פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי
'תולדות הבדידות בעידן התבונה' – קריאה בשיר 'בחדר ההמתנה' מאת לאה פילובסקי

'תולדות הבדידות בעידן התבונה' – קריאה בשיר 'בחדר ההמתנה' מאת לאה פילובסקי

גיא פרל | 3/11/2013 | הרשמו כמנויים

השיר 'בחדר ההמתנה' (מתוך ספרה מקשיב גם לי דווקא עכשיו, קשב לשירה, 2013) מתרחש בחדר המתנה במרפאה פסיכיאטרית אשר בה "אורבת תהום". על פי הקריאה אותה אציע לשיר בהמשך, זוהי תהום של בדידות החוצצת בין כל המשתתפים בסיטואציה, חולים ובריאים כאחד, והיא מאיימת לבולעם לתוכה. בשני חלקיו הראשונים של השיר מתוארים השיגעון והדיכאון גם יחד כצורות חריפות של קריסה פנימית אל תהום הבדידות, וכתולדת הנסיגה והוויתור על מגע וקשר אנושי. בחלקו השלישי של השיר מבצעת הדוברת זינוק אמיץ מעל התהום הפעורה.

בחדר ההמתנה

"לילה, האזינו, כאובי הקטב: / בין שורות המטות, כמו בבית-חולים, / אחות רחמניה חסד תהלך – " (אורי צבי גרינברג)

א.
בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה שֶׁל הַמִרְפָּאָה אוֹרֶבֶת
תְּהוֹם. סְבִיבָהּ מְרַחֲפִים
שְׁלֹשָׁה גְּבָרִים: הָרִאשׁוֹן, עַל כִּסֵּא גַּלְגָלִים
אֵינוֹ זָע, אֲבָל תְּרֵיסַר בְּנֵי מִשְׁפָּחָה
מַקִּיפִים אוֹתוֹ, טוֹעֲנִים שֶׁהוּא אַלִּים וּמְסֻכָּן.
הַשֵּׁנִי מְאַיֵּם
לִדְקוֹר אֶת כֻּלָּנוּ וְאָז
לְפוֹצֵץ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הַמָּקוֹם, אוֹ שֶׁמָּא
לְפוֹצֵץ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת הַמָּקוֹם
וְאָז לִדְקוֹר אֶת כֻּלָּנוּ. אִם יֵשׁ לוֹ סַכִּין
קוֹמַנְדוֹ, אִם יֵשׁ לוֹ חֲגוֹרַת נֶפֶץ, לְמִי
אִכְפַּת, הָעִקָּר שֶׁאֵין בְּאַמְתַּחְתוֹ
בַּקְבּוּק מַיִם. לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת
הִכְנִיס מִישֶׁהוּ נוֹזֵל דָּלִיק שָׁקוּף
בְּבַקְבּוּק מַיִם וְהִצִּית אֶת עַצְמוֹ, מֵאָז מְאֹד
מַקְפִּידִים כָּאן בִּכְגוֹן זֶה.
לַגֶּבֶר הַשְּׁלִישִׁי אֲנִי מְגַלָּה אֶת שְׁמִי.
ב.
אִם אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִי
אוּלַי הוּא זָקוּק לוֹ רַק מִשּׁוּם שֶׁאֵין לוֹ אֹמֶץ
לְבַקֵּשׁ מִסְפָּר שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה, מִמִּישֶׁהִי רָזָה יוֹתֵר, אִם
הוּא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה אוֹתוֹ, אוּלַי הוּא נָשׂוּי לְאַחֶרֶת, וּדְמָעוֹת
יְלָדַיו מַכְתִימוֹת אֶת לִבִּי.
אִם אֵין לוֹ אַחֶרֶת
אוּלַי הוּא חֵרֵשׁ
לְמִלִּים, כְּמוֹ "אַךְ יֵשׁ אֱלוֹהִים וְהוּא חַי בְּלִי סוֹף עוֹד
חַי אֶת חַיֵּינוּ כְּאוּבֵי הַקֹּטֶב" אִם מִלִּים מְדַבְּרוֹת אֵלָיו
אוּלַי מְדַבְּרוֹת אֵלָיו גַּם מִלִּים כְּמוֹ "יפֵי נֶפֶשׁ כְּאֵלֶּה… קוֹמוּנִיסטֵי סָלוֹן
כִּפְלַיִם מִגּוֹי אֶשׂנאֵם, קִיקלוֹן! ", אִם אֵינֶנּוּ שׁוֹנֵא
אוּלַי הוּא כֹּהֶן, וְיָכוֹל לַגָּעַת בִּי
רַק בְּאִשְׁפּוּז, בִּקְבוּצַת טִפּוּל בִּתְנוּעָה.
אִם אֵינֶנו כֹּהֶן, אוּלַי הוּא עִוֵּר
מִזַּעַם, מַכֶּה בִּי, מַכֶּה בִּי עַד
אָזְלַת יָד.
אִם הוּא רוֹאֶה אוֹתִי, יֵשׁ רַק פַּחַד וְאַהֲבָה
אַהֲבָה וּפַחַד. אוֹ אַכְזָבָה. אֶתֵּן לוֹ
אֶת מִסְפָּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִּי, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת.
ג.
וְלֹא נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִי, אֲנִי
לֹא נוֹתֶנֶת לוֹ, הַיּוֹם
אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת שְׁמִי.


חלק א' של השיר עוסק בשיגעון. המכנה המשותף לשני הגברים המתוארים בו אינו השיגעון בו הם לוקים, לכאורה, כי אם הנתק המוחלט בינם לבין סביבתם, ובין הסביבה לבינם. כדי להדגיש זאת, מתארת אותם פילובסקי כהפכים גמורים זה של זה. הראשון פאסיבי, מובס ומובל בכיסא גלגלים, בעוד בני משפחתו מזהירים מפני תוקפנותו הגדולה. השני מאיים ללא הרף, אך סביבתו אינה מייחסת כל חשיבות לתוכן דבריו, וממוקדת בהתגוננות מפני איום שהוא אינו מזכיר כלל, בהתבסס על ניסיונה הקודם עם אחרים שתויגו על ידה כשכמותו, ללא כל קשר איליו. בשני המקרים, יחסה של הסביבה משלב חוסר קשב, התנשאות ומגננה. בבסיס הסיטואציה המתפתחת בחדר ההמתנה עומד כישלון היכולת ליצירת קשר אנושי, והסביבה הבריאה לכאורה לוקה בו בדיוק באותה המידה. החולי, כך נדמה, משותף לשני הצדדים. בסיומו של חלק א' מופיע גבר שלישי, ומרתק הדבר שלא נמסר לגביו כל מידע. לתפיסתי, מייצג הדבר את הימצאותו במקום שמעבר לתיוג המפצל בין 'המשוגעים' לבני משפחתם או בין החולים לבין אנשי הצוות. השלישי נמצא מעבר לפיצול, והדוברת מגלה לו את שמה, כביטוי ליצירת קשר המבוסס על היכרות והכרה – ההפך הגמור מן הניתוק והזרות המאפיינים את הסיטואציה בה הם נמצאים.
בחלק ב' של השיר מתארת הדוברת את עמדתה הדיכאונית בפרק הזמן שקדם ליצירת הקשר בסיומו של חלק א'. בדומה לשיגעון, גם הדיכאון מתואר ככשל יסודי של היכולת ליצור קשר, לאהוב, ולהאמין ביכולת להאהב. רצף של תסריטי כשל גודש את תודעתה של הדוברת, תסריטים המובילים כולם אל אותה המסקנה כי קשר, אפילו מרוחק ומתווך כנתינת מספר טלפון, הנו בלתי אפשרי. הכשלים נסקרים בזה אחר זה: הפניה נובעת מבעיה בדימוי העצמי, הפונה נשוי, מוגבל רגשית, מוגבל מסיבות דתיות, מוצף בשנאה, זעם, פחד או אכזבה. התחושה כי הכישלון הנו בלתי נמנע מגיעה לשיאה האבסורדי כאשר חוזה הדוברת את תגובת הגבר לשורות שכתב המשורר אצ"ג – בין אם אוזנו כרויה לשירת אצ"ג ובין אם לאו, הכישלון בלתי נמנע ורק ההסברים לו משתנים. בסיומו של חלק ב' של השיר, למרות הסכנות המרובות, נוטלת הדוברת, בלחישה, את הסיכון.
ואז מגיע החלק השלישי והוא קצר, מזוקק, והלחישה שחתמה את סוף החלק הקודם הופכת בו להחלטה נחושה לזנק מעל התהום המופיע בתחילת השיר. הקשר המבוסס על היכרות מופיע בו כמענה היחיד לסבל הגודש את שני חלקי השיר הקודמים:

וְלֹא נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת מִסְפַּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלִי, אֲנִי
לֹא נוֹתֶנֶת לוֹ, הַיּוֹם
אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ
אֶת שְׁמִי.

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיא פרלגיא פרל18/11/2013

למיכל מגיא. תודה על תגובתך המרגשת, מצטרף לכל מילה של ליאור. אשתדל שכל התגובות תגענה גם ללאה פילובסקי - לה כולנו צריכים להודות.

ליאור גרנותליאור גרנות18/11/2013

למיכל. תודה; נוגע הרצון שלך לגעת; אני חושבת שאפשר- בדיוק במחוות הפשוטות האלו של חיוך ומבט ומילה. "שום דבר אנושי אינו זר לי", כתבה רביקוביץ.

מיכל פרקלמיכל פרקל18/11/2013

גיא וליאור. תודה לשניכם על נגיעה כזאת פנימה עמוק, כך סתם באמצע יום באמצע השבוע.
עובדת במרפאות חוץ, רואה אותם יושבים בפרוזדור הארוך, חיץ בינם לבין עצמם, בינם ליושבים לידם, בינם לבין הרופא מעבר לדלת, בינם לביני. הולכת לי בינם לקחת לי כוס מים, לשירותים, ורוצה לגעת בהם, בחיוך, במבט.

גיא פרלגיא פרל8/11/2013

לליאור. חיבור נפלא, גשר מעל התהום, תודה.

ליאור גרנותליאור גרנות8/11/2013

לאשה בחדר ההמתנה. "רק אתמול אמרתְּ לי את שמךְ, והוא כבר מתפשט בי
כמו ילדים בַּהפסקה. רק אתמול - והוא כבר עט בי
כמו שְׁחָפִים אל הלחם הצף."
*
כך היה אולי כותב האיש בחדר ההמתנה לאשה שנתנה לו את שמה, לוּ ט.כרמי היה מדבר מגרונו (הציטוט מתוך שיר 4 במחזור "שירים בלי שם", מתוך מבחר שירים מאת ט.כרמי). ואולי הוא היה ממשיך וכותב לה כך: השם שלך - יש בו צליל, ויש לו הד, וטמונה בו אַתְּ - מי שהיית פעם, מזמן, כשהיית ילדה ונערה, ומי שאת עכשיו. ומספר טלפון הוא עוד מספר, כמו המספרים בתור לרופא, כמו המספרים המציינים את מינוני התרופות, כמו המספרים הכתובים על קבלת התשלום מבית המרקחת. אבל לשם שלך יש צליל, שטמונה בו צהלה - כצהלת ילדים בהפסקה או בתום יום לימודים, צהלה שחסרה פה כל כך. רק אתמול, תראי מה זה, והוא כבר עט בי כמו שחפים אל הלחם הצף. כמו מים ולחם. השם שלך.

איריס אליה כהןאיריס אליה כהן4/11/2013

קריאות חכמות ומלאות חמלה. אתה מתנה למשוררים ולשירים [ל"ת].