הסיכון שבמרחב משחק מוגן מדיי
שפיות זמנית | 26/11/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ההתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בעשורים האחרונים, ובתוכן בעיקר כניסת המחשבים והסמארטפונים לחיינו, ניתנות פעמים רבות כהסבר לשינוי שחל בהרגלי המשחק של ילדים, אך קריאה במאמרה של חנה רוזן "ילדים מוגנים מדיי" מעלה אפשרות נוספת להסבר השינוי. מנקודת מבטה, השינוי שחל קשור יותר בסביבת המשחק של הילד ובמידת הפיקוח בה, כאשר תוכן וסגנון המשחקים הוא נגזרת של שינוי זה. טענתה המרכזית של רוזן, היא כי ילדים היום גדלים בסביבה מגוננת יתר על המידה, אשר מונעת מהם משחק עצמאי נעדר פיקוח מבוגר, ומגבילה את האפשרות שלהם לקחת סיכונים, להתמודד עם אתגרים, לפתח כישורים יצירתיים בכוחות עצמם ולחוש עליהם סיפוק וגאווה גם ללא מבט הורי מתפעל.
הנורמות ההוריות לגבי מידת השמירה על ילדים השתנו באופן ניכר משנות ה-70 ועד היום, כך שהתנהגויות שנחשבו אז פרנואידיות (כמו ליווי של הילד או הסעתו לכל מקום) נחשבות היום לנורמליות, והתנהגויות שנחשבו אז לנורמליות (כמו לאפשר לילדים לשחק לבד בחוץ) נחשבות כיום למזניחות. מה גרם להורים להפוך למגוננים יותר? האם העולם באמת הפך מקום מסוכן יותר, או שהנורמות שמעודדת החברה ביחס להורות הן אלו שהשתנו? רוזן מתארת את השינויים שחלו בחברה האמריקאית בתפיסה של העולם - ובמיוחד של המרחב שמחוץ לבית - כמקום מסוכן, ואת התמודדות ההורים עם החרדה שתפיסה זו מעוררת, שמתבטאת בעיקר בצורך מוגבר בשליטה על הנעשה בחיי ילדיהם.
השאלה העומדת במרכז המאמר היא מה האיזון בין מידת הסיכון לכמות ההגנה שנדרש ליצירת מרחב מאפשר התפתחות לילדים, אך הוא מעורר גם לא מעט תהיות לגבי מידת החופש שחווים ההורים כיום בעיצוב המרחב של ילדיהם.
