פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

"סמוך עליי" – אמון בינקות כבסיס לצמיחה, להתפתחות ולקשר

התבססות אמון בינקות היא בעלת חשיבות מכרעת ומהווה בסיס מהותי לצמיחה, להתפתחות, ללמידה וליצירת קשרים. כנס הפתיחה של מרכז SEED עסק בשאלות מהותיות כגון במי אנו יכולים לבטוח, ממי אנו למדים, מי נתפס בעינינו כסוכן חברות (agent) אמין, האם המידע המועבר אמין או לא ומהם התנאים המאפשרים למידע לעבור. הכנס התמקד בתהליכי מנטליזציה ובאמון אפיסטמי – אמון באותנטיות וברלוונטיות של מידע שמועבר אלינו על ידי האחר. כאשר מתפתח אצל הפרט אמון אפיסטמי באחר, לדוגמה בקשר ילד-הורה, ילד-מורה, מטופל-מטפל ועוד, נפתח ערוץ ללמידה וכנגזרת מכך גם ערוץ לשינוי. ההבנה כי אמון אפיסטמי הוא גורם מפתח בהתפתחות הרגשית-חברתית ומהווה יסוד ללמידה, לתהליכי טיפול ושינוי וליכולת ליישם תהליכים אלה מחוץ לחדר הטיפולים נרקמה במהלך הכנס, שהיה חגיגה אינטלקטואלית של ממש והציע שילוב נפלא ומדויק בין עולם האקדמיה והמחקר לעולם הטיפולי.

כתבות שטח | 28/3/2019 | 1,839

תגיות:

"סמוך עליי" – אמון בינקות כבסיס לצמיחה, להתפתחות ולקשר

 

מאת שלומית פוגל-יעקבי

 

סקירת כנס ״אמון בינקות כבסיס לצמיחה, להתפתחות ולקשר״ בארגון מרכז SEED להתפתחות רגשית מוקדמת, בית הספר למדעי ההתנהגות, האקדמית תל-אביב יפו. הכנס נערך ב-25-24 בינואר 2019

 

לפני כחודש התקיים כנס הפתיחה החגיגי של מכון SEED - Study of Early Emotional Development במכללה האקדמית תל אביב-יפו. הכנס עסק ב"אמון אפיסטמי" (Epistemic trust) והיווה הזדמנות מצוינת להעמקה במושג אמון אפיסטמי ובתהליכי מנטליזציה. אז מהו אמון אפיסטמי? פירושו אמון באותנטיות וברלוונטיות של מידע שמועבר אלינו על ידי האחר, והוא נוגע בקשר הבינאישי ובעולם התרבותי-חברתי סביבנו. הוא כולל הן את האמון שלנו במידע עצמו והן את האמון במי שמעביר לנו את המידע. פרופ' פיטר פונגי, מהפסיכואנליטיקאים המובילים בעולם ומי שטבע את המושג "מנטליזציה", היה אחד מאורחי הכבוד של הכנס ואף הרצה בנושא. פונגי טען כי אחת הדרכים לבסס אמון אפיסטמי בין מטופל למטפל היא שימוש במנטליזציה וכי בכוחו של אמון אפיסטמי להפחית מההתנגדות ומהנוקשות המאפיינות מטופלים הסובלים מהפרעות אישיות. הוא הסביר שמבחינת המטופל, עצם היותו סובייקט מובן, כזה שעורכים לו מנטליזציה, מזמן לו הזדמנות ללמידת מידע חברתי בעל פוטנציאל לשינוי תפיסת העצמי שלו ותפיסתו את עולמו החברתי. כנס הפתיחה כלל שש הרצאות של המרצים המובילים בתחום האמון האפיסטמי והמנטליזציה בארץ ובעולם, וכן פאנל מומחים לשינוי מדיניות חברתית. הוא הציע שילוב נפלא ומדויק בין עולם האקדמיה והמחקר לעולם הטיפולי, והוצגו בו תיאוריות מעוררות מחשבה לצד ידע קונקרטי, שאפשר ליישם בחדר הטיפולים.

 

כבדהו וחשדהו

בהרצאת הפתיחה, הציג ד"ר ניל בוריס מודל התערבות המבוסס על מעגל ההתקשרות (Circle of security: parent attending to the child's needs). ד"ר בוריס פתח באנלוגיה לסיטואציה יומיומית של הליכה ברחוב עמוס וסואן; בעודנו הולכים, עלינו לסמוך על כך שהאנשים שצועדים מולנו יסטו הצידה ברגע שיגיעו אלינו ולקוות שלא ניחבל תוך כדי תנועה. מחד גיסא, עלינו להאמין לסביבה ולסמוך עליה, ומאידך גיסא עלינו לגלות מידה של חשדנות כלפיה. ד"ר בוריס הציע מודל התערבות לעבודה עם ההורים. לטענתו, אנחנו לא צריכים לרפא את המטופלים מהעבר שלהם, אלא ממה שהם עושים לעצמם ולאחרים בהווה, כדי להתמודד עם מה שהיה להם בעבר.

הרעיון הוא לא למחוק את טראומות העבר שעוררו את ההתקשרות הלא בטוחה בדיאדה הורה-ילד, אלא לעזור להורה לעשות רפלקציה על הקשרים בין אותן טראומות ובין המאבקים שיש לו כיום במעגל ההתקשרות עם הילד ולהשתחרר מאותם קשרים. אם ההורה יוכל לעשות זאת, ייווצר סיכוי לשיפור במעגל ההתקשרות. לטענת בוריס, מרבית ההורים רוצים שלילדם תהיה התקשרות בטוחה, אך הרצון לבדו איננו מספיק. הדרך עוברת בהבנת הצרכים שיש לילד מההורה בכל רגע נתון. על ההורה לעמוד ולהתבונן בעצמו ובילד שלו – כאן מתחיל מעגל ההתקשרות.

כישורי ההורות והיכולת להבין את צורכי הילד מתחזקים באופן מיטבי כאשר ההורה עצמו חווה יחסים המבוססים על בסיס בטוח (secure-base relationship). לדבריו, ברגע שנסייע להורים להרגיש יותר ביטחון בהבנת ילדם, נשפר את מערכת היחסים ביניהם וכן את ההתקשרות. שינוי דפוסי הטיפול ההוריים מתבסס על הבנה טובה יותר של ההורים את צורכי הילד, על פיתוח מיומנויות צפייה והסקת מסקנות לגבי צורכי הילד, על עידוד הפונקציה הרפלקטיבית ההורית, על ויסות רגשי תואם של ההורה והילד, על עידוד האמפתיה של ההורה כלפי הילד ועל אימוץ תפקיד "המבוגר האחראי" על-ידו.

אם כן, בטיפול אנו מזמינים את ההורה לצפות במצבים שבהם הוא היה קשוב ונענה לצורכי הילד לעומת מצבים שבהם לא הפגין קשב והיענות, אגב דיאלוג רפלקטיבי לגבי התנהלות ההורה. במהלך הטיפול ההתמקדות עוברת מצורכי ההורה לצורכי הילד. לדברי בוריס, חוויות העבר הן מעין מוזיקת רקע שמעצבת את החוויה שלנו בהווה. הנחת היסוד במודל היא כי חוויות טראומטיות מגבירות זהירות יתר (hypervigilance). תפקידנו כמטפלים הוא לשאול שאלות חשובות שיגרמו להורה לעשות מנטליזציה של ההתנהגות שלו מול הילד, להחזיק ברגשות ולהוביל אותם לשינוי; רפלקציה, רגש וקשר (RAR – Reflection of the feeling within the relationship).

 

מנטליזציה הורית

הרצאתו של ד"ר בוריס הייתה פתיח מצוין לכנס וקישור מעולה להרצאה הבאה, שהועברה על-ידי ד"ר דפנה דולברג, ראש המגמה הקלינית התפתחותית באקדמית תל-אביב יפו. ד"ר דולברג עסקה באמון אפיסטמי ובהתערבויות טיפוליות עם הורים; תיקון שברים בחדר הטיפול עם הורים. ד"ר דולברג פתחה את הרצאתה באמירה כי טיפול הורי רגיש יהווה בסיס לרכישת אמון אפיסטמי. לטענתה, מצב של זהירות אפיסטמית, כלומר ספקנות ושאילת שאלות מותאמת ביחס לעולם, הוא מצב בריא. לעומת זאת, מצב של זהירות יתר (hypervigilance), חשדנות והיעדר אמון אפיסטמי הוא מצב פתולוגי, ובו מעבירי המידע (לדוגמה הורים) נתפסים כלא אמינים, לא רגישים ולא מועילים בדרך העברת המידע. זוהי תולדה של טיפול הורי לא רגיש, לא אמין ולא עקבי, ובו דמויות ההתקשרות נכשלות באופן עקבי בטיפול בילד. כאשר ילד מפתח חשדנות כרונית, יכולת הלמידה החברתית שלו לגבי עצמו ולגבי העולם נפגעת באופן משמעותי. ברגע שאין מבוגר שהילד יכול לסמוך עליו, אזי הברירה של הילד היא להיצמד לדפוסי למידה פשטניים ולא מפותחים. אמון אפיסטמי הוא גורם מפתח בהצלחת טיפול. הוא כולל לא רק אמון במטפל, אלא גם ברלוונטיות של הידע שנרכש בטיפול והכללתו מחוץ לחדר הטיפולים.

ד"ר דולברג הגדירה מנטליזציה הורית כיכולתו ונכונותו של ההורה להתייחס לילדו כבעל תודעה ועולם פנימי נפרדים משלו, כולל ההבנה כי ההתנהגות של הילד וגם של ההורה היא תולדה של מצבים מנטליים פנימיים שלא רואים אותם, אך הם משפיעים על ההתנהגות. הורה שנותן משמעות להתנהגותו של הילד מסייע לילד ללמוד על עצמו. מנטליזציה הורית, לטענתה, מאופיינת על-ידי רצון לחקור את התודעה של עצמי ושל האחר (מעבר להתנהגות או לביטוי הרגשי), להבין מה עומד מאחורי זה, מה הקשר בין המצב המנטלי להתנהגות. הורה שיודע בכל רגע נתון מה עובר על ילדו אינו עורך מנטליזציה. להפך, יכולת המנטליזציה שלו נמוכה. בהמשך הציגה ד"ר דולברג מאפיינים של חשיבה שאינה מנטליסטית והסבירה מדוע זיהוי המצבים הללו יכול לסייע לנו לטפל בהורים ולהתאים להם אסטרטגיות טיפוליות.

 

התאמה להקשר החברתי

את ההרצאה השלישית והמרתקת העביר פרופ׳ פיטר פונגי, אשר הגיע היישר מאנגליה. הרצאתו הייתה מינון מושלם של תיאוריות פסיכולוגיות ודידקטיות לצד יישומים לשדה הטיפולי. פרופ' פונגי פתח את הרצאתו בפרובוקציה מעניינת אודות יעילות הטיפול הפסיכולוגי. הוא הציג ממצאים ולפיהם שכיחותה של הפסיכופתולוגיה לא ירדה במשך 40 השנים האחרונות, בשונה ממחלות פיזיות ששכיחותן קטנה. זאת ועוד, בעזרת הממצאים הוא הדגים כיצד יעילותן של שיטות הטיפול הפסיכולוגי בשנים האחרונות לא רק שלא עלתה, אלא אף נמצאת בירידה מתמדת. לאחר הפתיחה המתריסה והצגת ממצאים מפתיעים אלו, החל פרופ' פונגי, אשר חד משמעית צד את אוזן הקהל, לצלול לעולם המנטליזציה. הוא החל עם הגדרת מושג המנטליזציה – הצורה של הפעילות המנטלית המערבת את הדמיון בנוגע לעצמי ובנוגע לאחרים. היא קשורה בעיקר בתפיסה, בחוויה ובפירוש של ההתנהגות האנושית במונחים של מצבים מנטליים מכוונים. לטענתו, מנטליזציה מתפתחת בהקשר של מערכות יחסים התקשרותיות. כלומר ההורה מייצג ייצוג פנימי של התינוק שמאוחר יותר מופנם על ידי התינוק. בהמשך, ערער פרופ' פונגי על תיאוריות פסיכולוגיות שונות. הוא טען כי מרבית המחקרים בעולם מבוססים על אוכלוסייה מערבית, אינטליגנטית, ממעמד סוציו-אקונומי גבוה – אוכלוסייה המייצגת אחוז קטן מאוד מאוכלוסיית העולם הכללית – ולכן מדובר בטעות דגימה קלאסית. לדבריו, בעולם הלא מערבי יש הקשר חברתי נרחב יותר שבו התינוק גדל, כך שהאמון הוא ברשת שלמה. במקרה כזה ריבוי המטפלים מוביל להתקשרות בטוחה למערכת ולא לפרט בודד, ולכן מה שמשמעותי הוא ההתאמה האפיסטמית. טיפול טוב מבחינת פונגי הוא תוצאה לא רק של רגישות המטפל, אלא גם של התאמה להקשר החברתי-תרבותי. מבחינת התינוק, המשפחה אינה מערכת סגורה אלא חלק מקהילה, ממערכת חברתית, ונקודה זו מעוררת אותנו לחשוב מחדש על מרכזיות מושג ההתקשרות בפסיכולוגיה ההתפתחותית. לטענת פונגי, הורים בחברות לא מערביות עסוקים פחות בשאלה האם לילדם יש התקשרות בטוחה, ורוצים שילדם יהיה בטוח ומוגן במפגש עם אנשים שונים וחוויות שונות וידע במי לבטוח ובמי לא. אלה הם האמון האפיסטמי והחשדנות האפיסטמית (Epistemic Vigilance).

ברגע שאני חושבת שהאדם האחר רואה אותי כפי שאני רואה את עצמי, זהו מצב שיוצר אמון ופותח ערוץ להעברת מידע. פרופ' פונגי סקר מחקר מעניין המדגים כיצד רמזים אוסטנסיביים (ostensive cues) משפיעים על למידה. רמזים אוסטנסיביים הם איתותים נראים לעין דוגמת יצירת קשר עין, שימוש בטון מיוחד (motherese) וכו', והם מהווים זרז לאמון אפיסטמי וגורמים לנו להתייחס לאדם שמולנו כאל סוכן חברות (agent), אשר ניתן לבטוח במה שהוא מלמד. פונגי הדגים כיצד ברגע שיש רמזים אוסטנסיביים נפתח ערוץ להעברת ידע. כלומר, מה שהופך מרצים ומורים לאפקטיביים הוא היכולת לראות את הלמידה דרך העיניים של התלמידים שלהם; דרך שימוש ברמזים אוסטנסיביים, הם מודעים לכוונות הלימודיות ולמחשבות של הקהל.

לסיום, פרופ' פונגי חיבר בין למידה, אמון אפיסטמי וטיפול, באומרו כי למטופל יש נרטיב על העצמי שלו, המטפל בונה נרטיב של המטופל שלו והמטופל חושב על הנרטיב של המטפל שלו לגביו. כאשר הנרטיבים הללו דומים נוצרת התאמה אפיסטמית, דבר המאפשר אמון אפיסטמי, ערוץ ללמידה וכנגזרת מכך – שינוי.

 

הריקוד הגופני

ההרצאה הרביעית, שהעבירה ד"ר דנה שי, ראש מרכז SEED , הייתה מרתקת אף היא והוסיפה רבדים נוספים על תחום המנטליזציה והרמזים האוסטנסיביים. לטענת ד"ר שי, כאשר ההורה רואה את התינוק שלו כמי שהתנהגותו אינה שרירותית או מקרית אלא בעלת משמעות אשר מייצגת את עולמו הפנימי, הוא יכול לתקשר עם ילדו בדרך משמעותית. בדרך זו הילד מפנים את האינטראקציה הזאת ולומד לראות את עצמו כסוכן. ד"ר שי פיתחה גישה תיאורטית, מחקרית וטיפולית, המתמקדת בתהליכים לא מילוליים המנחים את האינטראקציה. לטענתה, עלינו להעריך את העובדה שאנו מילוליים ולא מילוליים באינטראקציה שלנו עם העולם ולהתייחס לשתי צורות התקשורת הללו עם האחר.

(PEM (Parental Embodied Mentalizing; Shai, 2011 היא סכמת קידוד הבוחנת את יכולת ההורה לתפוס, להבין ולהעריך את מצביו המנטליים של הילד מתוך החוויה הגופנית שלו. במהלך הרצאתה הציגה ד"ר שי קטע וידאו, אשר כלל אינטראקציית הורה-תינוק ללא קול, תוך התבססות על הנחת היסוד כי המצב המנטלי בא לידי ביטוי בגוף. ד"ר שי הזמינה את הקהל לשים לב לריקוד הגופני שבאינטראקציה בין ההורה לילד – לאיכויות התנועה, למקצב שלה, לכיווניות שלה, למרחבים הפנימיים והחיצוניים ועוד.

לדבריה, עלינו להתבונן פחות במה שההורה עושה ויותר בדרך שבה הפעולה מתבצעת. כך למשל, כשהורה וילדו מתחבקים, ניתן להבחין אם מדובר בחיבוק עם מגע מלא, מי הפסיק את החיבוק, מי יזם אותו, מהי עוצמתו ועוד. היעדר הקול בסרטון המחיש לקהל עד כמה הקול ממסך ועד כמה הניואנסים הגופניים בקשר מאפשרים לתפוס, לפרש ולהמשיג את מצבו המנטלי של התינוק, תוך קישור בין ההתנהגות והמצבים המנטליים של הילד ובין אלה של ההורה – מנטליזציה הורית-גופנית. ד"ר שי הסבירה כי מנטליזציה הורית המוטמעת בגוף מציעה לתינוק תחושה של סוכנות, מסוגלות חברתית וידע לחוות את העולם דרך עדשה מכוונת ומותאמת. לבסוף, היא הציגה ממצאים מרתקים ממחקר האורך שנערך במעבדתה והראה כי PEM בגיל חצי שנה מנבא התפתחות רגשית, חברתית וקוגניטיבית של הילד בגיל שנתיים. בקיצור, אין ספק שכדאי להתחיל לשים לב לתקשורת הלא מילולית ולריקוד הגופני שבין הילד להורה ובין המטפל למטופל. בכוחם לגלות לנו "עולם" על מרחבים פנימיים וחיצוניים בדיאדה.

 

אמון אפיסטמי ולמידה

ההרצאה החמישית הייתה הרצאתו של ד"ר אלכס דסטניק, שעסקה בתפקידם המובחן של הורים באמון אפיסטמי של פעוטות. לטענתו, למידה מתרחשת בתוך הקשר של מערכת יחסים. הוא סקר מחקר שאישש את הקשר בין סגנון ההתקשרות של הילד לבין אמון אפיסטמי והראה כי פעוטות עם התקשרות בטוחה נוטים לסמוך על אמם במהלך למידת מידע חדש כל עוד המידע הגיוני. ואולם, כאשר האם מציגה מידע לא הגיוני, הפעוט יפנה לנסיין הזר, שמציג מידע אמין. לטענתו, ילדים לאימהות בעלות יכולת מנטליזציה נמוכה לא רק מתקשים ללמוד מאמם, אלא מתקשים בלמידה באופן כללי. הם נתונים במצב של חוסר אמון אפיסטמי. כאשר רמת המנטליזציה נמוכה, יש כשל בשליחת רמזים אוסטנסיביים, המציב את הילד בעמדה של חשדנות יתר כלפי העולם – שבתורה מקשה את הלמידה.

לאחר מכן הציג ד"ר דסטניק עד כמה אמון אפיסטמי רלוונטי ללמידה במערכת החינוך. הוא הציג תוכנית התערבות המוטמעת במערכת החינוך באנגליה ומתמקדת באמון אפיסטמי, ברמזים אוסטנסיביים ובלמידה. כחלק מהתוכנית, נערכה למורים פסיכואדוקציה על אמון אפיסטמי, רמזים אוסטנסיביים ולמידה. לאחר הלמידה השתתפו המורים בסדנאות יישומיות ובניתוחי וידאו וענו על שאלון לבחינה עצמית. מההתערבות עולה כי אמון אפיסטמי חיוני למערכת החינוך, משום שהוא מאפשר חינוך ולמידה טובים יותר, שלא מכוונים רק להשגה של ציונים אלא גם לקשר האישי.

 

אין דרך אחת נכונה

ההרצאה השישית והאחרונה הייתה של פרופ' ג'יי בלסקי. פרופ' בלסקי פתח את הרצאתו בשאלה פרובוקטיבית ומערערת, בעלת קורטוב פילוסופי – מה אופטימלי? לדבריו, רובנו מניחים שקיימת היררכיה כלשהי אשר מקדמת אותנו לעבר ההתפתחות האופטימלית. על פי תיאוריות קלאסיות שונות, התפתחות אופטימלית מובילה לאמון, שמאפשר סקרנות, שבתורה מאפשרת פתיחות ללמידה ורכישת ידע, המאפשרות עמידות ויצרנות או כפי פרויד ניסח זאת – לעבוד ולאהוב. ואולם, לטענת בלסקי אין דרך אחת נכונה ואופטימלית להתפתחות.

לדידו, אמון אינו בהכרח טוב יותר מאשר חוסר אמון; הוא יכול להיות יתרון אך גם חיסרון. דריכות אפיסטמית טובה בסביבה מסוימת ופחות טובה בסביבה אחרת. הוא הציג מחקרים אשר הראו כי התקשרות בטוחה והתפתחות תקינה, פחות או יותר, מובילות פעמים רבות את הפרט לבשלות מינית מאוחרת, לקיום יחסים מאוחר יותר ולפריון בגיל מאוחר יותר – המסלול האטי. לעומת זאת, כאשר הילד חווה טראומות או נחשף לאיום, כמו אלימות במשפחה או בשכונה, ההתפתחות הפיזית והמינית מואצת – זהו המסלול המהיר. אם חיים בסביבה בסיכון, הגוף מונע ממניעים אבולוציוניים של פריון מוקדם ומתגייס באופן מותאם למצב. מחקרים מראים כי בסין, למשל, חשיפה לרעידת אדמה הכפילה את הסיכון לבשלות מינית מוקדמת.

לטענת פרופ' בלסקי, אי אפשר לשמר חיים וליצור חיים בו-זמנית כאשר המשאבים מוגבלים. אנחנו מקבלים החלטות כל הזמן, אך אין זה אומר בהכרח שמה שאנחנו עושים הוא נכון, אנחנו פשוט מקבלים החלטות על בסיס המשאבים הידועים לנו. פרופ' בלסקי סגר את יום העיון עם פתיחתם של אפיקי מחשבה נוספים (הרצוי מול המצוי, השונות הבין-אישית והתרבותית והתפתחות אופטימלית באוכלוסייה ספציפית מול אוכלוסייה אחרת) ועם ההבנה שאמון אינו בהכרח טוב יותר מחוסר אמון, אלא תלוי חברה, תרבות, זמן ועוד. כנראה שכמו כל דבר אחר בפסיכולוגיה, אין שחור ולבן. התשובה לשאלה מה עדיף, אמון או חוסר אמון, הרבה יותר מורכבת, וכנראה נמשיך לשוטט בנבכי חוסר הוודאות.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פוגל-יעקבי, ש. (2019). "סמוך עליי" – אמון בינקות כבסיס לצמיחה, להתפתחות ולקשר. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3795

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.