האם הוא או היא בכלל מדברים על אירוע זה? האם הם ממשיגים אותו כטראומה? מה מרוויחים מהנוסח הזה?
הדוגמא הרלבנטית לשאלות אלה, העולה מיד לפנינו, הוא כמובן השואה, וזה גם היה הנושא העיקרי בכנס הראשון. אך אני דיברתי בו על נושא אחר – סיפור השבי כפי שאני מכירה אותו באופן קרוב מזה שלושים שנה בערך מתוך מחקרי, שהוביל בין היתר לספרי "חוץ מציפורים". לפי ההקלטות שקיימתי בשיחותי עם שבויי מלחמת ההתשה בשנת 1986-7, ובלי שאני מנסה חס וחלילה להמעיט בסבלם, אני יכולה להעיד כי השימוש במונח 'טראומה' היה מזערי ואולי כלל לא הופיע בכל עשרות השעות שביליתי עם השבויים-לשעבר ונשותיהם. אבל החל משנות 2000 בערך, מופיע המונח בדבריהם החוזרים על השבי יותר ויותר. כאילו גילו היבטים של החוויה שלא היו נהירים להם, או שמצאו בשפה מונחים לתאר את מה שחמק מתיאוריהם אז. ניתן כמובן לקרוא לזה העלאת המודעות על הנזק הפסיכולוגי של אירועים טראומטיים, או התרופפות ההדחקה של השפלות קשות שעברו. מנגד, ניתן וגם לקשר זאת לחישובי הפיצויים המגיעים לסובלים לפי המדיניות העכשווית. כך או כך, בעוד שבעברם ראו עצמם כ'גיבורים', היום רבים מהם רואים עצמם כ'פוסט טראומטיים'.
מה שלומדים מהתופעה, שלא ארחיב עליה יותר כאן, הוא ששיח או סיפור על העבר תלוי בהווה: באוירה הקיימת בתרבות ובמונחים הדומיננטיים ברגע הסיפור, וגם כמובן בגיל המספר, חוכמת החיים שצבר, מצבו הבריאותי ועוד. גם כאשר הדובר או הדוברת משתדלים מאוד לספר אמת, הבה לא ניקח את 'השיח' או ה'סיפור' כמצביע על עובדות, ונזכור כי לעולם אינו יותר מ'אמת נרטיבית'. מכאן שהקשר הtelling- חשוב להבנה לא פחות מהסיפור עצמו.
והנה בא לאחריו הכנס השני, שנקודת המוצא שלו הייתה הטענה שהחברה הישראלית היום היא חברה מתלוננת, וכקולקטיב אנו נוטים לראות עצמנו כקרבנות ש'העולם כולו נגדנו'. בלשונו הציורית של דר' אלון גן "קורבנותם אומנותם". (היה מעניין מאוד לשמוע בכנס את דבריו של יו"ר אגודת הפסיכולוגים הערבים, דר' מוסטפה קוסקוסי, שתאר אותו הדפוס בצורה אולי חמורה יותר אצל הפלשתינאים וערביי ארץ ישראל.) זהו, גרסו מארגני הכנס, מצב לא בריא ולא רצוי, והבה נחשוב כיצד ניתן להפוך את 'השיח הקורבני' ל'שיח ריבוני', שבו יחוש הפרט אחראי למעשיו ולגורלו, ולא כבורג קטן במשחק שאיננו שולט בו, כשכל הכוחות נגדו. בכנס זה הובאו דבריו של אחד משבויי מלחמת ההתשה, רמי הרפז (אף הוא מצוטט באריכות ב"חוץ מציפורים"), כדוגמא לשיח ריבוני, כאשר טען שאפילו במצב חוסר שליטה קיצוני כמו בשבי האויב, במצבי החקירות, העינויים והבידוד, אפילו אז יש לשבוי שליטה או דרגות חופש לקבוע את גורלו במגרש הקטן של חייו. כמאמר האקסיסטנציאליסטים, גם כאשר איני יכול לשנות את גורלי, אני יכול לשנות את עמדתי כלפיו. הנושא שאני העליתי שם עסק ברצף של חוזק לעומת חולשה בתודעה האישית שלנו, ודווקא ברכתי על מתן ההיתר לחולשה, שמוצאים לאחרונה. אך אולי ריבונות היא האיזון בין שני הקטבים הללו? או שמא ההפך מקרבן אינו מחולל רשע או מקרבן – אלא ריבון? מחשבות מרתקות.
וזה הרעיון המורכב שאיתו אני מגמגמת: משחר ההיסטוריה אנשים סבלו כאב, רדפו אותם והתעללו בהם. הם היו – או אנחנו היינו – 'קרבנות'. הם סבלו מ'טראומות' שונות וקשות. אולם זוהי השפה שברשותנו עכשיו לראות את הדברים כך ולא אחרת. שני הכנסים מבטאים את רוח הזמן בהתייחסותם לרובד של הסיפור, הדיבור או הכתיבה על אירועים – ולא של האירועים עצמם. האם היה או לא היה אירוע שכזה? מה באמת היה שם? בזה אנו הפסיכולוגים כנראה פטורים מלעסוק. אולם חשוב להדגיש שוב ושוב את השפעת התרבות הרווחת על הסיפור שיסופר כאילו היה אמת לאמיתה. מחשבה זו צריכה להתקיים בתודעתנו כרקע לקריאת עיתונים, האזנה לחדשות, העלאת זכרונות מן העבר או הקשבה ללקוחותינו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אמש נוכחתי בהצגת בכורה של הסרט עטור הפרסים 'לא רואים עליך'. במקום נוכחו עוד כמה מחברינו הפסיכולוגים...
כן, זה קורה לפעמים, והחלום עליו אספר היום הוא בתחום המקצועי. בשבוע שעבר כתבתי מעט ממה שעבר עלי בדרום...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מידד גוטליבמידד גוטליב9/12/2014

קורבנותם אומנותם. עמיה שלום,
קראתי את הדברים המענינים שכתבת , וחשבתי לעדכן אותך שאלון גן הוציא לאחרונה ספר בשם קורבנותם אומנותם. אני מאוד מעריך ומחבב אותו, והשנה הצטרפתי לקורס בשם הזה שהוא מעביר בסמינר הקיבוצים כשומע חופשי.
להשתמע
מידד