פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

המטפל, המטופל והתיעוד – רשומה-פסיכולוגית ותרשומת אישית

מאמרים | 21/1/2013 | 20,003

לאחרונה אירע שוב שבית המשפט דרש מפסיכולוג למסור לידיו את התרשומת האישית שניהל. אין זה אירוע בודד וועדת האתיקה מכירה אחרים שכמותו. השתלשלות האירועים מראה כי הדבר יכול היה להימנע אם הפסיכולוגים היו מבינים את ההבדל בין רשומה-פסיכולוגית ותרשומת אישית ומנהלים תיק ובו רשומה-פסיכולוגית המבוצעת לפי הכללים, כשלתרשומת האישית אין כל מקום בתיק המטופל.
יש להדגיש כי על הפסיכולוגים באשר הם – בין אם הם עובדים במערכת ציבורית או בקליניקה פרטית, בין אם הטיפול שניתן הוא פרטני או קבוצתי – על כולם, חלה חובה לנהל רשומה-פסיכולוגית. זאת לא רק מטעמי כללי החוק והאתיקה אלא מתוך אופייה של ההתערבות הפסיכולוגית.
מטרת המאמר להבהיר את ההבדל בין רשומה-פסיכולוגית לבין תרשומת אישית, כמו-גם את טעמי הרשומה ותכליותיה. בנוסף, מוצעת בו פרקטיקה של ביצוע הרשומה, הכוללת לפי שיטתי גם את שיתוף המטופל.

 

המטפל, המטופל והתיעוד 

רשומה-פסיכולוגית ותרשומת אישית

 

מאת ד"ר רבקה רייכר-עתיר

 

מאמר זה מהווה גרסה מקוצרת של הרצאתי "הרשומה-הפסיכולוגית: יצירה משותפת של מטפל ומטופל מהלכה למעשה", שניתנה במסגרת כנס שארגנה הפ"י ושכותרתו הייתה "רשומה רפואית ותרשומת אישית" (5 בדצמבר 2012).

 

משיח הדיבור לשיח התיעוד

מהותן של הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית היא המרת הדיבור הנפשי בתיעוד. השיח הטיפולי הנפשי מאפשר למטופל להיפגש עם עצמו ואיווייו בנוכחותו של מטפל ומתרחש על-פי רוב באמצעות הדיבור. בעבודתנו כמטפלים, כל אחד בדרכיו השונות יודע את מלאכת השיח באמצעות הדיבור. לעומת זאת, המחוייבות לנהל תיעוד מעוררת לעיתים קרובות 'פוביית רשומה' או התנגדויות, חששות, והתבלבלויות העלולות למנוע את ביצוע הרשומה. יתכן וחוויה שכזו נובעת ממהות התיעוד של גילוי שחור על גבי לבן. יתכן גם שמכפיפות התיעוד לאילוצי החוק וכללי האתיקה, אם מדובר ברשומה-פסיכולוגית. או מכפיפות התיעוד לדרישות ההדרכה, אם מדובר בתרשומת אישית. מעבר לאלו אני מאמינה שבבסיסה של החוויה מונח קושי כנה להמיר את השיח הנפשי בזה התיעודי. מסובך להעביר את המפגש הטיפולי לרשומה מתועדת והקושי מתעצם כשרואים ברשומה מוצר-לוואי מיותר הנוגד ומפריע לשיח הטיפולי.

עיון בשיעור של ז'אק-אלן מילר (2009), שכותרתו דיבור, קריאה וכתיבה מהווה השראה עבורי להבחנה בין הדיבור לכתיבה ולביסוס טענתי כי לא רק הדיבור הוא חלק מהשיח הטיפולי אלא גם כתיבת הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית. סכמתית ניתן לטעון, שבעוד המטפל מקשיב לדיבור המטופל כדי לשמוע את שלא נאמר, הרי שהקורא של הרשומה-הפסיכולוגית קורא את הטקסט כדי לראות את שדובר ונעשה. לכאורה שיחים בעלי אפיונים הפוכים: המילה המדוברת תינשא ברוח, המילה הכתובה תיוותר בדף או בתהומות זיכרון המחשב כחקוקה בסלע; המילה והטקסט המדוברים בטיפול פתוחים לאין סוף פירושים ואילו אלו שברשומה-הפסיכולוגית אמורים להיות ענייניים עד כמה שאפשר בשאיפה למזער פירושים; שיח הדיבור הוא פנים-טיפולי ומכוון להתענגויות המטופל, במובן בו 'אני מדבר משמע אני קיים ומרחיב עצמי', ושיח התיעוד עשוי להיות גם חוץ-טיפולי כדי לשמש לתקשורת עם גורמים אחרים זולת המטופל והמטפל; הדיבור בטיפול פועל כפרפטואום-מובילה המאפשר תנועה מתמדת של מפגש המטופל עם עצמו ואילו הרשומה שמתהווה כתיעוד יוצרת עצירה המעיקה כאמור על רוב המטפלים.

לנו כמטפלים אין פריבילגיה שלא להתמודד עם מועקה זו מאחר והתיעוד הוא במובן מסוים בבואתה של המקצועיות שלנו. אולי לכן בקוד האתיקה של הפסיכולוגים הסעיף שיוחד לתיעוד ורישומי ההתערבויות הפסיכולוגיות נמצא בפרק 2 של הקוד – פרק המקצועיות. אכן בעיניי תיעוד מקצועי מבטא את רחישת הכבוד לנוכחות המקצועית שלנו הכורכת הן את המטופלים והן אותנו המטפלים בתוך הקשר רחב יותר – של קהילה מקצועית ושל חברה. היעדר תיעוד – כמו גם בילבול בין שתי צורות התיעוד השונות – אינו מכבד הן את המטופל והן את המטפל ומקצועו, ואף עלול להרע במקרה בו יזדקקו לתיעוד בבוא העת.

בנוסף, התיעוד – כתיבת הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית – הם חלק מאירועי הטיפול. ידיעת המטפל והמטופל כי נערך תיעוד אודות הטיפול היא כשלעצמה משמעותית בהבהרת מהות היחסים ביניהם ובינם לבין גורמים חיצוניים. מעבר לכך, כאשר המטופל שותף לכתיבת הרשומה-הפסיכולוגית הוא נעשה שותף ליצירת התיעוד של הטיפול עבורו ועבור גורמים חיצוניים.

כמדומני נורית גרץ הייתה זו שאמרה, או אולי כתבה, כי כדי להכיר מישהו לא די לחיות אתו צריך לכתוב עליו. אלו מילים שעלו בהקשר לביוגרפיה על דעת עצמו (2008) שכתבה על בן-זוגה עמוס קינן. מילים אלו יפות בעיניי לעניינינו. כדי להכיר את עצמנו, את עבודתנו ואת מטופלינו לא די לעבוד/לדבר – צריך גם לכתוב על כך. שיתוף המטופל בכתיבת הרשומה-הפסיכולוגית מוסיף עוד דרך עבורו להכיר את עצמו ואת התהליך הטיפולי שעובר.

הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית

המושג רשומה-רפואית בהקשר לטיפול נפשי שגור בז'רגון שלנו (אכמון ווייל, 2007). עקשנותי לדבר על רשומה-פסיכולוגית ולא על רשומה-רפואית נובעת מההכרה בייחוד המקצועי שהוזכר, הקשור בהמרת הנפשי לתיעודי. כמו-כן, ההתנסות מראה כי הסוגיות העולות בניהול הרשומה-הפסיכולוגית אינן כמו אלו העולות בניהול רשומה-רפואית המנוהלת למשל על-ידי רופא.

ניהול הרשומה-הפסיכולוגית זו חובה שמקורה בכללי האתיקה של הפסיכולוגים - 2004, ובכללי חוק זכויות החולה - 1996. פסיכולוגים שאינם מנהלים רשומה-פסיכולוגית מפרים את כללי האתיקה והחוק כאחד ולפיכך לוקים במקצועיות.

הרשומה-הפסיכולוגית כוללת את האינטייק, האבחון, הרשומה השוטפת וסיכום הטיפול. רשומות אלו, או חלקן הרלבנטיות לטיפול המסוים, הן חלק בלתי נפרד מתיק המטופל. התרשומת האישית שחלקנו רושם אינה חלק מתיק המטופל. התכליות השונות של הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית מבססות כללים והנחיות שונות לביצוען.

תכליות הרשומה ודרכי ביצועה משתמעים מכללי החוק (חוק זכויות החולה, פרק ה') וכללי האתיקה (קוד האתיקה סעיף 2.3, א'). ניתן לומר שמטרות התיעוד וביצוע הרשומה-הפסיכולוגית מכוונות להערכה של מצב המטופל; ליצירת תשתית רציפה לביקורת על העשייה הטיפולית ופיקוח עליה; להכנת מסמך המאפשר מעקב אחרי תהליך הטיפול והתקדמותו, באמצעותו ניתן להסיק מסקנות על-סמך בדיקת תהליך הטיפול ואירועיו. מסמך כזה, אם יהיה צורך בכך, ישמש כראיה בהתדיינות על טיב הטיפול ותוצאותיו.

בשל תכליות הרשומה מתחייבים תכנים הכרחיים. אין זה מעניינו של מאמר זה להיכנס לפירוט תכנים ספציפיים לכל אחד מסוגי הרשומה או התרשומת אשר פורטו בעבר (רייכר-עתיר, 2006). די לציין את מילות קוד האתיקה לפיהן תכלית הרשומה-הפסיכולוגית היא ביצירת כלי של המשכיות ובקרה תוך שמירה על כללי סודיות. דבר זה לא נאמר על התרשומת האישית, שאוזכרה רק בחוק זכויות החולה. שם בהמשך לרשימת תכני התיעוד שחובה לרשום כתוב: "...ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית" (חוק זכויות החולה 17א'). ממה שנאמר מתחוור כי תכניה, תנאי שמירתה ומסירתה של התרשומת האישית שונים מאלו של הרשומה על סוגיה. לכן, לכתיבה האישית אני מציעה לקרוא 'תרשומת' ולא 'רשומה' ובכך להבהיר שהמטפל מנהל אותה לצרכיו, כיומנו האישי, בה הוא מעלה את הגיגיו. ניהול תרשומת אישית אינו נובע מכללי האתיקה והחוק. החוק יודע על קיומה של תרשומת כזו אך לא מחייב בבצועה. ניהול התרשומת האישית תלוי בבחירות המטפל או המערכת בה עובד והוא למעשה 'מנהג-מקום'. כמו למשל מקומות בהם עוסקים בהדרכה ומחייבים בתרשומת אישית או הבאת ורבטים. תכליתה של התרשומת כאן טמונה בהיותה כלי לחקר ההתפתחות המקצועית של המטפל הנדרש על-ידי מדריכיו, או לעיתים עושה זאת מתוך עניין אינטרוספקטיבי שלו. מתוך עניין מיוחד זה הכתיבה נובעת גם מהצורך בקתרזיס אשר סביר שמטפלים נזקקים לו בתקופות שונות. מכאן ברור ומובן שלחומרים אלו אין שום מקום ברשומה-הפסיכולוגית המהווה את תיק המטופל. גם אם לתרשומת האישית תכלית הקשורה ביצירת תיעוד למען פרסום או שימוש בו לצרכי מחקר, הוראה והכשרה, גם אז אין היא חלק מהרשומה-הפסיכולוגית.

למעשה, אם כנאמר, התכליות והתכנים של הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית נבדלים, הרי שהם מנוהלים באופן שונה ולכך משמעות אתית, חוקית ופרקטית. כך למשל ביצוע הרשומה-הפסיכולוגית היא באחריות המטפל והיא בבעלות המערכת בה נערך הטיפול (ציבורית או פרטית) או בבעלות המטפל (אם עובד בקליניקה משלו וזו מהווה את המערכת).

הרשומה-הפסיכולוגית שייכת גם למטופל. זכותו לבקש לעיין בה או לקבלה לרשותו, וחובת המטפל לשקול מסירתה. אני מדגישה את שיקול הדעת כדי להסב את תשומת הלב לתנאים המאפשרים לא למסור רשומה או חלקים ממנה, כמובן רק באישור ועדת אתיקה מוסדית (חוק זכויות החולה 18א'). התרשומת האישית לעומת הרשומה מבוצעת על-ידי המטפל, היא בבעלותו ואינה שייכת בשום צורה למערכת או למטופל. אם מאן-דהוא מבקש לעיין בתרשומת האישית לא קיימת שום חובה של המטפל להיענות לבקשה זו. יש לציין ששופטי בית המשפט המכירים את אמירת החוק ביחס לתרשומת האישית עשויים לבקשה. מניסיוני בוועדת האתיקה בקשות הבאות מערכאות משפטיות לעיון בתרשומת אישית עולות כשהמטפלים מתרשלים בביצוע הרשומה-הפסיכולוגית הנדרשת. הם עצמם מפנים לתרשומת האישית וטוענים שהחומר המבוקש נמצא בה. הפנייתם, שעל פי רוב באה כנימוק מדוע לא למסור רשומה שכנראה לא קיימת, אינה מגינה עליהם ולא על מטופליהם. היא מעידה בעיקר על בורות מקצועית ביחס לניהול רשומה-פסיכולוגית בכלל ולהבחנה שבין הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית בפרט.

שיתוף המטופלים ברשומה-הפסיכולוגית

רקע

מזה עשור אני מנהלת רשומות בשיתוף מטופלים כמו-גם עם מודרכים אשר לוקחים חלק פעיל יותר בניהול הרשומה בהשוואה למטופלים. הרעיון עלה במוחי בדרך מקרה וזאת לנוכח עומס עבודה עם מטופלים בבית החולים. ציינתי בפניהם שמתוך החשיבות אותה אני מייחסת לטיפול ובהתאם לחובות המקצועיות שלי אני רושמת בתיקם את עיקרי המפגש שלנו ואשמח אם יסייעו לי או יעיינו בנכתב ויעלו השגותיהם. במהרה נוכחתי שכל הקשור בחובת ניהול הרשומה, ובזכויות מטופלים למידע מתקיים כך מעצמו. כך גם ניתן מענה לדילמות, שנסקרו בעבר בהרחבה, הקשורות בהסכמות וסירובים מדעת של מטופלים, ובשאלות של חיסיון (Pope & Vasques, 2011). כשמטופלים בקשו את תיק הטיפול ובתוכו גם הרשומה-הפסיכולוגית, לא הייתה בי שום מבוכה או חשש שמא יקראו דבר מה שלא דובר עימם ולא נחשף בפניהם קודם. שיתוף המטופלים ברשומה אפשר ריענון החוזה בינינו לאורך התהליך הטיפולי. בנוסף כשמטופלים בתום הטיפול מקבלים את רשומת סיכום הטיפול לידיהם כעניין שבשגרה הם לרוב לא מבקשים את התיק כולו בו יכולות להיות הרשומות לסוגיהן. תיק שכזה על פי רוב מבוקש בהקשר להתדיינויות משפטיות או פניות לחוות דעת שנייה. את התנסותי לשיתוף המטופלים ברשומה העברתי גם למודרכים כהצעה שינהלו רשומה-פסיכולוגית עם מטופליהם. בהמשך יישמתי את השיטה עם ההתאמות המתבקשות גם לרשומת ההדרכה, הפרטנית והקבוצתית.

איך משתפים ברשומה?

קיומה של הרשומה מוצג למטופל במפגש הראשון בו מבהירים פרטים חוזיים על מערך הטיפול. אז המטפל מסביר גם איך הוא מנהל אותה, ומה מקומו של המטופל ביחס אליה. הרשומה השוטפת המסכמת מפגש או מגע אחר עם המטופל נרשמת בנוכחותו ועמו בתום המפגש הטיפולי. שאר הרשומות: האינטייק, האבחון וסיכום הטיפול נכתבות על-ידי המטפל. זה אמור לחשוף אותן בפני המטופל, לקבל את השגותיו ולהוסיפן כחלק מהרשומה. בהדרכה פרטנית מודרכים מסכמים בעצמם את מפגש ההדרכה ושולחים אליי. בהדרכה קבוצתית משתתף אחד מסכם את המפגש הקבוצתי ושולח לכל חברי הקבוצה. בשיטה של סבב כל פעם משתתף אחר יסכם. כך מצטברת רשומת הדרכה קבוצתית הנמצאת בידי כל המשתתפים.

מתגובות המטופלים שבטיפולי

כתיבת הרשומה דומה במובן מסוים ל"טקס" רישום הקבלה על התשלום. יש מטופלים המשתפים פעולה, כל אחד בדרכו, ברישום השוטף ללא התייחסות מיוחדת. יש שלאחר זמן מבקשים להפסיק בנימוק "חבל לי על הזמן, זה לא נותן לי כלום". יש שמתנגדים מראש באמירות שונות כמו: "אני מתרשם מהפוזה הדמוקרטית שלך... לא מוכר לי מטיפול קודם ולא מתאים לי...". מסיימי טיפול שהגיבו למנהג בחיוב אמרו: "מאפשר קשר משתף... בגובה העיניים". מקבלי סיכום טיפול אמרו: "ריגש אותי לראות אותי גם בכתובים, כולל המחשבות שלי שצורפו בסוף".

מתגובות המודרכים שבהדרכתי

היו התייחסויות המציינות את ערכה של הכתיבה כיוצרת בבואה של המטפל לעיני עצמו: "מאפשרת להתחייב לעצמי על משהו כי כתבתי אותו, מראה לי את עצמי"; "עוזר לזכור, להבין דרך ניסוח חוזר במילים שלי"; "הכתיבה יוצרת אינטגרציה והפנמה של תהליך ההדרכה". רוב תגובות המודרכים מאפיינות את הכתיבה ככלי מארגן המשרטט את תהליך הטיפול, ההדרכה וההתפתחות המקצועית: "אני חוזרת על הרשומות כשצריכה לחשוב על התהליך הטיפולי, ההישגים שהושגו והמטרות להמשך. אני גם יכולה לראות האם ההבנות שלי את המטופל השתנו, האם יש צורך להביאו להדרכה ולהבין אותו מחדש מעבר לתכנים שעולים בטיפול"; "מתישהו אולי אני אקרא את הרצף ותהיה לי מחשבה על ההתפתחות שלי". מההדרכות הקבוצתיות ההתייחסויות עולות יותר מחלוקות ביחס לערכה של הכתיבה: "אני אוהבת את ה'טקס' הזה של יום ד' בערב בו אקבל את המייל הקבוצתי כאילו הקבוצה ממשיכה..."; "אני מתייחס לכתיבה כחובה שעלי לעשותה, שמח שלא תורי... בשבילי היא עניין טכני".

השגות של המטפלים המודרכים על שיתוף מטופליהם ברשומה 

התגובות נחלקות לכאלה שמתייחסות לעצמם כמטפלים: "מבטיח שאעמוד בדרישה הפורמלית לתיעוד"; "מייעל - חוסך זמן"; "מרחיב הבנות שלי על המטופלים". ביחס למטופליהם: "מעצים את המטופלת כשותפה בתהליך"; "נותן תחושת שליטה וניהול של המטופלים על הדברים הנכתבים אודותיהם"; "מסייע למטופל לעשות עיבוד נוסף של התכנים והתהליכים שעלו בשיחה ולארגן אותם בצורה טובה יותר, ובכך גם להפיק מהם יותר". על ההדדיות שבין מטפל ומטופל: "מאפשר גם לי וגם למטופל לארוז – להפנים את השיחה שהייתה"; "מחדד את התובנות עבור שני הצדדים"; "מחזק את הקשר בין מטפל למטופל באמצעות חוויית עשייה ביחד – ניסוח משותף"; "מאפשר הערכה משותפת האם המטפל והמטופל עומדים בקנה אחד ביחס להשקפתם על הטיפול, ביחס לתובנות המשתקפות בטיפול ". הסתייגויות: "אינו מתאים לכל המטופלים"; "למטופלים מסוימים תהליך זה גרם לאי נוחות ואף לסטרס, איני יכול לתת תשובה מדוע... לחלקם לא הייתה סבלנות וחששו 'להפסיד' זמן שיחה"; "לרשומה המשותפת יש מקום בעיקר בטיפולים קצרי מועד, וטיפולים מובנים. בטיפולים באוריינטציה דינאמית יש לי חשש שהרשומה המשותפת תפספס משהו...".

רוב תגובות המטופלים והמודרכים השותפים לרשומה, מראות כי הכתיבה, למרות אופייה של 'חקיקה בסלע' אשר לכאורה עלולה לסגור תהליך, נושאת בחובה גם את יתרונותיו של הדיבור המרפא הפותח תהליכים. מפי מטפלים: "הרשומה המשותפת היא מסר של שיתוף, יצירה משותפת של מטפל מטופל... מעשיר בשבילי את משמעות הקשר הטיפולי... מאפשר ביטוי אותנטי של המטופל. "מאשר ומחזק תובנות ומאידך פותח פתח לתובנות נוספות...". במילותיי: שיתוף מודרך או מטופל ברשומה כבר אינו נעשה – כפי שהיה בתחילה – לשם היעילות בלבד. זהו תהליך המבנה את ביצוע הרשומה-הפסיכולוגית גם כאירוע טיפולי, ואולי בכך מקל מעט על המועקה הקשורה בניהולה. תהליך זה גם מאפשר היענות לכללי החוק והאתיקה המקצועיים באמצעות ניהול נכון של ביצוע הרשומה כאירוע טיפולי.

אפילוג (ולא אפולוגטיקה!)

לעיתים קרובות אני נשאלת מדוע אני עוסקת בנושא הרשומה שאינו אהוד על רובנו. השאלה מופנית עם לחן שיש בו אי-נחת ועצבנות קלה כלפי. וכשאני מתגוננת ומתנצלת אני משמיעה אמירות על אילוצים וכורח הקשורים בהיענות לכללים המקצועיים. ביני לביני אני יודעת שגם אם השיטה החלה ככורח, הקשור בהשתדלות למקצועיות במיטבה, או כפתרון הקשור כמתואר בעומסי עבודה, יש מעבר לכך. מתוך הוראת האתיקה לתלמידיי ולעצמי חיפשתי דרך ללמד על הרשומה-הפסיכולוגית שביצועה לא יהיה רק מהמקום הטכני ותחת עולו של החוק. אני מאמינה שהבנת הטעמים ותכליות הרשומה מאפשרת לבצעה באופן מנומק יותר ולפיכך נכון יותר. אז גם מבליחות השמחות הקשורות בכתיבה, ויתכן ואפשר לבצעה ללא המועקה שהוזכרה או לפחות באופן נסבל יותר. אני ערה לכך שיש פסיכולוגים ששיתוף מטופלים ברשומה כפי שתואר לא מתאים לדרך עבודתם. אני בהחלט מכבדת את דרכם אך מקווה שתמיד מטופליהם יודעים שקיימת רשומה ויודעים מה זכויותיהם ביחס אליה.

במאמר זה לא התייחסתי לסוגיית תיאורי-המקרים השימושיים בהדרכות, בהכנות לבחינות ההתמחות ובפרסום אחר של הטיפול והמטופל. ביחס לסוגיות אלו ההבחנות בין רשומה-פסיכולוגית לתרשומת אישית מאוד חשובות ונראה כי ראוי להתייחס לאלו בנפרד.

ובשולי מאמר זה: עם עדכון קוד האתיקה, עליו וועדת האתיקה של הפ"י טורחת בימים אלו, יורחבו האמירות על התיעוד והרשומה-הפסיכולוגית וביניהן גם על ההבחנה בין הרשומה-הפסיכולוגית והתרשומת האישית.

 

מקורות

אכמון, י. וייל ג. (2007), הרשומה הרפואית: מידע קליני, שמירתו ומסירתו, בשפלר, ג. אכמון י. וייל ג., עורכים, סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי, הוצ' מאגנס, ירושלים, עמ' 208-226.

גרץ, נ. (2008), על דעת עצמו, ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, הוצאת ספרים, עם עובד בע"מ, תל-אביב.

חוק זכויות החולה , התשנ"ו, 1996.

מילר, ז'.א. (2009), דיבור קריאה וכתיבה, בהפירוש הלאקאנייאני, תרגום מצרפתית וספרדית, פיצ'וטה, ס ופיצ'וטה א. עריכה: פריד, ע., רבין, א., שרון-זיסר, ש. עמ': 53-88.

קוד האתיקה המקצועית של הפסיכולוגים בישראל, מהדורה 2004.

רייכר-עתיר, ר., (2006), הרשומה הרפואית, פסיכו- אקטואליה, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, גיליון אוקטובר 2006, עמ' 40-48.

Pope, S.K., Vasquez, M.J.T, (2011), Informed consent and informed refusal; Confidentiality in Ethics in Psychotherapy and Consulting. Joen Wiley & Sons, Inc. Hoboken, New-Jersey, pp: 171 – 178; 277 – 291.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רייכר-עתיר, ר. (2013). המטפל, המטופל והתיעוד – רשומה-פסיכולוגית ותרשומת אישית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2910

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ברכה הדרברכה הדר25/1/2013

מאמר מצוין. רבקה, תודה על המאמר שהבהיר לי דברים שלא היו ברורים עד כה, ועוד בצורה מעניינת
ברכה הדר