פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
קפה מוות / עמיה ליבליךקפה מוות / עמיה ליבליך
קפה מוות / עמיה ליבליך

קפה מוות / עמיה ליבליך

מי מפחד מ"קפה מוות"?
מדי כמה שבועות לאחר השקיעה נפגשים ארבעה־עשר איש ואישה כדי לשתות קפה ולדבר על מוות.
זאת לא התחלה של רומן בדיוני אפל כי אם תיאור של מפגשים אמיתיים בהחלט שהתקיימו בביתה של הפרופסור עמיה ליבליך כדי לשוחח בצוותא על הטאבו הגדול האחרון של החברה המערבית: המוות הבלתי נמנע של כל אחד ואחת מאיתנו.

ספרים | 24/2/2019 | 1,938

תגיות:

קפה מוות

עמיה ליבליך

קפה מוות

כנרת, זמורה, דביר — מוציאים לאור בע"מ

 

מפגשי־שיח קבוצתיים תחת הכותרת "קפה מוות" מלבלבים ברחבי העולם זה כעשור. לאחר שהתוודעה לרעיון אימצה אותו עמיה ליבליך מיד: כן לדבר על המוות, כן להתריס כנגד חשאיותו, אולי אפילו להגיע ליחסים נינוחים איתו. היא פירסמה הזמנה לקבוצת "קפה מוות" בביתה, הוצפה בעשרות פניות – אנשים משלל גילים, מקצועות, תחומי עניין ונסיבות חיים – ועד מהרה יצאו המפגשים לדרך.

קפה מוות מתעד סדרת מפגשים כאלה, שמרביתה נערכה במהלך שנת 2016: קבוצה של נשים וגברים שיצאו למסע נפשי משותף, עמוק וסוער, שהתרחש בתוך חדר אחד; מסע של שנה שהוקלט ותומלל, ושבמהלכו שיתפו המשתתפים זה את זה – ובעיקר את עצמם – במחשבותיהם על המוות ועל משמעויותיו. איננו מכירים את המוות, איש לא חזר ממנו כדי לספר עליו; החברה המערבית הרחיקה אותו אל בתי החולים ואל המוסדות הסיעודיים, והקסם האופף אותו דומה בעוצמתו לפחד שהוא מעורר. השיחות המעמיקות והכנות, המצחיקות והעצובות המכונסות בספר זה מזכירות לנו כי המוּדעוּת למוות יכולה גם לחדד את החיים, להעצים את יופיים ואת ערכם, ובעצם ללמד אותנו כיצד לחיות.

 

עמיה ליבליך, כיום נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, היא מן המרתקים והחשובים שבחוקרי הפסיכולוגיה של החברה הישראלית. עבודותיה של ליבליך, שחתומה על שורה של ספרים ייחודיים על קהילות ישראליות ועל תופעות בחברה הישראלית, מעוררות לאורך שנים עניין רב בקרב קהל הקוראים וזיכו אותה בפרסים, לרבות פרס בהט שבו זכתה פעמיים.

 

לרכישת הספר ביריד

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


פרק 1: היכרות ופתיחה

את הפגישה הראשונה של קבוצת ״קפה מוות 2016 ״, שהתקיימה ב־ 8 בנובמבר 2015 , לא הקלטתי. פרק זה מתבסס על זיכרוני ועל רשימה קצרה שערכתי ביומן "קפה מוות" בלילה, אחרי שכולם עזבו והבית התרוקן.

בסיכומו של דבר, בסיום פגישה זו הרגשתי מעט מאוכזבת. זכרתי את טעם האינטימיות שנוצרה במפגשי "קפה מוות" הקודם כשנה קודם לכן ואת האופוריה שחשתי בסיום סדרת המפגשים ההיא, ולעומתם חשתי כי הערב הזה נגמר בטון מינורי.

וכך כתבתי ביומן:

כל שלושה־עשר האנשים שאיתם קבעתי הגיעו. זוהי הפתעה. חשבתי שנהיה מקסימום שניים־עשר, כולל אותי. הנחתי שאחד או שניים ינשרו ברגע האחרון. הקבוצה בחדר נראית לי גדולה ודחוסה, חסרת אינטימיות. גם אחרי הפגישה נשארנו זרים.

[כשאני מקלידה זאת עכשיו במחשב, בחלוף הזמן, אני צוחקת לעצמי: אני מתפלאה עלייך, עמיה. מה חשבת, שאינטימיות נוצרת בן־רגע?]

את המפגש הנחיתי אני. המטרה היתה היכרות, וביקשתי מכל אחד מהנאספים שיציג את עצמו ויספר מה הביא אותו למפגש. הסבב התארך מאוד, והתקשיתי להכיל את כל השמות והפרטים. לי עצמי לא היתה סבלנות להקשיב במלוא תשומת הלב לכולם, בייחוד לאלה שנראה לי כי הם מאריכים שלא לצורך. לעומת המאריכים היו כמה שהציגו את עצמם באופן מברקי ולא סיפרו כמעט דבר. רבים סיפרו על הוריהם הזקנים או על הפרידה מהוריהם שמתו, ואני הלוא רציתי שנדבר על מותנו שלנו ולא על מותם של אחרים. נראה שהאנשים בוחנים זה את זה, שולחים רגל מהססת לתוך המים הקרים ובודקים מה הטמפרטורה שם למטה.

אחדים הגיעו ליפו מרחוק — באו במיוחד למפגש. נגעו ללבי כמה אנשים שאמרו במישרין: "באנו לקבוצה בגללך. אנחנו עוקבים אחרי מה שאת עושה, קוראים את הבלוג שלך ב'פסיכולוגיה עברית' ואת ספרייך, וידענו שאם את היוזמת, זה יהיה שווה." אחד הגברים אף אמר: "חשבתי שזוהי הזדמנות להכיר אותך." הרגשתי חשובה. נעים לדעת שיש לי קהל קוראים ושמעשי אינם נמוגים סתם בעולם.

כשהסבב הסתיים הסברתי את מתכונת המפגשים, ובעצם חזרתי על פרטים שכבר הופיעו בהזמנה שפירסמתי. הקראתי רשימה של תאריכי המפגשים לכל השנה, עשרה מפגשים בסך הכול, ויחד קבענו מי ינחה בכל מפגש ודיברנו על הצורך בהקפדה על סודיות בנוגע לתכנים שיעלו במפגשים. ביקשתי מתנדב שישמש מזכיר ה"קפה", ישמור על קשר עם המשתתפים ויתזכר אותם בנוגע למפגשים. את התפקיד הזה קיבלה על עצמה עדינה (שאכן מילאה אותו על הצד הטוב ביותר לכל אורך השנה).

מאחר שנשארה עוד כמחצית השעה לפני פיזור המפגש קראתי בקול שיר של לאה גולדברג מתוך ספר שהכנתי לצדי מראש, "שארית החיים — שירים מן העיזבון":

בְּכָל דָּבָר ישֵׁ לְפָחוֹת שְׁמִיניִת

שֶׁל מָותֶ. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר ושְַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.

בִּיקִיצוֹת יפָוֹת, בְּטִיּוּלִים, בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח־דַּעַת

נִשְׁכָּח בְּירְַכְּתֵי הֲויָתֵָנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. ואְֵינוֹ מַכְבִּיד.

ביקשתי מהנוכחים להגיב לשיר.

בחדר התקיימה שיחה לא ממוקדת. נושאים רבים נזרקו לחלל אך לא התפתחו, כאילו איש אינו ניאות להרים את הכפפה שהטיל קודמו ותחת זאת זורק לחלל כפפה חדשה משלו. דיברו על קבורה, על קברים, על הלוויה וקבורה דתיות בירושלים (כמה זה איום, עם יריות המטווח המשטרתי הסמוך לבית הקברות), על מנהג השבעה ועל

חשיבותם של ריטואלים. איש לא התייחס לשיר שקראתי ולאמירה שהמוות "תמיד איתנו".

התבוננתי באנשים, תהיתי מה הם מרגישים, לא לגמרי הקשבתי. האם הם מרוצים? האם המפגש עומד בציפיות שלהם? ובשלי? ומדוע אני חייבת להיות בשליטה ולשאוף למצוינות? הרי אמרתי שאינני המנחה אלא המארחת, שרק מספקת מרחב להתקיימות ה"קפה". שבתי והדגשתי לעצמי: את אינך המנחה, תני לדברים לקרות, להתגלגל.

לאחר המפגש ניסיתי לשחזר את מה שנשאר בזיכרוני מהופעתו הראשונה של כל אחד מהמשתתפים, מעין כרטיס ביקור ראשוני, וכך כתבתי ביומן:

מיכאל: כנראה המבוגר ביותר בחדר. הספיק לספר על היותו ילד בשואה ועל כך שהאדם ששימש מדריך שלו בחברת הנוער בארץ מת לאחרונה. יש לו הומור שחור, ואולי זה לא שחור?

רבקה: אשתו. צעירה ממנו בהרבה. לא דיברה הרבה אבל הרגשתי שהיא דומה לי.

שירה: מדברת מהר. מספרת על הוריה ועל הסבתות שלה, איך מתו וכמה חשוב הביקור בקברים בשביל המשפחה.

גאיה: מלכת האירוניה.

גלעד: האיש מההוספיס. במהלך המפגש הוא אישר את הטענה שרבים מהמאושפזים בהוספיס מתים רק כשילדיהם מתרחקים לרגע ממיטתם — כמו מקפידים על בחירת הרגע לשחרר בו את עצמם מהחיים.

בת שבע: מספרת סיפור נוגע ללב, קצת רוחני, איך ליוותה כל אחד מהוריה ממש עד מותם, ואיך התקרבה לאמה דווקא כשזו חלתה באלצהיימר.

עדינה: מספרת בדמעות על התאלמנותה לא מזמן. עצובה.

עדי: אישה אצילית כזו. צעירה. החיוך שלה יכול להפשיר קרח.

רות: כמעט לא דיברה. האם היא תישאר בקבוצה?

אביתר: מסתכל בנו כמו מבחוץ.

(עדי, רות, איילת ואביתר הם ארבעת הצעירים. אבל עדי ואביתר הסכימו להנחות בתורם ואילו רות ואיילת — לא).

אביטל: דיברה הרבה, אולי ממבוכה.

עפר: לא זוכרת, לא קיבלתי רושם ברור.

איילת: כנ"ל, לא קיבלתי רושם ברור. גם היא צעירה! האם באה משום שהיא גרה בשכנות אלי? האם זוהי סיבה טובה?

 

כאמור, אחרי שכולם הלכו נעלתי את השער והתיישבתי לרשום במחברת שייעדתי ליומן "קפה מוות". ציינתי שם כי המפגש לא היה די מעמיק לדעתי. לא דיברנו על הפחד למות וגם לא על בדידות. לא הגבנו לשיר הנפלא של לאה גולדברג. האם ברחנו מהנושא העיקרי? אבל הרי צריך זמן כדי לפתח את האמון הנדרש להעמקה ולחשיפה, ואולי בכלל הקבוצה גדולה מדי לשם כך? באכזבה קלה אמרתי לעצמי: כל מה שנאמר כאן היום כבר ידעת, עמיה. אז מה את מחפשת? ולעצמי עניתי: לדעת או לא לדעת אינו קנה המידה כאן.

"בפעם הבאה," כתבתי במחברת, "לשאול אם יסכימו שאקליט את המפגשים. הזיכרון שלי כבר לא משהו..."

ירדתי למטבח ורחצתי את ספלי הקפה והתה שנשארו על השולחן.

 

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.