משהו על שירתו של אריה לודוויג שטראוס

רות נצר | 23/11/2013 | הרשמו כמנויים

בחדש האחרון הוקדש בעתון 'הארץ' מקום מכובד לשירתו של אריה לודוויג שטראוס (1892 – 1953), שעלה מגרמניה ב- 1935 וכתיבתו היתה דו-לשונית ולאחרונה יצא לאור קבץ של שיריו בהוצאת קשב. שלחתי רשימה לעתון הארץ ובו החוויה ההאישית שלי משירתו. חלק מהרשימה פורסם בשבת האחרונה ב'מכתבים למערכת'. אני מביאה כאן את הרשימה כולה:

לראשונה פגשתי שיר של שטראוס בהיותי כבת 10, ילדה בקבוץ בעמק של שנות החמישים. בלילות הקיץ ישנו הילדים שבלינה המשותפת מחוץ לחדרים, כשהמיטות מכוסות הכילות צמודות לקירות, לבדנו ללא נוכחות מבוגר. בשוכבי בלילות שמעתי את הולם לבי המפוחד ולא ידעתי אם קול לבי הוא או קול צעדיו של האורב הבא מבחוץ. והנה בחוברת קטנה לספרות, במדף הספרים של ההורים, מצאתי אז את שירו המופלא של אריה לודוויג שטראוס, שדייק בתאור האימה של פעימות לבי:

מה זה קם באופל והיה?

התעוררתי. איך עוד ארדַם?

הקראה חיה בקול אדם

אם אדם הוא כחיה ילל?

התזעק חיה מלב הליל

אם זעק הליל מלב חיה?

כל האופל קם בי והיה.

השיר המופתי הזה, ממיטב השירה העברית, אינו חדל עם השנים להכות בי בכוחו המאופק, בגלי הפחד הבאים ומכים שוב ושוב שאלה רטורית המתהפכת באי וודאות נטולת תשובה, וכך מחיים את האימה של האדם הבודד הנעור לבדו בלילה. אי הוודאות בין פנים וחוץ כמקור הקריאה היא עצמה מעוררת חרדה. השאלה הופכת בסיום השיר לוודאות כי "כל האופל קם בי והיה". "היה" זה אינו מלת עבר אלא "היה" של "אהיה אשר אהיה" מתמשך. "היה" שסמוי בו שם הויה האלוהי שהתהפך להויה אפלה מעבר לזמן.

עם זאת השיר המאורגן הזה נטע בי נוחם כה רב של מישהו המבין ללבי, נוחם של צורות סדורות קבועות במשקל ובריתמוס, שמבטיחות את המשך קיום העולם.

את השיר הזה מצאתי אז בקובץ צנום , 'עיונים – נפש ושיר', דברים ביום עיון לזכרו של אריה לודוויג שטראוס, בהוצאת המחלקה לעלית ילדים ונוער, 1954. מן הסתם, אמי קבלה את החוברת הזו כשלמדה בסמינר למורות בשנים אלה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

האימה מתוארת בשיר נוסף שמצאתי באותו קבץ:

אל ארדם!

יארבו בתנומות

כלבי חלומות,

אֵל בי ישסם.

מתנַי אחגור

מִפַּחַד בַּלֵיל

בעתני בו אל –

אגוּר במגוֹר!

אין בחשך לי אם,

ואין אב לי באור.

אגוּר במגוֹר!

אַל ארדם!

מעניין שסיום השיר מתכתב בהיפוך משמעות עם הפסוק בתהלים כז,ט: "כי אבי ואמי עזבוני ואלוהי יאספני". בניגוד למשורר תהלים המוצא מנוח לנפשו באלוהים שהוא כעין הורה רוחני מיטיב האוסף אל חיקו את בניו, למשורר של זמננו אין מחסה, והוא חי פקוח עיניים את האימה. אולם לעומת סימני השאלה של השיר הקודם, השיר הזה חגור באומץ בסימני קריאה של קבלת האופל והמגור שנשלח אליו מהאל עצמו, שמשסה בו את כלבי החלומות מעוררי האימה. כמו בשיר הקודם תחושת האימה היא פרי הזיית הלילה.

כיום אני מבינה שאי אפשר להפריד בין אימה זו לאימת השואה שרמוזה כבר בשיר האופל הראשון שהובא כאן, ושירים אחרים של שטראוס מתייחסים אליה, ואולי אף היא שזורה בהם.

לפני שנה מצאתי בחנות ספרים של יד שניה את ספר שיריו היחיד בעברית של שטראוס: 'שעות ודור', הוצאת מוסד ביאליק, 1952. כך התאפשר לי להכיר את שירתו בעברית. כל שיריו הקצרים מעוצבים היטב במבנים קלסיים מעוצבים היטב בחריזה מוקפדת. חריזה זו מעצימה את שיריו הטובים אף כי מחבלת ברבים משיריו האחרים.

סגנון השאלה של שיר האופל מופיע כבר בשיר הפותח, שהוא שיר על האביב:

שיר אחד ובו אלף קולות –

אן אקשיב? ...

אי אשאר?

אן אלך? (עמ' 9)

שיריו שתפשו את לבי הם שירים שיש בהם ערגה לטבע ולאלוהות. השאלה הרטורית שבה בשיריו אלה, והיא שאלת קריאה אל האל-הטבע-העולם, ובו בזמן קריאת האל אל המשורר. קטעי שיר אלה הם בעיני היפים ביותר בשירתו:

באה ביעף

בת-קול לגני...

"לחשי, לחשי"

העניתי אני

אם ענה הענף

הזע על ראשי? (עמ' 11)

כמו בשיר האופל, גם כאן יש שאלה והיפוכה, אלא שכאן, לעומת חבור אדם-עולם מעורר אימה, היפוך זה מעורר את תחושת החבור הפנתאיסטית-רליגוזית.

בשיר אחר, השאלה של המשורר מופנית אל העולם-האל, והמשורר הוא כשמואל השומע את הקריאה ואינו יודע מי הקורא לו. כאן תחושת היעוד של המשורר הנקרא לייעודו חופפת לתחושת הקריאה של עולם הטבע להתמזג בו.

:

מה זה בקע

את השתיקה

ומה

זה רד ורם

ברוח ים:

'שמע!'

חלום לא שנת...

ולבי שט

ונד,

עם העלים,

על הגלים

רעד.

וקול אפל

לבב מליל

שתה.

המה דמי

מי שח לי, מי:

אתה..." (עמ' 21)

השיר 'יום ולילה' מחבר בתוכו את כל המוטיבים האלה:

בהלת השומע קול בלילה, השאלה הרטורית, הקריאה, היעוד, האל-עולם:

בבטן ליל איקץ, אבהל:

מה זה יִברוק בשחור?

שמעתי מבעד שתיקה קול-צעד,

ותמוג עלטה באור...

מעבר לילי נועדתַ לי

ומעל כָּפּורת-תהום

שָכֵן נעלם, הֵלֶך-עולם,

יום! (עמ' 89)

האל הקורא הנחווה על ידי המשורר אינו רק האל של הטבע ההרמוני, ההיפך, הוא מכיל בו את היבט האימה שהנקרא אליו מחויב להתמודד עמו כחלק מייעודו.