כמי שמתפעל עמותת-מתנדבים המתווכת בין צרכנים (מטופלים) לבין מספקי-שירות (מטפלים) בתחום גהוּת-הנפש, אני נזקק - בין השאר - גם להציע למספקי-השירות טרמינולוגיה כזו, אשר גם תאפשר לצרכנים תובנה טובה וגם תתאים לעולמם התרבותי.
עם התפתחותה של הגישה הרב-מערכתית, ובהתחשב בנטייתו המובהקת של המגזר הדתי-חרדי לכיוון הזה, התעורר צורך לנסח מודל שיציג את הזרמים המרכזיים בשפה שתהא מקובלת על העולם התורני. אני מציע כאן מודל כזה, ומבקש מאוד את התייחסותכם.
המודל הזה מיועד לקרב את הדברים לעולמם של אותם מנהיגי-זרמים שאינם חשופים כלל לתרבות המערבית. אבל אינני מרחיב כאן בתיאור הזרמים עצמם – אני מניח שכל אחד מכם ייטיב לעשות זאת ממני. אני מציג כאן רק את החלק התורני שאולי לא ידוע לכם, ומבקש - ממי שיש לו עניין מספיק לקרוא את הדברים – שיואיל להעיר ולהאיר.
תודתי הכנה נתונה לכם מראש.
הסמל המובהק לתפיסה התורנית אודות הווית הקיום הוא המספר שלש. מספר זה מייצג את כל מערכות-הקיום, ובבסיסו הוא מקביל למשולש שבתרבות המערבית נקרא: תזה, אנטי-תזה, וסינתיזה .
בהתייחס לאדם עצמו: יש באדם שלשה חלקים, שבלשון הקבלה הם מכונים נר"ן: נפש, רוח נשמה. הנפש – מייצגת את החיוּת הביולוגית של האדם – את הקיום החומרי; הנשמה – את החלק הרוחני הייחודי לאדם; הרוח – היא הסינתיזה בין שתי המערכות הללו. סינתיזה חיובית מתקיימת כאשר האדם בוחר, באמצעות הרוח, ליצור איזון נכון בין החלק החומרי (נפש) לבין החלק הרוחני (נשמה).
כל סטייה קיצונית היא סינתיזה שלילית: התעלמות מצרכים רוחניים (למשל, משאלת משמעות הקיום) והתמקדות בפן הביולוגי (למשל, וולגריזציה של המין) היא סטייה לכיוון הנפש. ואילו התעלמות מצרכים ביולוגיים והתמקדות בחלק הרוחני היא סטייה לכיוון הנשמה (כמו: נזירוּת קיצונית, ותפיסה מיסטית לשם בריחה מהמציאות הריאלית).
התפקוד האנושי, בהתאם למבנה זה, כולל שלוש מחלקות: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות, א,). העבודה כאן מייצגת את המצוות המרסנות את הנפש ומפתחות אותה, התורה – את החלק הרוחני הטהור, וגמילות חסדים – את הסינתיזה. כלומר, שמערכת יחסי-אנוש חיובית (גמילות-חסדים) היא שילוב של ערכים מוסריים עם צרכי הקיום האנושי.
גם כלי פעולתו של אדם (מחשבה, דיבור ומעשה) מסודרים לפי מבנה זה: המעשה הוא הכלי של הנפש; הדיבור (שהוא שילוב של מחשבה ומעשה, ומקשר בין בני-אדם) – של הרוח, והמחשבה – של הנשמה.
פרויד השתמש במושגים ליבידו ותאנאטוס כדי לתאר את יצר החיים ויצר המוות, ועם הזמן כלל במושג ליבידו את כל החיובי והבונה, ובמושג תאנאטוס את כל השלילי וההורס. בעולמה של היהדות – מושגים אלה עתיקים הם מאוד: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" (דברים ל טו). בטרמינולוגיה הרבנית שני דחפים אלה מכונים: יצר הטוב ויצר הרע.
שלוש התפקודים שהוצגו לעיל – תורה, עבודה וגמילות-חסדים – מתארים התמודדות על בסיס היצר הטוב (הליבידו). המצב הנגדי – כניעה ליצר הרע (תאנאטוס) – מתואר גם הוא לפי המבנה הזה: שלש עברות המייצגות את ההרס הטוטאלי של כל אחד מחלקי הוויה: עבודה זרה (השחתת הנשמה) גילוי עריות (השחתת הנפש) ושפיכות דמים (השחתת הרוח = השילוב בין מחשבה למעשה ובין אדם לחברו).
קל לראות כיצד המודל הסטרוקטורלי, המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד, משתלב בבהירות במבנה שהוצג כאן. בטרמינולוגיה הקבלית מודל זה מיוצג במילים אני, אתה, הוא:
אני – מקביל לסתמי (איד/נפש) החלק המאגד את היצרים הטבעיים. הוא נקרא אני משום שכך נתפסים אצלי היצרים הטבעיים: אני רוצה – לא מחמת מודעות למשהו שמחוץ לי, אלא זה אני עצמי שרוצה.
הוא – אני עליון (סופר אגו/נשמה): החלק המאגד את המוסר. נקרא הוא, כי המוסר נתפס אצל אדם כבא מכוחו של אחר נעלם, לא ידוע. פרויד כלל בחלק הזה גם את העניין החברתי. אבל הטרמינולוגיה הקבלית משייכת אותם לחלק האמצעי, כי, כאמור, הם יותר שילוב של שני הכוחות האחרים:
אתה – אגו (רוח): החלק המהווה את עיקר המודע של האדם, כולל את העימות והאיזון (הבחירה) בין הנפש (סתמי) והנשמה (סופר אגו) , וכולל גם את צורכי החברה. חלק זה נקרא אתה משום שהמודעות של האדם מתפתחת ומתקיימת תמיד מול האחר, הנוכח. מבחינה זו יותר מתאימה התפיסה הזו לגישה ההתייחסותית מאשר למודל הפרוידיאני האורתודוקסי.
|
החלק באדם |
כלי פעולה |
יצר הטוב |
יצר הרע |
פרויד |
קבלה |
|
נשמה (חיוּת רוחנית) |
מחשבה |
תורה |
עבודה זרה |
סופר אגו |
הוא |
|
רוח (שילוּב) |
דבור |
גמילות חסד |
שפיכות דמים |
אגו |
אתה |
|
נפש (חיוּת חומרית) |
מעשה |
עבודה |
גילוי עריות |
איד |
אני |
טרם אמקם את התיאוריות השונות במפה המוצגת כאן, מבקש אני להעיר עוד הערה אחת: החלוקה הזו לשלוש איננה חד ממדית. כי כל אחד מהחלקים המוצגים כאן משיק גם לחלקים האחרים. כלומר, לכל אדם יש בחירה באיזה חלק להתמקד, אבל במקביל חייב הוא לאזן את תפקודו ביחס לשלוש התחומים הנזכרים. הבחירה של האדם דורשת, אפוא, הרכבה של שני ממדים: המימד של האיזון בין שלוש החלקים, והמימד של עשה ולא תעשה (יצר טוב ויצר רע) בתוך כל חלק לעצמו. בטרמינולוגיה הפרוידיאנית הניסוח של העקרון הזה יהיה: בחירה בין הליבידו והתאנאטוס, ובחירה של איזון בין האיד, האגו והסופר אגו.
כאמור, הסמל של התפיסה הזו הוא המספר שלוש, ולכן היא מיוצגת – לפי תורת הקבלה – במילה שלוש.
האות ש בנויה באופן גרפי משלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע. כלומר, יש כאן סמל גרפי של הצורך לאזן (קו אמצעי) בין ימין לשמאל – בין עשה ללא תעשה, ו/או בין יצר טוב ליצר הרע. הגימטריא (ערך מספרי) של אות זו הוא המספר 300, והוא מוסיף את המימד המקביל: האיזון בין שלש התחומים של נר"נ. האות ל בנויה גם היא משלושה קוים: העליון – אנכי, האמצעי – אופקי, והתחתון – אלכסוני, שהוא שילוב בין האופקי לבין האנכי. כלומר, יש כאן סמל גרפי של הצורך לאזן (קו אלכסוני) בין מעלה (קו אנכי), לבין מטה (קו אופקי – בסיס החיים, הליבידו). הערך המספרי של אות זו הוא המספר 30. ערך מספרי זה מלמד על הצורך לאזן (למצוא אמצע) בין הליבידו לבין התאנאטוס. (החובה הדתית להדגיש יותר את הפן הרוחני מיוצגת בכך, שהאות ל היא האות היחידה בכתב העברי המקורי, שעולה מעל לשורה).
לסיכום: המילה שלש היא סוד החיים: האיזון בין הליבידו לבין התאנאטוס (ש) במקביל לבחירה המאוזנת בין האיד, האגו והסופר אגו (ל), מביאה לצורת האדם השלם (המילה שלם כוללת ש, ל ואת ה- ם הסופית, שמייצגת מסגרת יציבה), שהוא מי, שעיצב כראוי את האיזון המשולב (ש אחרונה).
פרויד דיבר רק על דחפים מולדים ועל יצרים מיניים. גם כשהתייחס בסוף ימיו ליצר ההרס – שייך אותו למערכת הבסיסית של האיד, וגם כשהתייחס להתמודדות המוסרית (סופר אגו) – תיאר את ההשפעות והלחצים התת-הכרתיים שהיא גורמת, כלומר: התייחס רק לנקודת החבור של האגו אל החלקים שמתחתיו. לפי התפיסה שלנו, זו התייחסות מאוד חלקית וחסרה. כי, לפי התפיסה התורנית, המוסר התת-הכרתי (המושג הזה מוכר בעולם התורני הרבה לפני פרויד) הוא הייצוג של המוסר בנפש (ליבידו), אבל הוא רחוק מלהיות תיאור כל האדם.
התיאוריות של יחסי-אובייקט הוסיפו גם את המימד הבין-אישי, אבל הם עשו לו מה שעשה פרויד למוסר – הם דיברו עליו רק מנקודת המבט של ההפנמה – כלומר, בשפה התורנית, מנקודת המבט של התחברותו לנפש. (כאמור, הנפש אכן משיקה לתחומים אלה אבל אינה המוקד והתמצית שלהם).
לעומת זאת, התיאוריות ההתייחסותיות התקדמו צעד מאוד משמעותי קדימה: הם חיברו את העניין הבין-אישי למקומו המרכזי – למערכת של הרוח – למערכת של האני המודע, של השילוב בין נפש לנשמה, בין ליבידו לסופר אגו. במידה רבה היינו ממקמים גם את אריקסון באיזור זה, אם לא ממש לפי ההגדרות הפילוסופיות שלו – לפחות לפי ההגדרות הפרקטיות.
הצעד המתקדם ביותר בא מכיוונן של התיאוריות האקזיסטנציאליות, שבאופן טבעי שמות דגש על המימד הפילוסופי. תיאוריות אלה מתמקמות, כמובן מאליו, בחלק הגבוה של המפה – בתחום הנשמה: ההכרה שיש לאדם מעבר לצורכי הליבידו גם צרכים של סופר אגו – לא רק דחפים מולדים, סובלימציות פסוודו-רוחניות והגנות – אלא צרכים אמיתיים של התמודדות מוּדעת עם הווית הקיום.
(המשך יבוא בהתאם לצורך ולהתייחסויותיכם.)
