פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת רות נצר
רות נצר ©
זכור אותי

חצי מבט

גיא פרל

"צלול כמבטו של עיוור בחושך" -

גיא פרל | 13/7/2016 | הרשמו כמנויים

"צלול כמבטו של עיוור בחושך" - דנה אמיר: 'קריעה', ציורים, סמדר אליאסף. הוצאת אבן חושן 2016 (43 ע').

"הַלֹּא נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶׁל עִוֵּר / בַּחֹשֶׁךְ" - זו השורה הפותחת את הספר 'קריעה', ולדעתי היא מתארת בבהירות את המצב התודעתי מתוכו נכתב – הליכה אל גבול הבלתי ניתן להיזכר, והבלתי ניתן להיאמר, המולידה שירה צלולה משום שהיא חותרת אל המקום שמעבר לפיצול שבין אור לחושך. צלילותה של השירה ב'קריעה' אינה נובעת מן היכולת לחצות את הגבול הזה ולהיזכר בבהירות, כי אם מן היכולת לשהות על הסף - ולהתבונן. מבטי העיוור של אמיר אינם מאירים את האפילה, כי אם מקרבים אותה אל תודעתה, ותודעתנו, בקווים מעטים דקים ומדויקים.

את הספר מלווים ציוריה של סמדר אליאסף, אשר בהתאמה מושלמת מאפשרים את אותו התהליך. אליאסף פורשת על הדף רשתות של קווים במרקמים שונים. תודעתו של המתבונן ברשתות המצוירות מתרחבת גם אל הרווחים שבין הקווים, אל הקרעים ברשת הלא אחידה, אל הדף הריק, ואל החלל הריק שמעבר לו. עבורי, יותר משהיא מציירת רשתות, אליאסף מציירת את מה שלכוד בתוכן - הבלתי ניתן להיזכר ולהיאמר.

'קריעה' נכתב כפניה של אמיר אל אחות - דמות רווית סבל שקרע פעור בינה לבין המשוררת - "כֹּרַח כְּאֵב הָיָה בֵּינֵינוּ, / עַד שֶׁהָפַכְתְּ לְמִי שֶׁלֹּא יָדַעְתִי עוֹד" (עמ' 13). בליבו של הספר עומדת משאלת מפגש ואיחוי, אך הטשטוש אותו יוצרת אמיר בין הביוגראפי והקונקרטי לבין הנפשי והסימבולי, מזמין קריאה ממוקדת במשאלת איחוי פנימי באמצעות תהליך ההתבוננות והכתיבה – "לֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגָּד" (עמ' 37). לפיכך, שירתה של אמיר הנה קינת פרידה מעל אחות, ובה בעת שירת מפגש פנימי שבלבו התבוננות בנקודות הדמיון והחיבור עמה.

אמיר משרטטת את האחות כמי שחיה בקרבה אל המוות - "בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֹת שֶׁמַתְּ אוֹ חַיִּים / שֶׁמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת [...] אֹפֶל חַי." (עמ' 9). מסיבה זו, חלק ממה שמתעורר בה כאשר היא יוצרת מגע פנימי עמה הנו חלק מת, מתעורר בה האַין – "אַתְּ, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶׁאָבַד / לִבְלִי הַכֵּר, / שֶׁבְּכָל אֵיבָר מֵאֵיבָרַיִךְ תָּו / זֵהֶה לְשֶׁלִּי, / סָמוּי מֵעַיִן" (עמ' 23). ביטוי ליצירת המגע עם אותו אַין פנימי, ניתן לראות במקומות בהם מתקיים היפוך תפקידים, ודווקא אמיר היא השולחת אל האחות שלוחות של אפלה - "בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי" (עמ' 7), או - "הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁהֶחֱשִׁיךְ אֵלַיִךְ מִקִרְבִּי" (עמ' 24). בהקשר זה, מרתקת במיוחד השורה - "בִּרְאִי הַמְּצוּלָה הַהִיא אֲנַחְנוּ מַבִּיטוֹת בָּנוּ: אוֹב מוּל אוֹב." (עמ' 16) – היות ומתואר בה מפגש מלא, ללא פיצול או השלכה של החשיכה.

אל נקודת מפגש בלתי מפוצל שכזה חותרת אמיר ב'קריעה - "לֹא דָּבָר, וְשֵׁם אֶחָד / לִשְׁתַּיִם." (עמ' 21) או - "קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת" (עמ' 39). איכותה של נקודת המפגש אינה ברורה. יש והיא מתוארת כמקום ממנו לא ניתן להתקדם עוד - "רֵיק וְאַחֲרוֹן" (עמ' 24), אך ויש ובנקודת החיבור נוצרת דיאלקטיקה המאפשרת אינטגרציה ואיחוי הקרע במובנו הפנימי. התייחסתי אל דיאלקטיקה שכזו בשורה הפותחת את הספר - "הַלֹּא נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶׁל עִוֵּר / בַּחֹשֶׁךְ" – ומדהים למצוא את אותה חתירה אל מעבר לפיצול שבין אור לחושך גם בשורה החותמת אותו - "אַל תְּבַקְּשִׁי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִׁי אֶת לִבִּי. / כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּׁעַר. / כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה גּוֹהֵר אֵלַי".


הרשימה ראת אור בגליון מס' 389 של כתב העת 'עיתון 77'

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.