תגובות
נועה ווס21/10/2014
תודה. תודה רבה מאיה יקרה. כל הכבוד על הכל. תודה רבה על האומץ והשיתוף ועל הכל.
טל רויטר6/5/2013
הספר שבויה. אין ספק שהספר קשה
וחובה לקרוא אותו
מלודי אקרמן29/3/2013
למאיה. הי מאיה ,
גם אני עברתי גלוי עריות מצד אחי ואבי... הסיפור שלי ממש מורכב. גם אני מה שמכנים 'שורדת' כי חוץ מהפרעת אכילה קשה יצאתי , בן אדם די נורמאלי :) לפחות כלפי חוץ ....
אני בדרך להיות פסיכולוגית קלינית. ואני מנסה להכיר אנשים שחוו חוויות דומות כדרך לתרפיה עצמית.
אשמח אם אוכל ליצור איתך קשר במייל.
מלודי
מאיה ריד6/2/2013
תודה לך יעל, ובאשר לכוחות:. אני מאמינה, לפחות על סמך נסיוני האישי, שלא די בכוחות הישרדות פנימיים; מה שעזר לי למצוא ולמצות את החיים שמעבר להישרדות היה, ראשית, הכוח שמצאתי בי לבקש עזרה ולהיות נכונה לקבלה (ממרכז הסיוע, מפורום לנפגעי תקיפה מינית, מהטיפול ועוד) ושנית: להעיז ולחשוף בהדרגה את הסוד וכך להוריד מעצמי חלק מהמשקל של השק הכבד הזה.
תודה
מאיה
יעל הלוי5/2/2013
למאיה. מעריכה ומכבדת את אומץ לבך ושמחה על שנמצאו לך הכוחות להמשיך ולחיות ולטפל בעצמך ובאחרים ולהוציא לאור. כל פעם שאני קוראת על התאבדות כזו או אחרת של אישה שסבלה מהתעללות בילדותה אני חשה צער עמוק כאילו שאותו מתעלל 'ניצח' וגזל את החיים שלה עד תום. אני יודעת כמה קשה להמשיך ולחיות. אני מאחלת לך הרבה הרבה טוב ושפע אהבה בחייך. אני מקווה שאותו מטפל ייענש כראוי לו. אני מאמינה לך.
מאיה ריד3/2/2013
תודה אילה, והרהורים בעקבות דבריך.... ראשית, תודה לך אילה על המילים המרגשות שמצאת ושיגרת מתוך ה'אין מילים'. אין לך מושג עד כמה מרגש וחשוב לי הפידבק שלך. תודה.
קראתי את המשך תגובתך בעיון, והרהרתי בה לא מעט. מבלי להכנס לדיון עקרוני בנושא, אני רוצה לשתף אותך בתחושותי האישיות למקרא הדברים, ולהיכן הם לקחו אותי:
למען האמת, קשה לי עד מאד להתחבר לנקודת המבט שלך/של התפיסה היהודית, שרואה באיסור ייחוד 'פתרון' או 'פטנט' למניעת ניצול מיני. קשה לי הן בהקשר החברתי-הכללי ועל אחת כמה וכמה בהקשר הטיפולי.
נראה לי שמאחורי איסור-הייחוד עומדת תפיסת מציאות גורפת של 'לפתח חטאת רובץ' יחד עם רמת אמון-באדם ששואפת לאפס, ומכאן הסכנה הצפויה מכל מצב אפשרי של ייחוד בין גבר לאישה. בזמן קריאת המילים שלך הופתעתי לגלות עד כמה דומה התפיסה היהודית שהבאת בפני, לזו שהכתיבה לי את אופן התקיימותי במהלך חלק גדול מחיי. בבסיס שתיהן עומדת אימה: הכל צפוי, או ככותרת שנתתי לאחד משירי: 'והכל כשהיה...'
כשזהו בסיס הקיום על פיו מאורגנים החיים, וכשזו נקודת המוצא, היא מושלכת בסופו של דבר ללא הבחנה על כל אדם באשר הוא, ללא הבדל מגדרי, הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה ודורשת הגנות.
בפועל, אני רואה באיסור-הייחוד מנגנון הגנה שפועל בדומה למנגננוני ההגנה המוכרים לי היטב: הימנעות, מידור, בידוד, הקמת חומות ביני לבין מה שנתפס - בעיני העבר שלי וללא ביסוס - כסכנה.
היום אני במקום שונה והמרתי את ה'הכל צפוי' הדטרמיניסטי ב'רשות הנתונה' - לי, כמו גם לאחר. כמטופלת, כמי ששאפה להרחיב את גבולות עולמה שהוצרו ולהכניס לתוכו את כל הטוב שיש למציאות להציע לי, היה עלי ללכת בכיוון ההפוך: להשיל מעלי את אותן הגנות שהפכו ברבות הימים למכשלות, להסיר מחיצות, ללמוד להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין רצונותי וצרכי שלי לבין אלה של האחר. והכי הכי חשוב - להשיב לעצמי את היכולת לעמוד על שלי, להאמין ולבטוח ולהבחין בין מי שראוי לאמוני ובין מי שלא - יהא זה גבר או אישה. את כל אלה לא היה אפשר להשיג ללא ביסוס קשר קרוב. קרוב מאד, בוטח ומאמין. למזלי זכיתי.
בדבריך את כורכת בכפיפה אחת פנטזיה ומעשה, אבל לא זה כהרי זה. אין רע בפנטזיות, וכידוע חלק לא מבוטל מהעבודה הטיפולית נעשה סביב ועל פנטזיות. אבל כאן (ולא רק) אמור לבוא לביטוי מותר המטפל על האדם מן השורה. לא איסור הייחוד הוא שימנע את המעשה, כשם שאיסור עריות - שהוא בבחינת 'ייהרג ובל יעבור' - לא יעצור בעד אב מלאנוס את בתו. אין די בחוקים ואיסורים שנכפים מבחוץ, לא די גם בכללי אתיקה מפורשים. מטפל ראוי אמור להפנים אמות מידה מוסריות ואתיות ולנהוג בהתאם, ובעיקר להיות מודע לעצמו, להעזר במדריכים ו/או בעמיתים כדי לא ליפול לבורות של העברה נגדית, כדי לא להעמיד את צרכיו שלו במרכז.
ומשפט אחרון לסיום: ניצול מיני הוא ככל הנראה הקיצוני מבין שלל פגיעות אפשריות של מטפל/ת במטופל/ת; הוא מוחשי וכזה שאפשר להצביע עליו בבירור, אבל ניצול ופגיעה של מטפל/ת במטופל/ת יכולים להתרחש במגוון רחב של אופנים תוך שימוש לרעה בכוח, בסמכות ובמעמד של הראשון וניצול התלות של השני/ה. וכאן אין הבדל בין דיאדות מגדריות למיניהן, ואין חסמים לבד מכישוריו האנושיים והמקצועיים של המטפל. שורש הבעייה אינו טמון בפנטזיות או בסכנה למימושן, אלא באותם מטפלים שאינם מודעים לעצמם ואינם מטפלים, לפני הכל, בעצמם.
לשמחת כולנו, מטופלים ומטפלים, הסיפור שלי אינו מייצג את הכלל ומדובר - ברוח ימינו אלה - ב'קומץ עשבים שוטים'.
בהערכה רבה,
מאיה
מאיה ריד3/2/2013
לנעמי. תודה על שנכנסת בשער
תודה על שהקשבת
תודה על ידך המושטת
תודה על המילים מחממות הלב
מאיה
צביאל רופא2/2/2013
לאילה שחר, עוד משהו. כמי שבא מבית דתי ועד היום מגדיר את עצמו כאדם שמנהל דו שיח עם בוראו, ברורים לי עד מאוד הדברים שכתבת. לאדם בחירה חופשית והוא אנוס לבחור שעה שעה בין טוב ורע מבחינה מוסרית, וגם לבצע שיקולי כדאיות של שכר ועונש מבחינה מעשית. עונש קשה ומרתיע מידי אדם עשוי להרתיע חלק נכבד ממי שהטוב והרע משמשים אצלו בערבוביה (כמו גם מ'הצדיקים' המאמינים שהמטרתם הנעלה מכל מקדשת את האמצעים). לפיכך, לא מדובר רק בטבע האדם ובהתנהגות הקורבנות. לעניות דעתי, מערכת הענישה של מדינת ישראל אינה קשה מספיק בתחום חמקמק זה. גם הצעדים שננקטים במקרים שכאלה על ידי מוסדות האתיקה של אנשי המקצוע כלפי התפוחים הרקובים, נראים בעיניי כלוקים בסלחנות יתרה שאינה פרופורציונית לנזקים. אנא תקנו אותי אם אני טועה, כי אולי איני מספיק מכיר פן זה של המקצועות הטיפוליים.
אילה שחר2/2/2013
מאיה יקרה מאד.. אין, אין לי מילים לתאר את מערבולת הרגשות שלי בעקבות קריאת סיפור חייך. כאב, צער, חמלה אין קץ, כעס נוראי, אך מעל לכל: הערצה לכוחות הנפש שלך. לאומץ, לתקווה, לתעוזה, לכוח החיים שלך שבמלחמת השדים הזאת ניצחו והוציאו לפועל את מי שאת באמת.
כאשת מקצוע העוסקת בתחום הטיפולי וכן כאישה דתית הייתי רוצה להעיר ולהאיר נקודה מסויימת המתייחסת גם לדבריה של שרי. התפיסה היהודית אינה מכירה במושג 'קשר אפלטוני' וטוענת כי כל קשר בין גבר לאישה (שלא במסגרת המשפחתית בת, אחות וכו') טוען בחובו תמיד מטען מסויים של מתח מיני. זוהי גם הסיבה לאיסור ייחוד. האוסר מפגש בין גבר לאישה בחדר סגור אפילו למספר דקות כשאף אדם נוסף לא אמור או יכול להיכנס פנימה. איני מנסה לטעון חלילה שכל הגברים/ מטפלים הם מתעללים בפוטנציה. חס ושלום! אך מערכת יחסים קרובה כל כך של מטפל- מטופלת או הפוך, יש בה סכנה לא מבוטלת שתדרדר למחוזות הללו. הן במעשה ואפילו רק בפנטזיה. לכן, היה ראוי לדעתי, להעדיף בצורה גורפת מערכת טיפולית של שניים בני אותו מין. לצערנו, גם שם אולי קיים סיכוי לניצול, אך אין ספק שהוא קטן הרבה יותר.
נעמי שוורץ2/2/2013
מאיה רציתי להגיד לך תודה. תודה על שפתחת את שער לבך וניסיונך המר.
תודה שאת מאירה את דרכנו בדרכך.
תודה על האומץ לדבר בקול, ולא בלחישה דקה.
תודה על ידך המלווה.
תודה על מי שאת.
נעמי שוורץ - מטפלת
מאיה ריד2/2/2013
"...אני מודה לאל על עיני שמחבקות שמים וארץ מדי יום...". כי בחרתי בחיים.
מאיה
(הציטוט לקוח מתוך הסיפור 'מכתב ארוך כל כך' של מריאמה בָּה.)
צביאל רופא29/1/2013
הבלוגרית מירב קנר התאבדה בגלל.
סיפור שדומה להפליא לסיפורה של מאיה ריד המוכשרת והאמיצה. אחת הכתבות שסקרה בזמנו את השתלשלות הארועים, העלתה אצלי כבר אז תמיהות כבדות באשר למניעיהם האמיתיים של אותם 'מטפלים מפלצתיים'. מטפלים - אשר מכירים היטב ולעומק את היסטוריית גילוי העריות בילדות הטראומטית של המטופלת שלהן - ובכל זאת הם במודע פוגעים בה בעוצמה ובאכזריות שאין לתאר. את מירב ז'ל היכרתי מעט, היא ממש לא הייתה בחורה חלשה, רחוק מזה כמזרח מן המערב. הנה סיפור המעשה הנורא בכתבה:
http://net.nana10.co.il...9136&sid=127
אבל משהו כאן לא מסתדר לי. משהו מדריך את מנוחתי. משהו כמעט מסריח. כי למשל, איפה נמצאים כיום המטפלים האלה אחרי שעשו מעשים כ'כ מרושעים? האם הם נרקבים בכלא? ואם לא, האם הם ממשיכים לטפל? האם לכל הפחות 'המקצוע' דאג לשלול את רשיונם אחרי כל זאת?
ואולי בכלל לא פשעו אלא הסתכנו מאוד וביצעו התערבויות שנועדו להועיל למטופלות בגדול? אולי במודע ובאומץ עילאי דווקא עשו כן באמצעות יצירת חוויות קשות הדומות מאוד לחוויות המקוריות אך כאלה שמטרן לתקן מהשורש? אבל, כמו שקורה פעמים לא מעטות, העניינים הרגישים האלה, או השתבשו עד מאוד, או נותרו מוסברות ומוערכות רק בקרב הקוליגות ורחוק רחוק מעין הציבור כמו גם מעין המטופלות.
לפעמים הייתי רוצה לגרש את המחשבות הכואבות האלה מתודעתי, אך אז תורתו ומעלליו של ד'ר רודי המפורסם מימים רחוקים - שדגל והפעיל 'טיפול במגע אינטימי' בלשון המעטה - פתאום עולים וצצים בראשי ההומה ...
בדרכי שלי אני עדיין מנסה להקיא את הרעל, אך ברבות הזמן יותר ויותר מסוגל לבלוע ולהפנים. הנה אחד מניסיונותיי.
http://net.nana10.co.il...9136&sid=127
