בולענים | בלה שגיא
בלה שגיא | 28/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בדיוק אז התחילו לדבר על הבולענים. אמרו שזה יכול לקרות בכל רגע, בלי הכנה, אתה בחיים הרגילים שלך, עסוק בענייניך הקטנים שנראים לך כה חשובים ואז בפתאומיות נפערת האדמה ואתה נבלע. הפחד הוא שאין אזהרה איפה זה יקרה, ולמרות ששנים אחר כך הציבו שלטים על כביש 90 "אזהרה, אזור בולענים" היה ברור לדפנה שאין טעם בשלט כי הרי מה יעזור אם תדע, כשזה בא זה בא.
כשהיא יוצאת מבית החולים באותו הבוקר האוויר הקר מכה בה, היא מצטנפת בתוך מעילה, אוחזת בכוס הקפה בשתי ידיים, נואשת לחום הרך העולה ממנה. היא מדדה לעבר המעקה ונשענת עליו, מרגישה את גופה נרפה ונחלש, כל מה שלא הרשתה לעצמה להרגיש בימים האלה עולה מתוכה ושואב אותה פנימה, עמוק לתוך עצמה.
המבט של הרופא, בקושי מסתכל לה בעיניים, בחור צעיר, בטח בהתמחות, נעים מאוד שמי ד"ר חמדי ואני אהיה הרופא שלך, אין מה לדאוג, מצייצות סביבו האחיות, הגזענות מוסווית בחיוך חביב, ד"ר חמדי רופא מצוין. והמבט שלו אחרי הלידה, מהסס, רוצה להיבלע לתוך עצמו. ודפנה מרחמת עליו באותו הרגע, באמת, מגייסת את כל יישותה המטפלית לטובת אותו רופא צעיר שקרה לו האסון הזה, על עצמה לא חושבת, על התינוק... רק להציל את ד"ר חמדי. כמו תמיד, זו השיטה. לראות רק את האחרים, וכך לא להרגיש את עצמך. יש בה מרירות כשהיא מזהה שזה מה שהיה שם, גם הפעם. כמו המילים הקשות של אבשלום לפני שהוא הלך – "על כולם את חושבת לפני שאת חושבת על עצמך, באמת זה מקסים, הבעיה היא ששכחת שאני לא חלק מעצמך!"
הקפה חם, והוא נושק לפיה, ברכות מלטפת, היא מריחה ונושמת אותו לקרבה, נותנת לו לחמם גם מבפנים, כל ההריון נמנעה מקפה, בהתחלה היו הבחילות האיומות ההן, ששמחה בהן, כי נראה היה שזה נתפס, זה סימן טוב אמרו האחיות מפוריות, אבל אחר כך כשהן חלפו היא החליטה להימנע בעצמה, אף פעם אי אפשר לדעת עם כל המחקרים שצצים כל פעם כמו פטריות אחרי הגשם, מה מותר ומה אסור, מה מסוכן לעובר ומה לא, אבל מה זה משנה כבר עכשיו... וואו, איך היא תעשה את זה לבד...
מולה נוף ירושלמי מוכר, כמה פעמים הלכה ברחוב הזה בדרכה לאוטובוס לעבודה בתחנה לבריאות הנפש וכמה פעמים עמדה ממש כאן ברחבה הזו בביקורים האינסופיים במחלקת פוריות. עכשיו היא באותו מקום, מול אותו נוף, אבל כל עולמה שונה. היא מרגישה אסירה, פתאום עולה בה רצון מטורף לברוח, להשאיר הכל מאחוריה – הלידה הזו, התינוק הזה, המבט של ד"ר חמדי. היא מרגישה כאילו החיים שלה הם רק בגד שלבשה, היא תפשוט אותו ותרוץ קדימה, לא תביט לאחור. היא עוצמת עיניים מול הנוף של חייה הקודמים, מרגישה איך הם נמשכים מתוך גופה, ורוצה עוד לאחוז בהם, לקרוא להם שיחזרו.
כאב הלידה מתחיל לפעום בה, האופטלגין הנוזלי מתחיל לרדת, היא חושבת, אולי היתה קפואה בתוכה מכל מה שהיה, ועכשיו הכל מתעורר לחיים בגלל הקפה והרחוב הזה עם האוטובוסים, אשליית החופש, וכשמשהו מתעורר זה כואב, היא אפילו אומרת את זה למטופלות שלה בתחנה, אלה עם הטראומה שצצה להן באמצע החיים המדחיקים והרגילים שלהן. כמו הבולענים האלה של ים המלח, שתמיד עניינו אותה, אפילו קצת יותר מדי יש שיאמרו, חקרה עליהם הכל, ואז עוד לא היתה הויקיפדיה החדשה הזו, אז מחקר היה מחקר, ממש לקרוא בעצמך כל מיני הסברים גיאולוגיים. ידעה לומר שזה קשור למי תהום ומלח, חרסית שמתפוררת, ניסתה להבין עד איזה עומק הם נפערים, מה קורה אם אתה בדיוק שם, האם מישהו שנבלע פעם חזר משם, ומי ישרוד כדי לספר.
ידה משחקת במצית באוטומטיות, אבשלום לא היה מסכים שתעשן אז היתה משחקת במצית לידו, מעצבנת באופן לא מודע, ואולי מודע דווקא, ועולה הזכרון של אבשלום העומד בדלת, עם תיק חדר הכושר שקיבל במתנה כשעשה מנוי אך הפסיק ללכת אחרי איזה חודשיים "אז אני זז".
והיא קפואה, מכונסת בעצמה, ברקע שיר אהבה מתקתק מסופו של סרט רומנטי, והיא בתוך שמיכת הטלוויזיה, על הספה המרופטת שלהם שקרביה ננשכו החוצה על ידי נומי כשהיתה גורה, שותקת. "טוב דפנה?" "מה טוב?" היא עונה לו, "אין שום טוב בדבר הזה". עדיין מחכה לאישורים שלה לכל דבר, גם כשהוא עוזב אותה, והיא, בסוף של הסרט הרומנטי שלה, רק נזכרת איך כל הזמן חשבה שהפסקול לא מתאים.
הוא הולך, ורק אחרי דקות ארוכות היא מבינה שהוא הלך. באמת הלך. ומועקה מטפסת מהבטן ללב לעיניים, ופורצת מתוכן. גם נומי מייללת, מבינה הכל הכלבה הזו, ותמיד היא העדיפה את אבשלום, מה תעשה עכשיו כשנתקעה עם דפנה ועם התינוק הזה שעוד מעט ייוולד וייקח לה את מעט האהבה שעוד יש לדפנה להציע לה. גם אז חשבה על הכלבה לפני שחשבה על עצמה, היא מחייכת במרירות, גם כשאבשלום הלך.
הקפה נגמר והיא מחפשת פח סביבה. במקום כלשהו בתוכה יודעת שהיא תצטרך לחזור בקרוב, התינוק יתעורר וצריך יהיה להאכיל אותו. הצוות רחום אליה ברובו, יודעים שהיא בהלם ונותנים לה זמן, אבל גם נדמה שכל הזמן מישהי מסתובבת מסביבה ובודקת שהיא בסדר, שלא ברחה, שלא הרגה את התינוק או משהו.
הם מוצאים עבורה חדר לבד, "מרווח אצלנו הבוקר" מחייכת האחות הגבוהה עם כיסוי הראש, "יש לך מזל". המון מזל, היא חושבת, שולחת מבט לכיוון הרצפה. "עוד מעט תבוא עובדת סוציאלית לדבר איתך קצת, טוב? זה טוב לדבר עם מישהו במצבים האלה". גם דפנה מחייכת, חיוך אחר, עקום קצת – "אני יודעת, גם אני פסיכולוגית".
"מצוין, ממי, איזה יופי, אז את מבינה" נרגשת האחות
דפנה נרגשת פחות, "כן, אני מבינה מצוין"
"ואת בטוחה שאין מישהו שיבוא להיות כאן איתך? חברה או אחות"? ובעצם היא שואלת עליו, על אבשלום, אבל דפנה כבר סיימה עם ההתלבטות הזו והיא רק עוקבת אחרי ידיה של האחות המתרוצצות סביב, איך היא עושה את הכל במהירות כזו, מסדרת את המיטה, בודקת רגע חום, לחץ דם, רושמת משהו על הלוח לרגלי המיטה, עושה לדפנה כאב ראש.
"בטח, יבואו עוד מעט", היא מרגיעה גם את האחות, שתשחרר קצת...
כשהאחות זזה ממנה היא נעמדת. סחרחורת קלה, רגליים רדומות, עוד מעט יחזרו לתפקד אחרי כל האפידורל הזה. היא מנסה ללכת, מגיעה לכורסה בחדר. צעד וחצי וקורסת. אוקיי, כנראה זה ייקח יותר זמן ממה שחשבה. שעתיים לאחר מכן היא כבר בקפיטריה למטה, קונה קפה.
איך אין פח בכל הרחבה הזו? היא תוהה, מסתכלת מסביב. היא יודעת שהיא יכולה להיכנס חזרה פנימה ושם תמצא פח, אבל היא חושבת שראתה פעם פח ליד תחנת המוניות. היא מתחילה לצעוד לכיוון ההוא. הרוח קרה ומתחיל גשם קל, זרזיפי ומדגדג. היא מחזקת את עטיפת המעיל סביב גופה, מזל שהביאה טרנינג מהבית, כמו איזה יולדת יודעת, מהוותיקות. הגשם מרטיב את שיערה, מתחיל להתגבר, אבל כמו תמיד כשהיא מרגישה גשם בא לה לחייך.
עם אמא גשם תמיד היה סימן לשבת של קטיף פטריות. הן היו הולכות ברגל, מוקדם בשבת בבוקר, הרבה לפני שהעולם מתעורר, ומגיעות ליער בסוף השכונה. אז עוד לא בנו בכל מקום, והיער הרגיש עבורה כמו עולם אחר וקסום, כמו אותו יער של פו הדב ושל רובין הוד. הן היו מטיילות בין העצים ומחפשות פטריות. אמא שלה נהגה לומר שלדפנה יש אף לפטריות, ולמרות שבארץ יש רק אורניות, ולא כמו אצלנו שהיה המון סוגים של פטריות, גם מאורניות אפשר לארגן יופי של מרק. הגעגוע למרק ההוא מחלחל בתוכה, למרות שהיא חיה כבר יותר שנים בלי המרק ממה שחיתה עם המרק. מה אמא היא היתה אומרת לה לעשות עכשיו. בטח לא היתה מותירה לה ברירה.
אין פח ליד תחנת המוניות.
"צריכה מונית?" פונה אליה גבר שבדיוק מסיים סיגריה "יאללה כנסי מהר, יש גשם, חבל שתהיי חולה" הוא ממהר לעבר כסא הנהג, לא להירטב יותר ממה שכבר נרטב.
"לא, אה, אני..." הוא לא שם לב שאני מאושפזת פה, היא חושבת, עם הטרנינג והמעיל באמת לא שמים לב עד שלא רואים את הצמיד. "יש כאן פח איפשהו?" היא מראה לו את הכוס. הוא עדיין לא רואה את הצמיד.
"בואי, שימי אצלי"
דפנה נכנסת למונית. מתיישבת מאחורה. החימום פועל בחוזקה ורוח המזגן מלטפת את פניה. "לאן גברת?"
"ליער ירושלים" היא עונה בקול מוזר
"את בטוחה? יש גשם גברת" הוא מציץ בה דרך המראה, אולי פתאום קולט שמשהו לא כשורה כאן, משהו לא בא לו בטוב
"אה, לא בדיוק ליער, לרחוב הזה ליד. לא זוכרת את השם שלו..."
"אה, לפרחי חן? או ליפה נוף?"
"לפרחי חן, כן, פרחי חן 6". התשובה הזו מרגיעה את הנהג, והוא מתחיל לנסוע. "זה שתי דקות, מונה, כן? בכל זאת עדיף משתלכי בגשם ככה".
"צודק, בטח, צודק" היא מרגישה את כאבי הלידה מותחים אותה מהישיבה במונית, היא זזה כל הזמן באי נוחות, גם הבטן החלולה-כבר מתכווצת, מזל שזו נסיעה קצרה. המונית פונה שמאלה ומטפסת במעלה הגבעה, וכל מטר שהיא צוברת במרחק מבית החולים מרגיש לדפנה כמו מסע אל החופש. היא מרגישה שיצאה מתוך עצמה מתבוננת על עצמה מרחוק, כמו חוקרת, מעניין לראות את ההתנהגות של האשה הזו שמספר שעות לאחר לידה בורחת מבית החולים ומשאירה שם תינוק פגום. מעניין מה עובר לה בראש. היא חושבת שזה ממש נושא מעניין למחקר ואולי תציע את זה למנחת הדוקטורט שלה, לבדוק קשר בין נטישת בני זוג ונטישת תינוקות. אבל איפה היא תמצא מרואיינות, זה בטח מקרים של אחד לאלף... אולי יותר. יש לה את עצמה לחקור. דפנה מנסחת לעצמה שאלת מחקר בראש, מתלבטת אם יש כאן משתנה מתווך לכל העניין הזה – אולי אמהות שמתו כשהיית ילדה, אולי תינוקות עם אי ספיקת חמצן, אולי רופאים צעירים שלבם נשבר.
"הגענו, אחת עשרה ותשעים"
היא מחטטת שוב בכיסי המעיל, מזל שנשאר לה העודף מהקפה, היא סופרת מטבעות ומעבירה לידו של הנהג, "תודה לך", ויוצאת.
דפנה עומדת ליד בניין אבן יפה, עטוף בצמחיה מטפסת, שבטח אמא היתה יודעת לומר לה מה שמה ביותר משפה אחת. הגשם הפסיק בינתיים והאוויר נקי ומלא ריח עצי אורן מיער ירושלים אשר נשקף מולה, נושמת אותו לתוכה ומתחילה ללכת בירידה לכיוון היער. הכאבים מתחזקים, הרחם המתכווצת מצטרפת לגוף המתעורר לאיטו מהשפעת התרופה המשככת. עם הכאבים ששורפים הצעדים שלה קטנים, הכאב מקשה על ההליכה, אבל כמו איבדה את שיקול הדעת, היא צועדת בנחישות לכיוון היער המשתפל במורד ההר הירושלמי.
באחת ההפלות הם ישבו והמתינו לבדיקה של הרופא התורן במרכז בריאות האשה. אבשלום היה רגוע, החזיק לה את היד, אמר לה שאולי זה דימום שלא אומר כלום. רק כשהרופאה התורנית חייכה בנימוס ואמרה שלצערה דפנה שוב צודקת, אבשלום נשבר. הוא בכה, עם דמעות, וליבה יצא אליו, אבל הוא עזב את ידה, והיא נשמטה. היתמות היתה מאוד מוחשית אז, כמו היום.
היום האפור נראה כהה יותר כאן ביער, העצים סביבה ירוקים מאוד ומחטי האורן עליהם היא דורכת רכים ונמעכים תחת רגליה. הריח מוכר, טחוב ומתקתק, הילדות שלה מתעוררת לחיים, והיא מרגישה את אמה צועדת אחריה, מרשרשת ברכות על העלים המרקיבים.
"נו דפנהצ'קה, את מריחה פטריות?" דפנה מחייכת, ומרגישה דמעות חמות השוטפות את פניה, היא מריחה פטריות ביער הזה. יודעת שהיא תוכל למצוא פטריות ולהכין מרק כמו של אמא. אין לה סכין או שקית, היא מוטרדת לפתע, אבל נזכרת בכיסים של המעיל. היא תוכל למלא אותם בהמון פטריות, המון המון. היא זורקת מתוכם את המצית, הטישיואים והכסף, הכל נראה מיותר. גם הפלאפון המושתק נזרק הצידה. היא צועדת בנחישות, לא מרגישה את הדם שזורם לאורך רגליה, את החלב הדחוף בתוך שדיה, מציצה מדי פעם מתחת לאיזה שיח, ליד שורשי העץ.
פתאום היא רואה אותן, כאן שתי פטריות וכאן עוד שלוש. אושר גדול עולה בתוכה. היא מתכופפת, הכאב כמו נעלם מגופה, היא קוטפת אותן באצבעותיה, מנסה לשבור בעדינות את הגבעול, להשאיר את השורש באדמה. אמא לימדה שזה מאוד חשוב כשקוטפים פטריות, שהשורש יישאר באדמה, כך גם בשנה הבאה כשנבוא לפה נדע בדיוק איפה צומחת הפטריה, אולי אפילו בעוד שנתיים או שלוש. חשוב להשאיר שורש באדמה. כיסיה מתמלאים פטריות, עפר, ובוץ ומחטים רטובים.
זה כבר לילה כשהם מוצאים אותה, בזכות נהג המונית כנראה, שחיבר אחד ועוד אחד כשהשמועות שיולדת נעלמה משם בלי התינוק החלו לרוץ בין הנהגים. החמלה שלהם מתחלפת בכעס קר, והיא מרגישה איך כל המחלקה השתנתה. דווקא הפסיכיאטר של בית החולים רך איתה, הוא מסביר הכל למשטרה, בתקיפות אבהית, דפנה לא תדע אבל הוא קיבל טלפון ממנהל התחנה, הם מכירים היטב מקצועית. ההנחיות המקצועיות והאבחנות עוזרות לה להימנע מכלא, אבל כמובן לא מההסתכלות באשפוז.
והנה, כמה שנים אחר כך – שוב כאן, והדשא היבש של איתנים מול עיניה בדיוק כמו אז.
היא זזה קצת מהצל, רואה בצד השני של המדשאה ספסל יחיד, אולי תשב בינתיים, וככה גם טיילה קצת, אם ישאלו, אף אחד לא ידע שהיא מפחדת. היא צועדת בנחישות לעבר הספסל, מנסה לא ליצור קשר עין עם אנשים שעוברים בשביל, להגיע לספסל שנדמה פתאום כגדה בטוחה.
דפנה קצת מתחרטת שיצאה לדרך, העץ היה הדבר המוכר היחיד. היא מגיעה ומתיישבת. תחושת הקלה ברגליה המעקצצות, מי דמיין את ההליכות הארוכות שתצטרך לעשות בתוך המקום הזה כדי להגיע לראיון, ועוד בעקבים. אז לא נעלה עקבים, ולא הלכה הרבה, בין המיטה לחדר אוכל ואז לטיול קטן עד העץ וחזרה. עד שהשתחררה. איך תמיד היא עושה את השטות הזו, למה צריך עקבים, יראו אותה בעקבים ויגידו וואו זאת תהיה פסיכולוגית טובה למחלקה, כי מה? כי היא גבוהה?
שקועה בכאב של עצמה לדקה היא לא על המשמר, וברגע נעמד מולה אדם. היא מרימה מבט בבהלה – הוא גבר כבן שישים, ואולי רק נראה ככה, הוא לובש סוודר בחום הכבד, קצת מהוה ופרום, שערו פרוע, לבן, והוא מביט ישר לתוך עיניה.
"את חדשה פה!"
"כן... אה... אני פסיכולוגית. אולי, אני אהיה פסיכולוגית, כאן"
"יופי, נהדר, מקום מצוין לעבוד בו, תלמדי כאן הרבה, מלא בחולי נפש" מבטו נעוץ בעיניה, היא נבוכה, מנסה להסיט את המבט. מבטו עקשן.
"כן, אני מקווה" היא עונה בשפלות רוח, באמת מקווה רק שילך מכאן. היא מנסה להיזכר אם מכירה אותו מאז, אבל הזיכרון של ימיה באשפוז קצת מחורר, וגם עברו כבר כמה, שש, שבע שנים? מה הסיכוי.
בפתאומיות הוא שולף תפוז מכיסו ומתחיל לקלף. אצבעותיו חופרות בתפוז, המיץ ניגר עליהן, העוצמה שבהן פוערת חור בקליפה, ציפורניו כתומות, הוא אוסף את הקליפות לכיס מכנסיו. למרות החום, הקליפות שמגירות את מיצן בכיס של האיש, מעבירות בה צמרמורת, ועולה זיכרון ריח הפטריות המרקיבות בכיס המעיל, לקח לה זמן עד שזרקה אותו.
"רוצה תפוז?" ריח הדרים מתקיף את אפה, תוסס. הצמרמורת הופכת לזיעה קרה השוטפת את גבה.
"לא, לא, תודה, לא צריך" אך הוא ממשיך לקלף בנחישות, לא נותן לקליפה הקשה או לפציעת הפלחים לעכב אותו, אצבעותיו מהירות והיא מרגישה לכודה בתנועה שלהן. שתיקה ביניהם. הוא קורע פלח תפוז ומכניס לפיו "טעים, דווקא מתוק" הוא אומר תוך כדי לעיסה ושוב שולח מבט ישיר אליה "רוצה?"
דפנה מתחילה לקום, שיתוק המפגש קצת מרפה, יש ראיון להגיע אליו "סליחה, אני באמת חייבת לזוז"
בין רגע הוא תופס בידו הפנויה את ידה שלה והיא נבהלת. המיץ מידו נמהל בזיעה שלה, מרגישה את הדביקות בין אצבעותיה, "אני כל כך לבד" הוא אומר מתוך עומקי הבולען שהיא מכירה. היא עומדת חסרת תנועה, נשימתה עצורה. הוא משחרר אותה ובוצע עוד פלח, מושיט לה. היא מרגישה איך היא מרימה יד ולוקחת אותו, מושיטה לפיה, לא מרגישה את הטעם.
הוא מחייך קצת, חסרות לו שיניים, ואז הוא מרצין בפתאומיות, רוכן כלפיה ולוחש "שנינו יודעים את האמת. את צריכה להיות כאן, לא אני".
מעומקי בטנה היא מרגישה התכווצות קשה, הגוף זוכר, הרחם יודעת. תוך רגע היא מתחילה ללכת, אם היתה יכולה להתנתק מהעקבים ומהשפעת המבט שלו היתה כנראה גם רצה.
בשעה ארבע היא מספיקה להגיע לאיסוף. פחדה שתאחר עם התנועה מירושלים, וביקשה מאבשלום שיגבה אותה, אבל הפעם לא היו פקקים ליד מעלה אדומים והכביש זרם חלק עד לקיבוץ, גם דרך הכביש החדש עוקף הבולענים שנאלצו לאלתר שם אחרי האסון מלפני כמה שנים.
היא נכנסת לגן בצעד מהיר, ומחפשת אותו בעיניה, הוא שם, יושב לצד אסתי בפינת המכוניות, כל גופו הקטן מרוכז במאמץ להפגיש מכונית במכונית, יודעת כמה קשר עין-יד מאתגר בשבילו. היא ניגשת אליו בבהילות ומחבקת אותו חזק חזק. מהצד היא קולטת את מבטה של הסייעת מלטף את גבה, יודעת שעושה דרמה, שלא רגילים אליה ככה. יש לה דמעות בעיניים, מתן מרים מבט ועיניו הכחולות נמלאות אור "אמא, חזרת!"
"חזרתי" היא עונה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
