ליאור וגיא מחליפים מלים על מלים אחרות

ד"ר ליאור גרנות | 15/3/2014 | הרשמו כמנויים

במלים אחרות

ליאור גרנות וגיא פרל

אחד הדברים שאנחנו עושים בטיפול הוא למצוא מלים אחרות שתתארנה את התהליך הנפשי שעובר המטופל ואת המתרחש בין המטפל והמטופל. אנחנו מקווים שהמלים האחרות האלו תאפשרנה אופן התבוננות אחר, חדש, שתיווצר אפשרות לנגיעה בחלקים בנפש או בחוויות רגשיות שעדיין לא ננגעו באופן הזה. המלים האחרות מאפשרות פתח לדיאלוג, למגוון נקודות מבט: יש את המלים של המטופל; יש את המלים של המטפל; יש את האחרוּת שמאפשרת לדברים שלא נולדו עדיין – את האפשרות להיוולד, מתוך האחר, מתוך החדש שנוצר.

אנחנו מבקשים לעשות כאן מעין תרגיל כתיבתי ניסיוני שקראנו לו "במלים אחרות".

במרכזה – או אולי בתחילתה – של כתיבה זו אנחנו מעמידים שיר שכתבה ומבצעת חוה אלברשטיין (הלחין ערן וייץ) ונקרא: "במלים אחרות". נביא בפניכם את הקישור לגרסה המבוצעת של השיר ולמילותיו:

https://soundcloud.com/...1ttwisgnmtka

בואו נראה לאן יקחו אותנו המלים האחרות והמפגש בין המלים האחרות שלנו.

נתחיל בדיאלוג:

*

במלים אחרות, ליאור:

כשאנחנו אומרים "במלים אחרות" אנחנו בעצם מתכוונים לומר את אותו הדבר אבל אחרת, אולי כדי להסביר משהו, אולי כדי לדייק לעצמנו את הדבר, ובאמצעות המלים האחרות להצליח להגיע לדבר מזוקק ביותר, גולמי, אחרי שעטפנו אותו בהרבה מלים שמנסות להגיד אותו בדיוק, הכי מדויק שיש.

אבל חוה אלברשטיין משתמשת כאן בצמד המלים "במלים אחרות" – שאמורות למעשה לציין הקבלה – כדי לציין קשר בין דברים והיפוכם; בבית הראשון של השיר חלקה הראשון של המשוואה הוא: "הוא ברח וזה טוב; אני מתפללת/ שלא ישאר לו שריד וסימן", וחלקה השני של המשוואה – הבא מיד לאחר צמד המלים "במלים אחרות" – הוא "אני מייחלת שלא יתרחק מכאן לעולם". כלומר, ה"זה טוב שהוא הלך", וה"אני מתפללת שלא ישאר ממנו שריד" זהים ל"הלוואי שישאר פה אתי לתמיד". אותה טקטיקה חוזרת על עצמה בכל בתי השיר: "אני מתבגרת" ו"אני משתנה" שקולים ל"עבדתי עליכם; תמיד אשאר הילדה הקטנה..."; "אני מסתדרת" ו"אני ממשיכה", זהים ל"אני משתוללת" ו"אני משתגעת, איפה אתה"; ו"העולם הוא גדול ופתוח ומלא הבטחות ותקווה ועתיד" זהים ל"אין לי סיבה לצאת מן החדר או מן המיטה" (הפרפרזות הן המלים האחרות שלי כמובן...).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מה אומרת לנו חוה אלברשטיין בבחירה הזאת להסביר דבר באמצעות הדבר המנוגד לו? ומה היא אומרת לנו בבחירה לעשות זאת דווקא בשיר שעוסק בפרידה, בְּאֵבל ובאובדן? – אני חושבת על כל המשפטים (הקלישאות?) שמקובל להגיד לאדם שנפרד מאדם אהוב: "תהיי חזקה", "החיים ממשיכים", "הזמן יעשה את שלו", "תקומי, תעשי, תיכנסי לשגרה" וכו' וכו'. אנחנו הלא כל כך מפחדים מההיפך מכל אלו: מהחולשה, מהעצירה לשקיעה באֵבֶל, מאי העשייה, מן הדיכאון. ואולי בתגובה למשפטים הללו או בתגובה לציפיות החברה מן האדם להיות חזק ולהמשיך ולעשות ולהתגבר – הדברים שאפשר להגיד בקול רם הם המשפטים שאלברשטיין כתבה בחלק הראשון של המשוואות שלה:" אני מתבגרת, אני מסתדרת, אני ממשיכה, העולם רחב וגדול ופתוח" – מסר של "אני בסדר; אני אוחזת בתקווה". הדברים שאותם אי אפשר – או אולי פחות מקובל – להגיד בקול הם אלו הנמצאים בחלקן השני של המשוואות: אני לא רוצה שילך ממני לעולם, תמיד אשאר הילדה הקטנה ואיפה הוא שיגן עלי, אני משתגעת, אין טעם לדבר בלעדיו, העולם שלי מת ביחד איתו, אין עתיד ואין חיים ואין סיבה.

ואולי הבחירה לשים את הצמדים המנוגדים הללו משני צדי משוואה – כאילו הם באמת משפטים נרדפים – מעידה על המשאלה העמוקה של הדוברת או של מי שאומר את המשפטים שבחלקי המשוואה הראשונים בקול רם: המשאלה שהמאזין ישמע את מה שמסתתר מאחורי ה"אני מסתדרת ואני ממשיכה"; שהוא ישמע את ה"אני משתוללת" ו"אני משתגעת" החבויים מאחור; המשאלה שהמאזין לא יאמין לקלות שבה נאמרים המשפטים הללו מן החלק הראשון, אלא שיבין שמשפטים מעין אלו הנאמרים בקלות כזאת חובים מאחוריהם כאב גדול מאד, געגוע, אֵבֶל.

פעמים רבות תגובות של איפוק וחוזק המופגנות כלפי חוץ בהתמודדות עם פרידה או עם אובדן מעוררות בתרבות שלנו התפעלות והערצה; להביע חולשה וכאב בסגנון ה"אני משתוללת, אני משתגעת, איפה אתה", זה קצת פחות אופנתי ופחות זוכה לאהדה או לסבלנות לאורך זמן. אבל הרגשות האלו קיימים, גם אם אינם מופגנים כלפי חוץ; ואולי לכן המשוואה הזאת שיצרה חוה אלברשטיין בין דברים והיפוכם, כדי להזכיר לנו שכפי ששלילה מכילה בתוכה גם את החיוב של הדבר שאותו שוללים, כך גם משפט קיצוני כמו "הוא ברח וזה טוב" אומר את ההפך הגמור ממנו: "אני מייחלת שלא יתרחק מכאן לעולם", ומייחל לכך שנוכל להאזין לו מבעד להצהרות הנאמרות בקול רם.

במלים אחרות: את המלים שאני אומרת שמהדהדות את ציפיותיה של החברה ואת מוסכמותיה תקחו בבקשה בעירבון מוגבל ותאזינו לנאמר מאחוריהן. פעמים רבות מאחורי החוזק וה"הכל בסדר" מסתתר כאב גדול, שזקוק לכך שיראו אותו, יקשיבו לו ויחבקו אותו.

*

במלים אחרות, גיא:

כפי שכתבת, ליאור, אלברשטיין מציגה בפנינו משפטים עמוסים בתחושות סותרות, ומה שמחבר בין חלקי

המשפטים הוא הצרוף 'במילים אחרות'. אלברשטיין שרה באיפוק רב, וזה מעט מוזר, הרי הטקסט מצביע על סערה רגשית המתרחשת מאחורי המילים, על כאב, ועל בלבול גדול בין רגשות סותרים, ובין דרכים שונות להתמודד עם עזיבת האהוב. ניסיתי לדמיין את אלברשטיין יושבת מולי בחדר הטיפול. נדמה לי שהדבר הראשון שהייתי עושה הוא לשקף לה את הפער בין תוכן דבריה לבין האיפוק המעט מרוחק בו היא מדברת או שרה. אינני יודע לאן הייתה מובילה התערבות שכזו, אבל אני רוצה לשחק עם שתי אפשרויות. הראשונה היא שהכאב יתפרץ. התייחסת בדברייך לאפשרות הזו ולכן לא אאריך – יתכן כי מה שהדוברת בשיר צריכה לפני כל דבר אחר הוא מקום לדבר את עצמה במילים – לא 'מילים אחרות' אלא 'מילים שאומרות באמת'. עד כאן ביחס לאפשרות שהעלית, וכעת אני רוצה לדמיין את האפשרות הנוספת. ייתכן כי הערתי תגביר את הבלבול, ועמו את המצוקה בה היא שרויה. דמיינתי את אלברשטיין אומרת לי, בהמשך אולי גם צועקת עלי, אולי בוכה ואולי צוחקת – "אני לא יודעת, אני גם וגם, פעם ככה ופעם ככה, אני כבר לא יכולה לסבול את זה". במקום להמשיך להתחבא מאחורי אלברשטיין, או מאחורי הפרסונה של המטפל, אספר לך שלפני זמן לא רב, ברגע של עצב עמוק עלה בדעתי דימוי מוזר – כאשר נוגעים במים רותחים ממש, לרגע הם מרגישים קפואים. נזכרתי שכאשר הייתי ילד שיחקתי עם זה בברז, וכשהייתי בתיכון למדתי שיש לזה איזה הסבר פיזיולוגי. באותם רגעים, המחשבה על התעתוע החושי הזה ניחמה אותי – זה לא רגע של התחלפות חום בקור, אלא רגע של התגלות הקור בתוך החום. זה מקום חדש. אולי יש איזה מרחב נפשי שנפתח במקום שמעבר לרגש העז והיפוכו. אולי כדי להגיע לשם צריך לוותר לא רק על 'המילים האחרות', אלא על כל המילים. אולי צריך להתפרק ממשהו. או להתפרק לזמן מה.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

*

במלים אחרות, ליאור:

כשאני נוגעת ברותח

פתאום זה קפוא.

זה מוזר; איך הקור נולד שם

בתוך האש; איים של קור,

איים של בדידות.

משהו יכול להיפתח מזה, אתה אומר לי,

מספר לי על רגעים מנוחמים מן הילדוּת.

תראי, משהו יכול להיוולד מזה,

מתוך ההתפרקות.

כל כך הרבה נולד, גם צועקת

גם צוחקת גם בוכה,

במלים אחרות: אני חיה.

*

במלים אחרות, גיא:

"במלים אחרות: אני חיה" - על זה באמת שאין לי מילים, רק לומר שזה מאוד יפה.

שמתי לב שבדיאלוג שלנו את מושכת לכיוון המילים – החשופות או האחרות – ואני מושך לכיוון בו אין מילים כלל, המקום בו הן מתפרקות. זה מעלה לי שאלה ביחס לביבליותרפיה, אולי שיטת הטיפול אשר יותר מכל שיטה אחרת נשענת על טקסט ועל מילים. איפה מתקיים בחדר הטיפול שלך המקום שמעבר למילים?

*

במלים אחרות, ליאור:

אהמממ....

(עכשיו זה מעבר למלים...); איפה מתקיים בטיפול פסיכולוגי המקום שמעבר למלים? – בשתיקות, בשפת הגוף, במבט, במחוות, בקשר עין... בקשר שהולך ונרקם בין המטפל למטופל ואיננו מורכב מתוכן המלים גרידא אלא מן המנגינה שלהן ומן המתרחש ברווחים שבין המלים. גם בביבליותרפיה זה כך כמובן. ומעבר לכך: אני טוענת שהטקסטים עצמם בטיפול בביבליותרפיה מהווים מלים אחרות.... כלומר, אלו לא המלים הרגילות של השיח היומיומי, הדיבור ב"שפה הכללית", אלא הן מלים שמדברות חלקים עמוקים יותר בנפש, באופן אחר, מלים שמדייקות חלקים שאולי לא ידענו לקרא להם בשם לפני שפגשנו בטקסט שעשה זאת עבורנו. באופן פרדוכסלי, אולי המלים של השירים והסיפורים שנכנסים אל חדר הטיפול – נוגעות במקום הזה שאתה מדבר עליו, המקום שמעבר למלים, במקומות הראשוניים ביותר, הבלתי מתומללים.

*

במלים אחרות, גיא:

אני קורא את תשובתך, בייחוד כביבליותרפיסטית, וחושב עד כמה, בניגוד למה שלעיתים ניתן לחשוב, הטיפול, כל טיפול, איננו רק 'מקום של מילים'. אנחנו מבקשים ליצור בו מרחב נוסף, שמעבר למילים, של 'מילים אחרות' ההופכות למילים פנימיות. ומתעורר בי הרהור נוסף, על הקשר בין טיפול לבין שירה, עוד תחום שמשותף לשנינו – אולי גם בשירה המלים אינן העיקר, כי אם האין מילים, הרווחים, השתיקות, המנגינה, השלם. השיר עשוי ממילים, אך נבנה בו המרחב הנוסף.

*

במלים אחרות, ליאור:

המרחב שבשירה, מה שבין המלים, רוצה לענות לזה במלים של חזי לסקלי:

"כשהמילה תהפוך לגוף

והגוף יפתח את פיו

ויאמר את המילה שממנה

נוצר –

אחבק את הגוף הזה

ואלין אותו לצדי."

*

במילים של שנינו:

אז דברנו, וכמילות השיר "העולם הוא רחב וגדול ופתוח", אפשרנו לעצמנו לצעוד במרחבי הדיאלוג: התחלנו מהמילים האחרות של אלברשטיין, משם הלכנו אל הטיפול כמקום למילים אחרות, המשכנו אל המקום האחר שמתאפשר מעבר למילים, ומשם אל מילים אחרות ההופכות למקום. ומה שמתחשק לנו כעת, אחרי כל המילים, הוא לשים שוב לינק למקום של אלברשטיין:

https://soundcloud.com/...1ttwisgnmtka