על אנליזה קבוצתית כגשר בין האישי והחברתי
מאת יעל דורון, ברכה הדר וד"ר רובי פרידמן
מכון ישראלי לפסיכואנליזה קבוצתית
"Man is primarily a social being, a particle of a group. The apparent possibility for him to live as an isolated 'individual' is the result of later, more complex developments. …What stands in need of explanation is not the existence of groups but the existence of individuals (Foulkes and Anthony, 1957, p. 215).
לפני מספר חודשים התפרסמה במוסף "הארץ" סידרת מאמרים שעסקו ב"ויכוח" בין הסוציולוגיה לבין הפסיכולוגיה, והותירו את הרושם, שמדובר בשני שטחי עניין שלא יכולים להתחבר, ותהום פעורה ביניהם. המאמר של פרופ' אווה אילוז והתגובות אליו עוררו בנו רצון להביא לידיעת העוסקים בתחום את האפשרות של גשר תיאורטי בין התפיסה החברתית והאישית. לצורך כך אנו רוצים לספר על שיטה טיפולית שנקראת אנליזה קבוצתית, שיכולה לקדם אותנו בבניית גשר שכזה.
האנליזה הקבוצתית היא שיטת טיפול ביחיד הלוקחת בחשבון שחלק מן ההפרעות והמצוקות שלנו נוצרות במרחב בינאישי, ועל כן כדאי לטפל בהן במרחב בינאישי (טראנס-פרסונאלי). אבי האנליזה הקבוצתית היה יהודי גרמני, בשם ס.ה. פוקס (S.H.Foulkes). פוקס נולד בגרמניה בסוף המאה התשע עשרה. הוא היה פסיכיאטר, שבעקבות התרשמות מכתבי פרויד למד והתמחה בפסיכואנליזה. עם עליית הנאצים לשלטון, עזב פוקס את גרמניה ועבר לאנגליה.
בזמן מלחמת העולם השנייה עבר פוקס מהפך מחשבתי. עד אותה עת הוא היה אנליטיקאי קלאסי, שפגש מטופלים מספר פעמים בכל שבוע, לטיפול פסיכואנליטי על הספה. בזמן המלחמה התגייס לצבא הבריטי ועבד כפסיכיאטר בבית החולים נורת'פילד, עם מטופלים חיילים נפגעי הלם קרב. הרעיון החדשני של פוקס היה להושיב מספר מטופלים יחד, פנים אל מול פנים, בחדר הטיפולים המשותף (Foulkes, 1948). הייתה זו מהפכה של ממש בתפיסה של האופן בו אפשר לטפל באנשים, וכל בית החולים הפך להיות קהילה טיפולית. הקבוצות הצליחו מעל ומעבר למשוער וכך נולדה האנליזה הקבוצתית.
תפיסת היחיד והחברה באנליזה הקבוצתית
פוקס טען שהקבוצתיות היא בנפשנו מיום היוולדנו ואף לפני כן. האני-החברתי הוא לא פחות ראשוני ובסיסי מהאני-האישי, הביולוגי, המיני, הדחפי. תינוק נולד לתוך קונטקסט חברתי, לתוך תרבות, כמו שהוא נולד לתוך משפחה. הקודים החברתיים עוברים אליו דרך הקשר עם הוריו, שהם בו זמנית, גם ההורים הפרטיים שלו וגם נציגי התרבות והחברה בה הוא גדל ומתפתח.
הגישה הטיפולית של פוקס היא גישה הוליסטית:
"Psychotherapy is always concerned with the whole person. The human being is a social animal, he cannot live in isolation. In order to see him as a whole, one has to see him in a group… The group is the background, the horizon, the frame of reference of the total situation" (Foulkes, 1974).
המרחב המיוחד של הקבוצה האנליטית מאפשר תנועה נפשית בין משתתפי הקבוצה, ובצורתו המיטיבה הוא בעל פוטנציאל מחיה ומרפא.
בחדר הטיפולים של האנליזה הקבוצתית נפגשים מדי שבוע מספר אנשים (עד שמונה) לפגישה שאורכת שעה וחצי. את הפגישה מנחה אנליטיקאי קבוצתי, שבאנגלית נקרא conductor – וממש כמו מנצח על תזמורת הוא מנווט את "המוזיקה" של שיח האנשים, ובכל פעם נרקמת יצירה חדשה וחד פעמית (Foulkes, 1966).
להבדיל מן התזמורת, היצירה הקבוצתית היא תהליך המתרחש לאורך זמן ונרשם בנפש הקבוצתית, או בלשונו של פוקס – במטריצה הקבוצתית (Foulkes, 1966). המטריצה היא המצע המכיל את כל התהליך הקבוצתי, האינטראקציות בין האנשים, מה שהם אומרים, עושים, מתנהגים, השפות השונות בהן הם משתמשים (השפה המילולית והשפה הלא מילולית), האסוציאציות, הזיכרונות, והחלומות.
הטיפול מתמקד בקומוניקציה – תקשורת בין האנשים. שיטת העבודה היא שיח של אסוציאציות חופשיות – Free Floating Discussion – בשפתו של פוקס (Foulkes and Anthony, 1965): משתתף אחד מדבר על מה שעולה בדעתו, ומשתתף אחר מגיב, בצורה מילולית או אחרת, ותוך כדי כך "מהדהד" את הדברים שעלו והתחברו בתוכו (Foulkes, 1977).
הקבוצה האנליטית היא "היכל של מראות" (תודר ווינברג, 2004): חברי הקבוצה משקפים אחד לשני חלקים, מודעים ולא מודעים של עצמם, ובכך מרחיבים את התפיסה האינדיבידואלית של כל אחד מהם. קבוצה טיפולית אנליטית מורכבת מאנשים שאינם מכירים זה את זה, זרים אחד לשני, אבל שייכים לאותה תרבות, או בלשונו של פוקס לאותו foundation matrix. בתחילת הדרך הם עלולים לחוש זרות, ניכור וחריגות ביחס לקבוצה. במשך הזמן, האינטראקציה שנוצרת ביניהם מחזקת את תחושת השייכות שלהם, אבל במקום להפוך אותם לברגים חסרי זהות במערכת גדולה, הקבוצה דוחפת כל אחד מהם למצוא את המקום האישי והייחודי של עצמו בקבוצה ובחיים.
כל משתתף מביא לקבוצה, בלשונו של פוקס, את הסטייה שלו מהנורמה החברתית-תרבותית שבתוכה מתקיימת הקבוצה. דווקא הסטייה הזאת היא ההופכת אותו להיות אינדיבידואל ייחודי.
פוקס אינו רואה סתירה בין האינדיבידואליות של היחיד לבין השייכות לקבוצה, לחברה ולתרבות, אלא להיפך (Foulkes and Anthony, 1965). בריאות הנפש, לפי פוקס, היא פונקציה של מידת השייכות שאדם חש כלפי החברה סביבו, יחד עם הביטוי הייחודי של עצמו.
"Good Group Treatment – by developing a good group – makes both processes go hand in hand: the reinforcement of the communal ground and the freer development of the individual differences. Like a tree – the firmer it takes root the freer it can display its individual characteristic beauty above ground" (Foulkes, 1948, pp. 30).
הלא מודע החברתי
האנליזה הקבוצתית היא יותר מאשר גישה טיפולית: היא תפיסת עולם, שמחברת את התפיסות הפסיכולוגיות עם הסוציולוגיות יחד. בנוסף ללא-מודע-האישי שעליו דיבר פרויד, גישת האנליזה הקבוצתית מרחיבה ומוסיפה את הלא-מודע-החברתי.
חברות שעברו טראומות, מהפכות, שינויים רדיקלים, משפיעות על הפרטים החיים בתוכן, ומעצבות את האופן שבו אנשים חושבים, מרגישים ומתנהגים. למשל, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני נשען על הטראומות של שני העמים ומשפיע על העמדות הפוליטיות שלנו. אחת הטענות המושמעות נגד העמדה הישראלית לא פעם היא שהחרדה מפני שואה נוספת היא אחד הגורמים המעכבים את ההתקדמות לקראת הבנות והסכם. כמובן, שגם בצד הפלסטיני קיימים פחדים וזיכרונות קשים, שמזינים את הקושי שלהם לבוא לקראתנו. לפי האנליזה הקבוצתית, הלא-מודע האישי והחברתי אינם ניתנים להפרדה.
האם אנשים מעמים שונים, שלכל אחד מהם לא-מודע-חברתי שונה וייחודי, יכולים למצוא ביניהם שפה משותפת? בקיץ האחרון ראש חודש אב ותחילת צום הרמדאן באותו התאריך (19.7.12). בירושלים, השמים הוצפו בעשרות זיקוקי די-נור לכבוד תחילת צום הרמדאן, ואל רחבת הכותל המערבי זרמו כל הלילה המוני אנשים. אפשר היה לחוש באוויר את הלא-מודע המוסלמי והלא-מודע היהודי מתנגשים זה בזה, מתערבבים, אבל גם מצליחים להתקיים זה לצד זה. במנהרות הכותל ניתן לראות בעין, בתוך שכבות הסלע, עדות לשכבות הלא-מודע התרבותי שעליו יושבת החזרה הציונית לארץ, ועליו גם יושב הסכסוך הבלתי פתיר עם הפלסטינים. אבן השתייה – מלשון "תשתית" – בהר הבית, היא אותה נקודה, שהיא ערש התרבות היהודית והאסלאמית גם יחד. היא החיבור בין הקונקרטי לבין שכבות הלא מודע של שני העמים, שנולדו על אותה אדמה ונאלצים עד היום להיות שכנים בה.
מי שמקשיב לשיח של המטופלים שלו גם דרך הפריזמה החברתית, יכול היה, בתקופת המחאה החברתית, לשמוע כיצד המחאה החברתית מחלחלת אל הנפש ומשפיעה על מהלכים נפשיים שנראים לכאורה אינדיבידואלים. לדוגמא, מטופל בשעה טיפולית מספר למטפלת שלו שביומיים האחרונים איבד את קולו לחלוטין בעקבות הצטננות עזה. בהמשך הפגישה הוא מספר שהשתתף בהפגנה שבה משה סילמן הצית את עצמו ולקח חלק במאמצי ההחייאה במקום. לאחר מכן, בלי שהוא עצמו היה ער לחיבור בין הדברים, סיפר על החלטה שהולכת ונבנית בתוכו, לעזוב את מקום העבודה, שבו יש לו תפקיד בכיר, אך הוא לא יכול לסבול את האווירה הקפיטליסטית, ומרגיש חסר יכולת לפעול, להשמיע את קולו הייחודי. המטפלת הפנתה את תשומת לבו לחיבור שבין אבדן הקול שלו, חיפוש הקול דרך מקום העבודה החדש, והקשר לאבדן הקול של סילמן, שלא מצא דרך אחרת לזעוק אלא על ידי שהצית את עצמו למוות.
פרופ' אילוז טוענת שהפסיכולוגיה מתמקדת בבריאות הנפשית (שחרור הנוירוזה בזמנו של פרויד, מימוש עצמי בימינו), על חשבון המעורבות החברתית, החתירה לצדק חברתי ולמוסר. האנליזה הקבוצתית דווקא מדגישה את השייכות החברתית כמרכיב חשוב של בריאות הנפש. השתתפות בקבוצה אנאליטית מפתחת את היכולת של הפרט לקחת חלק יותר פעיל בחברה שבתוכה הוא חי. לא פעם אנו מגלים יחד עם מטופל וקבוצתו שדווקא הניסיון לגרום לשינוי של מציאות – כגון מאבק בהדרה – מאפשר שיפור והטבה. לעתים קרובות היינו עדים להעצמת משתתפים בקבוצה, שתרמה לשינוי במרקם החברתי שלהם.
גשר בין האישי והחברתי
בעשורים האחרונים יש פעילות חברתית משמעותית של אנשי בריאות הנפש, בחברה הישראלית (פסיכו-אקטיב לדוגמא). גם במחאה החברתית הפסיכולוגים נראו ונשמעו, כמנחי שולחנות עגולים ודיונים ציבוריים ברחובות ובשדרות האהלים. כל אלה הינם ביטויים לגשר שיכול לחבר בין העולם התוך אישי לבין העולם החברתי.
ביון תרם לנו את מושג "הראיה הבינקולרית" – הראיה הדו- עינית (ביון, 1992). הוא מזכיר לנו שלכל עין יש שדה ראיה משלה, ורק שילוב שתי זוויות הראיה יחד יוצר את תחושת העומק והיכולת שלנו לראות את העולם בתלת-מימד. בדומה, ביון מציע לנו לנוע בגמישות כשאנו מנסים להבין בני אדם. לא להיתקע עם נקודת מבט אחת. לדעתו, האדם הוא, בו זמנית, גם יצור נרקיסיסטי וגם חברתי: הוא קרוע בתוכו בין הצורך לקבל סיפוקים אישיים, לבין הצורך לוותר על מנת לחיות בשייכות לקבוצה. ביון, וגם אנחנו בעקבותיו, מחפשים הפריה של שתי התנועות, האגו-צנטרית והסוציו-צנטרית. ואנחנו מאמינים שממש כמו בציור בו הדמות והרקע מתחלפים, ומקבלים בכל פעם משמעות חדשה, אפשר בכל פעם להסתכל מזווית אחרת על המציאות – ועל ידי כך להעשיר ולדייק את ההבנה שלנו לגבי בני אדם.
הלא מודע האישי והלא מודע הקבוצתי מצטלבים בכל כך הרבה רמות, עד שקשה להפריד באופן ברור ביניהם. אנחנו מסכימים עם הסוציולוגים שטוענים שהאנליזה של היחיד לא מספיקה לעתים כדי להבין מצב חברתי, אבל גם ההיפך נכון: ללא האנליזה של היחיד מאד קשה להבין את הלא-מודע החברתי. השילוב בין האנליזה של היחיד לבין האנליזה של היחידים בקבוצה ובחברה, הוא דרך המלך אותה אנחנו מחפשים, והגשר שאליו אנו שואפים.
מקורות
ביון, ו. ר. (1992). התנסויות בקבוצות. דביר.
תודר, מ. ווינברג, ח. (2004) "הקבוצה בארץ המראות", מקבץ, 11 (1),עמ' 35-54.
Foulkes, S.H. (1948). "The Study of the Group". In Introduction to Group Analytic Psychotherapy. Karnac Books.
Foulkes, S.H.(1966). "Some basic concepts in group psychotherapy". In Selected Papers of S.H.Foulkes, Karnac Books, 1990. Pp. 151-158.
Foulkes, S.H.(1974). My philosophy in psychotherapy. Journal of Contemporary psychotherapy, 6 (2). Pp. 109-114.
Foulkes, S.H. (1977). "Notes on the concept of resonance". In Selected Papers of S.H. Foulkes, Karnac Books, 1990. Pp. 271-283.
Foulkes, S.H. and Anthony, E.J. (1965). Group Psychotherapy – The Psychoanalytic Approach. Maresfield Reprints.
