טירת הזכוכית / ג'אנט וולס
רותי קצבורג-קדוש | 1/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
טירת הזכוכית מאת ג'אנט וולס, הוצאת מודן (2014), תרגום לעברית: דורית בריל-פולק, 320 עמ'.
ממליצה על הספר: רותי קצבורג-קדוש, עו"ס (MSW), מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
הסיפור המובא בספר "טירת הזכוכית", שמסופר מפיה של ג'אנט וולס, הוא הסיפור האמיתי של משפחתה שלה (תמונת הוריה ביום נישואיהם מופיעה בעמוד השער). בספר מתוארת משפחה בלתי מתפקדת: זוג הורים המחוברים בעבותות של אהבה, לעתים מכמירת לב ולעתים הרסנית, וארבעה ילדים שנולדים לתוך מציאות חיים מוטרפת. המשפחה נעה ממדינה למדינה ומעיר לעיר בארצות הברית, בהתאם למסלול הבריחה או ההתחמקות של אבי המשפחה, שמשכיל להסתבך ולהסתכסך בכל מקום אליו המשפחה מגיעה, ולהיכשל בכל משלח יד מזדמן שבוחר לו כדי לכלכל את משפחתו. האיש המוכשר ובעל החלומות עסוק בהכנת תוכניות אופרטיביות כביכול לבניית טירת זכוכית מדומיינת, בעוד ילדיו רעבים, פשוטו כמשמעו. בה בעת, רעייתו עסוקה בחלומותיה ושאיפותיה האמנותיות, בלי יכולת לראות את סביבתה: "מרימה מדי פעם את עיניה ואומרת שהיא מצטערת, שהיא יודעת שהיא צריכה לעשות משהו יותר פרודוקטיבי, אבל גם היא מכורה לכמה דברים, בדיוק כמו אבא...". בתוך תנאי הזנחה שכאלה, כביכול, גדלה המספרת.
כביכול.
כי אמנם ישנם בספר תיאורים קשים של עוני, מחסור תמידי, אלימות על רקע התמכרות והזנחה של ממש, אולם יחד עם כל אלה זהו קודם כל סיפור על אהבה, על משפחה, על בחירה, על מאבק בדרך אל החלום, על שברו של החלום ועל יכולת לפלס דרך גם אם היא עקלקלה. אוי, כמה עקלקלה.
זהו גם סיפור על הורות. הורות מורכבת, בלתי קונבנציונלית בעליל, אבל קשובה וקסומה לרגעים. ביום הולדתה העשירי לוקח אביה של המספרת את ידה ושואל אותה מהי המתנה שהייתה מבקשת לרגל התאריך המיוחד הזה. "קדימה, תבקשי הכול", הוא אומר לה, ואחרי השתהות, היא שואלת בהיסוס: "האם תוכל להפסיק לשתות?" – לאחר שהאב מתבודד זמן מה, הוא מכניס את עצמו לחדר השינה לתהליך גמילה מייסר שיימשך זמן מה, עד שיתאושש. הילדה בטוחה שהפעם, בניגוד לעבר, זה יצליח.
"הפעם זה כן יימשך".
"איך את יודעת"?
"זאת המתנה שהוא נותן לי".
יש בספר לא מעט רגעים קסומים של הורות מטיבה שמעניקה לילד תחושה עמוקה של שותפות אמיתית בחוויה. למשל, כאשר האב יושב עם בתו ומסביר לה ברצינות רבה כיצד יבנה את טירת הזכוכית. הוא מסביר לה שנכון שהדבר נראה בלתי אפשרי, אבל בעזרת יצירתיות ודמיון, הכול הוא בר ביצוע.
זהו גם סיפור על אחאות. אחאות שיש בה קודם כל אהבה עזה והרבה מאוד אחריות וערבות הדדית. בספר מוצגת חבורה של ארבעה ג'ינג'ים יוצאי דופן מכל בחינה: "ילדים אחרים רצו ללכת איתנו מכות מפני שהיינו ג'ינג'ים, מפני שאבא שלנו היה שיכור, מפני שהיינו לבושים בלויי סחבות... אבל אנחנו תמיד החזרנו להם, בדרך כלל כצוות". הם מטיבים להגן האחד על השני מפגיעה בבית ו/או מחוצה לו, ובהיותם חריגים בכל מקום שאליו הם מגיעים, זקוקים הילדים זה לחברתו של זה גם כדי לשרוד, אבל גם כדי להנות ממשחק וחוויות ילדות רגילות.
זה מסוג הספרים שלקריאתם מתלווה תחושה פיזית כמעט של משיכה ודחיה. מחד, הרצון לדלג מעל תיאורים של רעב ואלימות, שכרות ונטישה, ומאידך, משיכה אל הקסם שבהישרדות, ביצר החיים, ובקשר משפחתי בלתי ניתן להתרה.
זו אינה ספרות יפה במובנה הרגיל. למרות תיאורי הנוף והטבע שהם חלק ממסעותיה של המשפחה, אין בספר ליריות או שפה גבוהה ששמורה ליצירה ספרותית גדולה. ובכל זאת, מבלי להתייחס להיבטים של איכות התרגום, זהו בעיניי ספר שקריאתו קולחת והוא מרתק מאוד.
כמטפלים אנו לעתים נוטים לתייג את המטופלים על פי תבניות וסטריאוטיפים, בודאי כאשר מדובר במשפחות שיש בהן חשד להזנחה. הקריאה של הספר מזכירה לנו לשכוח את מה שאנחנו יודעים בכדי להצליח לגלות מה בכל זאת ילדים קיבלו במשפחה שגדלו בה, גם אם היא נתפסת כמאוד "מופרעת". היום, גם אם תעלה בי מחשבה סטריאוטיפית, אני אעצור ואשאל את עצמי – אבל מה עם טירת הזכוכית? זוהי תרומתו של הספר: הוא שומר עלינו מפני דעות קדומות וסטריאוטיפים. כוחו העצום הוא במורכבות שהוא מצליח לפרוס ולפרש באופן בלתי אמצעי. לא במקרה אני מציינת לעיל שמדובר בספר על הזנחה, כביכול. כי בתוך מה שלא יכול להתפרש אלא כהזנחה יש כל כך הרבה חמלה – ובעיקר אהבה.
ואהבה, כבר למדנו, זה כל הסיפור.
