משחקי ביון
מחשבות בעקבות עיון בכתביו של ווילפרד ביון
מאת אביאל אורן
מבוא
זה זמן רב אני רואה בביון דמות מסקרנת, וספריו הם מעין חידה נעלמת. בדומה למטפלים רבים, ידוע לי כי תרומתו של ביון לפסיכואנליזה היא עצומה. אין צורך לקרוא את ביון כדי להתוודע למושגים ולרעיונות כגון: מְכל-מוכל, הזדהות השלכתית כאמצעי תקשורת, החלק הפסיכוטי באישיות, התקפות על חיבורים, PS-D, עובדה נבחרת ועוד. עם זאת, האופן שבו מתוארת חוויית הקריאה בכתביו של ביון סקרנה אותי. בדמיוני, חשבתי שמדובר במשנה סדורה. הייתי סבור כי אם קוראים בכתביו של ביון באופן מסודר וקוהרנטי, אזי משנה זו מתגלית ומתבהרת. בתחילה, בחרתי לנסות ולבצע "קיצורי דרך", כלומר לקרוא כותבים אחרים המתארים את משנתו של ביון, כגון: סימינגטון וסימינגטון, אייגן, אוגדן ופרו. אף על פי שכותבים אלו העניקו לי ידע בסיסי בנוגע למושגים שונים בכתיבתו של ביון, בין השורות הבנתי שכדי להבין את ביון יש לקרוא את ביון עצמו. במושגיו של ביון, לקרוא כותבים אחרים שמסבירים את ביון זו טרנספורמציה ב-K, "לדעת על", במקום טרנספורמציה ב-O, "להיות באחדות עם", "להפוך ל", ו"לחוות את".
בניגוד לציפיותיי, הקריאה בביון לא חשפה בפניי תיאוריה קוהרנטית, אך היא העניקה לי נקודת מבט (vertex) חדשה על פסיכואנליזה ועל פסיכותרפיה פסיכודינמית, ובמובנים רבים על המציאות הנפשית עצמה. הקריאה בביון היא חוויה מסעירה, מרתקת ומתסכלת ביותר. כתיבתו היא אבסטרקטית ומעורפלת, לעתים אידיוסינקרטית, ומתאפיינת במיעוט של דוגמאות קליניות ברורות וקוהרנטיות. השימוש במושגים אלגבריים וגיאומטריים אינו מקל על התהליך. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי משלים עם העובדה שלא יעלה בידי בעת הזו לרדת לעומקם של חלקים נרחבים בהגותו. במשך הזמן הבנתי, שכפי שביון עצמו מבטיח לנו, הקוראים, בתחילתו של הספר – ללמוד מן הניסיון, או בתרגום מדויק יותר: ללמוד מן החוויה – התעמקות בביון היא אקט חווייתי ולא לימודי. במהלך הקריאה יש להתאזר בסבלנות, לשאת את התסכול, ולהמתין עד שעובדות יתחברו, עד שצירופים קבועים ייווצרו, ולבסוף תתגבש העובדה הנבחרת.
האם התובנות שעלו בי במהלך הקריאה הן אותן תובנות שאליהן כיוון ביון? אני סבור שביון היה עונה כי אין זה משנה. פיתוח המנגנון לחשיבת מחשבות והיכולת להיות באחדות זמנית, חלקית וחולפת עם מציאות נפשית אולטימטיבית – O, היא משמעותית יותר עבור ביון מהתובנות הקונקרטיות שהקורא יגבש. במפגש ביני לבין ביון ישנו O אחד ויחיד, מציאות אחת בלתי ניתנת לידיעה, אשר ביון מבצע לה טרנספורמציה מסוימת. אני, בתורי, רשאי לגזור ממנה טרנספורמציות אחרות, מתוך היחסים שאני מייצר עם הכתיבה של ביון. אף על פי שהכתיבה של ביון, כמו כל תיאוריה, מכילה יסוד רווי וידוע, היא מותירה אזורים נפשיים נרחבים בלתי רוויים. אם אנו מוכנים לשאת את התסכול הכרוך ב"שאינה תיאוריה" (על משקל "שאינו דבר"), מתאפשר לנו לגבש הבנות תיאורטיות וקונקרטיות משמעותיות משל עצמנו.
במאמר זה אין בכוונתי למסור תמצית או סיכום רעיונותיו של ביון. קטונתי מלעשות זאת. נוסף על כך, אני סבור שהדבר נוגד באופן חריף את רוח הדברים שביון מנסה להעביר בכתביו. בכוונתי לעשות מאמץ להמשיג את חוויית הקריאה האישית שלי בביון, באמצעות המונחים והמושגים שאותם הוא טווה. כמו כן, אציע שני רעיונות מרכזיים אשר התגבשו בי במהלך הקריאה – ההבדל בין פיצול והזדהות השלכתית בזמן לבין פיצול והזדהות השלכתית במרחב, וההתייחסות לטור 2 ברשת של ביון. אינני יודע האם רעיונות אלו הם של ביון, האם הם שלי, או שהם יצירה משותפת של שנינו או של יתר הכותבים אשר העניקו לי השראה. אולם אני מקווה שהם יאפשרו הצצה לאופן שבו ביון עשוי להעניק השראה לאלו אשר קוראים את כתביו. בחרתי גם לוותר על הוספת מראי מקום לעבודה זו, והסתפקתי ב"מקורות השראה" המופיעים בסוף המאמר. איני יודע מה נלקח מהיכן, ואני סבור שאין זה משנה. אני מודע לכך שכותבים שונים ניסו לתאר את האופן שבו פועל ביון על הקורא אותו, אך אני מאמין שסוד קסמו טמון ביכולת להעניק חוויות ומתנות שונות לקוראים שונים.
הקריאה שלי את ביון, על פי ביון (ואולי לא?)
שני מושגים מרכזיים בהגותו של ביון הם "טרנספורמציה ב-O" ו"טרנספורמציה ב-K", כאשר O מייצג מציאות אולטימטיבית בלתי ניתנת לידיעה, אין סוף של אפשרויות, מחשבות הממתינות לחושב ורעיונות שבהם אפשר לעסוק. מציאות זו כוללת אין סוף אמיתות רגשיות. מושג האמת הוא מהותי. בניגוד לעמדה הפוסטמודרנית הרווחת כיום, שהיא רלטיביסטית במהותה, ביון מתכוון לאמת מוחלטת, אבסולוטית ואין סופית. אנו מבצעים טרנספורמציות לאמת זו, מנסים להבין אותה וללמוד אותה, אך איננו יכולים לדעת אותה במלואה. עם זאת, אנו עשויים להתאחד עמה, להפוך לחלק ממנה ולשהות עמה באחדות.
למשל, במהלך פגישה טיפולית, המטופל עשוי ללמוד על עצמו עובדות חדשות – טרנספורמציה ב-K. המטופל עשוי גם "להפוך להיות" העובדות הללו ולחוות אותן באופן מלא כאמת רגשית – טרנספורמציה ב-O. לעתים קרובות, אמת זו היא מקוטעת, חלקית ואף חולפת, אך למיטב הבנתי ייחודיותה בכך שהיא מאפשרת לאדם להפוך להיות הוא עצמו, או בלשונו הפיוטית של אוגדן: "לחלום את עצמו לתוך קיום". כלומר, היכולת לפגוש את עצמנו ולהתאחד עם עצמנו ועם האמיתות הרגשיות המרכיבות אותנו עומדת בבסיס חיינו הנפשיים. האמת היא המזון של הנפש. חשוב לציין, שהאמת שאנו חווים, או לחלופין העובדות שאנו לומדים, הן אישיות, זמניות וסופיות מחד, אך הן גם חלק מאמיתות אוניברסליות ואין סופיות המתקיימות מחוצה לנו מאידך.
עבור ביון, היכולת לחשוב מחשבות, או ליתר דיוק, המנגנון לחשיבת מחשבות, הוא אלמנט בסיסי של חיי הנפש. ביון עסק רבות באופנים שבאמצעותם האדם מסוגל לחשוב מחשבות ולהשתמש ב"מחשבות ממתינות לחושב" אשר נמצאות מחוצה לו. לטענתו, מחשבה מתפתחת על בסיס ההיעדר. כל אובייקט מורכב מאלמנט שהוא ה"דבר", לצד ה"שאינו דבר". ה"שאינו דבר" עשוי להיחוות כהיעדר של האובייקט ולעורר תסכול בלתי נסבל. במצב זה האדם ישתמש במנגנונים של פיצול והזדהות השלכתית כדי לרוקן את האובייקט ממשמעות וכדי להפשיט אותו מממדים של מרחב ושל זמן. בו בזמן, ב"שאינו דבר" טמונה האפשרות להתפתחות, לשינוי ולצמיחה נפשית, כיוון שזהו המרווח שבו מחשבות חדשות עשויות להיווצר ורעיונות חדשים יכולים לנבוט.
בשפה "קלייניאנית" יותר, היעדרו של השד עשוי להיחוות כהימצאותו של שד רע, "שאינו דבר" שלילי ומאיים, אשר מכיל מאפיינים של קיום ואי-קיום. הוא לא קיים, הוא ה"שאינו דבר", אך הוא גם קיים כיוון שהוא סך כל ההשלכות (כולל השלכות והיפוך של מנגנוני התפיסה והחישה הבסיסיים) של האדם החווה את ההיעדר. הוא לא קיים, אך שואף לקיום. הוא קיים, אך שואף להרוס את הקיום ולאיין אותו. בד בבד, בקרב נפש אשר מסוגלת לחוות את התסכול, היעדר השד עשוי להפוך למחשבה, ל"שאינו דבר" אשר יתפתח, יקבל משמעות ויוביל לצמיחה נפשית.
אני סבור שאפשר לראות בהגות של ביון מעין תיאוריה "שאינה תיאוריה". ביון הקפיד לכתוב באופן אבסטרקטי ולא קוהרנטי, ולעשות שימוש נרחב בדוגמאות מתחום האלגברה, המייצגת מבחינתו את ההפשטה המוחלטת. זאת כדי להותיר עבורנו, הקוראים, יסוד בלתי רווי, שאותו נוכל למלא במחשבות וברעיונות משל עצמנו. הקריאה ב"שאינה תיאוריה" זו, הנעדרת מובן וקוהרנטיות, כרוכה בתסכול רב, ועשויה להוביל לתחושות שליליות. לעתים תהיתי אם ביון היה אדם פסיכוטי. מילותיו נחוו כמלמולים בלתי מובנים, ולא הייתי בטוח אם הוא אכן הבין את הנקודות שהוא עצמו העלה על הכתב. בפעמים אחרות חוויתי את עצמי כלא קומפטנטי, כמי שחסר את היכולות הדרושות כדי להבין. לעומת זאת, היו רגעים שחוויתי לפתע "הבנה מתבהרת", "עובדה נבחרת", מלמולים שהפכו למשפט. אט אט נוצרה תובנה בעלת משמעות.
האם התובנה שלי זהה לזו של ביון? סביר להניח שלא. נראה כי שתי התובנות הן טרנספורמציה ב-K על אותו ה-O. פעמים, חוויתי השראה, תחושה שהתהליך נוגע בי עד עמקי ישותי. ברגעים אלו הפכתי לחלק מהתהליך וחוויתי טרנספורמציה ב-O (כמובן, כאשר אני כותב על כך כעת, מדובר בטרנספורמציה ב-K). כך, דווקא על רקע היעדרה של תיאוריה מובנת בכתיבתו של ביון, והאזורים הבלתי רוויים שהוא מותיר לנו, מתאפשר למנגנון לחשיבת מחשבות שלנו לנסוק לגבהים חדשים, ולחיינו הנפשיים לחוות אמיתות רגשיות המסייעות לצמיחה נפשית.
כעת, ברצוני לתאר בקצרה שתי תובנות אשר עלו בי במהלך הקריאה בביון. הראשונה בנוגע להבדל בין פיצול והזדהות השלכתית במרחב לבין פיצול והזדהות השלכתית בזמן, והשנייה בנוגע לטור 2 ברשת של ביון. אין בכוונתי להציע רעיונות תיאורטיים מוגמרים, אלא להעלות השערות ותובנות אשר עשויות להיות בעלות תועלת קלינית מסוימת, ובו בזמן להדגים כיצד הקריאה בביון הייתה עבורי תהליך אינטראקטיבי אשר אִפשר לי להטמיע ואולי אף לחשוב מחשבות חדשות.
הזדהות השלכתית ופיצול בזמן ובמרחב: "נקודה", "דבר" ו"שאינו דבר"
כאמור, לעתים קרובות ביון עושה שימוש במושגים גיאומטריים ואלגבריים כדי להביע את רעיונותיו. הנקודה (.) היא אחד המושגים הללו. ביון משתמש בנקודה כדי לציין את המקום שבו היה האובייקט (השד), או לחלופין את המקום שבו הוא יהיה. אדם שאינו מסוגל לשאת את התסכול הכרוך בהיעדרו של האובייקט מפנה צרות עין ותוקפנות כלפי הנקודה ומנסה לאיין אותה ואת המשמעות שלה – היעדר האובייקט. כך, היעדרו של השד נתפס כ"שאינו דבר" מאיים ורודפני, שיש להשמידו. האדם המצוי בהלך רוח זה מצמצם את המרחב ואת המקום שבו היה האובייקט ומנסה להרוס אותו באופן מוחלט עד שתיוותר ממנו נקודה קטנה ומצומקת, אשר חסרה ממדים של משמעות, של זמן ושל מרחב.
בהקשר זה, ביון מציע שני מושגים נוספים. הראשון הוא מושג של כוח הרסני, מאיין, אשר שואף להרוס את המשמעות ואת ממדי הזמן והמרחב ולהמשיך להחריב אותם באופן אין סופי. המושג השני הוא "היפרבולה". הכוונה למצב שבו הרגשות שחווה האדם הם כה חזקים ומתסכלים, עד שכל שנותר לו לעשות הוא להשליך אותם החוצה, להדוף אותם רחוק ככל האפשר בזמן ובמרחב בתנועה אין סופית. ככל שעוצמת הרגשות גבוהה יותר, כך תנועת ההדיפה חזקה יותר. במקור, מטרת ההדיפה היא לפגוש אובייקט אשר יכיל את הרגשות הללו וישמש עבורם מְכל. אם אובייקט מעין זה אינו בנמצא, אזי תחושת התסכול גוברת, ותנועת ההדיפה ותהליך הריקון של העצמי הופכים למוגזמים ולמופרזים יותר ויותר.
אני סבור שברעיונות המתוארים לעיל, ישנה התייחסות לשני סוגים של תנועות והשלכות: השלכה בזמן והשלכה במרחב. הנקודה מייצגת גם את ה"מקום" שבו האובייקט היה, וגם את הזמן שבו הוא התקיים. באופן דומה, ההדיפה ההיפרבולית מתרחשת גם בזמן וגם במרחב. אם משלבים בין המושגים וההבחנות הללו, אפשר להגיע לתובנות משמעותיות בנוגע לתהליכים שונים של פיצול והזדהות השלכתית העשויים להופיע בחדר הטיפולים, בנפרד או במשולב: פיצול והזדהות השלכתית במרחב, ופיצול והזדהות השלכתית בזמן.
פיצול והזדהות השלכתית במרחב מתאפיינים בכך שהמטופל מפצל ומשליך חלקים של העצמי במסגרת ממד זמן אחד. לדוגמה, המטופל עשוי לבצע דוולואציה (devaluation) למטפל, ובו בזמן לבצע אידיאליזציה לדמות אחרת בחייו: אביו, מרצה נערץ, חבר קרוב ועוד. לחלופין, מטופל עשוי לתאר את הוריו בילדותו באופן מפוצל; הוא עשוי לתאר את אמו כדמות חמה, מבינה ומגוננת, ואת אביו כרודן וכרשע מוחלט. במקרה הראשון ישנו פיצול במרחב בזמן הווה, ואילו במקרה השני ישנו פיצול במרחב בזמן עבר. יש אפשרות גם לפיצול במרחב בזמן עתיד: הכוונה למצב שבו המטופל חוזה עבור עצמו שני תרחישים עתידיים דיכוטומיים ומפוצלים, שהאחד יביא לתוצאות מיטיבות ואידיאליות, ואילו השני יביא להרס ולאובדן מוחלטים. במקרה זה הנקודה מייצגת מרחב שבו היה יכול להתקיים האובייקט, אך מרחב זה מפוצל ומופרד באופן שאינו מאפשר חיים והיווצרות של משמעות. תנועת ההדיפה – ההיפרבולה – מתרחשת במרחב בלבד. יש לציין, כי גם כאשר הפיצול במרחב מתרחש בממדי העבר ו/או העתיד, לרוב אנו מניחים בשעה הטיפולית כי הם משקפים את היחס של המטופל לדמויות שונות בחייו בהווה, ו/או את יחסי האובייקט המופנמים.
פיצול והזדהות השלכתית בזמן מתאפיינים בכך שהאדם משליך חלקים מהאובייקט ומהעצמי בזמן, כלומר כלפי העבר, ו/או לעבר העתיד. במקרה זה הנקודה מייצגת את ה"שאינו דבר", כלומר את האלמנטים החסרים באובייקט/בעצמי אידיאלי ש"היה" בעבר, או לחלופין את ה"לא דבר" של אובייקט אידיאלי פנטזמטי אשר מבחינת האדם עשוי "להתקיים" בעתיד. במצב זה, חוויית ההיות בהווה מוקרבת על מזבח הגעגועים לעבר מושלם, או לחלופין על מזבח הפנטזיה לעתיד לא מציאותי. דוגמה מצוינת למצב זה היא סיטואציה מוכרת, שבה אדם מצוי במערכת יחסים וחווה את בן זוגו הנוכחי כהשתקפות שלילית, כ"נגטיב" של בן זוג אידיאלי כביכול שעמו קיים מערכת יחסים בעבר, או של בן זוג עתידי שאותו הוא מקווה לפגוש יום אחד בעתיד. במצב זה ישנה התקפה ישירה על ממד הזמן של הנקודה, ולא מתאפשר לחוות ולדעת את האלמנטים הבלתי מוכרים במגע עם בן הזוג הנוכחי ולהעניק להם משמעות. בן הזוג הנוכחי נחווה על סמך השלילה של אובייקט אשר "התקיים" בעבר, או על סמך השלילה של אובייקט העשוי "להתקיים" בעתיד. במקרה זה האדם הודף חלקים מהעצמי/מהאובייקט הרחק מההווה.
אני סבור שלהבחנה בין פיצול והזדהות השלכתית במרחב לבין פיצול והזדהות השלכתית בזמן יש משמעות קלינית. לדעתי, ההתמודדות עם תהליכי פיצול והזדהות השלכתית במרחב היא פשוטה יותר. במקרה זה חלקי העצמי/האובייקט המפוצלים נמצאים באותו ממד, ממד הזמן, ולכן אפשר להשוות ביניהם, להצביע על הפיצול באופן שנחווה כנהיר וכממשי יותר עבור המטופל, וכך להתניע תהליך של אינטגרציה. בנוסף, תהליכי הפיצול וההזדהות ההשלכתית נחווים באופן חי וקיים במערכת היחסים בין המטופל למטפל במסגרת ההעברה וההעברה הנגדית, ולכן הם זמינים לשימוש.
לעומת זאת, כאשר תהליכים אלו מתרחשים בממד הזמן, משימתו של הקלינאי מורכבת יותר. חלקי העצמי/האובייקט המפוצלים נעדרים מממד הזמן בהווה, ולכן קשה להצביע עליהם, "לחשוף" אותם כתהליכים נפשיים ולהצביע עליהם כטרנספורמציות ולא כאמת מוחלטת. המטופל משוכנע שהעבר היה טוב יותר, ושהעתיד עשוי להכיל עבורו חוויית חיים אידיאלית. כמו כן, חלק ניכר מהטכניקה הטיפולית מושתת על האופן שבו המטופל משחזר ביחסי ההעברה אלמנטים משמעותיים מיחסי העצמי-אובייקט המופנמים. העבר קם לתחייה בתוך ההווה. לחלופין, ההווה חוזר לעבר. במקרה של הזדהות השלכתית בממד הזמן, חלקי עצמי ואובייקט נהדפים לתוך חלל הזמן, כלפי העבר ולעבר העתיד, וכך מנטרלים את היכולת להתייחס אליהם בזמן הווה. במקרה זה על המטפל לעבוד אל מול ההיעדר, אל מול התשליל של חלקי העצמי-אובייקט המפוצלים והמושלכים. בדמיוני, משול הדבר לניסיון לנהוג במכונית ללא מנוע, שכן ה"מנוע" של הטיפול – ההעברה – נעדר.
מה מניע את המטופל להשליך חלקי עצמי וחלקי אובייקט בממד הזמן? אני יכול להעלות על דעתי שתי אפשרויות עיקריות: הראשונה, מצב שבו עוצמות התוקפנות וצרות העין של המטופל הן כה גדולות, עד כי הוא חייב להדוף את החלקים המיטיבים של העצמי/האובייקט לממד זמן שונה כדי לשמר אותם. השנייה, ברוח פסיכולוגיית העצמי, מצב שבו המטופל חווה אובדן ממשי של אהבה או של נוכחות הדמויות המטפלות, ולכן הוא לכוד בגעגוע בלתי פוסק לאיכויות אשר אבדו אי שם בעבר. לחלופין, מצב שבו המטופל לא זכה מעולם לסיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים הראשוניים, והוא מתקשה לחוות את ההווה עד שצרכים אלו ימולאו בעבר, או לחלופין בעתיד.
מחשבה נוספת, ראשונית ואינטואיטיבית, שעלתה בי, היא בנוגע להבדל בין הארגון הגבולי לארגון הנרקיסיסטי של האישיות. לדעתי, הארגון הגבולי נוטה להתאפיין בפיצול ובהזדהות השלכתית במרחב, ואילו הארגון הנרקיסיסטי נוטה להתאפיין בפיצול ובהזדהות השלכתית בזמן. אני טוען זאת בעיקר על סמך אינטואיציה ועל סמך ניסיון קליני מסוים. הארגון הגבולי קשור לעתים קרובות בדמויות הוריות מופנמות פוגעניות, ואילו הארגון הנרקיסיסטי קשור לדמויות הוריות מופנמות חסרות, ו/או כאלו אשר לא סיפקו צרכים רגשיים ראשוניים. לכן, הגבולי נלחם את מלחמתו באובייקט על פני המרחב ומפצל בין יחס אובייקט מיטיב ליחס אובייקט פוגעני, ולעומתו הנרקיסיסט עורג באופן תמידי לקיומם של יחסי אובייקט אידיאליים בין עצמי אידיאלי לאובייקט אידיאלי, אשר "התקיימו"/"יתקיימו" בעבר/בעתיד. כמובן, כפי שההבחנה בין ארגון נרקיסיסטי לארגון גבולי היא תיאורטית, גם ההבחנה בין תהליכי פיצול והזדהות השלכתית במרחב לבין תהליכים אלה בזמן היא תיאורטית. בפועל אנו עשויים לפגוש מטופלים שאישיותם מכילה קווים "מעורבבים" משני הארגונים הללו, המשתמשים בשני המנגנונים הללו באופן משולב.
אמת רגשית וטור 2 ברשת (Grid)
כפי שצוין לעיל, הנחה מרכזית שמניח ביון היא כי צמיחה נפשית מתרחשת בעקבות חוויה של אמת רגשית על אודות העצמי, אמת שהיא בו בזמן אוניברסלית ופרסונלית, סופית ואין סופית. ה"שקר", התעלמות מן האמת והסטת המבט, הם הגורמים אשר מובילים לניוונה של הנפש באמצעותם של תהליכי פיצול והשלכה. כדי לתאר את האופן שבו הנפש צומחת, ואת הטרנספורמציות שעשויות להתרחש במהלך השעה הטיפולית, יצר ביון את הרשת (Grid). הצירים האופקיים (השורות) ברשת מתארים אפשרויות של מחשבות ורמות הפשטה הולכות וגדלות, ואילו הצירים האנכיים (הטורים) מציינים שימושים שונים אשר אפשר לעשות במחשבות הללו. אין בכוונתי לפרט על אודות הרשת, וגם איני סבור שביכולתי לעשות כן. אני מעוניין לדון במשמעות של טור 2 ברשת ולאופן שבו נקודת המבט שלי על טור זה השתנתה במהלך הקריאה.
על פי ביון, טור 2 מייצג כל ניסיון לעשות שימוש במחשבות (ללא תלות ברמת ההפשטה שלהן) כדי להסתיר את האמת הרגשית ולהימנע ממפגש עמה. המטופל עשוי לעשות שימוש בטור זה כדי להימנע ממפגש עם אמת כואבת. המטפל עשוי להצהיר הצהרות מסוג טור 2 כדי להרגיע את החרדה שלו (ושל המטופל) מפני הבלתי ידוע ומפני הבלתי ניתן לידיעה. פרשנויות מעין אלו נובעות מהקושי של המטפל לשאת תסכול באופן סובלני וקשוב, ולהמתין להתגלמותה של העובדה הנבחרת בשיח עם המטופל. הצהרות מסוג טור 2, בין שהועלו על ידי המטפל ובין שהועלו על ידי המטופל, מרחיקות את הזוג הטיפולי מהאמת הרגשית, מה-O של השעה הטיפולית, ומונעות צמיחה וגדילה. פרשנויות אשר מקדמות גדילה הן פרשנויות המסייעות למטופל לבוא במגע עם O ולהפוך ל-O של הפגישה, כלומר לחוות אמת רגשית. פרשנויות אלו מאפשרות מעבר מטרנספורמציה ב-K, "לדעת על", "להתוודע אל", לטרנספורמציה ב-O, "להיות באחדות עם".
במהלך הקריאה בכתבי ביון, נטייתי הראשונית הייתה להתייחס לטור 2 כאל דבר מה אזוטרי, כאלמנט של הרשת אשר יש להקפיד להימנע מלבוא עמו במגע. סברתי כי די בכך שבשעה הטיפולית אקפיד לשאת את חוסר הידיעה באופן סובלני, ואכפה על עצמי את המשמעת הדרושה כדי להימנע מהצהרות מסוג טור 2. חשבתי כי רצוי למקד את מלוא תשומת הלב בניסיון להבין את יתר הרכיבים ברשת, אשר עשויים לסייע לי להבין כיצד לקדם את צמיחתו הרגשית של המטופל, ולא פחות חשוב מכך, את הצמיחה הרגשית שלי. בחלקים מסוימים בספר "Transformations", ביון מייחס משמעות מרובה לאמירות מסוג טור 2. הדבר בלבל אותי והותירני נבוך ומתוסכל. באופן אינסטינקטיבי, חלפתי על פני האמירות הללו, ובכך ביצעתי פעולה מסוג טור 2 בעצמי.
אני מאמין כי בהמשך הצלחתי לרדת לעומק דעתו של ביון, או לחלופין למלא במשמעות את המרווח שהוא הותיר עבורי. על פי ביון, בכל פרשנות יש רכיב של טור 2. כדי לבוא במגע עם אמת רגשית, עלינו לבחון דווקא את ההיבט מסוג טור 2 של הפרשנות שאנו עומדים לנסח. תחת היבט זה מצויה האמת שאנו נמנעים ממגע עמה עקב חרדה, בושה, אשמה וכדומה. כך, כאשר אנו עומדים לנסח פרשנות, עלינו לבחון את האמת שאותה איננו מנסחים, הן עבור המטופל, הן עבור עצמנו. לחלופין, עלינו לשקול את האפשרות שאנו מנסחים מחשבה אחת, במטרה להימנע מהצורך לבוא במגע עם מחשבה אחרת. באמצעות ההכרה ברכיב שהוא בבחינת "שקר", רציונליזציה ועיוות של האמת הרגשית, יתאפשר לנו לחוות את האמת עצמה, ובזמן המתאים לסייע למטופל לחוות את האמת הזאת יחד עמנו. כפי שמתארים אהרוני וברגשטיין את הצעתו של ביון בתרגום המוער למאמר "סזורה": "במקום להאיר את הבעיות האפלות באור בוהק, אינטליגנטי וידעני, ניתן לעמעם את האור ולהטיל אלומה חודרת של חשכה – ההופכי של הפנס. ניתן להפנות קרן זו אל האובייקט אשר מעורר את סקרנותנו. החשכה תהיה כה מוחלטת עד כי ייווצר ריק מוחלט ובוהק. באופן זה, בתנאי החשכה המרביים שיצרנו, גם האובייקט הקלוש ביותר, אם אכן הוא קיים – יהפוך להיות נראה". כך, באופן פרדוקסלי שכה אופייני לביון, המגע עם טור 2, עם השקר על אודות האמת הנפשית, הוא שיאפשר לנו לפגוש את האמת.
עבורי, בחלק זה של הקריאה נותר מרווח, נקודה בלתי רוויה אשר עדיין לא נוצרה עבורה משמעות: מהו טבעה של האמירה, של הפרשנות אשר מקדמת מגע עם אמת רגשית? אני מכיר מצבים שבהם חוויתי את הדבר במהלך השעה הקלינית, כמטפל וכמטופל, אך אני מתקשה להגדיר, לסמן, להיות קשוב ל, לחקור ולהניע (טורים 1, ו-3-6 ברשת) באופן מכוון תהליכים אלו של טרנספורמציות ב-O.
סיכום
במאמר זה ניסיתי לתאר ולהמשיג את חוויית הקריאה שלי בכתביו של ביון. חתרתי להראות כיצד היסוד הבלתי רווי, והאופי המופשט והמהפכני של הכתיבה של ביון אפשרו לי לחוות צמיחה נפשית ומגע רגשי עם אמיתות שונות, והמשגה של רעיונות חדשים (או אולי לא?). במהלך הכתיבה חוויתי תחושה מוזרה של טרנספומרציה ב-K, המעורבת עם טרנספורמציה ב-O. לפרקים, כתבתי על החוויה שלי ועל המחשבות אשר עלו בי. בד בבד, חוויתי את עצמי באחדות אחת עם רעיונות אלו. אני סבור כי לאופן שבו הבנתי את המשמעות של טור 2, כמו גם להמשגות של פיצול והזדהות השלכתית במרחב ובזמן ישנה תועלת קלינית תיאורטית ויישומית כאחד. עם זאת, אינני בטוח כי ההמשגות הן מקוריות וחדשניות, במובן זה שלא ערכתי מחקר מעמיק כדי לבדוק אם מישהו הגה אותן בעבר. המסר העיקרי שניסיתי להעביר, או החוויה שעליה שאפתי לדווח, היא כי במהלך הקריאה בכתבי ביון אפשר לבוא עמו במגע, מגע המאפשר צמיחה, נביטה ויצירה.
מקורות השראה
אוגדן, ת"ה (2011). על אי היכולת לחלום. (ע' ברמן וש' ויגודר (עורכים)). תל אביב: עם עובד.
אייגן, מ' (2004): תחושת מוות נפשי. (ב' מילנר (מתרגם)). תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ר"ו (1962). ללמוד מן הניסיון. (ד' רופין (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ר"ו (1967). במחשבה שנייה. (א' גיל-רילוב (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ר"ו (2012). סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים. (ח' אהרוני וא' ברגשטיין (מתרגמים)). תל אביב: תולעת ספרים.
סימינגטון, ג' וסימינגטון, נ' (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. (א' זילברשטיין (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים.
פרו, א' (1992). טכניקה בטיפול בילדים-הפסיכואנליטיקאי והילד: המפגש והשדה הרגשי. (ס' תדמור (מתרגמת)). תל אביב: תולעת ספרים.
Bion, W.R. (1965). Transformations: Change from Learning to Growth. London: Tavistock.
Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation: A Scientific Approach to Insight in Psycho-Analysis and Groups. London: Tavistock.
Ogden, T.H. (2003). What's true and whose idea was it? International Journal of Psychoanalysis, 84, 593-606.
Ogden, T.H. (2004). An introduction to the reading of Bion.International Journal of Psychoanalysis, 85, 285-300.
Ogden, T.H. (2005). On psychoanalytic writing. International Journal of Psychoanalysis, 86, 15-29.
