פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

החיים, הנפש, היצירה

רות נצר

עוד על מלחמת יום כפורים

רות נצר | 13/10/2013 | הרשמו כמנויים

כמו מספר פסיכולוגים אחרים, גם אני התבקשתי על ידי כתב העת 'עתון 77' לכתוב על עקבותיה של מלחמת יום כפורים כיום, ובעיקר עקבות הטראומה.
והנה דברי שפורסמו בחוברת האחרונה, גליון 369-370, אוקטובר 2013:

"ואומר לך בדמייך חיי"

טראומת מלחמת יום כפורים משתלבת עם טראומות של פוגרומים, מסעי צלב והשואה כנסיונות השמדה של היהודים בכל הדורות. אפשר לומר שארוע קריטי זה של אימת השמדה נשזר בתוך הזכרון היהודי לדורותיו, בתוך הלא-מודע הקולקטיבי* הישראלי ויהודי כאחת. זו הסיבה שהוא יישאר צרוב בנו כארוע שמשחזר עצמו בהיסטוריה היהודית כהמחשת הכתוב "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו‏ ).
מלחמה זו "הוציאה מהארון" את תופעת הלם הקרב ועדיין מהלכים בקרבנו פגועים מאז שלא החלימו וסיפוריהם נכרכים בספור הקולקטיבי. גם כשהיחידים ילכו לעולמם, הסיפור של מלחמת יום כפורים יישאר, כסיפור הסטורי שהופך למיתוס מכונן של התרבות, שמכיל בו אימת השמדה והצלה, שמשתלב עם הטקסט של ההגדה של פסח – "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".
השם 'מלחמת יום כיפורים' מזהה את המלחמה עם היום הקריטי שבו נגזר דינה של הנפש לדין או לחסד, וכך הארוע של כל יחיד בעם נשזר עם הארוע הלאומי של עמידה על סף גזר דין בין חסד לדין, בין השמדה להצלה. נוצרה חוויה קיומית לפיה חשבון הנפש של היחיד וחשבון הנפש של האומה הם צד אחד וכוחות אלוהיים או היסטוריים הם הצד השני, ושניהם כאחד קובעים את גזר הדין. הארכיטיפ של יום כפורים שהוא יום גורלי בחיי העם בו מתקיים יחס של סיבה ותוצאה בין מעשי האדם והעם לגזר דינו הופך אפוא גם הוא במלחמה זו למיתוס מכונן של החוויה הקיומית של העם.
מוטיב נוסף שפועל בנפש היחיד פגוע הטראומה ושולח את הדיו אל נפש העם הוא זה של הגיבור המנצח (ששרד את הטראומה והתגבר עליה) לעומת המובס (מוכה הטראומה), ובין הגיבור לעומת האנטי-גבור, והטלטלה ביניהם. טלטלה זו עשויה להשתלב בחוויה הקולקטיבית היהודית עם הטלטלה שבין קטבי הדימוי העצמי של העם הנבחר, ותודעת האפוקליפסה המשיחית לעומת העם הנרדף.
ארוע טראומטי סכנתו שהוא מפרק את האני של היחיד, ומלחמה טראומטית סכנתה שתפרק את נפש העם שמאבד אמונה בלכידותו, באמונתו, במהלכיו, ובכוחו. השילוב בין טראומה זו לבין טראומות המלחמות הבאות, מלחמות לבנון שבהן אבדה האמונה בצדקתן, ממשיך להכות גלים והדים בנפש העם.
המלחמות כולן מעלות לתודעה את הארכיטיפ הכפול של קרבן-תוקפן, שפועל ביתר שאת בדורנו.
היהודי הקרבן בכל הדורות הופך בדורנו לקרבן-תוקפן, שנע בין חווית הקורבן (בעיקר במלחמת יום כפורים) לחווית התוקפן (במלחמות אחרות ובשטחים בכלל), ועדיין לא מצא את האיזון הנכון בין שני קטבים אלה בנפש הקולקטיבית.
מוטיב חשוב נוסף הוא ההכרה בחלקם של יהירות הצבר החזק האנטי-גלותי שהתחזקה אחרי מלחמת ששת הימים, והיהירות וזחיחות הדעת של המנהיגים, שלא התחשבו בסימנים המעידים על הסכנה הקרבה במלחמת יום כפורים. יהירות זו היא עמדת היבריס (גאוות יתר) שהיוונים תארו כחטא שעליו האלים נוקמים. כל זמן שעמדת הציבור ובעיקר ההנהגה לא עוברת שינוי משמעותי של לקיחת אחריות על מלוא הסכנה מבחוץ ומבפנים, ויצירת מנגנוני הרתעה כנגד הסכנות של שאננות או אלימות יתירות, זכר הטראומה ישאר כאיום שעתיד לשחזר עצמו. גם מלחמות לבנון הותירו סימני שאלה על התנהלות לא אחראית של ההנהגה. הטראומה כוללת אפוא את שבירת האמון הבסיסי בהנהגה.
לאדם יש נטיה לשחזר את טעויותיו, אלא אם כן יעשה שינוי פנימי מהותי וישנה את עמדותיו כלפי התנהלות חייו. כך גם בחיי העם. איני יודעת אם ניתן לומר שאנו עם בטראומה, אבל לזכרון הטראומה יש תפקיד לדחוף את תודעת העם והנהגתו לשינוי.

*הלא-מודע הקולקטיבי הוא טריטוריה נפשית שמכילה את סך תכני הנפש הכלל אנושיים, את דרכי החשיבה, הדימויים, והרגשות המולדים, ואת דגמי היסוד, שהם הארכיטיפים, הדגמים קדומים, אבני הבניין של הנפש.
לכל עם יש את איפיוני הלא מודע הקולקטיבי התרבותי שלו.

** תודה לדינה קטן בן ציון קטן, לגיא פרל ולאבי באומן על הערותיהם.

עוד בבלוג של רות נצר

זאת הצרה זאת הצרה, שזה שמתו עליו חייו כבר לא אכפת לו מי צודק, מה טוב מה רע, מי אשם במותו, לא אכפת לו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.