פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

ספרים

אחר הצהריים של החיים / טלי נתיב עירוני

"אחר הצהריים של החיים" עוסק בגיל השלישי, אשר במאה ה־21 הוא גיל טרום־זִקנה, תקופת חיים לא מדוברת. "אחר הצהריים של החיים" הוא ביטוי שטבע קארל יונג, והספר מספר על בני גילה של המחברת, בני דור ה"בייבי בום", שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ומסרבים להזדקן.
בטקסט, שנכתב מנקודת מבט אישית ביותר, משולבים ראיונות עם בני דור ה"בייבי בום", שתוחלת חייהם התארכה לפתע והם מוצאים עצמם באמצע החיים, בדרך כלל לאחר הפרישה מעולם העבודה, ולפניהם נפרשות עוד שנים רבות של עשייה (או ריקנות), על הישורת האחרונה של המרוץ, אשר משתרעת עד קצה האופק ואין רואים את סופה.

מתפרסם מ 25/4/2019 | 1,004 צפיות

תגיות: | | |

אחר הצהריים של החיים

טלי נתיב עירוני

אחר הצהריים של החיים

 

הוצאת פרדס

 

"אחר הצהריים של החיים" עוסק בגיל השלישי, אשר במאה ה־21 הוא גיל טרום־זִקנה, תקופת חיים לא מדוברת. "אחר הצהריים של החיים" הוא ביטוי שטבע קארל יונג, והספר מספר על בני גילה של המחברת, בני דור ה"בייבי בום", שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה ומסרבים להזדקן.
בטקסט, שנכתב מנקודת מבט אישית ביותר, משולבים ראיונות עם בני דור ה"בייבי בום", שתוחלת חייהם התארכה לפתע והם מוצאים עצמם באמצע החיים, בדרך כלל לאחר הפרישה מעולם העבודה, ולפניהם נפרשות עוד שנים רבות של עשייה (או ריקנות), על הישורת האחרונה של המרוץ, אשר משתרעת עד קצה האופק ואין רואים את סופה.
"אולי ציפיתי שהמסע הזה אל עבר הזִקנה הממתינה אי־שם ישיב לי את נעוריי האבודים?" שואלת המחברת, ומוסיפה, "מבחינתי העיסוק בנושא היה בפירוש טיפולי. אולי כשאסתכל למפלצת בעיניים אצליח להכניע אותה, ואם לא אותה — את פחדיי לגביה." אבל הטיפול העצמי הפך לספר שנכתב מתוך תחושת שליחות, כאשר המחברת בוחנת, בין היתר, את הצורך של הדור שלה לתזז מעיסוק לעיסוק, מתחביב לטיול, מסדנה לקורס ולהתנדבות, העיקר לא לעצור, "כי אולי אנחנו כמו כרישים, ואם נעצור לרגע — נמות?"
הספר שבידיכם איננו פרי מחקר אקדמי. זהו סיפורם של המחברת ושל חבריה ומרואייניה, המלווה בהערותיהם של אנשי מקצוע ובתמציות של חוכמת חיים, אימרות קצרות ומדויקות הנוגעות לסוגיות השונות שנידונות לאורכו. אחר הצהריים של החיים מעלה סוגיות שאנחנו לא מעזים לדבר עליהן ודן בהן באומץ: ליווי ההורים בשנותיהם האחרונות, מותם ומותנו שלנו, פתרונות לזקנה פעילה, חשבון נפש וסגירת מעגלים, ולבסוף — מציב מיקרופון בפני הילדים שהיינו ועודנו, כדי לאפשר לנו לומר את המילה האחרונה לפני שלא נהיה כאן עוד.
זהו ספר על מבוגרים צעירים העומדים בבגרותם המאוחרת, בשעות אחר הצהריים של חייהם, כשהערב עוד רחוק והלילה כלל אינו נראה באופק.

 

טלי נתיב עירוני עיתונאית (דבר, הארץ וידיעות אחרונות) עורכת, מתרגמת (תרגמה כ-40 ספרי מבוגרים ונוער עבור "כתר", "זמורה ביתן", "מודן" ו"מטר"). כלת פרס שרת החינוך לתרגום ספרות ילדים ונוער. יוצרת, מפיקה, מביימת ועורכת סרטים דוקומנטריים (ביניהם "הליפסטיק האחרון" – פרידה מאמא ו"מכתבים מסבא" שהוקרנו בטלויזיה מספר פעמים וגם כיכבה בסרט ("פרשת וינשל" בבימוי אברהם הפנר). כתבה מספר מחזות קצרים ופרסמה שני רומנים "אלה במילעיל" ו"מודעה בעיתון ושדים אפלים". הייתה כתבת טלויזיה, מראיינת, עוזרת הפקה ובימוי בטלויזיה החינוכית, בערוץ הראשון ובטלויזיה בכבלים. ראיינה ותיעדה ניצולי שואה במסגרת הפרוייקט של סטיבן שפילברג. מרצה בתחומים שונים.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק ה: הילדה הזאת היא אני / "זמן פציעות"

 

"ילדים הם מבוגרים עם רגליים קצרות" (יאנוש קורצ'ק).

 

מסע לאיסוף זיכרונות

לפני שהתיישבתי לכתוב את הפרק הזה ערכתי מסע שארך פחות משעה(!) וחלף על פני כל צומתי ילדותי. דחף בלתי ניתן לריסון ולהסבר משך אותי לעשות את זה. הייתכן? חיים שלמים בפחות משעה?

התחלתי ברחוב מיכ"ל בלב תל־אביב. כאן חלפו עליי השנתיים הראשונות של חיי. אימא נהגה לספר על שתי משפחות שהתגוררו בדירה אחת עם מטבח משותף. אני מניחה שגם השירותים היו משותפים. היא ציינה את הדברים כעוּבדות, לא כתלונות. הכול התקבל בהשלמה, וכך זה צריך להיות. צנע והסתפקות במועט לא היו ערכים שמדברים בהם. הם היו החיים עצמם, המובן מאליו.

להורים, הזוגות הצעירים של אז, לא היו מכוניות, הם לא נסעו לחוץ לארץ ולא ידעו מה זה מותגים. שיחקנו בארגזי חול ולכל אחת הייתה בובה אחת. וגם זה היה בסדר.

המשכתי לרחוב מזא"ה, אל קיר לבנים שנבנה כמקלט מאולתר בחזית אחד הבתים. ילדה אחת שובבה, חצופה ומרדנית ברחה ממקלט הלבֵנים אל האטרקציה שברחוב: מטוס מצרי מדגם ספיטפייר שחג מעל שמֵי תל־אביב. כמו שהכרתי את אבא שלי מן הסתם חטפתי מכות נמרצות. "פליקים בטוסיק", כמו שקראו לזה אז. מה שלא הפריע לי לנסות לברוח שוב כדי לראות את המטוס. לא בכל יום זכינו, אנו הילדים, לראות מטוס חג מעל בתינו, בשמי התכלת הבהירים של תל־אביב, ועוד מטיל פצצות.

במעלה הרחוב שכר אבא בדמי מפתח חדרון על גג הבית והתגוררנו בו שלושתנו. גם זה היה מובן מאליו. כשאחותי נולדה אבא בנה במו ידיו חדר נוסף. על החלק שנותר מהגג הוא בנה ארגז גדול, מילא אותו בחול, ארנבים אחדים וצב אחד.

הרמתי עיניים אל הגג בבית מגורינו ההוא ונזכרתי בתמונת אלבום שיש לי: אבא הביא מדים של אחות ממגן דוד אדום וסבתא תיקנה אותם למידותיי.

כאן, על הגג, הייתה לנו גם כלבה. שמה היה דיאנה, על שם אלת הציד שבמיתולוגיה הרומית. אבא הנחיל לי שיעורי היסטוריה בגיל צעיר למדי. והנה כאן, בקומה הראשונה, גרה רופאה שבעלה היה חבר מועצת עיריית תל־אביב וניצל בנס מאסון מעגן. היינו נפעמים מהסיפור ומכך שחברותו במועצת העיר זיכתה אותו במכונית, פריט נדיר למדי באותם ימים.

בקומה שמעל, במרפסת, ישבו כל ערב זוג רופאים מכובדים לסעודת ערבית, עם מפה צחורה, מפיות בד תואמות, המון סכו"ם, צלחות מהודרות ומטעמים שלא הכרתי. הסצנה הייתה אירופאית מאוד, לא שייכת, משהו מסרט אחר.

נהגתי להציץ מלמעלה כדי לראות כיצד אוכלים אנשים מפלנטה אחרת בגינונים שהיו זרים לי לחלוטין. ערב אחד סוכנת הבית שכחה להכין מפיות, והרופאה הנכבדת ניגבה את פיה במפת השולחן. טראומה לילדה בת שמונה. בלבול, מבוכה, שלא לומר, טלטלה רגשית. היום אני נזכרת בזה כבמשהו משעשע שנצרב.

מהגג ראיתי בבית הסמוך, במטבח דירה שחזיתה כבר ברחוב מלצ'ט, את מַניה ביאליק, אלמנתו של המשורר הנערץ, שעקרה לכאן מביתם המפורסם לאחר מותו. הבטתי בה בחמלה מפני שלא היו לה ילדים. גם אם לא הבנתי אז רצף היסטורי של עַם מהו, כבר הבנתי את משמעותם של רצף משפחתי והיעדרו.

אני פונה ימינה, דרך רחוב מלצ'ט אל רחוב בצלאל יפה, פינת אחד העם. אל בית הספר אחד העם הגעתי בכיתה א'. היום יש כאן אולפנה לילדות חרדיות ביום ואולפנת "עלמא" למבוגרים בערב. אולי אבוא לכאן בערב כלשהו, לשמוע הרצאות, כדי לסגור את אחד המעגלים שנשארו פתוחים בחיי.

בחזרה לרחוב אחד העם פינת רחוב מזא"ה. כאן, ליד מגדל המים, התגוררו סבא וסבתא שלי. הם הגיעו לכאן שבועות סְפורים לפני שהיטלר כבש את פולין, ואליהם הצטרפה אחרי המלחמה דודתי, שלא הספיקה להימלט. היא לא סיפרה דבר, אנחנו לא שאלנו, והפרק הזה בחייה נותר עלום עד היום הזה.

וכאן גרה סבתא אחרת, שהשכילה לצאת את אירופה בשנת עלייתו של היטלר לשלטון כי משהו דחק בה לעזוב.

ירדתי אל רחוב אלנבי. כאן היה פעם ה"סטודיו" לצילום של אפרים ארדה, אחד משני הצלמים של תל־אביב של אותם ימים, שצילם אותי ואת אחותי ויצר את התמונות המבוימות שלו והצבועות ביד. תמונות בשחור־לבן נחשבו מליגה נמוכה יותר ומכאן נבע מחירן הזול יותר מזה של הצבעוניות. אבל מדי פעם אבא ואימא הרשו לעצמם.

וממנו אל המקום שבו עמד לתפארת קולנוע אופיר ברחוב גרוזנברג. כאן ראיתי לראשונה בחיי סרט קולנוע, "הקוסם מארץ עוץ". אחר כך ראיתי אותו עוד עשרות פעמים עד שידעתי בעל פה כל מילה וכל שיר. כשדורות'י וחבריה שפכו מים על המכשפה הרעה עד שהתכווצה לשלולית צרחתי בכל כוחי: "עוד קצת, עוד קצת!" וכשזה קרה והיא התכווצה ונמסה לנגד עינינו ידעתי שבזכות כוח הקסם של המילים אפשר לפעול ולהצליח. חשיבה מאגית של יַלדוּת. זיכרונות מצחיקים שנצרבים.

ומול הקולנוע — הספרייה המפורסמת של שמואל איזרסקי, שקבע בעבורי מה אקרא ובאיזה גיל.

חזרתי אל המכונית ונסעתי אל החווה החקלאית "תלמי אביב" שלמרגלות גבעת נפוליאון, בצד הרמת גני של הירקון. כאן, בחווה הזאת, הקרויה היום בית ספר חקלאי, עשינו בפועל את שיעורי החקלאות שלנו, והבנו לראשונה את הקשר שבין זרע קטן לבין מה שהוא מצמיח כעבור זמן קצר. כאן זרענו, שתלנו, השקינו, חפרנו, עדרנו וקלטרנו את הירקות שלנו.

מובן מאליו שקיבלנו הביתה מפרי אדמתנו. סיימתי את המסע ב"עמק הנעלם" של ילדותנו, היום אתר ארכיאולוגי

ממערב לכביש איילון. מרבדי נרקיסים נפרשׂו מפה ועד צומת גלילות וריחם הבשׂום נישא למרחקים.

כל ילדותי — בשעה אחת! הייתכן? לאן נעלמו כל עשרות השנים האלה?

 

חיפוש אחר העבר לצורך פרֵדה ממנו?

סיימתי את המסע הזה לאיסוף הזיכרונות ושאלתי את עצמי מה חיפשתי שם, בארגז החול של ילדותי? מה חיפשתי שם בעבר הרחוק שלי? הרי לא אצליח לחיות מחדש את החיים שהיו לי שם. אני גם לא בטוחה שאני רוצה.

אם כן, מהו הדבר הזה שאני מנסה בכוח לשמֵר מכל מִשמר? הזיכרונות ישנם גם אם לא אסע אל המקומות האלה. מה אני מנסה להחיות מחדש ולָמה?

ומצד שני — זרקתי מזוודה שלמה של מכתבים!

אולי היה זה מסע פרֵדה מהיַלדוּת ומהמקומות שעיצבו את חיי? אולי רציתי להיזכר ולעשות תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי ואקח אתי את הפצעים אל העתיד הארוך שעוד צפוי לי? אולי רציתי לקחת משם רק את הזיכרונות הטובים ולמחוק שָׁם את האחרים?

על פי רומאן גארי, "כל האבטיחים שנאכל עכשיו לא יחזירו לנו את הטעם האבוד של האבטיח שלא קיבלנו בילדותנו..." אני חותמת על זה בעיניים עצומות. אבל יש הטוענים שעם קצת מאמץ ניתן להחזיר לעצמנו את הטעם האבוד של האבטיח ההוא. כמו, למשל, ר' נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל — תאמין שיכולים גם לתקן."

אני שואלת את קהלת: האומנם "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש"? ומה עם חופש הבחירה שלי? מה עם יכולת התגובה, השינוי, ההתפתחות, התיקון? התיקון!

אמנם המונח "תיקון" לקוח מהיהדות, אבל לא צריך "להתחזק" בשביל לעשות אותו. בפרק הזה ניסיתי לעשות תיקון לדברים שנמצאים בתוכי, תוך כדי מפגש עם הילדה שבי.

"אם לא תשובו ותהיו כילדים, לא תירשו את מלכות השמים" נאמר בברית החדשה (הבשורה על פי מתי ה, 5). קראתי פירושים שונים לפסוק זה, והוספתי אחד משלי: לפני שנסתלק מכאן כדאי שנחזור להיות הילד שהיינו, התמים, הצח, הטהור, נטול הפגמים והפגעים ועם נפש נטולת צלקות.

אחרי שהבנו כי ראוי להקשיב לזקני העדה, לחכמי השבט, אני אומרת: כדאי להקשיב גם לילדים. לילדים יש כוח לא מובן. הם באים אל העולם עם ניצוץ (יש אומרים, אלוהי), הם חווים דברים בצורה שונה מזו של המבוגרים, יש להם כוח הישרדות אשר לנו, הגדולים, כבר אין, יש אצלם סדר שאצלנו הפך במהלך השנים לכאוס, הם מוצאים אסטרטגיות לשרוד, בורחים לספרים, לפנטזיות, לרחוב, לדפוסי התנהגות שיבטיחו את הישרדותם. לילד יש חוש שמאתר ומזהה מה יעזור לו, וכך הוא יכול לשרוד טראומה כרונית, כשהאור שבקצה המנהרה אינו נראה לעין. לילד

יש מין תוכנת הישרדות שאומרת לו מתי לוותר ומתי לפעול על אוטומט. ילד הוא לא תמיד הגיוני, והתכונה הזאת היא דווקא נהדרת. הלוואי שידענו לשמֵר את זה.

הילד יכול להיות המורה שלנו, ויש לנו מה ללמוד ממנו. "חנוך לנער על פי דרכו," נאמר במקורותינו, אבל כמה עושים זאת? הילד הוא קטן בגיל, אבל חוכמתו היא בת בלי גיל. במקום לחנוך אותנו על פי דרכנו, המסגרות השונות שאנחנו גדלים בהן ואמורים להתפתח בהן לעתים כובלות אותנו, מכופפות אותנו, בולמות אותנו.

לקחתי את כל מה שאספתי לאורכה של הדרך ועכשיו אני מביאה את הדברים שוב אל ההתחלה ומתחברת לילדה שבי, זאת שהייתה ועודֶנה. במשפט "נער הייתי וגם זָקנתי" אני מוצאת את החיבור של הנער (ההתחדשות, ההתנפלות על החיים) עם הזקן (החוכמה), ושניהם יחד עושים עבודה נהדרת של סגירת מעגל.

המודעות וההתפתחות הרוחנית מציפות גם מצוקות. פתאום דברים שלא התייחסנו אליהם — דברים שהעדפנו להדחיק ולשכוח — מתחילים להציק. חלקם נשארים ללא מענה, בעיקר דברים שאנחנו גוררים אתנו מהילדות. כל מה שמוטבע מגיל צעיר שולט בנו ומוביל אותנו. "גִרסא דינקותא" שלנו — מה שנצרב בדיסק מתחילתו, עם "פירמוּט" הראשוני שלו.

פצעי ילדות נוצרים כתוצאה מפגיעות בנפשם של ילדים קטנים. הם אינם מסוגלים להתמודד אִתן ולהתגבר עליהן. כתוצאה מכך הילד או הילדה מזהים את עצמם כפגומים. פצעי ילדות אינם נראים לעין, אבל ציפור הנפש קטומת הכנפיים המרוטות הולכת אתנו עד הסוף, אם לא נעשה לה תיקון.

הטבעה רגשית, כך קוראים לזה מומחי הנפש. הדברים כאילו מותכים בנו. האירוע הטראומטי והתגובה של פעם הותכו לאירוע אחד. "צריך לפרק את העיסה הזאת," אומר דני שגב, מטפל בשיטות שונות, "לעשות לפצעי ילדות פירוק של האירוע והתגובה, ועושים זאת באמצעות דמיון מודרך. חווים מחדש ומנסים להגיב אחרת."

"עד מתי תתעסקי עם זה?" שואלת אותי מישהי שחושבת שהניחה את פצעי הילדות שלה במגירה נעולה ובלתי נראית והטמינה אותם לנצח, ולא רואה איך היא עדיין מתנהלת עד היום, בחייה המבוגרים, מאותם המקומות הפגועים שלה שלא טופלו ולא נרפאו; ובעיקר — עד כמה היא מחמיצה, כתוצאה מכך, את מנעמי החיים.

ד"ר אליזבת קובלר־רוס כותבת בספרה המוות חשוב לחיים: "אנשים שחיו את החיים במלואם לא יפחדו לחיות ולא יפחדו למות. לחיות את החיים במלואם אפשר רק כשאין לנו עניינים לא סגורים. הבעיה מתחילה ונגמרת במה שאנחנו בוחרים לעשות עם החיים שלנו, כשהדגש הוא על בוחרים. רק אנחנו אחראים לסך־הכול של החיים שלנו, ואנחנו יכולים להאשים את הזולת עד אחרית ימינו ונישאר תקועים במעגל המרושע הזה."

ויקטור פרנקל, שדחה גישה פטליסטית לחיים וטען כי לאדם יש יכולת לקבל אחריות לגורלו, הדגיש את "יכולת התגובה". אם ניקח את זה צעד אחד קדימה — נקבל את יכולת התגובה המאוחרת, התיקון, למה שעשו לילד/ה שבָּנו בעבר. גם תגובה מאוחרת היא תגובה. לפעמים מספיק לחשוב לבד, או שיחה עם חברים. ואם זה לא מספיק — תמיד אפשר לעשות זאת בחדר הטיפולים.

ואם אין בנמצא כוחות נפש להתמודדות עם פצעי ילדות מפני שתהליך טיפולי דורש כוחות כאלה ולא תמיד — במיוחד בגיל מתקדם — אתה רוצה להעמיק, אני מניחה שלעתים ניתן לשים אספלנית על הפצע ולסגורעניין. זאת בהנחה שאותם פצעי ילדות אינם מנהלים לנו את החיים.

חשבתי שאולי זהו הזמן להיזכר בדברים שהנפש לא רוצה לזכור. רציתי לדעת את האמת והייתי מוכנה לשאת בתוצאות.

בבואי לבדוק מה קורה לילדה שעומדת להזדקן, חשבתי על כך שפעם, לפני שנים, התמקמתי בתוך רחם, ושם הזינו אותי, טיפחו אותי ובעיקר — נתנו לי כוח. מקור אחד סיפק את כל צרכיי. הייתי שם בטוחה ומוגנת, הכי מוגנת. זה היה המרחב המוגן האולטימטיבי, כמו להיות עטופה בנייר צלופן עם בועות אוויר, כמו אפון בתרמיל שלו.

לא ידעתי שאחר כך, בהמשך, העולם החיצוני יספק את צרכיי, ולא תמיד במינון הרצוי לי.

פרופסור דוד גוטמן כותב בספרו האם איחרתי את הרכבת? כי הזִקנה היא תקופה של שלווה ורוגע, תקופה של יכולת לוותר, לשחרר ולהרפות.

בלשון הקבלה: להגיע למצב האידיאלי של שחרור משעבוד מלכויות.

ובלשון הפסיכולוגיה: שחרור מדפוסים "תוקעים", מטראומות של העבר, ובקיצור — גאולה אישית. אם אנחנו מתייחסים לתקופה זו בחיינו כאל תקופה של חשבון נפש, שחרור, תיקונים וגאולה אישית, כדאי אולי לבדוק איפה הילד או הילדה שֶׁבָּנו נשארו תקועים, לחפש את החלק שלא התממש בגלל משהו מהילדות, בגלל שריטות מאז, צריבות, חריכות, קעקועים.

קראתי לזה "זמן פציעות", מונח השאול מעולם הספורט, זמן ששווה להקדיש אותו לפציעות העבר שלנו שגררנו אל ההווה, ואולי לרפא אותן לפני שנגרור אותן גם אל העתיד הארוך שעוד צפוי לנו.

 

"זיכרון של אושר כבר איננו אושר, זיכרון של יגון הוא עדיין יגון" (ג'ורג' ביירון).

 

יש לנו יחסים עם הורינו גם שנים רבות אחרי שהלכו לעולמם. הרבה פעמים בחיים אנחנו פועלים כאילו אנחנו עדיין שומעים את הקול הזה, המצליף, הנוזף, של ההורים נושף בעורפנו. הצורך הזה של הילדה שיאהבו אותה ויגידו "איזו ילדה טובה אַת" נשאר אתי ויישאר עד שהפצע הזה יירפא.

לא תמיד אנחנו יכולים לרפא אותו כי לא תמיד אנחנו מודעים לאופן שבו הפצע הזה מכתיב את חיינו. לעתים אנחנו שומעים עדיין את קולם של ההורים מהדהד בתוכנו. הם אומרים לנו כל הזמן שאנחנו צריכים להיות ילדים טובים, גם אם הם כבר לא אתנו.

אפילו היום, אחרי שכבר קיבלתי מהוריי את הגושפנקה של בת טובה, אני עדיין מִתחשבנת אִתם לפעמים. עדיין קיימת הטלטלה הנצחית הזאת שבין רגשות האשמה לבין התחושה שאני צודקת. עדיין עולים כעסים לעתים, אבל עליי להודות שהם פוחתים והולכים ככל שכתיבת הספר מתקדמת. יש בה, בכתיבה הזאת, משהו מבורך ומרפא, וכשאני אומרת להם דברים אני מקווה שהם שומעים אותי. יש מין דואליות כזאת, ואני חיה אִתה בשלום.

לפני שנים רבות שמעתי את השחקן הבריטי הנפלא אנתוני הופקינס מספר למראיין דיוויד פרוסט בתוכנית טלוויזיה כי הוא תמיד עֵר לינשוף הקטן הזה שיושב לו על הכתף ואומר לו, "אתה לא מספיק טוב." וזאת, כשכבר היה שחקן מהולל עתיר פרסים ואינספור מחוות הוקרה. זה משהו שהוא גורר אתו מהילדות, כך הסביר. אגב, מאותו ריאיון לקחתי בהשאלה את הינשוף.

לפעמים דווקא מתחשק לי להיות שוב "ילדה רעה" ושובבה וחצופה, להשתטות, להשתולל, להגשים ילדות שנייה בלי גבולות שמציבים בפניי.

אני לא צריכה יותר, ולא חייבת, להיות ילדה טובה. והיום אני אומרת לעצמי שגם זה בסדר.

אבל ברגעים אחרים אני שואלת את עצמי: אילו לילדה ההיא היה קול— מה היא הייתה אומרת לי היום? אני מנסה לעשות סיעור מוחות קטן עם עצמי אף על פי שאני מודעת לקושי שבדבר. במהלך חיי למדתי שכל קושי הוא כמו תעלת לֵידה, וכל משבר — פתח לצמיחה, ושיעור, ולקח.

הבנתי שאני צריכה להתעמת עם פצעי ילדותי ולעזור לעצמי לרפא אותם. אני צריכה להכיר בילדה הפגועה שבתוכי ולתת לה את זכות הדיבור.

אולי כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו עושים בחיים שלנו עם החלונות האלה שהם עדיין פתוחים ולפעמים נכנסת משם רוח סערה?

אולי לעולם לא מאוחר לילדות מאושרת, גם כשאנחנו בני שישים, שבעים ויותר. הילדות השנייה תלויה רק בנו, גם אם בית הגידול המקורי שלנו לא היה תמיד לרוחנו.

ועוד משהו חשוב מאוד שלמדתי: קשה ליצור אינטימיות רגשית עם אדם שהדחיק את הילד הרגיש שבתוכו.

יש תפיסה מקובלת שאומרת שכל ילד בא לעולם כשבתוכו סגולות אנושיות זהות: חמלה, שלווה, אהבה, ענווה ועוד. ככל שאנו גדלים ומתבגרים, אנו עוטים על עצמנו שכבות וחומות מגן של חוקים, פחדים ודפוסי התנהגות שמקשים עלינו להתחבר לאותו כוח עוצמתי שאִתו נולדנו. ויש גם המטען הגנטי שאתו אנחנו באים לעולם.

 

"ילדים הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן" (שלום חנוך).

 

רציתי לדעת איך מתנהלת היום הילדה טלי, שתהיה אולי כבר בת שבעים כשהספר הזה יראה אור. חיפשתי אותה ונתתי לה מיקרופון. הילדה ההיא, שטיפלה בהורים, קיבלה את המשוב הנהדר ההוא מהם בגיל שישים, אבל בעצם את המשוב קיבלה טלי בת השש. וכמה הוא חימם לה את הלב! מפני שגם אם הוא הגיע באיחור — הוא הגיע.

וזה לא שהם לא אהבו אותי. בואו נהייה הוגנים. זה לא שהם לא הראו את זה. אבל לי, מסתבר, זה לא תמיד היה בדרך הנאותה ובמינון הנכון, המינון שהיה דרוש לי. וגם הביקורת מצדם הייתה במינון שלא התאים לי!

החלק הזה הוא עדיין לא שלם וצריך לטפל בו.

ד"ר שולמית פרידמן אומרת כי "במשך כל חיינו אנחנו נושאים בקרבנו חלקים מרגעי ילדותנו שלא תמיד אנחנו ערים להם. החלקים האלה נמצאים אצלנו כל החיים, וגם כשאנחנו כבר מבוגרים, אנחנו מגיבים לעתים מתוך אותם רגעים שחבויים אצלנו עמוק מהילדות. אנחנו מגיבים כאילו היינו עדיין אותם ילדים כי בעצם נשארנו ילדים במקומות שלא גדלו."

"לא תמיד רע להשתמש במנגנון הגנה של הכחשה והדחקה", אני אומרת לה. "רְאי את ניצולי השואה, שאלמלא המנגנון המובנֶה הזה אצלם לא היו שורדים נפשית."

"נכון," היא אומרת, "אבל יש גם תוצאות שליליות בהדחקת 'האני הילדי'. אנחנו שוכחים להרגיש 'נורמלי' בחיים, לא לומדים לשחק וליהנות, לא לומדים להרגיש רגועים ולהתמודד עם לחצים, לא לומדים להעריך את החיים. אנחנו מעדיפים להשקיע עצמנו בעבודה מתמדת במקום לחיות, אנחנו לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, מרגישים

אשמים גם אם אנחנו לא, מרגישים אשמים אם אנחנו לא מספיק טובים, מעמיסים על עצמנו יותר ויותר כדי להוכיח לעצמנו, לזולתנו, לסביבתנו (ובעצם להורים שלנו, שכבר מזמן אינם), לא לומדים ליהנות מהילדים ומחיי המשפחה שלנו, אנחנו לא מתקרבים לאנשים שכן יודעים ליהנות מהחיים, להשתעשע ולשחק."

"אז מה צריך לעשות?" אני שואלת. והיא אומרת: "אם אנחנו מסכימים שזאת תקופה של חשבון נפש, אולי כדאי שנבדוק איפה החלק ה'ילדי' שעדיין קיים בנו נשאר תקוע, איפה החלק הזה שלא התממש בגלל משהו מהילדות. מציאת ה'אני' הזה ובדיקת משברי העבר שלו יכולות לשמש כשינוי לקראת גדילה."

"אַת רצינית? אני צריכה עוד לגדול? לָמה?" אני שואלת אותה. "אם אנחנו רוצים להרגיש שלמים עם עצמנו," היא אומרת, "אנחנו צריכים להסתכל על החלקים האלה שעדיין חסרים, להיפגש עם הילד שבנו."

"למי יש כוח להתעסק עם זה עכשיו?" אני שואלת.

"דווקא בשנים המאוחרות של החיים," היא אומרת, "דווקא אז יש לנו את הזמן, החופש האישי, הפְּנִיוּת הנפשית. ואין לנו יותר מדי זמן!"

ואני מסכימה שזהו הזמן כי לא יהיה אחר. היום יש לנו את החובה הזאת לעצמנו (וזאת מחשבה פרקטית!) כדי שנצא מכאן זקופים ונאהבים.

לא כולנו מגיעים לשלמות הזאת ולהחלטה להעניק לעצמנו את ה"אקזיט" הנכון הזה מהחיים.

ועוד משהו, לא פחות חשוב: כשאנחנו עוברים שינוי, הוא מתרחש לא רק אצלנו — הוא מהדהד גם על סביבתנו, משפחתנו, חברינו, הקהילה שבה אנו חיים וכל מי שחולף על פנינו.

הבנתי שאני צריכה להתעמת עם פצעי ילדותי ולעזור לעצמי לרפא אותם, להגיע אל המקומות שנותרו חסומים על ידי מנגנוני הגנה שמפעילים אותי עד היום. אם לא אעשה את זה בגלגול הזה — הרי כאילו לא עשיתי דבר.

פרויד כתב שהאדם הוא מערכת אנרגטית שבה האנרגיה זורמת, נתקלת לעתים במחסום ונחסמת. מאחר שיש רק כמות מוגבלת של אנרגיה, אם משתמשים בה בדרך אחת, נשארת פחות אנרגיה לשימוש בדרך אחרת. מטרת ההתנהגות האנושית היא פורקן, כלומר שחרור ממתחים או ממחסומי אנרגיה.

אני מניחה שהכוונה הייתה שאם נחלץ את הפקקים האלה שנתקעו וחסמו אותנו במקומות מסוימים, בעיקר בילדותנו, נגיע לתחושה משחררת של שלמות ויכולת לחיות חיים בריאים, ממומשים במלואם.

אני מבינה שאם המפגשים האלה עם הילד שבנו יתנהלו נכון — יקרו דברים נהדרים. נגיע לקתרזיס שיעזור לנו לעבור את הגבולות של עצמנו.

ואחרי מפגש כזה, שאמור להיות אמתי ומרגש, סוג של חוויית־על — כל אחד יהיה משהו אחר.

אבל "לא ניתן לגלות אוקיינוסים חדשים לפני שאוזרים אומץ לאבֵּד את מראה החוף," אמר אנדרה ז'יד.

ג'ודית ויורסט כותבת בספרה החיים: אבידות הכרחיות, ויתורים גורליים: "כשאנחנו מתנחלים על חוויות כואבות אנחנו מבטאים את סירובנו להרפות מרוחות־הרפאים של העבר. אנחנו ממשיכים לדרוש בקולי קולות משהו שאינו קיים... עלינו לוותר על התקווה הזאת, עלינו להרפות ממנה."

אבל כדי לוותר, להרפות, לשחרר, לא די בלטאטא אל מתחת לשטיח או להטמין במעמקי מגירה. אולי צריך לפעמים להיפגש שוב עם אותם רגעים, אותן חוויות מכאיבות המקובעות בתוכנו כתוצאה מפגיעות בנו, אותם חלקיו של הילד או הילדה, ולעבֵּד אותם מחדש באופן שיאפשר את הוויתור, ההרפיה, השחרור, ההחלמה.

ולפני הכול עלינו להכיר בזכותנו להיות מאושרים.

 

זיכרונות ילדות

 

"אין דבר שמוטבע כה חזק בזיכרוננו כמו מה שאנו רוצים לשכוח" (מישל דה מונטן, פילוסוף).

 

לזיכרונות המוקדמים של הילדות, שנות עיצוב האישיות, אין "פג תוקף".

בספרה הזמן האמִתי: החוויה האישית של הזמן כותבת ניצה אייל על הזמן והזיכרון: "כנראה, אין זה מקרה שאחותו של קרונוס, אל הזמן במיתולוגיה היוונית, היא מנמוזינה, אלת הזיכרון, אבל האמנם," היא שואלת, "יש בכוחנו לנצֵח את הזמן בכוח ההתחברות לזיכרון? נראה שאיננו מסוגלים לחוות את הזמן ללא זיכרון."

אל תגידו לא זוכרים. חוק שימור האנרגיה אינו נותן לשום דבר להתפוגג ולהתאַיין, גם אם הדחקנו מסיבות אלה ואחרות. ואם יש אירועי חיים שבחרנו לא לזכור, זה מפני שהם הודחקו לחלוטין ואין לנו מגע ישיר אִתם. השִכחה מופיעה אצל אנשים שעברו טראומות קשות, כמו ניצולי שואה, נפגעי אונס ואלימות. נכון שלא זוכרים, אבל זה לא אומר שהאירועים לא קרו ושהשפעתם לא הייתה קשה. כלומר, אנחנו חווים את הזמן גם אם אנחנו לא זוכרים אותו.

הזיכרונות הראשוניים ביותר שלנו שייכים למשפחה שלתוכה נולדנו.

אנחנו נולדים לתוך משפחה שלא בחרנו בה. ומשפחה איננה חברה כלכלית שניתן לבנות על פי מודל עִסקי מדויק, אין לה מִפְרט טכני, ואין אפשרות לערוך לה ניסוי כלים מוקדם כדי להפריך מיתוסים קיימים. גם אנליסטים שמתמחים בחיזוי מגמות לא יכולים לדעת איך יתפתחו העניינים מרגע שנולדנו במשפחה מסוימת, ואֵילו זיכרונות נגרור אתנו משם כל חיינו. זה לא משהו שאפשר להריץ בהילוך מהיר קדימה, לראות כיצד יתגלגלו הדברים.

במקרים כה רבים אפשר לקרוא לזה ברֵרת המחדל של היקום.

כמובן, צריך לזכור שלא תמיד הסיפור הוא העיקר, אלא הפרשנות שלו, כמו שתאמר אחר כך מיקי. צריך לבדוק איך אנחנו רואים אותו. מישהו אחר היה מן הסתם חווה את זה אחרת.

אני מנסה לדלות זיכרונות מוקדמים מהשנים הראשונות בחיי, שנות עיצוב האישיות. אני מתחילה מזיכרונות שאינם ממש שלי, אלא כאלה שסופרו לי שוב ושוב, מה שנכנס באופן רשמי לפולקלור המשפחתי.

 

לידה קשה, או שיעור בהנחלת רגשות אשם לילדים

אלפרד יונג אמר שמפגש בין שתי נפשות דומה למגע בין שני חומרים. אם יש תגובה — ישתנו שניהם.

המִפגש הראשוני שלנו עם האדם הראשוני בחיינו, אימא, מתרחש עוד טרם הלידה, ויש אומרים — ברגע ההתעבְּרוּת עצמה.

אימא שלי סיפרה פעמים רבות (מדי) שטרם לידתי היא סבלה צירים במשך שלושה ימים תמימים, שלא רציתי לצאת. אני כנראה הבנתי שמן המקום הנפלא הזה לא כדאי למהר ולצאת. ואז הושלכתי ממנו ללא רחם, וזאת הייתה כניעתי הראשונה, ואולי הקשה מכול. אובדן גן העדן, הגירוש ממנו. האובדן הזה שוכן בתוכי וישכון בתוכי עד אחרית ימיי.

לעניין שלושת ימי הצירים הקשים היבט נוסף: יותר מפעם אחת שמעתי איזו לידה קשה גרמתי. אילו הייתה לי אפשרות לא רק לחיות מחדש תקופה כלשהי בחיי אלא גם לתקן אותה, הייתי חוזרת לרגע הלידה, מבקשת שיעמוד שם מישהו עם אקדח הזְנָקה והייתי יוצאת לדרך כחץ מקשת היישר אל האופק הבהיר. הייתי מקלה בכך גם על הלידה של עצמי... מי אמר שרק היא סבלה? אולי גם אני חוויתי את הקושי?

תמיד הרגשתי אשמה על הלידה הקשה שגרמתי לאמי. לא זו בלבד שהתחריתי בה על המשאבים שבתוכה, הקשיתי על לידתי שלי.

מעניין למה את לוקחת אחריות על משהו שלא שייך לך, לוחש לי הינשוף שהתעופף קודם וחזר עכשיו אל הכתף. ועוד איך שייך לי! אני אומרת לו. אני זאת שהתעקשה להישאר! כן, הוא אומר, תקעו לך את זה בראש כל כך הרבה פעמים עד שעשית אינטגרציה עם המידע הזה ולקחת על עצמך את מלוא האחריות על הלידה הקשה שלך.

זה מה שנקרא הטְבָּעה הורית, ולא מן הסוג הטוב.

עד היום, שנים לאחר הסתלקותה, אני שואלת אותה לפעמים: בשביל מה היית צריכה להגיד לי את זה? אולי כדי להוכיח לי איזו ילדה הייתי בהמשך, שהרי למן ההתחלה הייתי בעייתית.

אבל היא כבר איננה שנים אחדות ואני לא מקבלת תשובה.

לפעמים אני חושבת שבעצם מה שהיא רצתה לומר לי לא היה שהייתי ילדה רעה עוד טרם בואי אל העולם אלא: ראי איזו אימא טובה הייתי; ראי כמה סבלתי בלידה שלך, כמה השקעתי בך... אולי זה ענה על צורך שלה.

והתובנה הזאת — יש בה משהו משחרר. אז, באותם ימים, כששמעתי את הדברים האלה שוב ושוב, בלעתי אותם בשלמותם וכמעט נחנקתי. עכשיו אני מרגישה שהקאתי אותם, נגסתי בהם שוב, טחנתי ולעסתי אותם עד דק

ועכשיו אני יכולה לבלוע אותם בקלות יתר.

אני רוצה לומר לה: היי, גם אני סבלתי; הושלכתי ממלון עשרה כוכבים בעל כורחי, בלי שמישהו שאל לרשותי, גורשתי מגן העדן האבוד לגעגוע אינסופי שילווה אותי כל חיי למגע, להזנה, להגנה. ובתוך כל הזמן הארוך הזה שחלף מאז ועד היום הרגשתי לא פעם שרימו אותי, שלא תמיד קיימו את ההבטחות, שהחיים הם לא גן של שושנים. ועד היום קיים אותו געגוע לדמות של אימא, או של אבא, שבעולם הזה, שבו אני נגד העולם, ותמיד תהיה שם לגונן עליי.

מתי נלמד לוותר על הגעגוע הזה? אולי לעולם לא.

האימא הזאת — מושא הגעגועים הנצחי — האם הייתה מושלמת? כמובן שלא. האם היו לה רגעים שבהם לא אהבה אותי? אני מניחה שהיו כאלה. האם הייתה זו אהבה ללא תנאי? אין דבר כזה, אפילו לא אצל אימא. זאת אחת מרוחות הרפאים של העבר שרודפת אותי עד היום. האם זה ילדותי מצדי לדרוש משהו שלא קיים?

ולעניין הלידה הקשה, אני חושבת לעצמי לעתים כשאני במצב רוח אסטרולוגי, אולי הייתי צריכה לומר לה בפשטות שהיא זאת שבחרה להתעבֵּר כך שאיוולד במזל שור, והשור הוא עיקש, קשה עורף, אטי, חורש לאִטו בתלם, ובתרגום לגינקולוגיה: מגיח מהרֶחם בקצב האטי שלו.

כשאני קוראת את מכתבה של קרול־שירה, שהוריה החביאו אותה לבדה בבונקר תת־קרקעי בזמן המלחמה במשך ארבע שנים, אני אומרת לעצמי שאני מתעסקת בשטויות, לא בפצעי ילדוּת ממשיים.

תני הוראה לשֵכל שלך להפסיק להשוות בין סיפורים, לוחש הינשוף באוזני הימנית, בשבילך אלה לא היו שטויות.

 

"הילד שאני אבל עליו

כל חיי הוא אני."

(מנגינה, יהודה עמיחי)

 

"האני המבוגר" שבא לבקר את "האני הילדי", לא להפך

"בגלל היותי ילדת מסתור בשואה לא יכולתי לגדול כאדם בוגר, שלם. תמיד יישאר בי החלק של הילדה הפגיעה. הילדה שבי לעולם תהיה שם. תמיד הייתי מודעת לה, ואני חושבת שכאשר הייתי קטנה הייתי מודעת למבוגרת

שפעם אהיה. גם כשהייתי קטנה מאוד, במלחמה, במסתור, ומפוחדת, אני זוכרת שחשבתי ברצינות על המבוגרת שבי ותהיתי איך היא תהיה. הייתי מודעת לעובדה שיהיו חיים אחרי ילדותי, ושהם יהיו שונים מאוד. אני מאוד מודעת עכשיו לאופן שבו נפרשו חיי, דף אחרי דף, בתחילה לאט ואחר כך מהר יותר, ועכשיו הם נפרשים בפניי במהירות האור. אבל אני עדיין חושבת על הילדה הקטנה ההיא, מבוהלת ובודדה, והפחד והכאב של הפרֵדה חזקים כמו שהיו אז. השתיים קשורות יחד זו בזו.

"פעם השתתפתי בסדנה שבה היינו צריכים לחזור אל הזמן והמקום שבו סבלנו ולנחם את הילד ההוא. זאת הייתה חוויה מעניינת מפני שהכול נראה לי מוכר כל כך. אני חושבת שכאשר הייתי ילדה במסתור, בודדה ומפוחדת, 'האני המבוגר' שלי בא אל העבר כדי לנחם אותי. איכשהו זיהיתי את 'האני המבוגר' שלי. העבר וההווה הפכו לאחד. אני מכירה את הילדה הקטנה ההיא היטב, אבל אני חושבת גם שהיא הכירה את 'האני המבוגרת' שבי, ואולי זה מה שאִפשר לי לשרוד. אמי נהגה לספר לי איך הייתי כילדה. היא אמרה שהייתי רגישה ביותר לכאב ואומללות של

אחרים. אפילו כילדה קטנה סבלתי כשחשתי רעב ופחד אצל אחרים. לא הייתי מסוגלת לשקוע בעצמי כמו ילדים אחרים. מבחינה זאת, גדלתי מהר מדי. מבחינה זאת, ילדותי נגזלה ממני. אני חושבת שבהמשך, כשסוף־סוף התחילה ילדוּת אחרת שלי, בארצות הברית, נאלצתי ללמוד כיצד להיות ילדה, וזה לא תמיד היה קל. גם כששיחקתי והייתי כביכול חופשייה ונטולת דאגות, ידעתי שבמידה מסוימת אני מעמידה פנים. אבל לעולם לא מאוחר מדי להיות ילדה, נכון?"

לילדים אין יכולת עיבוד מיידית של אסון ולוקח להם זמן להבין דברים רעים שקורים להם, אך נדמה כי לילדה הקטנה שהסתתרה בבונקר הייתה הבנה בוגרת של מה שקורה לה, והיא הטמיעה את משמעות הדבר באמצעות יכולת של מבוגר.

"כמובן, הילדה ההיא השפיעה על חיי הבוגרים. נולדתי לשקף ולנתח ולהקל על כאבם של אחרים. אני אוהבת לְרַצות אחרים, אבל לא במידה מוגזמת. בדרך כלל אני מסוגלת להרים מחסום ביני לבין אחרים, אם יש לי צורך בכך. למעשה, אני מנתחת באופן אינטלקטואלי דברים רבים. אני אוהבת להשקיף ולִצפות, הן בבני אדם, הן בבעלי חיים והן בתופעות מדעיות. ההסתכלות הזאת מהצד מגנה עליי וכך אני יכולה לקבל דברים ביתר קלות. דברים קטנים לא מטרידים אותי כל כך כמו שהם מטרידים אחרים. חיי הפנימיים הפכו חשובים מאוד ואני מודעת מאוד לעובדה שנעשיתי עמידה וחסינה, ועל כך אני אסירת תודה. תמיד יהיו דברים שימשיכו לכאוב. הפצעים מעולם לא החלימו לחלוטין. יש לי עוד עבודה לעשות על עצמי ועם עצמי, אבל אני מניחה שתמיד תהיה, עד יומי האחרון.

"בתקופה זו של חיי אני מצפה להרבה יותר מעצמי משציפיתי בעבר. זה נעשה קשה ככל שאנחנו מזדקנים. האתגרים גדולים יותר. אני משתדלת להיות אמיצה."

קרול־שירה מזהה בנקל את פצעי הילדות שלה ובנתה לעצמה כֵּלים כדי לרפאם. נראה שנפש האדם חזקה מכל דבר. ילדותה של קרול־שירה, שהייתה בצל המוות במשך ארבע שנים של בדידות ואֵימה, לא הותירה אצלה חרדת מוות. היא אינה חרֵדה מפני הזִקנה המצופה, חרָדה שאך טבעי הוא שהייתה נולֶדת מהחסך הענקי במקום ההוא שלא טופל. כמו אִמה בשעתה, היא ממצה כל רגע מחייה באופטימיות מופלאה.

לא לכולנו היכולות האלה.

מרכיביה של הישרדות הם קודם כול אישיותו של האדם, יכולתו להכיל, לסלוח, ללכת הלאה. בשביל זה נדרשת אישיות מגובשת, ולמרות כל שנות ההתפתחות שלי, יש לי לעתים ספקות אשר לגיבוש הפרטי שלי.

 

"ביום מן הימים הכאב ייעלם, אך הזיכרון יישאר לעולם" (הסופר ארתור סי קלארק).

 

"פעם שאלתי את בתי, שאִתה יש לי מערכת יחסים פתוחה, חמה ואוהבת," מספרת עדה, "למה בנות כל הזמן מעבירות ביקורת על האימהות שלהן. והיא ענתה מיד, בלי לחשוב, 'כי אנחנו רוצות אתכן מושלמות.'"

במערכת יחסים נורמלית עם אימא יש לנו, בנוסף לאהבה, הערכה והכרת תודה, גם ביקורת, כעסים, תסכולים וכו'. וכשאימא חושפת חולשה כלשהי זה מטריף לנו את הדעת. אימהות לא אמורות להיות בעלות חסרונות. בקיצור, הן לא אמורות להיות בני אדם. הן אמורות להיות מלאכים ולמלאכים קשה לסלוח על מעידות פה ושם.

"ההוצאה שלי מהפנימייה הייתה כמו הוצאה להורג של הילדות שלי," אומר יואב. "הוציאו אותי מגן עדן של ילדות והחזירו אותי למשפחה שהייתה גיהינום. אבי החורג לא נתן חום וחיבוק של אב. הוא סירב לאמץ אותי כל עוד אבי היה בחיים, והאישיות הדומיננטית והשתלטנית של אימא גרמה לי הרבה נזק. היא רצתה שאגשים את כל החלומות שלה, וגדלתי עם חסך רגשי עמוק מאוד. ברור שהעקרות שלה עיצבה את האישיות שלי ואת דפוסי ההתנהגות שלי עם ילדיי. אחי הגדול היה צריך להגן עליי בזמן המריבות עם ההורים וביניהם. ואז, כשהיה בן שבע־עשרה, הוא התגייס לאצ"ל ונהרג בפעולה ביפו."

אני רוצה להאמין שיֵצר האדם טוב מנעוריו ושהתוקפנות איננה אלא תגובה. היא לא דחף הטבוע בנו מלידה. אולי העולם הפגום שאנחנו נולדים לתוכו הוא הסיבה לכעסים, לעוולות, לרוע. אולי אם נתקן אותו יבוא עליהם הקץ.

כמובן, אין בדברים אלה שום נחמה לעדה, לדליה, ליואב ולאחרים שחוו חוויות ילדוּת קשות.

הורים, כמו ילדים, באים בתבניות שונות. לא כולם באים בצורה האידיאלית, כפי שמגיע לכל ילד.

יש הורים שלא תמיד מבינים שילדים הם קבוצת אוכלוסייה של בני אדם קטנים בסיכון. במקום שהילדים יהיו בַּבת עינם, האישיות הבכירה מספר אחת שלהם, הם הופכים אותם לשק חבטות, מזור לצלקות הילדוּת שלהם. הם אחראים לדימוי העצמי שלהם, לבנייתו או להריסתו. לפעמים הם שוכחים את תפקידם כרֶשת ביטחון אמפטית ומכילה. במקום יד מלטפת ומנחה הילד מקבל מהוריו יד קלה מדי על ההדק.

הורים אמורים להיות גיבורי־העל שלנו, כוכב הצפון, המצפן הרוחני, המגדלור, המנטורים. במקום זה יש כאלה שמקבלים משהו אחר.

"בבית הזה שבו גדלתי הייתי ילד שצריך להילחם על הישרדות," מספר יואב. "היו שם הרבה מאוד תוקפנות וכעס כלפיי. אני חושב שהכעס של אמי נבע מהעובדה שהיא הרגישה שלא מיצתה את עצמה. היא תמיד רצתה להפגין נוכחות, אבל הנוכחות שלה הייתה נוכחות שלילית. הייתה הרבה מאוד התעללות נפשית. מוזר, אבל אף פעם לא חשבתי שהיא לא אוהבת אותי. ואין לי הסבר לזה."

בפרק על אחרית ימיהם של ההורים סיפרתי איך פתאום הייתי הילדה הטובה שאין לה תחליף! הייתי בת שישים כמעט, אבל כמה התענגתי על האישור הזה! כשקיבלתי אותו בגיל שישים חזרתי להיות הילדה בת השש ששמחה כשהוריה אומרים לה שהיא ילדה טובה. האישור הזה שאנחנו ילדים טובים נחוץ בכל גיל. כולנו עושים מאמצים לזכות באהבת ההורים, כל אחד בדרכו שלו.

 

זיכרון ילדות: אגרטל סיני

 

אי־אפשר להעמיד את הסיפור הבא במבחן המציאות, ואין לי מושג למי זכויות היוצרים עליו, אבל גם זה משהו שהפך להיות חלק מהפולקלור המשפחתי: ליד מיטת התינוקת שבה שָכַנְתי בגיל שנה או שנתיים עמד אגרטל גדול ויפה, סיני מזויף ככל הנראה. פעילות לא שקולה מצדי, תינוקת פעוטה, גרמה להתנפצותו של האגרטל המפואר על הרצפה לאלפי רסיסים.

כמה פעמים שמעתי על האגרטל היקר ששברתי! ואיך זה שמעולם לא עלה בדעתי לשאול: מי שם אגרטל מהודר ליד מיטת תינוקת?

רק בגיל שישים ושש הרמתי עיניים לשמים ושאלתי לראשונה את השאלה המתבקשת. רק אז נפל לי האסימון: הם היו צריכים לשים את האגרטל במקום אחר, בלתי נגיש לידיה הפעלתניות של תינוקת שובבה.

היום אני מבינה עד כמה אירוע שבירת האגרטל הופנם ונטמע בתוככי הילדה הרעה שבי.

הינשוף לוחש לי: גם בעניין הזה לקחת כנראה אחריות כל כך מוקדמת על מעשים שבעצם לא היית אשמה בהם או אחראית להם.

לטלי בת השש או השישים ושש של היום ממש לא אכפת כשמשהו יקר נופל ונשבר. בפרצוף אדיש ובלב קל היא אוספת את השברים ומשליכה אל הפח. בדרך אל הפח היא נושאת עיניים אל השמים ואומרת: אתם רואים? לא סיפור...

עד היום אני ממשיכה את הדיאלוג הזה עם הוריי כדי להוכיח להם שלעתים הם טעו, שלא היו צריכים לנזוף בי ולשמֵר את הסיפור למשך שנים כה רבות ולהזין בו את ספר המיתוסים המשפחתי.

 

"על המבוגרים להיות אנשים המַקנים לאלה הנתונים לחסותם שורשים וגם כנפיים" (הסופר אשלי מונטגיו).

 

לפעמים נדמה לי שבערכת ההישרדות שניתנה לי בינקותי לא היו כנפיים.

 

זיכרון ילדות: היום הראשון בגן

זיכרון הילדות הראשון שלי מר וצורב היום כאז: אני עומדת בחצר גן הילדים הראשון, ליד השער. אימא מתרחקת. אני מייבבת, מתייפחת, צועקת, זועקת וצורחת. אימא ממשיכה להתרחק, ומדי פעם היא מפנה אליי את הראש, עיניה עצובות. כך ימים שלמים של בכי וחוסר אונים ואין פתרון ואין הצלה ולעולם לא יהיה מי שיושיע.

אבל כך מתרחשת הטבָּעה הורית ומתגבשת לה תפיסת עולמי: אלה החיים, ואם כאלה הם — מי אני ומה מקומי? איך אני מתפקדת בהם? מה אני יודעת ומבינה? אני מבינה שתמיד ינטשו אותי, שאין הצלה, שאין לי על מי לסמוך אלא על עצמי. אתגבר רק אם אדע לסמוך על עצמי.

אולי משום כך הענשתי את הוריי באופי מרדני, כעסני, מתריס. אולי משום כך לא הסתדרתי עם דמויות סמכותיות. אולי משום כך בחרתי באנשים שלא ינטשו אותי. מי יודע?!

מן הסתם היו בחיי גם דמויות סמכותיות שאפשר היה לסמוך עליהם, אבל למה האחרים הם שנצרבו בדיסק? כי הן היו המשמעותיות ביותר.

האומנם תחושת הנטישה ההיא ליוותה אותי כל חיי וגרמה לי לבחור בחירות שלא מדעת? האומנם הוויתור הזה על נוכחותה הקבועה והמתמדת של אימא בחיי, הוויתור שהפך להיות אחת האבדות ההכרחיות של חיי, היה הכרחי? לעתים נדמה לי שזה היה גרוע מהגירוש מגן העדן שברחם ברגע הלידה. שם, בצל הבגידה הראשונית ההיא, נזרעו גם זרעי פורענות.

ליד שער הגן התרחש האובדן של אימא, האובדן הראשון בשורה ארוכה של אובדנים שחיכו לי מעבר לפינה והיו לחלק מחיי. ואולי על חוויית הנטישה ההיא, קשה ומשמעותית ככל שהייתה, הייתי מתגברת ומפנימה אותה אם לא הייתה חוזרת על עצמה שוב ושוב?

האם העיסוק הזה שלי כרגע באובדנים קשור בפחד מהמוות? האומנם כפי שאנחנו לומדים במהלך החיים להתנתק מאימא ומאבא, ואחר כך מהילדים, פירושו של דבר שאנחנו צריכים ללמוד להתנתק לאט־לאט מהחיים? האם אני אמורה להתחיל להתאבל עכשיו על חיי? הרי אני יודעת בוודאות שקִצם רחוק.

נכון, לוחש לי הינשוף, חיִיך בהווה; את העבר לא תוכלי לשנות ועל העתיד אין לך שליטה ואל תהרסי לך את ההווה בגללו. חיי בהווה.

ועולה בי שאלה: איך זה ששני ילדיי הסתגלו אל הגן שלהם למן הרגע הראשון וביקשו שאלך כבר הביתה ואשאיר אותם שם לבד, כמו גדולים, ואני היא זו שעמדה וייבבה מעבר לשער, מתקשה להיפרד ומתחבאת מאחורי השיחים הגבוהים שלא יראו אותי? איך התהפכו היוצרות? איך זה שהִשכלְתי להעניק להם, מלבד שורשים, גם כּנפיים?

ומנין עולה לעתים התחושה הנהדרת שבניתוק, בחופש, בעצמאות, בליהנות לבד? גם זה ממחלקת הדואליות של החיים, לוחש הינשוף.

ג'ודית ויורסט כותבת בספרה החיים: אבידות הכרחיות, ויתורים גורליים: "במהלך כל השלבים האלה של החיים עלינו לעבד, ללעוס, לבלוע ולעכל שורה של אבידות הכרחיות כאשר אנחנו מתנתקים, הלכה למעשה, מהורינו."

ובהמשך היא כותבת: "בחזרה על חוויות כואבות אנחנו מבטאים את סירובנו להרפות מרוחות הרפאים של העבר. אנחנו ממשיכים לדרוש בקולי קולות מָשהו שאינו קיים. אין כל חשיבות לתשואות שאנו זוכים בהן כעת, אז לא זכינו ממנה לתשואות! עלינו לוותר על התקווה הזאת, עלינו להרפות ממנה."

קשה להרפות. תמיד נשאף לחיות מחדש את הרגעים הכואבים ההם, והפעם — בצורה מתוקנת כדי לחוות את הריפוי.

"אנחנו נולדים לתוך כאוס ומוכרחים לארגן לנו תפיסת עולם דרך העיניים שלנו באמצעות חוויות מכוננות," אומרת פרופסור נירה כפיר.

"אגב," היא אומרת, "כפרט כן הכלל. לא רק אנחנו כיחידים. עַם שלם מארגן לעצמו תפיסת עולם באמצעות חוויות מכוננות."

כשיצאתי לדרך חיי לא ידעתי שיש לי כבר תפיסת עולם בסיסית. תחושת השייכות, הערך הבסיסי הזה בהתפתחות האישיות, מתחיל אולי בנקודת הזינוק הראשונה הזאת של הילדוּת המוקדמת מאוד. האומנם תחושת שייכות נקנית רק במשפחה? נכון, שם ההתחלה. אבל במהלך כל חיי, בכל פעם מחדש, בניתי לי עולם משלי ולשם שִייכתי את עצמי.

האומנם הדברים הבסיסיים מתרחשים רק בתחילת החיים, וכל מה שבא לאחר מכן איננו אלא השלכות? הרי התפתחות מתרחשת כל חיינו בעזרת הנסיבות, האירועים, ההתרחשויות הגדולות והקטנות, ולאורך דרך חיינו אנחנו ממגנטים אלינו אנשים, אירועים, מצבים שעונים על ציפיותינו ומתאימים לנו. גם דברים שנראים אחרת ממבט ראשון — בליבתם הם אותו הדבר עצמו.

 

זיכרון ילדות

עוד נטישה: אבא ואימא בעבודה וסבתא לוקחת אותי לרופא עיניים ברחוב שינקין בתל־אביב. אני יוצאת מהמרפאה אל השמש, עיניי צורבות מהטיפות שהרופא טפטף אל תוכן והשמש מסמאת אותי. אני עיוורת. אני נאחזת בכוח בגדר ובוכה: "סבתא!" ושוב: "סבתא!"

אבל סבתא לא שומעת, היא ממשיכה הלאה, הביתה, אל הלקוחות הממתינים לה בחנות התפירה שלה. עד שהיא חוזרת חולף נצח. גם על סבתא אי־אפשר לסמוך?

 

זיכרון געגוע: בזרועותיה של מריה הקדושה

אני שואלת את משה רוט על זיכרונותיו המוקדמים ביותר, זיכרונותיו של הילד מוריס בצרפת הכבושה, והוא מתקשה לענות.

אני מוצאת את התשובה בהקדמה לספרו הנפלא ילד תרנגול: "אני חושש לעורר את זיכרונות ילדותי... לא אעמוד בזה... כל כך הרבה שנים חלפו מאז! אני פוחד מהמילים עצמן."

ובהמשך אני מוצאת: "אני ילד שביעי מתוך אחד עשר ילדים. אימא, שידיה עסוקות תמיד, אינה מוצאת את הרגע לחבק. איני זוכר שלקחה אותי אי פעם בזרועותיה. כל תינוק חדש שנולד הוא מעמסה נוספת על העוני הרובץ, פֶּה נוסף להאכיל. ובכל זאת, במבט לאחור, אלה השנים היפות. אני חש עדיין בגבי את עוצמת החיבוק של אבא אל חזהו, את ריח הטבק שבפיו שליווה אותי כל ימי. בכל פעם שאני מצית את מקטרתי אני זוכה במפגש מחודש עם ריח הנשיקה של אבא."

המלחמה קטעה את זה והותירה את מוריס הקטן בלי בית ובלי משפחה לשנים ארוכות. את הרגע שבו פרצה המלחמה אל חייו משה רוט זוכר היטב: " 10 במאי 1940 , לפנות בוקר, אזעקה ראשונה בננסי, צרפת. לילה מלא כוכבים ואני מתעורר. רעש מחריש אוזניים, אבא לופת אותי בזרועי וכולם רצים ויוצאים אל רחוב הומה צעקות מכל עבר. ציפורי ברזל מנסרות את השמיים... המטוסים כאילו עומדים על מקומם... וכל האנשים סביבי קטנים כל כך, זעירים ממש... ופתאום אני רואה חתול על המדרכה, בפתחה של חנות מכולת, חתול לבן, מסתכל, קפוא, כאילו הוא עשוי חרסינה...

אנחנו רצים פנימה אל המקלט ואז מישהו צועק ואנחנו רצים שוב החוצה ואז נופלת פצצה על המקלט והמקלט נהרס."

הזיכרון שהוא מתרפק עליו הוא זיכרון של ילד יהודי שהוסתר במנזר.

"...המקום המואר ביותר בבית היתומים הוא בקצה הכנסייה. שם יש תמונה של אישה יפה שמחזיקה תינוק בזרועותיה.

"כמה אני מקנא בילד הזה. "לא זו בלבד שאמו מחבקת אותו ומאמצת אותו אל חיקה, הוא שרוי שם באור מלא כל שעות היום והלילה. הוא, הילד הזה, אינו יכול לראות אותי. הוא תמיד באור ואני תמיד בחשכה..."

בכנסיית המנזר שבו הוחבא מוריס כילד הוא נהג להתחמק מחדרו ולהתבונן בתמונתה של מריה החובקת את ישו בזרועותיה. "תמיד אמרתי לה שהגיע הזמן שנתחלף. שהוא יֵרד מזרועותיה ואני אבוא במקומו. אני רוצה להיות מעורסל בידיים של אימא, אפילו מריה" (מתוך ילד תרנגול).

בכל מפגש אני חוזרת ושואלת את משה רוט אם הוא מאמין שאפשר לרפא את פצעי הילדות שלו, של הילד מוריס?

בכל מפגש הוא חוזר ואומר, "לא. איך אפשר? זה משהו שסוחבים אותו עד הסוף. מוריס הקטן יהיה אתי עד היום האחרון שלי. זאת שריטה לכל החיים. יש כאלה שרשמו להם מִספרים על הזרוע. לי לא רשמו מספר על היד אבל יש לי מספר במקום אחר, מספר שאי־אפשר להסיר אותו."

בכל פעם שאני נוסעת לקיבוץ נען אני פוגשת את מוריס, הילד ההוא, משם, מאז, הילד שעדיין ישנו, שהולך אתו כל השנים. הילד ההוא, מוריס, לא גדל, נשאר כמו שהיה, ואני אומרת לו, "אתה הִבַּעְת את זה כל כך יפה בספרים שלך, בעיקר בילד תרנגול. הצלחת בצורה עוצמתית ומרגשת ואמתית לחזור אל החוויות ההן ולהיות הילד עצמו. לא לשחזר, לא לנסות לזכור ולהעלות מהאוב, אלא לשוב ולהיות... בלי פילטר של מבוגר. ממש להיות..."

לדבר עם משה זה לדעת שהילד הזה עדיין שם, והוא צועק בקול חזק שמהדהד מקצה העולם ועד קצהו.

האם הוא מודע לכך? הוא אומר שכן. "אני לא יודע איפה זה בדיוק יושב אצלי," הוא אומר, "בחלק המודע ובחלק הלא־מודע, זה ישנו, בגוף ובנפש וברוח ובכל מקום. אני לא יכול לברוח מזה. אני גם לא מנסה."

משה בחר — לא־במודע, אולי — לא להדחיק לעולם את הילד שבו, כאילו היה מודע לתוצאות הרסניות שהיו עלולות להיות להדחקת הזיכרונות והרצונות של הילד מוריס. ובעצם, מה אני יודעת על אותם החלקים שבחר להדחיק? מה אני יודעת על מנגנוני ההגנה וההישרדות של ניצולי השואה? מישהו בכלל יכול לדעת?

"זיכרונות ילדותי מתעופפים כבלונים, עולים מעלה־מעלה, מתפוצצים, וחדשים באים במקומם. קורה שאני מצליח להחזיק בבלון אחד ואני נאחז בו בכל כוחותיי, והוא לוקח אותי למרחקי העבר הרחוק" (מתוך ילד תרנגול, ספר שהוא, בין היתר, צרור של בלונים כאלה).

 

זיכרונות מגן העדן האבוד (וגם מהגיהינום) של הילדות

"אבא היה מה שהיום היו מכנים בשם חייט צמרת," מספר יעקב. "הוא תפר מסך לתיאטרון ולקח אותי לראות שם הצגות. בחגים היה תופר לי בגדים חדשים. סבא אחד שלי היה דתי והשני חילוני. ההורים היו שעטנז של שניהם: בשבת אימא הדליקה נרות ובחגים הלכנו לבית הכנסת.

"יום אחד אבא לקח את המשפחה לבודפשט, למלון מפואר. אני זוכר את זה כסוף־שבוע משפחתי מלכד. פעם אחרת הוא לקח אותי לבית מלון ונכנסנו יחד לאמבטיה ובילינו כמה שעות נהדרות יחד."

יעקב זוכר היטב את הקטיעה האלימה של ילדותו, במיוחד את מותו של אביו בברגן בלזן.

אני מקווה שהתעסקותו המתמדת של יעקב בנושא השואה, כתיבת השירים, כתיבת הפרוזה וההרצאות, הן מזור־מה לפצעי הילדות הנוראיים שלו.

היום יום השואה. ברדיו אומרים שמספר הניצולים פוחת והולך. בשנים עבָרו פגשתי יותר אנשים שעברו את השואה בילדותם, בנעוריהם, בבגרותם. לפני שנים, כשראיינתי אותם לפרויקט התיעוד של סטיבן שפילברג, תמיד תמהתי על הזיכרונות המוקדמים כל כך מהשנים שמלפני המלחמה. קראתי שהרבה פעמים זיכרונות מוקדמים נמחקים, אבל נראה שאירוע חזק כמו השואה שינה את כל התפיסה. השואה לא מחקה זיכרונות מוקדמים. לימים קראתי מאמרים שציינו שדווקא הזיכרונות המוקדמים האלה הם שאחראים להישרדות אחר כך. הזיכרונות המוקדמים האלה

שהוטבעו עמוק בנפש הילד הצילו אותו מאוחר יותר, והסבירו את החיים שלאחר מכן.

 

המוות כנקודת פתיחה לחיים — הזיכרון המוקדם ביותר

קתרינה נולדה מתה מבחינה קלינית. הרופא אמר שהמקרה אבוד והורה לקבור אותה. דוֹד שלה, שידע שאביה איבד בשואה שלוש בנות ושאִמה הייתה כבר בת שלושים ותשע ושסיכוייה להיריון נוסף קלושים, התעקש לבצע בה החייאה, וכעבור זמן קצר התחילה קתרינה התינוקת לנשום בכוחות עצמה.

"כשלמדתי על טראומות לידה הבנתי דברים בהתנהגות שלי שהושפעו מהלידה שלי," היא אומרת היום. "אולי בגלל נקודת הפתיחה הזאת שלי תמיד חיכיתי שדברים יקרו לי. אף פעם לא ידעתי לדחוף את עצמי. אבל במשך השנים למדתי לקדם את עצמי, לא לחכות שדברים יקרו."

 

עד מתי?

בסרט התיעודי שלקחתי בו חלק אחרי מותה של אימא, הליפסטיק האחרון —פרידה מאימא, עלו כמה דברים. ראשית, היתמות, שהיא קשה בכל גיל; האבל הלגיטימי של מבוגר שמתייתם; ולא משנה בת כמה הייתי, הייתי ילדה שהתייתמה, למרות מה שהסביבה שידרה לי. שנית, העובדה שעכשיו אני בחזית, הבאה בתור. ושלישית, התחושה שאני יכולה להגיד מה שאני רוצה, ואין מי שישפוט אותי יותר.

בסרט העליתי את השאלות הבאות: לאיזה גיל אנחנו צריכים להגיע בשביל לדבר בצורה חופשית כזאת; עד איזה גיל אנחנו מפחדים מההורים שלנו, או זקוקים לאישור שלהם שאנחנו בסדר; עד מתי נשאף לרצות אותם; בני כמה אנחנו צריכים להיות כדי להגיע אל הדיבור החופשי, חסר העכבות והמחסומים, נטול הצנזורה. דיברתי על כך שהיום אני מרגישה חופשייה יותר, אבל יש דברים שיישארו אתי עד יומי האחרון. עשרות שנים אנחנו נשארים עם הדברים האלה ולא תמיד הם מוצאים מוצא. גם אחרי עשרות שנים אנשים יכולים לשאול, למה אימא הקדישה יותר זמן

ומשאבי נפש לתלמידים שלה מאשר לי; למה אבא לא הרשה לי לצאת עם החבר ההוא.

 

מודל חיובי מיידי?

יש דבר כזה.

רציתי להיות יפה כמותה, נערצת ואהובה כמותה על ידי דורות של תלמידים. אבל לא הלכתי בדרכיה ולא הייתי מורה, מלבד אפיזודה קצרה בת שנים ספורות בארצות הברית, ואכן התענגתי בה בכל רגע. אימא שלי הייתה מורה נערצת. תלמידיה עלו אליה לרגל שנים רבות אחרי שכבר לא למדו אצלה.

מי יעלה אליי לרגל?

"כולנו הרגשנו קטנים ליד אבא," אומרת מיקי. "תמיד הרגשנו שלא חשוב מה שנעשה — לא נגיע לקרסוליו. זה נורא לגדול כך. למה להתאמץ? בלאו הכי לא אגיע..."

 

אולי אין מוצא?

"נכון שהיום אני מרגישה חופשייה יותר," אומרת עדה. "אבל יש דברים שיישארו אתי גם אחרי שאמות מפני שהם נמצאים אתי עשרות שנים ולא תמיד הם מוצאים מוצא."

מתוך התבוננות אמיצה פנימה היא אומרת: "במקום חשוב כלשהו בהתפתחות שלי לא קיבלתי משהו שהייתי אמורה לקבל, ובמשך כל חיי לא הצלחתי להעניק אותו לעצמי. תמיד חיפשתי לקבל אותו מהסביבה כי זה לא מולד. גם היום, כשאני כמעט בת שבעים, אני מגיבה לעתים מהמקום הנמוך הזה של חוסר הביטחון והחסכים שנותרו בי מהילדות."

 

זיכרון ילדות

השפנים שאבא הביא ושם בארגז החול שבנה על גג הבית עבורי מתו, ולא בזִקנה טובה. אבא אמר שזה בגלל שמשכתי להם באוזניים. אני גוררת אתי שנים רגשות אשמה. בכל פעם שאני מקבלת חיית מחמד חדשה אני נזהרת שלא לגעת באוזניה.

כל החיים יש דברים גדולים ממני ואני עסוקה בלהגיב, להדוף. לפעמים נדמה לי שכל תפקידי בחיים — לחפש מחסה מפני כל הרע שבעולם. עוד פצע ילדות שלא נרפא.

"בבית שבו גדלת, איזה ילד היית?" אני שואלת את יואב.

"הייתי בן שענה לאביו החורג על הציפיות האינטלקטואליות שלו, הייתי בן־שיח שלו בנושאי פוליטיקה וספרות. הסקרנות האינטלקטואלית שלי היא מהם. אבל לא עניתי על הציפיות בנושא של טיפול בהם ברמה הפרקטית, ביקורים, תמיכה נפשית. כל המערכת הרגשית שלי דפוקה לחלוטין. אחרי מותם למדתי סוציולוגיה של הזִקנה ואז הבנתי מה הייתי צריך להיות בשבילם."

"אִילו יכולתָּ לחיות ילדות אחרת..." אני אומרת.

"אילו יכולתי לחיות מחדש את ילדותי — הייתי רוצה לעבור אותה עם הורים אחרים. אני לא זוכר חיבוק של אימא. אולי היא הייתה עסוקה מדי, אולי לא ידעה לחבק מפני שאף פעם לא חיבקו אותה. אני ממש לא יודע, אבל כך גדלתי, ואולי כילד חשבתי שכך זה צריך להיות. כשגדלתי לא האמנתי שאפשר לחבק אותי ולאהוב אותי. היום אני מנסה לפצות את עצמי ולתת לעצמי את החיבוק הזה שנדחה אז. היום אני מודע לזה ומנסה להשלים את החסך, לפני שלא אהיה כאן."

בתור ילד יואב היה צריך לשרוד ולא יכול היה לחפש חיבוקים שלא היו בנמצא, וגם לא להתלונן על כך. היום הוא מזהה את החסך הזה ומקבל אותו ולא מתכחש לו. היום, כשהוא מודע לתהליכים שעבר, הוא יודע להעניק לעצמו. אולי הוא מנסה להחזיר לעצמו את הטעם של אותו האבטיח שלא קיבל בילדותו. אם יצליח, הטעם ההוא לא רק ייתן משמעות לשארית חייו, אולי הוא אף יאריך אותם, והוא יצא מכאן זקוף ונאהב (בעיקר על ידי

עצמו, וזה החשוב מכול, לא כן?)

התחושה שלא קיבלת מספיק היא כל כך סובייקטיבית. הרבה "ילדים מבוגרים" שפגשתי קיבלו אולי הרבה, אבל לא במינון שהם היו זקוקים לו.לא תמיד אנחנו יכולים להעניק לעצמנו במהלך חיינו את מה שחסרנו בילדותנו.

לא תמיד נצליח להחזיר לעצמנו את הטעם האבוד של האבטיח ההוא.

 

"אין זיכרון שהזמן לא מוחק, כפי שאין כאב שהמוות אינו מסלק" (מיגל דה סרוונטס).

 

רבים, ואני ביניהם, יחלקו על קביעה זו.

"הפצע הגדול של ילדותי הוא העובדה שבגלל המלחמה הפסדתי את הילדוּת," אומר יעקב. "הפסדתי את כל מה שילד ונער יכולים לקבל מהחיים."

"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מהאונייה שמתקרבת לחופי הארץ ואני רואה ים ושמים," מספר גלעד. "אחר כך, בבית, אני זוכר אימא דאגנית ודיכאונית. כניצולת שואה היא הייתה חרדתית ומגוננת ולא הרשתה לי לצאת לטיולים של בית הספר. מעולם לא ראיתי אותה מחייכת. לא הייתה לי אימא שמחה, כמו לשאר הילדים. אני חושב שהייתה לה גם תחושת אשמה כבדה על שנטשה את אמה ואחותה. זה היה משהו שלא הִרפה ממנה כל החיים. היא הרבתה לדבר על זה."

כמה עצוב לשמוע על פצעי ילדות של אימא, פצעים ששורטים גם את ילדיה; סוג עצוב של העברה בין־דורית.

"תמיד הייתי ילד טוב וצייתן," ממשיך גלעד. "אבל היו חסרים לי מאוד חום ואהבה. לא הרגשתי את זה בין הוריי, ולא מהם כלפיי. הרגשתי שהדבר היחיד שטוב לי בו הוא בלימודים. תמיד הייתי תלמיד מצטיין. זאת הייתה נקודת החוזק שלי. אבל גם זה לא העניק לי אצלם נקודות זכות ולא חום ואהבה. אם הם הרגישו משהו חיובי בקשר לזה, הם לא ידעו להפגין אותו. אצל אבא שלי קיבלתי הערכה. מאימא שלי — אכזבה על חולשתי בספורט. אולי ניצולת השואה רצתה ילד חזק. הרבה שנים תליתי בה את העובדה שגדלתי כילד חסר ביטחון. במשך שנים רבות לאחר מכן חיפשתי חום ואהבה, בכל מקום ואצל כל אחד. מהבחינה הזאת אני סוחב אתי את פצעי הילדות, כמו גם את חוסר הביטחון שלי. אני מתרגז כשאני רואה שלא סומכים עליי. זה מתחבר לי עם הדבר הזה של חוסר הביטחון."

"מה עוד אתה סוחב מאז?" אני שואלת.

"התפתחה אצלי רגישות יתר," אומר גלעד, "בעיקר לביקורתיות כי בתור ילד תמיד הרגשתי מבוקר. אומרים שיש לי ממש עור חשוף עם קצות עצבים חשופים. לפעמים אני מרגיש שאין לי עור בכלל. אני יכול להתפרץ במצבים כאלה, בעיקר כשאני יודע שאני בסדר."

"הרקע הזה בבית גרם לך להיסגר מפני העולם ולעטות על עצמך מסכות?"

"רוב שנות בגרותי הייתי סגור, מופנם, ביישן, והיה לי קשה ליצור קשר עם אנשים בכלל ועם נשים בפרט. זה עבר לי בשלב שבו התחלתי לפקד על אנשים. אז התחיל להיבנות אצלי ביטחון עצמי. הביטחון בא עם העשייה והניסיון."

"אתה עדיין מנסה לקבל מהסביבה דברים שלא קיבלת בילדות?"

"אני כבר לא מחפש. הדבר הכי חשוב שלמדתי זה לאהוב את עצמי כמו שאני. למדתי את זה בעבודה עצמית, במהלך השנים, לא במודע, לא בטיפול. אני חושב שהקטע הזה של לקבל את עצמי כמו שאני התחיל בעיקר אחרי שפרשתי. עד אז הייתה לי ביקורת עצמית רבה. גם זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד. זה נבנה יחד עם הביטחון שלי. התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי אף פעם. עד אז חשבתי שאני טוב רק בתפקידים ניהוליים, בעניינים של חשיבה רציונלית, יכולת ניהול, אבל שבשאר הדברים אני פחות טוב. זה קשור לפצעי הילדות שעליהם דיברנו קודם. ואז גיליתי שאני טוב, ויחד עם זה בא הקטע של 'לא מעניין אותי מה חושבים עליי'."

לעתים אנחנו יכולים לטפל בפצעי הילדות בטיפול עצמי, בעזרת בני משפחה, חברים, עמיתים למקצוע, שכולם מגויסים — אפילו מִבלי דעת — לתהליך שאדם עובר עם עצמו. אני מאמינה שאפשר לזהות את הילד הפנימי ולעזור לו במהלך השנים לצמוח בריא ולחוות ילדות אחרת. אף פעם לא מאוחר לנסות לחוות ילדות אחרת.

 

זיכרון ילדות

לאבא ידי זהב. הוא התקין נדנדה בחצר הבית. בעודי מתנדנדת להנאתי הגיע דני, ילד מהקומה הראשונה, ולאחר שסירבתי לְפַנות את הנדנדה שאבא בנה — משך אותי ממנה בכוח וסטר על לחיי.

רצתי למעלה, מתייפחת. סיפרתי לאבא ואימא. איש מהם לא ניגש לשוחח עם הרופאה או עם חבר מועצת העיר. אני יודעת שהם היו אנשים חשובים ולא כל אחד יכול לִפנות אליהם סתם כך. ובכל זאת, הילדה שלכם קיבלה מכות.

שני המסרים שקיבלתי: האחד, יש בעולם ילדים רעים, והשני, לא תמיד יימצא מי שיגן עליי מפניהם.

 

ערכת הישרדות מהילדות סייעה בשבי

כשמיכאל נפגש אחרי שחרורו מהשבי עם העובדת הסוציאלית באגף השיקום של משרד הביטחון, היא ביקשה שיספר לה על עצמו מהיום שהוא זוכר את עצמו, לאו דווקא על המלחמה ותקופת השֶבי במצרים.

"התחלתי מתקופת הגן, אחר כך המוסדות שגדלתי בהם כי אמי הייתה באשפוזים חוזרים ונִשנים ומגיל שלוש עד שמונה הייתי בפנימיות. לא חשתי נטישה. אלה היו חיי. אני זוכר שבבוקר נהגתי לעמוד במיטה ולנופף לאבא לשלום כשחלף רכוב על אופניו על פני המוסד שבו הייתי בדרכו לעבודה. אני לא זוכר את התקופה כשְמֵחה, אבל גם לא כתקופה של סבל.

לעתים הייתי רעב. אני זוכר שגירדתי סיד מהקיר כי לא היה מה לאכול. יש לי כנראה נטייה מולדת להשלים עם דברים, לקבל אותם. לא מזמן ראיתי תמונות שצולמו אז. אף אחד מהילדים לא נראה שמח, אבל אלה היו החיים, ואני לא זוכר שהתלוננו."

כשסיים לספר לעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון את סיפורו, היא אמרה לו שהיא רואה בתקופה זו של חייו סוג של "עֶרכַּת הישרדות". "זה היה מסע הגיבוש שלך לקראת השבי," היא אמרה לו. "למדת מגיל אפס להתמודד עם העולם, לא היית תחת כנפיים מגוננות. חווית דברים קשים מגיל צעיר. לא היה לך קל, אבל אולי זה מה שהכין אותך לתקופת השבי במצרים."

"אתה לא זוכר שום רגעים כואבים בילדות?" אני שואלת. והוא תוהה:

"מה פתאום?! אם נשאר בי משהו מהילד ההוא זהו במובן השובב, הקונדסי. יש לי בנשמה דברים חיוביים של ילד, לא של פגיעוּת או ילדוּת קשה. זה מה שנגזר עליי לעבור, ואני לא סוחב פציעות. אני אוהב לעתים להשתטות כמו ילד. אלה דברים שעושים לי טוב."

 

זיכרון ילדות: יתמות זה רע

אני כבת שש או שבע, נשענת על גדר בטון ומשקיפה אל חצר בית היתומים ברחוב מזא"ה. הילדים כולם שחומי עור, חובשי כיפות שחורות. וגם אם אני לא ממש מבינה את משמעות המילה יתום, כשאני עומדת שם, מתבוננת בילדים האלה, אני יודעת שאף על פי שבֵּיתם הגדול סמוך לביתי, כמעט נושק לו, הם רחוקים ממני מרחק גלקסיות אחדות. אני יודעת שהם שונים, הם אחרים, הם מסכנים. משהו ענקי בחייהם חסר. ובגיל צעיר מאוד אני מבינה שזה לא מובן מאליו שיש לי אבא ואימא.

 

זיכרונות יתמות מעבר למסך הברזל

יוספה לא זוכרת כלל את אמה. "אין לי שום זיכרונות ממנה. הייתי בת שנתיים כשהיא נפטרה, ושרדתי כנגד כל הסיכויים. לא היה מי שיטפל בי בצורה האופטימלית. הושארתי בידי הגורל וגדלתי אצל סבתא שלי. "ביום השנה ה־ 65 למותה של אמי מצאתי את עצמי פתאום עם נכדתי בת החמש בסדנה בבית התפוצות, ואנחנו עושות יחד מֵיצג משפחתי...

ופתאום הנכדה שואלת אותי, 'מי הייתה אימא שלך?' בדיוק ביום השנה.

סיפרתי לה שאימא שלי נפטרה כשהייתי קטנה מאוד, והיא שאלה: 'אז מי גידל אותך?' הרגשתי מין סגירת מעגל כזאת."

"מתי הבנת את משמעות היתמות?" אני שואלת.

"סמוך לגיל הגן התחלתי לקלוט שמשהו אצלי שונה מילדים אחרים. עד אז זה היה בשבילי משהו נורמטיבי ולא הרגשתי שום חסך. זה היה בית גדול, מלא אנשים, תנועה, משפחה בורגנית ומסודרת. למרות שלמעשה גדלתי ללא משפחה נורמטיבית, יתמות לא הייתה בראש שלי. התכחשתי לה מהרגע שהבנתי שיש סטטוס כזה ושמעתי מסביב את המילה 'יתומה'.

המילה נשמעה כמו משהו לא מכובד, לא חיובי. לא קיבלתי את העובדה שאני יתומה, הִדחקתי את זה. זה לא נראה לי משהו שיתרום לתדמית שלי.

ואז התחיל אצלי מין תהליך, כאילו אני מעבֶּדת לעצמי בראש מה טוב לי ומה לא טוב לי.

"היום כשאני מדברת על כך, זה נראה כאילו עשיתי לעצמי מין חלוקה, בניתי סוג של מנגנון הישרדות. מה שעוד עזר היה העובדה שלא התאמצו סביבי להטביע בי חותם של יתומה. הבנתי שכך זה צריך להיות, ואִפשרו לי לבנות את האישיות שלי בכוחות עצמי."

"מי היו דמויות המבוגרים שהשפיעו עלייך?" אני שואלת.

"נראה שבאופן אינטואיטיבי גם עשיתי בחירות נכונות של הדמויות שישמשו לי דמויות לחיקוי. דודה אחת, למשל, שהייתה רקדנית בלט וסיימה אקדמיה למוזיקה, אישיות ששידרה אסתטיקה, ידעה שפות, קראה ספרים, לקחה אותי לאופרה ונתנה לי חינוך מוזיקלי. סבתא שלי הייתה אשת העולם הגדול. היא נהגה לשיר לנו אופרות ושירים נפוליטניים וידעה ליהנות מהחיים. הבית תמיד היה מלא אורחים ותמיד היה אוכל לכולם.

בסך הכול הייתה לי ילדות טובה. הקומוניסטים דאגו לילדים לחינוך, לחוגי העשרה, לטיולים. המורים שלנו למדו בפריז וברלין. בשנות החמישים זכינו לחינוך אירופאי משובח ואיכותי. לא הספקתי להישאר שם כשחשפו את הבלוף הגדול של המִשטר. חיינו בגן עדן של שוטים.

"בעצם היו לי שתי סבתות, האחת הייתה אישה חזקה ושורדת ועטפה אותי באהבה. השנייה הייתה יותר אפוטרופסית שלי. היו בה חסימות רגשיות והיא לא ידעה לתת חום ואהבה, ותמיד אמרה שאת הילדים מנשקים בלילה, כשהם ישנים, לא ביום, ואם לא כן, יגדלו מפונקים... אולי בגלל זה היה לה יותר קל להתמודד. כי ברגע שאתה מערב רגשות זה מחליש אותך, אתה פגיע. אולי חוסר הרגישות שלה היה דווקא החוזק שלה. היא הייתה כולה 'רציו', מאוד פרקטית. אבל היא לקחה על עצמה פרויקט לא פשוט, לגדל ילדה מגיל שנתיים עד שמונה־עשרה. אני לקחתי כנראה מכל אחת את מה שהייתי צריכה בשביל ההישרדות שלי, ההתפתחות שלי, לחיים שלי. למדתי והפנמתי שלא משנה מה וכמה אתה מקבל — חשוב מה אתה עושה עם זה בחייך.

"ואז, בגיל שמונה־עשרה, חתכו לי את השורשים ועקרו אותי משם."

"האם יש פצעי ילדות שסחבת אתך במשך השנים?"

"אולי העניין של שייכות. לא ממש הרגשתי שייכת כי כנראה לא ידעתי מה זה. גדלתי במסגרת לא מוגדרת, שבה בעצם לא הייתי מספר אחת אצל אף אחד. אבל הרי לא הייתי מודעת לזה. ברגע שאת נולדת לסיטואציה מסוימת, את לא מכירה מציאות אחרת. אולי זה קרה לפני שהאישיות שלי התגבשה. אבל מול הסביבה את עושה השוואות ורואה שיש מודלים שונים. נראה שהדבר שעליו נלחמתי כל חיי היה עניין השייכות, למצוא לעצמי מסגרת נורמטיבית. הייתי צריכה להתחיל מאפס ולהתפשר על דברים כדי ליצור לי מצב נורמטיבי, משפחה וחיים רגילים. אולי בגלל זה

מעולם לא היו לי שאיפות גרנדיוזיות, ומה שרציתי היה בהישג יד."

"ובכל זאת, מתי הרגשת השפעות של הילדוּת?"

"היו לי כמה צמתים בחיי שבהם הרגשתי שאריות של דברים מהעבר, כמו למשל חרדת נטישה: כשהילדים גדלו וחשבתי שהם לא צריכים אותי יותר... הייתי די בפניקה בתקופות האלה. לא נתתי לילדה שבי את הביטוי, וגם לא אִפשרתי לה להיות כנה עם עצמה ולבדוק אם באמת רע לה, וכל הזמן שכנעתי את עצמי וגם את הסביבה שכל הזמן טוב לי. מצד אחד, השלמתי עם דברים, ומצד שני, הייתי בחרדה. אחר כך שאלתי את עצמי מנין באה לי חרדת נטישה וקישרתי את זה עם הנטישה של הוריי בגיל כל כך צעיר."

"מתי בא התיקון?" אני שואלת.

"הייתי צריכה כנראה לעבור את כל הגלגולים ולהיות סבתא כדי להרגיש שוב נחוצה. התיקון היה אז. הרבה שנים לימדתי את עצמי להתעלם מהרגשות האמתיים שלי, וזאת הייתה ערכת ההישרדות שלי מהילדוּת. אני עדיין מפעילה אותה בכל פעם שיש קושי כלשהו."

יוספה לא עוצרת ל"זמן פציעות".

"למרות נקודת הפתיחה החלשה שלי, כביכול, והעובדה שגדלתי כיתומה, הרווחתי מזה שאירועי החיים הפכו אותי לאדם אחראי ובוגר בגיל צעיר. מעולם לא בזבזתי אנרגיות וזמן על מה שלא היה לי. תמיד חשבתי מה אני עושה עם זה, לא מה אני עושה בלי מה שהיה אמור להיות לי ואין לי. אף פעם לא בזבזתי זמן ואנרגיה על משהו שהוא לא פרודוקטיבי.

ברחתי לעולם של ספרים וחייתי בעולם של דמיון. העולם הזה הציל אותי. שאבתי מהקריאה המון כוח והמון כלים. הקריאה הייתה בעצם החינוך והעיצוב שלי.

"אני לא סוחבת פצעי ילדות. הקטע של התמסרות לילדים ונכדים הוא בשבילי תרפיה. אני מפצה את עצמי בכל מה שאני נותנת לילדים ולנכדים.

כל הפינוקים האלה הם בעצם פינוקים לעצמי. מה שעושה להם טוב עושה לי טוב שבעתיים."

את המענֶה לתחושת חוסר השייכות מצאה יוספה בפעילות בת שנים אחדות באחת המפלגות הפוליטיות. "זה חיבר אותי להיסטוריה של המדינה שלא הִכרתי ולחבורת אנשים איכותיים שפגשתי שם. זה גרם לי להרגיש שייכת לכאן ומחוברת. תרמתי ונתרמתי, וכשהרגשתי שמיציתי — פרשתי."

 

אימא אחרת ביום השואה

"אני זוכרת שבילדותי, לפני יום השואה, אימא הייתה צועקת עלינו ואבא תמיד ניסה להגן עליה," מספרת שרה. "הוא הסביר לאחותי ולי שעלינו להבין את מה שעבר עליה, ושלא ניקח ללב כי זה לא בגללנו. הוא נהג לומר, 'היא צועקת כי היא צריכה לצעוק ומתפרצת כי אין לה שליטה על זה.' וכך הבנתי מגיל צעיר שאני צריכה להתמודד עם קושי כי הם עברו את השואה. אבל למרות הכול גדלנו כילדים נורמליים.

"היום, במבט לאחור, אני מבינה שהייתה לנו ילדות לא קלה, אבל אז לא הרגשנו בזה. אולי בגלל הילדות הזאת גדלתי להיות אחראית ורגישה.

"נכון, ביום השואה אימא צעקה, אבל בימים כתיקונם אימא העניקה הרבה אהבה וחום, וזה היה פיצוי על דברים שלא היו."

 

דמיון מודרך של ילד

יואב זוכר ילדות של עוני מחפיר. "הייתי ילד דלפון, עני עד הקרקעית, יותר עני מכולם. ואז הגיע ארצה הקרמבו וכל הילדים אכלו אותם, ולי לא היה כסף. הייתי מדמיין לעצמי שאני אוכל שלושה־ארבעה כאלה, ומספר לכולם כמה היה טעים, וכולם היו מקנאים. כך היה עם הופעת הארטיקים הראשונים ועם עטי הגלובוס הראשונים. מה שאני זוכר בבירור מהילדות הוא שתמיד רציתי להיות הילד שיש לו."

אבל היו אנשים טובים באמצע הדרך ויש לו זיכרון אחד, מחמם לב, של איש אחד כזה שנחלץ לעזרתו של ילד עני: "בתקופת הצנע קניתי, תמורת תלושים, קרטון ביצים. כשיצאתי מחנות המכולת נפלתי על האדמה וכל הביצים התנפצו. כל הקצבה החודשית של המשפחה התרסקה אל האדמה, וידעתי שאקבל מכות מאימא. אבל בעל חנות המכולת נתן לי קרטון שלם חדש. לעולם לא אשכח את האיש ההוא, בעל המכולת ברמת גן."

עוד זיכרון מר וצורב: "חזרתי מהבחינות הפסיכוטכניות וסיפרתי לאימא שבטעות החמצתי אחדות מהשאלות. היא הכניסה אותי לאמבטיה והִכתה אותי מכות רצח. אחר כך היא לקחה אותי למורה. הוא בדק ואמר שבעצם עניתי על כל השאלות, ושקיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה.

"אימא אפילו לא התנצלה. השאפתנות הדורסנית הזאת שלה חרתה בי צלקות. תמיד הייתי צריך להיות הטוב ביותר, וגם על זה היא לא שיבחה אותי. כילד הייתי רוצה מישהו שתומך, ולא מניע. את יודעת מה זה לחיות עם אימא שהיא מנוע?"

"מה נשאר בך מאז?" אני שואלת. והוא משיב: "הציפיות הגבוהות שלי מעצמי. המרדף אחר שלמוּת. הייתי ילד שהושתק והוכנע מפני ההורים. כל החיים רציתי לְרַצות אחרים. עד היום יש בי הצורך הזה להיות מעניין, להיות רלוונטי. אני עובד בשביל להיות אהוב, ואני לא תמיד אמתי כדי להרוויח את זה. אבל אני רוצה להיות אהוב."

יואב מודה בפירוש: "דברים שלא קיבלתי כילד — חום, אהבה — אני מחפש לקבל מהסביבה ואחפש כל חיי. זה ברור."

אחרי השיחה עם יואב עולה בלבי שאלה: איך אפשר לגדול עם אֵם כזאת בלי שמושג האהבה יתעוות? הרי האהבה הופכת להיות מוגדרת כמסלול של ערגה וגעגועים לצורך שמעולם לא מומש. האם יואב הילד לקח על עצמו את תחושת האשמה על כך שלא אהבו אותו? עד מתי הוא ימשיך במֵרוץ מטורף זה להוכיח שאם רק יתאמץ מספיק יוכל להיות אהוב?

 

זיכרון ילדות

אני בת שבע. אימא שולחת אותי אל המכולת שברחוב מלצ'ט לקנות חמישים גרם שמרים ולאחר מכן אל הירקן הסמוך להביא פירות. הגברת נוימן במכולת שואלת: "איך ייכנסו חמישים גרם שמרים לסל כל כך גדול?" כולם פורצים בצחוק.

אני קטנה אבל מבינה שהיא מלגלגת עליי. אני זוכרת מבוכה, תחושת השפלה ובושה. איך אנשים מבוגרים יכולים להעליב כך ילדה ולהתלוצץ על חשבונה? האם אינם יודעים שילדים מייחסים חשיבות למה שאומרים עליהם?

 

ילדוּת אידילית בקיבוץ

"הייתה לי ילדות מאושרת בקיבוץ," מספרת אמירה. "לא הרגשתי בחסרונם של אבא ואימא, לא סבלתי מהמקלחת המשותפת. הרי לא הכרתי משהו אחר. ההורים אהבו אותי מאוד וטיילנו בשבתות. אפילו את השבת השחורה אני זוכרת כאנקדוטה משעשעת. הצטלמנו עם האנגלים למרות שהם לקחו אחדים מחברי הקיבוץ והִִגלו אותם לאריתריאה. בכלל לא חשבנו שאנחנו עוברים תקופה קשה."

לפני שאני עוברת אל השאלה הבאה היא מספרת לי על מורה שנהג לעלוב בה ולהשוותה לאחותה הבכורה, התלמידה המצטיינת, וההשוואה — כך ברור — לא לטובתה. "בכל פעם הוא פגע בי מחדש. כעבור שנים, כשאימא שלי שכבה במוסד הסיעודי בקיבוץ, הוא שכב בחדר לידה.

בכל שבת הבאתי פרחים לכל דיירי המוסד, אבל על החדר שלו דילגתי במתכוון. מעולם לא הבאתי לו פרח. אם יש בי היום משהו מחוסר ביטחון — זה מהמקום ההוא."

"היית אומרת לו משהו היום אילו פגשת בו?" אני שואלת.

"אני לא בטוחה. היה לנו המון כבוד למורים. ממרחק של זמן אני אולי צוחקת על זה, אולי זאת אנקדוטה, אבל בעצם אני פגועה. אילו הייתי פוגשת אותו היום, אולי בכל זאת הייתי אומרת לו משהו."

בּיַלדות הפגיעה בנו קשה. פצעים נפערים לא רק מהורות לא ראויה, גם מאנשים אחרים. פגיעות חוזרות ונִשנות יכולות להיגרם גם על ידי דמויות אחרות במשפחה — אחים, אחיות וקרובי משפחה אחרים — וגם על ידי מורים, מעבידים וכו'. אנשים משמעותיים בחיינו פוגעים בנו לעתים, ופגיעתם של אלה, בעת ההיא, היא הפגיעה הקשה מכול.

 

מסינדרלה לנסיכה

"הייתי הבת של אבא," מספרת דליה. "אימא העריכה אותי ואהבה אותי בדרכה שלה, דרך שלצערי לא תמיד הגיעה אליי. עם השנים ירדו לה המעצורים והיא ידעה יותר לתת אהבה ולצרוך אהבה, ולהחמיא

ולהתעניין. הרבה שנים היו לי כעסים על אימא שלי. היא הייתה ביקורתית כלפיי, על הציונים שלי ועל המראֶה שלי. היא הייתה פרפקציוניסטית ותובענית ורצתה שאני אגשים את החלומות שלה, שאלמד משחק ובלט ונגינה בפסנתר. די אכזבתי אותה שלא הייתי אשת קריירה, לטעמה. בשלב מסוים, כשהתחלתי ללמֵד באוניברסיטה, פתאום היא הייתה גאה בי.

אבל מבחינתי זה היה מאוחר מדי. גם האהבה שפתאום הגיחה בשנותיה האחרונות כבר לא נגעה בי."

"עד מתי תכעסי עליה?" אני שואלת.

"עם השנים קרה לי משהו, בלי קשר לשינוי שלה. אני התרככתי, ורוב הכעסים נמוגו. לא היה פיוס רשמי, אבל היה שינוי שנבע כנראה מתובנות של החיים. אנחנו משתנים לטובה עם השנים. דברים פחות מכעיסים אותי, סדרי העדיפויות משתנים, אני לא מתחשבנת אִתה יותר. אבל יש עדיין קטעים כואבים. גם זה, כנראה, לא נפתר עד הסוף.

"היא גם סחטה אותי רגשית בשל מחלת לב שטענה שהייתה לה. היא תמיד אמרה שאם לא אהיה ילדה טובה, היא תקבל התקף לב. זה היה תיק כבד שסחבתי על גבי כל השנים, והייתי הילדה הטובה האולטימטיבית.

אמי חיה עד גיל תשעים ושבע ללא שום התקפי לב. רגע לפני מותה של אמי, אחות בית החולים אמרה שאין לה ומעולם לא הייתה לה שום בעיה בלב, ושִחררה אותי מהנטל הזה שגררתי אתי כל חיי. קיבלתי פטור מהאשמה..."

"מתי בא התיקון?" אני שואלת.

"כשהתחתנתי התהפכו היוצרות. מרגע נישואיי החל תאריך הריפוי שלי. הפכתי מסינדרלה לנסיכה, והדלעת הפכה לכרכרה: הייתי אהובה תמיד ללא תנאי, מוערכת, לא שקופה. המתנה הכי גדולה שלי בחיי היא בן הזוג שלי.

"אם אני שפויה ומאוזנת — זה בזכות אבא. הוא היה איש של נתינה אינסופית ללא תנאי. ממנו למדתי לאהוב, לקבל, להבין. אני חושבת שמתוך הדינמיקה של הילדות שלי היה לי קל להבין אנשים כמטפלת; להיות פיזית — לחבק, לנשק, להיות שם בשביל אחרים."

זיכרון הילדות המוקדם ביותר של נורית הוא מגיל שנתיים או שלוש: היא השליכה את טבעת הנישואים של אביה מהחלון החוצה. אני שואלת אם היא רואה בזה משהו סמלי והיא צוחקת.

 

זיכרון ילדות

אני עם אבא בחנות הנעליים של שקדי ברחוב שינקין. אני בוחרת בנעליים אדומות ושומעת את אדון שקדי לוחש לאבא: "כאילו שלא ידעתי."

ואני חשבתי שאדום הוא צבע מיוחד ושאני לא ככל הילדים. אבל הייתי כמו כולם, על פי שקדי, לפחות. האם יודע אדון שקדי כמה שקדתי במשך השנים על פיתוח הייחוד שלי?

 

קונפליקטים

"הקשר שלי להוריי הוא בעייתי," אומר עוזי. "היו לי קונפליקטים עם ההורים שלי. בדיעבד הסתבר לי משהו הדחקתי כל השנים: אימא שלי הייתה אישה לא קלה. אני מניח שההסתייגות שלי מאימא שלי, על אף אהבתי הגדולה אליה, נבעה מזה שהרגשתי שהיא עשתה לי עוול. במשך עשר שנים הייתי בנה היחיד והאהוב, אבל היא הייתה נתקפת התקפי זעם עם 'טריגר' לא ברור. היום, במבט לאחור, זה אולי מסביר את היחס האמביוולנטי שלי אליה."

"האם הילד עוזי טרם סגר דברים?" אני שואלת. עוזי המבוגר מנסה להבין את אמו ולהסביר את התנהגותה: "אני חושב שהרבה שנים הדחקתי את הילדות שלי. בסך הכול הייתה לי ילדות מאושרת, אני חושב. אני יודע שיש כאן פרדוקס. לא הייתה לי אימא רעה שהתעללה בי. הייתה לי אימא אוהבת, שבאה, ככל הנראה, מבית קשה, עם אבא נוקשה ומכֶּה ואימא מיוסרת. אני הייתי אהבת חייה של אמי. היא לא חסכה ממני אהבה, ואם תראי את היומן שלה ומה שכתבה בו כשנולדתי וגם שנים לאחר מכן, תקראי זיכרונות מתוקים מאוד. עם זה, היא יכלה להתנפל עליי על לא עוול בכפי, בהגזמה מופרזת, ולעשות לי את המוות. הייתה הדואליות הזאת.

תמיד אמרתי שאני מפחד שכל מה שאעשה יגרום לאימא לכעוס, אבל אף פעם לא ידעתי מה יגרום לאימא לכעוס. לא ידעתי מהם הכללים. נקלעתי לא פעם למצב שהוא קשה למבוגר, ועל אחת כמה וכמה לילד. בדיעבד אני מבין שזאת הייתה הבעיה של הילדוּת שלי, שהעיבה על הילדות המאושרת שבעצם כן הייתה לי לעתים."

העובדה שעוזי לוקח על עצמו את תפקיד הילד־המבוגר המבין, במקום להגיד שאימא שלו לא הייתה בסדר, והוא רואה צורך להגן עליה ולהסביר את התנהגותה בהיסטוריה המשפחתית שלה, מכעיסה אותי. להבנתי ולטעמי, שום הורה אינו ראוי להבנה מסוג זה.

אם הורים שמתעללים בילדיהם סובלים מהפרעות אישיות כאלה ואחרות, אנחנו אמורים להבין אותם? והאם להבין פירושו להכיל, לקבל ולסלוח? האם עוזי, היום בן יותר משבעים, עדיין פוחד להסתכן ולצאת נגד אמו?! אני תוהה. האם ניסיונותיו "לנרמל" את חייו נועדו למנוע פגיעוּת? אם יצא היום נגד אמו, שאיננה בחיים שנים רבות, האם תהיה

כאן יציאה נגד ה'אני' שלו? האם כאשר הוא מבין אותה הוא נשאר במקום הבטוח שבו ההורים היו בסדר?

"איך עברך משפיע עליך היום?" אני שואלת.

"אין לי חשבון לא סגור עם היַלדות. אני לא מאלה שמאמינים שלעבר יש משמעות היום. במסגרת העבר שהיה לך אתה עושה את הטוב ביותר שאתה יכול היום. לא הייתי תקוע בגלל הדברים האלה בשום שלב של חיי.

אין משהו שאני יכול להצביע על הילד שיוצא היום אצלי ותוקע אותי."

"הִשתקת אז את הילד?"

"השתקתי אותו," הוא אומר. "ובמחשבה שנייה, בניגוד למה שאמרתי קודם לכן, בגלל אימא היו לי בעיות של חוסר ביטחון בחיים, בתחום החברתי. את הביטחון החזרתי לעצמי רק בטכניון כתלמיד מצטיין. היום אני מרגיש זקוף ונאהב לגמרי.

אימא שלי עזרה לנו הרבה עם הילדים," הוא מסנגר עליה פתאום. "אבל אני מניח שאילו הייתי מטפל בזה אצל פסיכולוג, היינו מוצאים כל מיני דברים ראויים לטיפול."

עוזי מודה שהקונפליקט שהוא מתאר עם הוריו נמשך עד היום כקונפליקט עם עצמו. בצד הילדות, שעליה הוא אומר שהייתה מאושרת, הוא בחר להדחיק דברים כדי לשרוד.

האם החיפוש שלו אחר ההיגיון עוזר לו לחיות בעולם של כאוס? אני יכולה רק לשעֵר שהתשובה היא חיובית. נראה שכל זמן שהעולם סביבנו מובן וברור אפשר להמשיך לחיות. מנגנון ההגנה של התעלמות מהכאב על ידי היגיון עוזר לנו בילדות, אבל מסתבר שהוא נשאר גם בבגרות. עוזי לא מאמין שלעברו יש משמעות בהווה שלו, אך אומר שעד היום הוא מחפש את הרציונל ואת ההיגיון והסיבות לכל מה שקורה לו.

עוזי אומר שהשתיק את הילד שבו, אבל שלעתים הילד ההוא עדיין מבצבץ.

לפי הפסיכולוג אלפרד אדלר, גם ילדים בוחרים. תיאוריות פסיכולוגיות רבות עוסקות בשאלה: תורשה או סביבה, מי משתיהן משפיעה יותר על הילד. "אדלר," כך אני קוראת במאמר שפרסם המכון הנקרא על שמו, "אמר כי בנוסף לשני גורמים אלה קיים גורם שלישי, משמעותי ביותר — הבחירה. נכון, הילד בא לעולם מצויד במִטען גנטי (שאותו לא ניתן לעקור) ופוגש סביבה — המשפחה ואחר כך קבוצות חברתיות נוספות — אבל לפי אדלר, מתוך האינטראקציות של הילד עם סביבתו, בוחר כל ילד אילו תכונות לשכלל, כדי שיובילו אותו למקום בטוח."

לפי אדלר, ילדים אינם נולדים חצופים, עקשנים או מפונקים. הם מפתחים את התכונות אשר לדעתם יאפשרו להם לחוש משמעותיים במשפחתם. אפשר להבין איך ילד מסוים מאמֵץ תכונות מסוימות.

"כיצד מעצב אדם את אישיותו?" אני קוראת במאמר, "אד"ם — ראשי תיבות של 3 גורמים המשפיעים על עיצוב אישיותו: א — אווירה משפחתית. מה מאפיין את המשפחה שלו — חום, עידוד, תחרותיות, ביקורת, נוקשות. ד — דרכי חינוך — עונשים, איומים, עידוד. מ — מערך משפחתי — מי ההורים שלי, מי האחים שלי, מה תפקידו וערכו של כל אחד מהם בחיי?

הילד מעצב את אישיותו, כלומר, הוא בונה את ההיגיון הפרטי שלו ומנסח באופן בלתי מודע את התשובות שלו לארבע שאלות — מי אני, מי האחרים, מה צריך להיות כדי שארגיש במיטבי, מה מסוכן עבורי.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, וכל ילד בונה לעצמו את המפה האישית שלו. ילדים קטנים טרם ביססו את השקפת עולמם והם יכולים בקלות יחסית להרחיב את מסקנותיהם על החיים."

עוד נקודה למחשבה. ילדים הם יותר מעשיים ממבוגרים. אם אינם מצליחים להשיג משהו — הם יחפשו להשיגו בדרך אחרת. מבוגרים רוצים כל הזמן להשיג באותה הדרך את מה שלעולם לא ישיגו, ולכן הם מתאכזבים שוב ושוב.

 

זיכרון ילדות

כיתה ה'. ערכנו חזרות בכיתה למופע חליליות. לא התאמנתי, ולא הייתי מוכנה. המורה תפס את הזיוף שהגיע מהפינה שלי, הדיח אותי מתזמורת החליליות וסיפר לאימא בחדר המורים. אימא לא דיברה אתי יומיים.

אִכזבתי אותה, ולא בפעם האחרונה.

איך זה שהוריי לא חשבו שאני גאון, כמו שחשבתי אני על הילדים שלי? מה השתבש אצלם? והכי חשוב — איך אפשר להשלים עם מה שלעולם כבר לא יקרה?

זה קרה, מזכיר לי הינשוף, שכחת שאמרו לך בזִקנתם שאת ילדה נהדרת? לא, לא שכחתי. אבל לעתים נדמה שֶמה שלא הגיע בעִתּו כאילו לא הגיע.

 

בְּצל האב

אביה של מיקי עלה ארצה כרופא ומפקד ספינת מעפילים בלתי לגאלית שכונתה "האומללה בשיירות" בשל התלאות הרבות שעברו אנשיה. הוא היה גיבור בעל כורחו כשפיקד על אונייה שפרצה בה מגפת דלקת קרום המוח, היו בה מרידות, היו בה פי ארבעה נוסעים מהמותר כי העלו עליה מעפילים רבים נוספים מאונייה שעלתה על שרטון. בעיקשותו הוא הציל אלפים. וכשהגיע ארצה הבריטים עצרו וכלאו אותו. "זהו פצע שסחב אתו כל חייו," אומרת מיקי היום, "והוא השפיע לא רק על חייו אלא על חיי כולנו. גם שיוכו הפוליטי והעובדה שהיה רדוף והתקשה לקבל עבודה

כרופא עקב כך, הטילו צל כבד בבית."

אף שהיה רופא בהכשרתו אביה של מיקי נאלץ לעבוד, בין היתר, בבית חרושת ובקטיף תפוזים. גם כשמצא עבודה במקומות שונים כרופא, פוטר שוב ושוב בשל עברו הרוויזיוניסטי. אביה של מיקי סיים את חייו בגיל צעיר יחסית (שישים).

מצאתי עניין מיוחד בחלק הביוגרפי המרתק הזה מפני שהוא חשוב להבנת הבית שבו מיקי גדלה.

מיקי זוכרת כל חופשת קיץ לא כתקופה שמבלים ונהנים בה, אלא כמשהו מתוכנן לפרטיו בקפידה ובקשיחות: קימה, הכנות לארוחת בוקר, סידור הבית, עזרה לאימא, קריאת ספרים. לא מכבר היא מצאה את דף ההוראות ההוא מהילדוּת, הדף שהכין אביה, וסרקה אותו במחשב. היא מראה לי אותו. עכשיו הוא מעלה אצלה חיוך, אבל הוא מעורר מחשבות נוגות על חינוך ספרטני.

"אסור היה ללכת לחברות כי זה נחשב בזבוז זמן. לא הייתה בזה תכלית. הכול צריך היה להיות עם תכלית. אבא קרא את הספרים שלנו לפני שאנחנו קראנו אותם וכתב בפנים הערות... הוא העביר לנו מסרים בתוך הספרים. הערה לדוגמה שנמצאה רשומה בדף הספר: 'רק ילדה קלת דעת (גיבורת הספר) יכולה להביא את עצמה למצב כזה...' היום אנחנו צוחקים מזה, אבל זאת הייתה דרכו להעביר לנו פדגוגיה. כשהבאתי בעל חיים הביתה אבא לא אמר לזרוק אותו, אבל במקום זאת מצאתי כל בוקר על הכרית פתק ובו שם של מחלה, הסימפטומים שלה, מה היא יכולה

לגרום, ואילו חיות מעבירות את המחלה הזאת. וזה כשהייתי כבר בגיל ההתבגרות!

גם בימים כתיקונם, לא בחופשות, הייתה לנו תוכנית עבודה: עזרה לאימא בבוקר, בצהריים ובערב. התגוררנו שלושה ילדים בחדר אחד, וגן הילדים היה בשני חדרים אחרים. היה לוח עם שמות הילדים, תחומי מרחב המחיה והעבודה ברוטציה של כל אחד. הכול היה מובנה וברור ובלי סטיות ובלי הנחות."

"מה נשאר לך מזה?" אני שואלת.

"גם אני לא עשיתי לעצמי הנחות בשום דבר. אני יודעת שזה בא משם. אני חזרתי על דברים ששנאתי אצל אבא."

"מה היה הקושי הגדול ביותר עם אבא?"

"הוא היה מאוד בלתי צפוי, לטוב ולרע, ואת זה הכי תיעבתי. אף פעם לא ידעתי איך יגיב. פחדנו להגיד דברים, ולא העזנו לדבר את אשר על לבֵּנו כי אף פעם לא ידענו איך יגיב. היו כללי משחק נוקשים מאוד, אבל בזה אני הפוכה ממנו. היום אני ספונטנית ופורצת גבולות, אבל רוב חיי לא הייתי כזאת."

"אֵילו דברים טובים את זוכרת ממנו?"

"הוא ידע לפצות על היד הקשה. הוא ידע לגמול. הוא לקח אותי על האופנוע שלו ולימד אותי לנהוג בו בגיל צעיר מאוד. בתוכו הוא היה פרא אדם, אבל החיים הכניסו אותו למסגרות נוקשות. הוא לקח אותנו ללמוד שחייה, לרכוב על סוסים, לטיולים באופנוע. את כל אחד בתורו הוא לקח על האופנוע, לאותו מסלול עצמו. הוא גם היה איש מצחיק בדרכו. היה לו חוש הומור דק. הייתה בו גם קנאות קיצונית לשפה העברית ולכל מה שקשור לאהבת הארץ ולציונות. עם כל ידיעותיו בהמון תחומים, הוא היה איש צנוע. הוא גם ידע להשתעשע עם הנכדים על הרצפה ולבנות מאבני

לגו. אבל לכל שעשוע היה צריך להיות ערך מוסף חינוכי. אם הלכנו לסרט — היינו צריכים לדעת מה היה מוסר ההשכל.

"בגיל ההתבגרות הוא חשש שאחי יֵצא לתרבות רעה ואמר שהוא מצטער על שלא שלח אותנו לבית ספר דתי כי יש גיל שבו חייבים לפרוק משהו, ועדיף לפרוק דת מאשר מוסר.

הוא 'החזיק אותנו קצר' עם פערים בין בן לבת. הייתי צריכה לחזור מהצופים שעתיים לפני אחי התאום, מה שגרם לי לרוץ הביתה בפחד כי חזרתי לבד ולא עם כולם.

"פעם אמרתי לו, 'אף פעם לא הרבצת לי,' והוא ענה: 'מרגישים...'

"פחדנו מהכעס שלו. הפחד שלט בבית. מקור הפחד היה הפתיל הקצר שלו, ההתרגזות המהירה שלו. לא התחצפנו אף פעם. היה לנו כבוד גדול לאימא, ועוד לפני כן לסבא וסבתא. כלפי אבא היה גם פחד.

"אי־אפשר היה לְרַצות אותו בכלום. הוא היה מאוד ביקורתי. אני הייתי בעיניו קלת דעת בגלל שאהבתי לרקוד והייתי בלהקה. בשש שנות הריקוד שלי יצאתי בכל פעם מהחלון החוצה כדי לא להיתקל במבטים שלו. אימא פעם שאלה אותו, 'אתה רוצה שבנותיך יהיו כמוך?' 'חס ושלום,' הוא אמר...

"למה אני זוכרת את זה שאמר שהייתי קלת דעת כי רקדתי, ולא את זה שהחמיא לי לפעמים? לפעמים אהב אותי וסמך עליי. אני הרבה כמוהו, לטוב, והרבה לרע. אבל זה התמתן אצלי עם השנים. אילו היה מאריך ימים מעבר לגיל שישים אולי גם הוא היה מתמתן."

 

כשהטוב והרע נובעים מאותו המעיין

"מה שהכי פחות אהבתי זה את ההתנהלות שלו אתנו כילדים," מספרת מיקי. "הקטע הטראומטי הזה של לא לאפשר לי לעשות את הדבר שחשבתי שאני הכי אוהבת בעולם — הריקוד. אם יש משהו שהילדים שלי אוהבים, אני אומרת להם: קחו, תפתחו את זה. אם יש כישרון — לכו אתו.

"באג'נדה של ההורים שלי לא היה להחמיא לנו, הילדים. תמיד אמרתי שאם יש משהו טוב אצל ילדיי, אני אחזק את זה עד כמה שאפשר. גם אם זה לא לימודים; כל דבר שיכול להעשיר אותם מבחינת הביטחון העצמי.

אני תמיד הרגשתי רמוסה, ובניתי בית לא נוקשה, עם המון כבוד לילד. אני לא יכולתי לזעוק שאני שווה יותר ממה שאתם מתייחסים אליי! הם לא ידעו דרך אחרת."

"בואי לא ננסה להבין אותם ולא נעשה להם הנחות," אני אומרת לה.

"ההבנה הזאת מקומה, אולי, בספר אחר..."

"פחדתי לחשוב באופן עצמאי. את חוסר הביטחון תיקנתי במהלך השנים. קודם הפגנתי באופן מלאכותי ואחר כך זה חלחל פנימה, וגם התחלתי לקבל משובים שחיזקו אותי. אבל בכל פעם כזאת הרגשתי שאני צריכה להתנצל על מחמאות שקיבלתי. התחושה הייתה תמיד שאני באופן בסיסי בן אדם לא שווה. וזה מציק לי עד היום כי זה נשאר פתוח. עם אבא לא סגרתי כלום. ולא עזר שאבא חיכה לי כשחלה, וכשהגעתי מארצות הברית אמר לי, 'עכשיו אני יכול למות בשקט.'

"אבא נטע בכולנו חוסר ביטחון לא כי הוא רצה לעשות את זה, אלא מעצם היותו מי ומה שהיה. הוא ידע הכול, ולכן חשבנו שלא נצליח להיות כמוהו. אני לא רוצה לחפש את המקומות התקועים האלה שלי.

"כל האמירות שלו שיכולות לחזק בי את התחושה שאני יקרה לו — אני לא מוצאת את עצמי שם. יותר קל לי להגיד שלא העריך אותי.

"אצלנו אסור היה להפגין רגשות. רק אימא חיבקה ונישקה כל הימים.

ואסור היה להגיד שקשה. המילה 'קשה' לא הייתה אצלנו בבית. והקטע הזה של לסמוך רק על עצמי — זה דבר שמלווה אותי כל החיים. הוא נהג להכניס תקלות באופנוע שלי כדי שאאתר אותן ואתקן בכוחות עצמי, שחלילה לא אקלע עם קטנוע מקולקל ואצטרך לסמוך על מישהו אחר.

הייתי צריכה להכיר את הקטנוע עד דרגה של מוסכניק מורשה... עד היוםאני עושה הכול בבית. רק עכשיו אני לומדת לאט ומעט לבקש עזרה. אלה דברים שמלווים כל החיים, ואת לא עוצרת במהלך החיים וחושבת מאיפה הדברים האלה מגיעים. פעם הייתי סולנית בעבודה, מאוד ריכוזית. במהלך השנים למדתי לשתף ולבזר. בשלב מסוים שִחררתי."

יש משהו שהיא זוכרת לטובה: "הוא חסך מאתנו את הסקרנות של סוד המגירה הנעולה עם האקדחים שלו. במקום לאסור עלינו לפתוח אותה הוא לימד אותנו לפרק את האקדחים ולהרכיב אותם מחדש."

לקחים: "חינכתי את ילדיי לא לפחד ממורים כי ידעתי באיזו אֵימה אני הייתי מכל אדם מבוגר. כשהייתי מורה לא סיפרתי להורי התלמידים שלי על מעללי ילדיהם כי חסתי על הילדים."

והיא נכנסת שוב לקטע של המבינה: "אחרי מותו חשבתי אילו חיים קשים היו לו. חייו לא היו פשוטים. כאיש לח"י הוא היה רדוף הרבה שנים וקשה להשתחרר מדבר כזה.

"פעם הוא כתב לנו שנהיה ילדים טובים לאימא כי אחר כך עלול להיות מצב שמצטערים. פתאום הוא חשף נקודה של רגישות. זה הפצע שליווה אותו כל חייו, יחד עם תחושת החמצה."

בכל נושא שאני מעלה בשיחה עם מיקי היא "מושכת" שוב לכיוון אבא. "הוא לא פתור. עם אימא הכול פתור. על אימא היה קונצנזוס, כולם אהבו אותה. על אבא — או שהעריצו אותו או שתיעבו אותו. אני הערכתי אותו, אבל הרגשתי — ואני עדיין מרגישה לעתים — כועסת ונעלבת."

"מה היית אומרת לו אילו נפגשתם היום?"

"אני לא יודעת אם היה לי אומץ להגיד לו משהו. כשאני חושבת עליו אני חושבת במושגים של ילדה קטנה, לא של ילדה גדולה בת למעלה משבעים. הוא מת לי צעיר מדי."

ובכל זאת יש בה געגוע למסגרת המשפחתית שבה גדלה.

"ויש בי גם סקרנות לדעת לאן אבא היה גדל, לאן היה צומח. הוא היה משתגע מהמחשב. היה איש טכני והעריץ קִדמה וטכנולוגיה. אבא איננו כבר ארבעים שנה ואין מצב אצל ילדינו, נכדיו, מצבים של הצלחות בחיים, שלא אגיד לעצמי 'אבא היה מבסוט.' אימא ראתה אותם בבגרותם, אבא לא."

"באילו עוד מצבים את חושבת עליו היום?"

"אני שואלת את עצמי, לאיזה אדם היה צומח, עוד יותר נרגן ועצבני? הייתי פוחדת עד היום? שונאת אותו? אולי היה מתרכך ומתמתן? אלה הדברים שאני מתעסקת אִתם ומגלגלת לי במוח. תלוי כמובן במצב הרוח שלי באותו רגע. מה אני בונה לי באותו רגע — את האיש הטוב או את האיש הרע. בעצם, הוא לא היה איש רע. הוא היה אוזן קשבת למורינו ומדריכינו. הם היו מסתגרים אתו בחדר ומתייעצים אתו בהמון נושאים.

"והוא הנחיל לי את אהבת הצילום, ואני הנחלתי אותה הלאה לבני, והוא היה לצלם מקצועי," היא נזכרת בנוסטלגיה, "וגם את הרכיבה על האופנוע, וגם אותה הנחלתי הלאה לילדיי ונכדיי."

 

להוכיח לאבא — עד מתי?

"תראי עד כמה ועד מתי רודפת אחריי הביקורתיות שלו," אומרת מיקי. "לא מזמן, ארבעים שנה אחרי מותו (!), מצאתי תשבץ מספרים מסובך שהוא התחיל לפתור ולא סיים. סיימתי אותו ואמרתי לעצמי, 'אבא, ניצחתי אותך!' עד מתי אני אתעסק עם זה?" היא אומרת בקול כועס.

עד מתי הם יהדהדו בתוכנו, ההורים האלה שלנו?

 

כל דבר בחיים נתון לפרשנות

כל אחד מאתנו מפרש אחרת את אירועי חייו ושאלתי את מיקי אֵילו תשובות הייתי מקבלת, לדעתה, מאחיה ואחותה.

"חווינו את אותה הילדות, אבל כל אחד מאתנו נתן לה אינטרפרטציה אחרת. לא מזמן אחותי כתבה לי אימייל והעירה בו על טעות שאבא עשה בתאריך שכתב בגלויה משנת תרצ"ו. התאריך העברי לא חפף ללועזי.

עניתי לה באימייל חוזר: 'נכון שלא מתאים לאבא לטעות אבל זה כל כך אנושי. פתאום אני מגנה עליו. אבל יש עדיין כל כך הרבה כעס. זאת האישיות שלו או שלנו?'

"ואחותי ענתה לי באימייל נוסף: 'צר לי שיש לך עדיין כעסים על אבא. האם לא הגיע הזמן להתפייס? הרי כל מה שיש לך זה ממנו. השכל הישר, התבונה המהירה, יכולת ההרכבה והניתוח, העקרונות, הכושר הארגוני, אפילו כישרון הנהיגה...'

"ואני עניתי לה: 'כל מחשבה שלי על אבא נגמרת בהתכווצות פנימית של כאב על ההחמצה גם שלו וגם של ילדינו. אז לפני שאתחיל לבכות שיהיה לכם שבוע מצוין...'

"אחותי פחות מרדנית ואולי בגלל זה סבלה פחות."

 

זיכרון ילדות

אבא מחכה בשערי השכונה כשחזרתי מטיול שנתי. היה לו קשה להיפרד ממני. הוא היה חֶרדתי, מגונן יתר, אולי עקב איבוד בני משפחה רבים בשואה. הוא מביך אותי לפני בני כיתתי. בשום גיל שום הורה אינו ממתין בפתח השכונה לקבל את ילדו.

אבא שלי אמר תמיד שילדים צריכים לגדול בחממה. וכך גם נהג. אפילו כשבגרתי העדיף להשאיר אותי בבית המוגן כשהלך לפקוד את קברי הוריו.

תמיד חשבתי שבְּרונו בטלהיים המציא את אסכולת החממה הזאת.

 

זיכרונות מגן העדן של הילדות, היו גם כאלה

 

"הזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי־אפשר לגרשנו מתוכו" (ז'אן פול ריכטר).

 

אימא רק שלי

מדי פעם ירדנו ברגל, אימא ואני, אל הים, ישבנו בבית הקפה הוותיק גינתי ים, המוגבה מן החוף ומשקיף עליו, הקשבנו למוזיקה אירופאית של פעם שבקעה מגרמופון חורק, שתינו קפה קר עם גלידה ורודה וקצפת לבנה וחשבנו שהחיים נפלאים.

והם היו.

 

אבא רק שלי (1)

אבא לוקח אותי לטיול בן יומיים במטולה. בתי כפר ציוריים, גגות רעפים אדומים, החרמון המושלג כה קרוב שאפשר לגעת בו. אבא, בידי האמן שלו, מחטב לי ענף של עץ למוט יפהפה. אני חוזרת משם עם זיכרונות מתוקים ומתנה מעשה ידיו של אבא, משהו שנצרתי עמי שנים רבות.

 

אבא רק שלי (2)

אני עם אבא בלונה פארק ביפו, על סוס נדנדה בקרוסלה ומוזיקת קרקסים שמגיעה עד השמים. חורף. אני במעיל צמר רך בגון ירוק בהיר. אני לא רוצה שהרגע הקסום הזה ייגמר.

 

אבא רק שלי (3)

אבא לוקח אותי לנופש בן שבוע בקיבוץ שפיים. קראו לזה בית הבראה.

אני משוטטת במדשאות הענקיות של הקיבוץ וקוראת ספרים בצל עצים עבותים. בערב אני מתגנבת לרחבת הריקודים הפתוחה שליד חדר התרבות וצופה בזוגות יפיפיים רוקדים ולס וטנגו. המנגינות נצרבות בי לנצח ובכל פעם שאשמע ולס של שטראוס אתרפק עם הזיכרון ההוא.

 

אליהו הנביא שלי / סנטה קלאוס מרחוב מזא"ה

אני בת שבע, עומדת לבדי ברחוב, ליד הבית. ממרומי הרחוב מגיע אליהו, בן כיתתי, כיתה ג' בבית הספר אחד העם, רכוב על אופניים אדומים בוהקים, אביזר פלאי חדש שטרם ראיתי כמותו. אליהו, ילד עב גוף, שיניו בולטות.

הוא אינו אהוב במיוחד בכיתה ולבי יוצא אליו מחֶמלה. הוא עוצר לידי, וכאן, במורד הרחוב, אני מקבלת בגיל שבע שיעור ראשון בפסיכולוגיה.

דחוי ומסוגר ורע מראה ככל שהיה, קרבתי אליו ושאלתי, קצת בהכנעה ובידיעה ברורה של התשובה הצפויה: "תיתן לי לרכוב על זה קצת?"

ותשובתו המפתיעה כל כך הייתה: "בטח. למה לא?"

והוא ירד מהכלי האדום הבוהק הזה והושיט לי שתי ידיות כסופות בולטות. טרם קראו לחלק הזה של האופניים כידון.

מיד חשבתי שהילד הזה הוא גלגולו של אליהו הנביא עלי אדמות. לא פחות. סנטה קלאוס של היהודים, מגשים המשאלות הכמוסות. היום אני יודעת בוודאות שמה שחשתי אז על האופניים במורד הרחוב זהה לחלוטין למה שמרגישים צרכני סמים. לא פחות מזה.

שנים רבות חלפו ולא הבנתי מה קרה שם, מדוע אליהו היה נדיב כל כך כלפיי, עד שיום אחד סיפרתי את הסיפור לבתי הקטנה ותשובתה הייתה פשוטה כל כך ומופתעת מהשאלה עצמה: "אבל אימא, הוא פשוט רצה שתאהבי אותו!"

כמה פגיע אליהו היה. הוא היה מוכן לתת את הדבר הכי יקר שהיה לו באותם ימים. איזה מחיר היה מוכן לשלם כדי שאוהַב אותו.

 

תפקיד חיים

קתרינה, שלידתה עמדה בסימן התעקשות של דוֹד בניגוד לפסיקת הרופא שהתינוקת אינה מראה סימני חיים, מבינה שזיכרונות הילדות שלה מתחילים עוד קודם לידתה.

"לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין באיזה מצב אימא הייתה חודשים ספורים אחרי אושוויץ, עם כל האובדן, האימה, הפחד והרעב. הייתי ילדה שלא בוכה כי מגיל צעיר מאוד הבנתי שהתפקיד שלי בחיים הוא לשַמח את הוריי. את הסיפורים העצובים הבאתי לידי ביטוי במשחקים עם ילדים אחרים, שאימא לא תראה. כן, הִשתקתי את הילדה שבי כדי לא להכאיב להורים."

את התיקון היא עשתה בטיפול, כשהייתה מבוגרת, טיפול שאחריו בכתה במשך חצי שנה.

"השתלט עליי עצב נורא. היה לי ברור שזה עצב עתיק כמו העולם, ומתי העולם שלי התחיל? מהבטן של אימא. הבנתי שהעצב הזה הוא בכלל לא שלי. זה שלהם. זה היה רגע חד־פעמי של גילוי מדהים. מיהרתי לסגור את החלונות, פתחתי את הרדיו בקולי קולות שלא ישמעו אותי, וצרחתי את כל הכאב הזה. זה נתן לי את האפשרות להביא לשיא העומק את הטיפול בקונסטלציה משפחתית, שבו אני עוסקת היום כי אני רואה מאיפה וממתי אנחנו מתחילים לקחת על עצמנו תפקידים. חוויתי את זה בעצמי."

זיכרונות הילדות של גילי מתחילים בעוני שבו גדלה כילדה. "אימא הייתה מבשלת סיר עם עוף מכובס רק לכבוד שבת. עד היום אני לא יכולה להסתכל על עוף מכובס... כעבור שנים, כשעבדתי והרווחתי כסף ויכולתי לרכוש לעצמי המבורגר, זאת הייתה ממש חגיגה, או אפילו פיצה, שנחשבה מעדן נדיר.

"לא היו לי חלומות ילדות. גרנו בדירת שיכון בהרצליה, בשְכֵנות לעולים חדשים מפולין, רומניה, פרס, עירק. כסף ל'בזבוזים' לא היה.

הלכתי לתנועת נוער, אבל כשהיינו צריכים לרכוש מדים — עזבתי כי לא היה כסף לרכוש אותם.

"הילדה הזאת, גילי, לבשה מסֵּכות כל חייה, ובעצם עד היום. תודה לאל שכל חיי אני עובדת, ואף פעם לא הייתי לבושה פחות יפה מחברותיי.

"כשאני מגיעה בבוקר לעבודה כולי חיוכים כאילו חיי אינם אלא דבש."

 

זיכרון ילדות

אני בכיתה ה', מפריעה למורה סימה והיא רושמת הֶערה ביומני ומצווה עליי להחתים את אחד ההורים. למחרת אני מציגה את חתימתה של אימא ליד ההערה. המורה סימה נוזפת בי לעיני כולם על שזייפתי את חתימתה של אימא. אני יודעת שהיא אומרת עליי משהו רע מאוד, אף על פי שאין לי מושג מה זה לזייף ואיך עושים את זה.

בחדר המורים אימא באה עִמה חשבון ומביעה את כעסה. אימא הגנה עליי!

בעידן ההוא הגנה על ילד מפני מורה הייתה מחווה נדירה.

 

אימא כעמוד תווך

יהודית מתרפקת על זיכרונות ילדות חיוביים. "תמיד אמרו לי שאני חכמה ויפה וכך גדלתי," היא מספרת. "גדלתי כילדה אהובה מאוד. אימא שלי הייתה אישה חכמה. פעם היא סיפרה לי שכאשר הייתי ילדה קטנה מאוד היא טיפלה בי בניגוד לשיטה הפרוסית שרווחה אז, שאמרה שאסור לגשת לתינוק ולהאכיל אותו כשהוא רעב אלא רק לפי שעות קבועות, ושאסור לפנק אותו יותר מדי. למרות שהיא הייתה אימא צעירה, רק בת עשרים ואחת, היא תמיד חיבקה אותי כשבכיתי, והאכילה אותי כשהייתי רעבה.

אין לי זיכרונות כואבים מהילדוּת בהונגריה. אפילו מהפגזת הבית שלנו במלחמה אין לי טראומה כי אימא, שהייתה תמיד אופטימית, אמרה שאנחנו צריכים להחזיק ידיים ולא לבכות ולא לפחד. היא חילצה אותנו מהריסות הבית דרך המנהרות שקישרו בין המקלטים. אימא הייתה ממש עמוד תווך."

 

אישור מאוחר

האישור שקיבלתי מאבא בשנותיו האחרונות, כשהיה מצביע עליי בפנטומימה ומסמן באצבעותיו שאני 'עשר' בפנים קורנות ובדמעות של אהבה ותודה, האישור הזה שאני הילדה הטובה, זה משהו שאשא אתי כל חיי. לילדה המבוגרת הזאת שטיפלה בהורים נוספו פתאום נקודות זְכות אצלם.

האם זה ענה על צורך מהילדות? ודאי וודאי. אבל לקבלת אישור בגיל מבוגר יש משמעות אחרת לחלוטין מזו שיש לו בילדות. אנחנו ממשיכים את הסיפור הזה כל חיינו, גם אם אנחנו לא נותנים לזה לנהל אותם.

אני שואלת את ד"ר פרידמן איך ניתן להיחלץ — אם בכלל — מילדות כזאת. היום, כמטפלת, היא מתייחסת למספר נושאים ותהליכים שחשוב לבדוק אותם וגם לאמץ חלק מהם, אם הם מתאימים:

*להרגיש חופשיים ולשתף את הילדים הפנימיים שבנו בתחושותינו השונות;

*לאמץ לעצמנו את הזכות לעשות בחירות עבור עצמנו;

*להיות קצת אנוכיים ולעשות מה שאנחנו באמת רוצים;

*להתחבר רק לאנשים שטוב לנו אִתם ולהתרחק מאלה שלא נעים לנו בחברתם;

*לדעת להעניק אבל גם לדעת לקבל אהבה מאחרים;

*להיות גמישים ולא מקובעים בהתייחסות לתהליכי החיים;

*לא לאמץ דפוס התנהגות של ריצוי אחרים שהוא ויתור על ה"עצמי";

*להרשות לעצמנו לעשות שגיאות, לא להלקות את עצמנו, לקחת אחריות,

*ללמוד מהניסיון ולהמשיך הלאה;

*לא להתבייש בילד/ה הפנימי/ת שבנו, להתייחס אליו/ה בגלוי ולא להתכחש לו/ה;

*לקבל ללא התנגדות את העובדה שמותר לנו להרגיש הכול — רגשות טובים או רעים — אבל אסור לנו לעשות הכול. רק בעשייה יש לנו מגבלות, לא ברגשות;

*להרשות לעצמנו להיות בשליטה על חיינו ולא לאפשר לאחרים להכתיב לנו תנאי חיים זרים לרוחנו;

*להיות כנים עם אחרים אשר למחשבות ולרגשות שלנו;

*להרשות לעצמנו חופש דמיון ויצירה ולא להתבייש אם זה מתקבל בתור "ילדותי";

*להרשות לעצמנו לבכות ולהרגיש כאב וכעס, דאגה וחרדה;

*להרגיש שמחים, מאושרים, קלים, נהנים ונרגשים מעצם החיים עצמם.

נוסף על כל אלה: אנחנו צריכים להגיד לעצמנו כמה דברים לתזכורת, אולי את כולם, אולי את חלקם: אני אוהב אותך, אני שמח שאתה הילד שבי,אני מצטער שהכאבתי לך, שלא התחשבתי בך, שלא הקשבתי לך, שלא מימשתי את רצונותיך ומאווייך הכמוסים, שזנחתי אותך, שלקחתי אותך כמובן מאליו, חבל שהיית צריך לגדול כל כך מהר, ואני רוצה שמעתה תוכל לסמוך עליי שאשתדל מהיום והלאה להשיל מסֵּכות ולאפשר לעצמי יותר את חופש הילדוּת.

"זהו חלק שלי באופן אישי קשה אתו," אומר יואב. "אני מודה שאני ממשיך להגיד להורים שלי: טעיתם, אני הייתי ילד טוב, אבל מאחר שלא קיבלתי את האישור שלכם — אני אחפש אותו כל החיים אצל אחרים.

כילד תמיד הרגשתי אשם כי אתה לא יכול שלא להרגיש אשם כשאתה שומע כל הזמן שאתה ילד לא טוב. זאת לא סתם הטְבָּעה. זאת הטבעה של מלתעות או ציפורניים. אבל אני חושב שאנחנו לא באים לעולם כלוח חלק.

אני בטוח שבאתי לעולם עם עוצמות כאלה שאפשרו לי לשרוד בתנאים הלא טובים האלה שהיו לי. תמיד היו לי רגשות אשמה. הייתי צריך לבחון כל הזמן את השאלה אם אני ילד טוב או לא. וזה עדיין נשאר בי: האם אני אבא טוב, בן זוג טוב, ועכשיו — מה שמאוד חשוב לי — האם אני חבר טוב. וכשיש לי ספק — מתעוררים רגשות אשמה."

אני רוצה לומר לו, גם כשאתה מרגיש אשם אולי כדאי שתאמר לעצמך, אולי באמת מגיע לי להרגיש אשמה, ואז אפשר לתקן ותוכל אולי להרגיש פחות אשמה בהווה.

והוא כאילו קורא את מחשבותיי ואומר, "אני מרגיש אשם לגבי העבר ולגבי הבגידה בעצמי. מה שאני אומר לעצמי בהווה הוא ששגיתי והייתי צריך להגן על הילד שבי."

 

יומן

התקשרתי למשה רוט לדרוש בשלומו והוא סיפר לי שעבר התקף לב קל לפני ימים אחדים, ושהרופאה במוסד שבו הוא שוכן הורתה לו לחדול מעיסוקי הכתיבה שלו, שמחזירים אותו בכל הכוח אל עברו ומסעירים את נפשו. היא הורתה לו לנוח ולשמוע מוזיקה קלאסית.

התקף לב?! נחרדתי.

הוא נשמע חלוש וקולו רטט בטלפון. זה כנראה המחיר שהוא נדרש לשלם על שאינו יודע, או אינו יכול, להתייחס לדברים ממרחק של זמן, אלא חוזר ונכנס לתוך התפקיד הקשה הזה בכל פעם מחדש, לתפקיד הילד שחווה מחדש את הטלטלות הרגשיות המְצַלקות שעבר.

ובינינו, כמה פעמים יכול אדם, ילד, לעבור מחדש את השואה הפרטית שלו בלי שלַלֵב שלו יהיה מה לומר בנושא?

 

זיכרון ילדות: דרך דו־סטרית של דמעות

כשהילדה שלי הורמה אל על ארבע פעמים בחגיגת יום ההולדת שלה בגן וכולם שרו "שתזכי לשנה הבאה," עיניה של אימא שלי דמעו.

כעבור שנים תפסתי את בתי דומעת כשראתה את סבא וסבתא שלה מפזזים ורוקדים במסיבת יום ההולדת שערכו לכבודם בדיור המוגן.

 

עקירת שורשי הילדות

"עקרו אותי משם," מספרת יוספה. "היו לי חברים, היו לי כבר חיים משלי, הצטיינתי בספרות. אפילו המורה שלי לספרות אמרה לי, 'איזה בזבוז, מה תעשי שם בישראל עם כל מה שרכשת פה.' קטעו לי את הלימודים לפני בחינות הבגרות. היה לי חבר וקרעו אותי ממנו. הוא נהג לקרוא לי שירים של בודלר ותרגם לי אותם לרומנית. אני רוצה שתביני מה השארתי שם."

היא נזכרת בערגה בטיולים אתו בשלג, בתי קפה עם שוקו חם, זרי סיגליות שקנה לה ממוכרות הפרחים הצועניות שברחוב ופרחים לבנים שמגיחים ופורחים מתוך השלג. "זה היה שברון לב. לקחו אותי ברגע שהכי פחות התאים.

"הגענו לשכונת עולים מצפון מזרח לתל־אביב. אני, הסבתא, הדודים ושתי ילדות קיבלנו דירת חדר וחצי. זאת הייתה מכה בשבילי. מסביב היו גבעות חול. זה מה שאני זוכרת. על אחת הגבעות הייתה מכולת עלובה, מלוכלכת ומסריחה. באה מהסוכנות מישהי חסרת ידע ושכל ורגישות.

חשבתי שאצליח להשתלב ולהרגיש שייכת אם אלך לקיבוץ. אמרתי לה את זה, והיא ענתה שאני מבוגרת מדי! עוד לא הייתי בת שמונה־עשרה.

היא ממש לא ניסתה לגרום לי להיקלט. היא אמרה שעדיף שאמצא לי עבודה. ניסיתי להתקבל לעבודה בעיתון הרומני שהיה, ומשום־מה לא קיבלו אותי. התקבלתי לעבודה במפעל של כלי חרסינה שיובאו מצ'כיה, והייתי צריכה לצייר עליהם גבעולים ופרחים ושיבולים וחיטה ושעורה...

ואני הייתי ילדה מפונקת, סביבי תמיד היו עוזרות. סבתא שלי לא נתנה לי לעשות כלום בבית וקראה לי נסיכה. חייתי בסרט. כך גדלתי. ושם, במפעל, ציירתי על צלחות מהבוקר עד הערב."

 

מוריס הילד, משה המבוגר

לא כל פצע ילדות ניתן לריפוי. זאת נוכחתי במפגשיי הרבים עם משה רוט בחדרו שבקיבוץ נען. הילד ההוא, מוריס, צץ ומופיע בכל מפגש.

נראה שמשה מחזיק את הילד הזה קרוב לחזה, אולי כי קשה לו להתרחק מהזיכרונות שהפכו לליבת חייו. אם ייפרד מחלקיק של הכאב — איך יסביר את קורות חייו? החלק הכואב הזה הוא, כדבריו, החלק הכי אמתי אצלו ועל זה קשה לו לוותר.

אני שואלת אותו מה נשאר אצלו פתוח, מה עדיין כואב. התמונה הראשונה שעולה בראשו היא של תלמידי בית ספר בירושלים, ילדים עם ילקוטים על הגב וחולצות נקיות, תמונה שחוזרת על עצמה, שאותה ראה יום־יום בבגרותו.

"זה משהו שמעולם לא חוויתי. וכשאני שואל את עצמי איפה הייתי ומה עשיתי כשהייתי בגיל הזה, אני נזכר בכל פעם מחדש שלא הייתה לי ילדוּת נורמלית. איך אפשר לרפא את זה?" הוא שואל אותי.

"האם אתה כועס על הילד הזה שלא מסוגל להשתחרר מהדברים האלה או שאתה מקבל אותו באהבה?" אני שואלת אותו. והוא אומר, "אז, בירושלים, כעסתי מאוד, אבל לא עליו, על זה שהחיים קיפחו אותו מתקופה כזאת נורמלית ויפה."

האם הוא אוהב את הילד הזה שהוא פוגש כל יום? "אני אוהב אותו בגלל שהוא כל כך אמתי, אותנטי, לא מזויף, הכי אמתי שאפשר."

האם משה המבוגר מחפש היום את מה שמוריס הילד לא קיבל בילדותו? האם הוא מנסה לפצות את עצמו על כל מה שלא היה לו? אין לו תשובה של ממש, אבל הוא מספר, "לפני הרבה שנים ראיתי את כלתי מניקה את נכדי הראשון, וראיתי כמה אהבה היא נותנת לו, וממש קינאתי.

לאימא היו אחד־עשר ילדים והיא לא יכלה לתת אהבה לכולם. היו לה אחד־עשר ילדים קטנים ושואה גדולה אחת."

אני שואלת את גיטה אם היא "סוחבת" דברים מהילדות? ותשובתה הנחרצת היא: "חד־משמעית לא. הייתי ילדה נחותה מאחותי, אבל זה היה בסדר."

"בסדר?! איך בסדר?" אני שואלת.

"פשוט קיבלתי את זה. היא באמת הייתה יותר מוצלחת ממני. אחותי הייתה תלמידה טובה וגם ניגנה על פסנתר, אולי זה מה שדחף אותי לכיוון התיאטרון, לעשות דברים אחרים, שונים מהמקובל, לעשות דברים אסורים כי ממילא הם לא היו מרוצים ממני... גם כשהשתדלתי שהם יהיו מרוצים הם לא היו מרוצים... פעם אחת אימא שלי 'התפלחה' ללא ידיעתי להופעה של הלהקה הצבאית ואחר כך אמרה לי, 'את עושה את זה יפה.' קיבלתי אישור. פה ושם קיבלתי מהם אישורים, אבל הם אף פעם לא באו לראות הצגות שהשתתפתי בהן. כשסיפרתי להם כמה אחרים מתפעלים ממני, היו

קוטעים אותי. לא נתנו לי להתפעל מעצמי. לא הצלחתי לשכנע אותם שאני טובה במה שאני עושה. אימא שלי נהגה לומר שאני הילדה הטובה, אבל הלא מוצלחת. כך היה עד הסוף.

"גם כשהייתי תלמידה טובה באוניברסיטה זה לא סיפק אותה. היא רצתה שאהיה מורה. כשלמדתי לתואר שני והייתי כבר אם לשני ילדים, אימא שלי שאלה 'מתי תגמרי כבר עם הלימודים המחורבנים האלה.'

הגבתי בבכי. סיפרתי לה שנתנו לי ללמֵד אחרים בזמן לימודי התואר, אבל זה לא הוסיף לי נקודות אצלה. בבית שמעתי רק ביקורת. חינוך מבחינתם היה להגיד רק מה שלא טוב. מה שטוב — היה מובן מאליו. הם האירו רק

את הנקודות השליליות.

"אני כל הזמן נתתי חיזוקים לילדים שלי, כמה הם יפים וחכמים...

"אני לא צריכה פסיכולוגים. אני מדברת עם עצמי. גם במקומות שבהם אני פחות מוצלחת אני מקבלת את זה. פעם דיברתי על זה עם אחותי ואז הסתבר לי, להפתעתי, שהיא דווקא קִנאה בי! 'כי לך נתנו לעשות מה שאת רוצה. לא ציפו ממך לכלום!' אני לא ראיתי את זה כך ולא ידעתי שהיא קִנאה בי כי אותה הציבו במסלול הבטוח שמוביל להצלחה, ואילו אני הייתי ה'בוהמית' הלא מוצלחת..."

 

אהבה ללא תנאי? / לְרצַות אחרים

 

"אם כל מה שאתה רוצה זה שיאהבו אותך, תהיה מוכן להתפשר על כל דבר, בכל עת, ולא תשיג כלום" (מרגרט ת'אצר).

 

מד"ר שולמית פרידמן אני שומעת שכמו דברים רבים אחרים, גם מקור הנטייה שלנו לְרַצות אחרים נמצא בתוך מערכת בלתי מאוזנת שנקבעה בילדותנו עם הורינו.

"כילדים קטנים היינו תלויים מאוד באהבתם של הורינו כי היינו חלשים וזקוקים לביטחון והגנה," היא אומרת. "היינו אמורים לקבל את תחושת השייכות והאהבה ללא תנאים. כשנוכחנו לדעת שאוהבים אותנו עם תנאים, ניסינו למצוא דרכים על מנת למלא את התנאים האלו. בדרך זאת למדנו איך לגרום להורים שלנו להיות מרוצים וכתוצאה מכך לאהוב אותנו.

"הפרדוקס בריצוי הוא שבסופו של דבר אנחנו לא תמיד הצלחנו לרצות את הורינו, והתוצאה היא שריצינו ושילמנו מחיר, אבל לא תמיד השגנו את התוצאה הרצויה.

"המחיר ששילמנו היה גבוה ונשאר גבוה גם בבגרות כי התנהגות הריצוי נקבעה בתוכנו כדרך המועדפת להשגת אהבה. המחיר מנע ומונע מאתנו לדאוג לעצמנו ולקבל את העובדה שמגיע לנו שיאהבו אותנו ללא העמדת תנאים.

"אנחנו לעולם לא היינו מצליחים לְרַצות את הורינו כילדים ולא נצליח בכך כמבוגרים כי חוסר שביעות רצונם בא מהם ולא מאתנו."

האומנם אנחנו נכספים עדיין לתום הילדות שאבד לבלי שוב, לאמונה התמימה בהורינו הכל־יכולים?

האומנם תמיד אהבו אותנו ללא תנאי, מעולם לא התאכזבו, אף פעם לא אִכזבו, תמיד שמרו עלינו, תמיד הגנו עלינו, תמיד היו שם בשבילנו, או רק כשהיינו תלמידים טובים, ילדים צייתניים, לא מרדניים, כפי שהגענו לעולם?

בהיותנו היצורים הכי חסרי ישע בטבע אנחנו זקוקים לאהבה לא תנאי.

והרי אנחנו נולדים לא מושלמים, ולכן אנו מצפים שיקבלו אותנו ללא תנאי, ואם זה לא קורה — אנחנו מתקוממים בדרכים שונות.

ד"ר שולמית פרידמן מספרת על ילדים שלא זכו לקבל אהבה ללא תנאים מהוריהם, והתחילו לקלוט מוקדם בחייהם שיאהבו אותם רק אם הם יהיו "ילדים טובים", שקטים, מסודרים, מנומסים, צייתנים ונקיים. אחד המסרים שילדים כאלה לוקחים אִתם גם לחייהם כבוגרים הוא שהאהבה היא תלוית תנאים. "אגב, אהבה ללא תנאים אין פירושה אישור להתנהגות ללא גבולות," היא אומרת. "אנחנו מגבילים ילדים, מלמדים, מחנכים ותוחמים גבולות. אבל האהבה אליהם אסור לה שתהיה תלויה בדבר.

"כשילדים כאלה נוכחים לדעת שהם אהובים על תנאי, הם לוקחים על עצמם את האחריות והאשמה, בטוחים שהם פגומים, שמשהו אצלם לא בסדר, ומבצעים שינויים בעצמם ובהתנהגותם. הם מבקשים לְרַצות את ההורים ולהתאים את עצמם לציפיותיהם כדי לא לאבד את אהבתם.

"הילדים האלה ממשיכים בבגרותם לחפש בכל מערכות היחסים שלהם את אותה אהבה ללא תנאי שאותה לא קיבלו בילדותם, ושהשאירה אחריה תחושה של 'לא קיבלתי כי כנראה לא הגיע לי.'

"הילדים האלה ממשיכים, גם כמבוגרים, 'לשמוע' את קולם הביקורתי של הוריהם, שהפכו במשך השנים לקולות קבועים. על מנת לזכות באהבה ובאישור שהם 'טובים', הם ממשיכים להתאים את עצמם לאחרים, תוך כדי ויתור על רצונותיהם וצרכיהם האישיים. הם עושים רבות כדי לגרום נחת לאחרים, כפי שניסו לעשות בילדותם עם הוריהם, ללא הצלחה.

"מה שילדים קטנים לא מסוגלים להבין הוא שאין שום סיכוי שהם יצליחו לְרַצות את הוריהם משום שהבעיה שממנה סובלים ההורים איננה קשורה בהם, אלא במִטען אישי בלתי פתור של ההורים עצמם.

"אנחנו מגיעים לגיל הזִקנה עם כל אותן הבעיות שלא פתרנו במשך הזמן, ורבים המקרים שבהם אנשים שנפגעו נפשית בילדותם ממשיכים עדיין לְרצות הורים שמזמן כבר אינם בחיים.

"רצוי שנפתור בעיות כמה שיותר מוקדם בחיינו, וזאת מסקנה שאיננה קשורה רק לגיל הזִקנה.

"כשאנחנו מתחילים להיות מודעים לנזק שהתנהגויות מסוימות גורמות לנו, חובה עלינו להתחיל בתהליכי תיקון. רצוי וכמעט הכרחי לנסות למלא את החסכים האישיים, ולהשתחרר מעול ההוכחה של: 'אני ילד/ה טוב/ה ומגיע לי שיאהבו אותי.'"

איך עושים זאת?

"כמובן שקיימת האופציה של הטיפול המקצועי," מסבירה ד"ר פרידמן, "שהוא מענֶה טוב ויעיל במקרים שבהם מועקת הילדות היא קשה ומתמשכת. אבל אפשר גם לנצל את הכישורים האישיים שלנו ובמיוחד בתחום הקבלה העצמית. חשוב ללמוד לקבל את עצמנו ולאהוב את עצמנו.

ולזה לא תמיד צריך טיפול מקצועי.

"אנחנו צריכים להתחיל בתהליך של קבלה עצמית אמתית, קבלה שאיננה מסויגת ואינה תלויה בדבר. עלינו לקבל את מי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו רואים את עצמנו, עם הטוב והרע כאחד. קבלה עצמית אין פירושה שלא נרצה לעשות שינויים, ושלא נשאף לשיפורים בכל תחומי חיינו. אך לא נוכל לשנות מה שלא הצלחנו קודם לקבל. יש אִמרה נבונה שאומרת: 'לקבל את עצמך זה לדעת שאתה לא מושלם, לאהוב את עצמך זה לדעת שאתה גם לא צריך להיות כזה.'

בתיקונים העצמיים ישנה הענקה עצמית משמעותית מאוד, שחרור רב של אנרגיות שליליות, וזריקות עידוד לערך העצמי, לא רק לחלק המבוגר שבנו אלא גם לילד או לילדה שהיינו פעם, שהם עדיין חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו היום. מגיע להם, לילד או הילדה הפנימיים שלנו, לקבל הורות 'מספיק טובה', כפי שכותב על כך רבות הפסיכולוג הידוע דונלד ויניקוט."

עדה מתחברת מאוד לנֶאמר, ותורמת את חלקה: "עדה בת השש זכתה לאהבת הוריה, אבל זאת הייתה אהבה על תנאי. עדה המבוגרת מאמינה שאפשר לאהוב אותה, אבל רק בתנאי. אין ספק, אני עדיין שומעת את קולות הביקורת של הוריי, ופועלת בהנחייתם. עדה הילדה הגנה על עצמה על ידי מילוי משאלות הוריה, ועדה המבוגרת עדיין מחפשת את האישור שהיא 'טובה' על ידי מילוי משאלות ורצוי ה'אחרים' בחייה.

"למדתי לשרוד, אבל הנטל כבד מדי ואני לא רוצה לשאת אותו יותר על כתפי. אני מרגישה חובה לעצמי לנצל את השנים הבאות לא רק על מנת לשרוד אלא על מנת לחיות. אני התחלתי את עבודת התיקון שלי. בסדנה שאני משתתפת בה אני 'נפגשת' עם הילדה הקטנה שבי, אני שומעת את קולה, אני ערה לרגשותיה, אני אמפטית לצרכיה, ואני אומרת לה בלבי שוב ושוב: 'אני אוהבת אותך ללא תנאים.' אבל לפעמים נדמה לי שהעבודה הזאת תימָשך כל חיי."

לעומת יואב, גדי, אורח לרגע בספר, טוען: "כל כך קל ונוח להאשים את ההורים שלנו — או את החֶברה או את המדינה — בכל תחלואינו.

אבל אני דוחה את זה מכול וכול. אם הגענו לבגרות המאוחרת — החיים שלנו הם כבר מזמן באחריותנו הבלעדית."

כן, אני רוצה לומר לו, אבל הבגרות המאוחרת שלנו לא באה 'יש מאַין'.

אולי משהו רע קרה לפני כן? לאן נעלם הילד הקטן שעשה את דרכו אל הבגרות המאוחרת? הרי הוא הגיע אליה עם כל ה"לכלוך" שאסף בדרך, לא?

האִם הוא חייב לגרור אתו את הלכלוך הזה כל חייו? שואל הינשוף, ואין לי תשובה.

אני מניחה שיש פצעים שאינם ניתנים לריפוי מושלם, אך כשיש מוטיבציה לריפוי וטיפול טוב, אפשר אולי למזער את הסבל בצורה משמעותית.

אני תוהה ביני לבין עצמי מדוע יש המעדיפים להשאיר את פצעי הילדות לא מטופלים, אף על פי שהם מודעים לאופן שבו הפצעים האלה גורמים להם להתנהל בחייהם הבוגרים. במה כרוך התיקון? מה הקושי?

מדוע ומתי להעדיף את הפצע על פני תיקונו? האומנם יש פצעים שאינם ניתנים לתיקון? האם לעתים אנחנו נשארים תקועים מפני שזה קל יותר ונוח יותר?

גם בפיזיקה המסה מתנגדת לשינוי, וזאת, כנראה, גם תכונה מוּלדת שלנו. השינוי כואב, וההחלמה לעתים קשה ודורשת משאבי נפש. לעתים אנחנו מעדיפים לשמר את הקיים ומתקשים לגרום לשינוי. ולעתים יש לנו צורך בַּ"שריטה" כי היא עונה על צורך כלשהו אצלנו. אנשים משמרים כאבים, אף על פי שהם מודעים לנזק שזה גורם להם. אנשים במקרים רבים בוחרים לא לטפל, ולהמשיך לסבול. כתוצאה מכך לא כל האנשים עוברים באופן תקני את כל שלבי החיים שכתובים בספרים.

וברגע האחרון עדה תורמת תובנה פתאומית: "במחשבה שנייה, האם מישהו בדק פעם את רגשות האשם של ההורים כלפינו? למרות מה שחשבנו עליהם כל השנים, לא בטוח שהם מיהרו להנפיק לעצמם תעודות יושר, בעוד אנחנו קיבלנו תעודות כאלה אצל הפסיכולוגים שלנו."

ובנימה אופטימית זו נעבור אל פרק הסליחות...

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.