על נסיגה, שתיקה-דיבור, שריפות יער ולבסוף - קורטוב של סליחה
רננה אלרן | 24/9/2015 | הרשמו כמנויים
"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר"
(תיך נאט-האן)
[אזהרה - פוסט זה נכתב תחת השפעת לילה אחד של ריטריט יום כיפור באבן ספיר. לא לבעלי לב ציני]
נסעתי ללילה אחד של ריטריט (נסיגה, בלשון העם) יום כיפור, בשביל יום אחד בשנה של התבוננות פנימה, שתיקה (טוב, זה לא ממש הצליח...) וחשבון נפש. גילוי נאות: זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לריטריט. וגם במזרח הרחוק לא טיילתי. בורגנית? נו, כנראה. ואני גם מודה ומתוודה שהיה לי לא קל להתמסר למעגלי הנתינה הבאמת שופעים של שי בכר, מורה ליוגה ומטפל ביוגה-תרפיה, שהנחה את ריטריט "להתעורר אל החופש שאנחנו". - https://www.facebook.com/ParamYogaIsrael
היום התחיל בטבילה במעיין אבן ספיר - לצד אברכים שבאו לטבול במקווה ולהיטהר לקראת היום הקדוש. המשכנו באכילת פירות ושתיית מים, בזמן שבערך 30 אנשים, חלקם זרים אחד לשני, שרים ביחד. האמת, כולם נראו לי יוצאי הודו רוחניקים כאלו, וגם, תכלס, לא הכרתי לא את המילים ולא את המנגינה.
כשהגענו למרחב עצמו (חוות האיסיים באבן ספיר) ניווטתי את עצמי בזריזות אל עבר המטבח. ממלכה של נשים פעלתניות בהנהגתה של שרון. האמת, שזה לא באמת כזה פשוט להכניס כמה טבחיות לאותו מטבח. הן נוטות להתחיל לריב על החומרים, העבודה ובכלל להקדיח את התבשיל. אבל יחסית לכמה נשים זרות הצלחנו לא רע. שרון בישלה סעודה מפסקת על טהרת הטבעונות. [דגרסיה של רגע - הייתי הרבה שנים צמחונית ולאחרונה התחלתי לפלרטט עם טבעונות, למרות שאיכשהו זה תמיד היה נראה לי כמו דת פנאטית, ואני לא חובבת דוגמות]. הארוחה באמת היתה מדהימה וממלאת ובעיקר הדגימה שאפשר להינות מהשפע של העולם בלי לפגוע בו. אנרגיות טובות.
אחרי האוכל שוב שרו קצת (מה זה השירים האלו?) ולבשו בגדי לבן. עכשיו, אני מבית דתי, כלומר דתייה לשעבר, אז יש לי רגישות לגרסאות אלטרנטיביות מדי של דתיות. מצד שני, מי אני שאבקר אחרים כשאני לא בעניין? הם נראו מאד מחוברים, עד כדי תעופה עצמית קלה. אבל אף אחד מהם לא ידע שמדליקים נרות בערב יום כיפור. נו, לא נורא. מצאנו נרות חנוכה אצל אחד מהשכנים במושב.
הקערה הטיבטית דנדנה וסימנה לכולם להתכנס למעגל פתיחה. שי כתב על הלוח שלושה מפתחות (כלומר כללים?):
1. אני לא רוצה כלום. 2. אני לא... (שכחתי) 3. אני לא מבקר כלום. אני מסכים.
בתוכנית היו צום ושתיקה, אבל שי הסביר שזה בסדר שכל אחד יבחר את הדרך שלו, תוך כבוד לאחרים. בשלב הבא התחיל תרגול כשלהו. הוא ביקש שנסתובב בחדר עם עיניים למטה, ומדי פעם נרים את העיניים ונסתכל על האדם שבאותו רגע נקלע מולנו, ונראה איזה רגשות עולים. דווקא יופי של פעילות לשבירת הקרח של הזרות. אבל, נו טוב, בשלב הזה כבר היה לי יותר מדי והתגנבתי לי החוצה לנשום את האוויר של הרי ירושלים. כשכולם תרגלו מדיטציה או משהו אחר - אני נמנמתי. כשהם התכנסו ליוגה נידרה (הרפיה עמוקה) - יצאתי לטיול נמרץ באבן ספיר. הבנתי כבר שגם לישון אני לא ממש אצליח (כיבוי אורות בשעה 22:00. ברצינות?!), אז גררתי את המזרון שלי החוצה מתחת לכיפת השמיים. מזל שהבאתי שמיכות ובגדים חמים. חיפשתי לי אנשים שלא התאימה להם אנרגיה של שתיקה. דווקא היו כמה כאלו. אבל מדי פעם מישהו הגיח מתוך האולם כדי להגיד "ששש...". אני שוב צריכה להתוודות ש-"אנרגיית ששש..." קשה עבורי. זה כמו כשיושבים בקולנוע עם חברה ורואים סרט ממש מרגש ומעורר ונורא רוצים לחלוק משהו, בלחישה אפילו, אבל כמובן שזה מפריע לאחרים באולם ואז מגיע ה-"ששש...", שתמיד קצת מכווץ אותי מבפנים. בכל אופן, יצאתי להליכה ארוכה ודיבור מהלב. (עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי בכלל שקל יותר לדבר תוך כדי תנועה. למה בעצם אנחנו מדברים עם המטופלים שלנו בישיבה?)
בשלב הזה של הלילה כבר רוב האנשים הלכו לישון. אבל מסתבר שגם היו כאלו ששנתם נדדה. בכל זאת, לא כל כך פשוט להירדם בלילה גורלי כזה שבו האדם עומד למשפט על גורלו, ואם להיות פחות דרמטית - לא כל כך קל להירדם במיטה לא שלך, במקום לא שלך, עם הרבה אנשים זרים מסביבך. אז נרדמתי וקמתי ונרדמתי וקמתי. ובסוף התעוררתי סופית בשעה 5:30. מעולה - תהיה לי הזדמנות לראות את הזריחה, וגם אולי למצוא את בית הכנסת של המושב ולשמוע תפילה. הלכתי את כל אבן ספיר, בחיי, ובאופן סימבולי לא הצלחתי למצוא את בית הכנסת.
חזרתי בשעה 7:00 ליקיצת הבוקר של שאר העולם ולהתארגנות למדיטציית בוקר. לא מתאים לי. הסתובבתי באיזור המטבח בתקווה שתהיה שם אווירה אחרת (אבל צום... אין מה לעשות), ובסוף התחלתי להכין תה (חלק מהאנשים צמו צום מלא, חלק שתו, חלק לא צמו בכלל). יצאתי ללקט צמחים מהגינה ומצאתי שם זוטה לבנה, מרווה, עשב לימון, וגם פרחי קלנדולה ועוד איזה פרח סגול של משהו שנראה כמו סוג של בזיליקום. קטפתי. התגנבתי למטבח והתחלתי לפתוח צנצנות. מצאתי חמוציות, תמרים, משמש מיובש, ג'ינג'ר טרי, רוטב מייפל אמיתי, עלי לואיזה מיובשים, זרעי חרדל, מקל קינמון, גרעיני הל. מצויין. (עם תוספת של חלב שקדים או חלב קוקוס זה יצא כמו חלב אם...) אז רקחתי את "תה המכשפות" שלי (למעשה זה בכלל לא שתייה אלא יותר מזון) והשארתי קנקן בשביל מי שרוצה. למרבה הצער כנראה שעשיתי קצת רעש, אז מישהי הגיעה כדי להגיד לי "ששש...". טוב, אני מבינה שהפרעתי לשתיקה של המדיטציה, אבל ראבק, הכנתי לכם תה... התעצבנתי בלב (וגם קצת נהייתי אדומה בפנים) ויצאתי להליכה אל מנזר יוחנן במדבר.
בדרך אל מנזר יוחנן במדבר [מנזר פרנציסקני שליו, ואחד המקומות האהובים עלי באופן אישי בירושלים, עיר מולדתי] עברתי ביער שנשרף לפני כחודש וחצי. הריח שעמד באוויר היה לא פשוט לעיכול. הסתובבתי קצת ביער והרמתי בלוט שרוף, אצטרובל חרוך, קונכיה ריקה של שבלול, שקד, אבן קטנה עם לב של צור. כמה צעדים לפני המנזר מצאתי חתיכה של ענף עץ זית שנשרפה. קשה לתאר במילים את היופי של חתיכת העץ הזו. בצד אחד היא כולה שלמה. ובצידה השני נראית כמו אבן יקרה שנחצתה במרכזה. אלא שמה שבמרכז איננה אבן אלא עץ דחוס שנשרף, והשריפה יצרה תצורות מדהימות בעץ. פסל של הטבע. קילפתי את הקליפה החרוכה מעל אחד מעצי הזית שעמדו שם הרוסים. למרבה הפלא הקליפה ירדה בקלות, כמו פלסטר. מתחת לקליפה החרוכה נדהמתי לראות עץ בצבע עמוק, מלוטש עד ברק, כמו רהיט עתיק ומגולף. אין לי ספק שמה שראיתי הוא תוצאה של השריפה. האש הולידה מתוך העץ איזו מהות פנימית יפיפיה, ממש עוף החול. מעורר בי מחשבות על התפקיד שיש למוות ולהרס בטבע, ואת האופן בו מתוך החורבן ישנה גם צמיחה של משהו חדש שנצרף באש וחושל. לא הייתה לי מצלמה, אבל אם מישהו מגיע/ה לאיזור - בבקשה בבקשה תצלם/י את העץ הזה שקילפתי. ותשלחי לי :)
המשכתי לחשוב בליבי מחשבות על שריפה ומוות אבל גם על חיים והתחדשות ובינתיים הגעתי אל שער הכניסה למנזר יוחנן במדבר. השעה 8:45. מסתבר שהמנזר פתוח כבר משעה 8:00 ועד 17:00, חוץ מימי ראשון. בפתח עמדה נזירה לבושה בגד אפור וסינר כחול וטאטאה את הרצפה. היא ניגשה אלי מיד בשמחה והתחילה לדבר ולשאול מאין הגעתי. קוראים לה מרי והיא מהודו. אחר כך הצטרפה אליה האחות הראשית ג'וזפין מסרי לנקה. דברנו על אמונה, אלוהים, על התורה, הברית החדשה והקוראן, על אבנים יקרות, כאבים ברגליים וגם על שמן קוקוס. מעולם לא ראיתי קודם נשים במנזר הזה. הן הסבירו לי שהן שומרות הסף, מנקות את המתחם ועובדות בו. הן כמעט לא יוצאות מהמקום, ואפילו את המעיין באבן ספיר לא הכירו (וחבל, כי אסור להם לטבול במי המעיין שמגיעים אל המנזר...). החלפנו טלפונים והבטחתי לחזור שוב ולדבר איתן, וגם להביא שמן קוקוס לרגליים הכואבות של האחות ג'וזפין.
בשעה 10:00 הגעתי בחזרה אל מתחם היוגה כדי להחמיץ פעילות נוספת. שי, המורה, ניגש ואמר לי שמתקיים עכשיו מעגל דיבור ושהוא ישמח שאצטרף. או, מצויין, אפשר לדבר כאן בשקט. הוא הסביר שהוא תכנן ריטריט בשתיקה, אבל משהו השאיר אותו ער רוב הלילה (מקווה שלא אני...) והוא חשב על שינוי בתוכניות כדי להתאים את הפעילות לאנרגיות של האנשים סביבו. אז הוא החליט להוסיף שני מעגלי דיבור. בשיחה במעגל גיליתי שהמורה הרוחנית של שי היא אישה בשם אנאנדמאי מה. איזה מפגש מרגש. לפני שנה הייתי שרה עם הבת הקטנה שלי את אחת מהמנטרות שלה בתור שיר ערש לפני השינה. מתכון בדוק לילדה רגועה -
https://www.youtube.com...=r6ePxHGpaGc
התרגשתי לשמוע את שי מדבר על המורה שלו, בגלל שרק בשבוע שעבר נודע לי שהמורה שלי ליוגה, חנה, נפטרה לפני מספר שנים. אני חושבת שידעתי בלב שהיא נפטרה כי בפעם האחרונה שהייתי אצלה בשיעור בביתה שברחוב הזית בקסטל היא היתה אחרי ניתוח להסרת גידול בראש ונראתה כבר לא עצמה. היא הייתה גם המורה ליוגה של דוד גרוסמן, ואפשר לקרוא סיפור שנכתב בהשראתה בספר "בגוף אני מבינה".
בעיקר בירכתי על מעגל הדיבור כי אני חושבת שלפעמים דווקא דיבור אמיתי עם אדם אחר מלב אל לב הוא קשה יותר משתיקה והתבוננות פנימה. אמרתי אחר כך לשי שאני מרגישה שעכשיו אני יכולה להתחיל לקבל את מה שיש לו לתת.
אחרי מעגל הדיבור היה זמן נעים למנוחת צהריים, שנוצל מבחינתי לעוד קצת דיבור מהלב, אבל הפעם בעיקר הקשבתי למי שאתמול הקשיב לי בנדיבות רבה (ואני באמת מדברת המון...). מצאתי לי גם זמן לכתוב קצת במחברת שהשאלתי מהבן שלי. הוא גם השאיל לי את השעון-שרשרת שלו כדי שאדע מה השעה (הטלפון הנייד נשאר סגור כל הריטריט. תענית מכשירים). אחרי המנוחה הגיע הזמן למדיטציית מטא (מתה? אמרה הצינית הקטנה שבפנים) - מדיטציית נדיבות-אוהבת של הבודהה. לא יפה להודות, אבל נרדמתי פעמיים. העייפות.
תכננתי לסגור את היום בהליכה אל בית הכנסת לתפילת נעילה. גם הסבירו לי איפה למצוא את בית הכנסת. באמת לא ברור איך הצלחתי לפספס אותו... נכנסתי והתיישבתי, אבל גיליתי שבלי המשפחה שלי לצידי ובלי המנגינות של אבא שלי - זה פשוט לא זה. אז התגנבתי החוצה אחרי חצי שעה וחזרתי אל מעגל אנשי הריטריט שעכשיו באמת עמדו פיזית במעגל מחובק על הדשא, ועסקו בטקס של סליחה ותשובה. המעגל שר שיר על תשובה. למדתי בסוף את המילים ואת המנגינה, אבל למרות שחזרנו על השיר אולי 500 פעם - אני משום מה לא מצליחה לשחזר אותו... מוזר. בכל פעם נכנס אדם אחד אל תוך המעגל, וכשהוא עטוף במבטים ובחיבוק סביבו ביקש סליחה על משהו שעשה לעצמו/לעולם/לאחרים ושהוא זקוק למחילה עליו. האמת, די מביך. היו כאלו שנכנסו וביקשו בלב. אחרים נתנו לאנרגיה של המעגל לשטוף אותם. היו כאלו שלא נכנסו בכלל. אבל אם מוותרים לרגע על הציניות, אפשר היה לשמוע הרבה כאב, שנאה וביקורת עצמית, בדידות וכמיהה לאהבה.
אחרי המעגל שי ביקש שנתחלק לרביעיות, ושכל אחד יתייצב לפני "בית דין" של שלושה ויסביר למה הוא צריך להיכתב השנה לחיים טובים - מה הוא מבקש לעצמו ומה מטרת-העל שלו בחיים. אם בית הדין השתכנע (טוב, ברור שלא היו הרשעות, כן?) - גזר הדין הוכרז במילים "חתימה טובה".
בשלב הזה השמש כבר שקעה ואחרי שיר לא מוכר או שניים נכנסנו לאכול את הסעודה של שבירת הצום. אפשר היה להרגיש באוויר איך כל אחד מתכנס בחזרה אל תוך עצמו ונערך לחזרה הביתה, כל אחד אל העולם שממנו הגיע ואל החבילה שהיא סוחבת על גבה. הצטערתי שלא היה מעגל פרידה (כן, הפסיכולוגית הרימה ראש לרגע) כדי להצליח למוסס קצת מהקושי שבמעבר מקודש לחול. אולי אפילו טקס הבדלה היה עוזר. אבל לא היה, אז נשארתי לשבת בתוך האוטו עוד שעה בערך ולהקשיב למוסיקה. ואחר כך חזרתי הביתה והלכתי לישון. לילה שלם.
