פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

גינוסר שלי / גינוסר שלנו? - הרהורים בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים

מדי שנה מצמצם מספר המשתתפים בכנס הפסיכולוגים הקליניים השנתי המתקיים בגינוסר. דינה מסתאי, שפקדה את הכנס גם השנה, משתפת בחווייתה האישית ותוהה על משמעותו של הכנס עבור קהילת הפסיכולוגים הקליניים, כמו גם על משמעותם של אחוזי ההשתתפות הנמוכים. האם הפסיכולוגים הקליניים מוכנים לוותר על המפגש המקצועי הרחב ועל השיח הקהילתי?

דעות | 13/6/2013 | 16,192

תגיות:

 

גינוסר שלי / גינוסר שלנו?

הרהורים בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים בקיבוץ גינוסר

מאת דינה מסתאי

 

כנס הפסיכולוגים הקליניים השנתי התקיים ב - 3 ליוני בקיבוץ גינוסר. 

 

הכנס השנתי של הפסיכולוגים הקליניים שמתקיים מזה שנים רבות בגינוסר, לחוף הכנרת, הינו כנס מקצועי המאפשר מפגש יחודי רב-דורי בין פסיכולוגים קליניים, בשלבים שונים של הכשרתם המקצועית, במסגרת של סדנאות חוויתיות, דינמיות או עיוניות. העבודה הרציפה בקבוצות קטנות (עד 12 אנשים) מאפשרת הכרות מעמיקה ומשמעותית עם אנשי מקצוע מכול רחבי הארץ ומאסכולות טיפוליות שונות. גם המפגש הרחב יותר, בהפסקות, בארוחות, על שפת הכנרת ובערבים, הינו מפגש משמעותי, בלתי אמצעי, המאפשר דיאלוג פורה שכמעט לא מתאפשר בשום מסגרת אחרת. לאורך כל חיי המקצועיים ובאופן רציף, אני עובדת במסגרת הפסיכולוגיה הציבורית - החל מהימים בהם הייתי פרקטיקנטית ועד היום כשאני מדריכה בכירה וראש צוות. אולי משום כך, הההכרה בחשיבות המפגש הרב מקצועי והקשר בין עמיתים היא כמעט מובנת מאליה עבורי, שכן תפיסת העולם שלי לגבי המקצוע הינה מערכתית וחברתית וחורגת מהעבודה האינדיוידואלית בתוך חדר הטיפול. מאותן הסיבות אני יוצאת לכנסים בגינוסר מזה שנים ומאמינה מאוד בחשיבות ההתכנסות הזו.

השנה, לראשונה, לקחתי חלק פעיל, גם אם מצומצם בארגון הכנס. העמדה החדשה אפשרה לי התבוננות אחרת, מעט רחבה וקולקטיבית יותר לגבי המשמעות של 'גינוסר'. התבוננות שהובילה גם לחוויה אישית קצת אחרת.

 

אחזור רגע לתיאור חוויותי בכנס בעבר - עד לשנה זו, 'גינוסר' היה עבורי מקום מיוחד מאוד, בו יכולתי להשיל מעליי את תפקודיי ההוריים בכול החזיתות, המשפחתית, המקצועית והאישית ולחזור לרגע להיות ילדה, במובן העמוק של המילה. הכנס השנתי אפשר לי לשהות במקום יפה, בו הטבע עדיין נוכח ולא חסום ומושחת , עם אחרים כשותפים לחוויה ולקבל רשות מלאה להשתמש בכל המרחב הפוטנציאלי הזה ולשחק. פשוט לשחק. להתרגש, לגעת, להתחבר לכמיהות נשכחות, לרקוד, לשחות, לאכול, לדבר, להרגיש לבד, להרגיש ביחד, להיות שונה וכמו כולם - כול מה שמתאפשר בגן המשחקים הקסום הזה. להתרחק מהיומיום, להתנתק לרגע , ולהתקרב אל עצמי. אל הגרעין. אל העצמי האמיתי. לעבוד באופן משמעותי ואמיץ עם קבוצה מבוקר עד ערב ולאפשר לגעת בחלקי הנפש , במרחב מקצועי ובטוח, בכלים שונים, תוך קבלת ההדהוד של האחרים והקול הקבוצתי.

לאורך השנים זו הייתה עבורי חוויה מקדמת מאוד מבחינה אישיותית ומקצועית גם יחד. מהמקום הזה, המשחקי, המשותף, חשתי שאני יכולה לחזור למציאות כשאני מלאה בחוויות טובות וכן בתובנות מעשירות. תענוג אמיתי. לגוף ולנפש. מדי שנה, כשחזרתי מן הכנס אל שגרת החיים והעבודה, הרגשתי שאני חוזרת מודעת ובוגרת יותר, כאדם וגם כמטפלת, תחושות שהתאפשרו דווקא מתוך החוויה הכל-כך ראשונית שמתאפשרת שם.

מדי שנה פיללתי, שהסטינג המיטיב הזה יישאר בדיוק כפי שהוא. למרות שבחיים האמיתיים איני צעירה ואני בעמדה מקצועית בכירה יותר, נמנעתי מלחשוב על הצטרפות למעגל המנחים, שנחוו בעיניי כהורים נדיבים שמאפשרים לנו לחוות את כל זאת, אך לא ברור עד כמה הם בעצמם זוכים לחוויה היחודית הזו.

השנה, אולי דרך ההבשלה והבגרות שלא ניתן להלחם בה עוד ואולי בשל רגשות עמוקים של הכרת תודה על מה שהתאפשר לי עד כה, הרגשתי שאיני יכולה עוד להמנע מלהשתתף ולסייע, ולו במעט, בארגון הכנס. ידעתי שיש מספר מצומצם של אנשי מקצוע ובראשם מר יוסי זלץ שעושים עבודה התנדבותית מאומצת כדי לקיים את המפעל החשוב הזה בכל שנה והצטרפתי הפעם למאמץ המשותף- מדיונים לגבי פתיחת סדנאות חדשות ועד ארגון של התוכנית התרבותית בערבים, התייעצויות לוגיסטיות וקליניות למיניהן ותקשורת עם כל הנוגעים בדבר. הרגשתי שעצם ההשתתפות בתהליך, לא משאירה את העוסקים במלאכה זו במשך שנים לבד ומונעת את הפיכתו של הכנס לפרויקט של אדם אחד. שינוי העמדה ושינוי נקודת המבט שמגיע איתו, הובילו לתהליך של התפכחות מסוימת בנוגע לכנס – מעבר מהתרכזות בחוויה הכל-כך אישית שלי לראייה רחבה יותר של המתרחש ומחשבות שעלו לי בעקבותיה, אבקש להציג.

 

כמו בשנתיים האחרונות, הכנס השנה היה מצומצם מאוד מבחינת המשתתפים שלו - כ-130 איש נרשמו לכנס כאשר אוכלוסיית הפסיכולוגים הקליניים מונה בסביבות 5,000 אנשי מקצוע. בעבר היו מגיעים לכנס מדי שנה 250-300 איש, מספר שגם הוא מהווה אחוז קטן למדי מתוך אוכלוסיית הפסיכולוגיים הקליניים הכללית. אחוזי ההשתתפות הנמוכים בולטים בעיקר בהשוואה לאחוזי ההשתתפות הגבוהים יחסית בכנסים של חטיבות ומקצועות מקבילים – כנסים של הפסיכולוגיים ההתפתחותיים והחינוכיים למשל, או של העובדים הסוציאלים. למעשה, במידה ומגמת ההצטמצמות תמשך, הכנס בגינוסר ימצא בשנים הקרובות בסכנת הכחדה מבחינה כלכלית.

לאור שינויים אלה ומספר המשתתפים המצומצם כל כך, עלו בי תהיות, שאלות ולראשונה גם רגשות של אכזבה ותסכול. מנקודת המבט האחרת הזו, שהתאפשרה לי השנה בשל היותי חלק מהצוות המארגן, חוויתי באופן ישיר מאוד את הפער הקיים בין המשאלה המבוטאת בעצם קיומו של הכנס, לבין היכולת לממש אותה. בין הפידבקים הנשמעים על חוויות מעצימות ומעמיקות שהתרחשו בכנס, לבין ההחלטה הפרקטית אם להגיע לכנס פעם נוספת. בין ההכרה בחשיבות של המרחב הזה לבין ההתגייסות לשמירה עליו . בין הכמיהה לבין המעשה עצמו.

חשתי תיסכול מהקהילה המקצועית שלי, המתחפרת בחדרי הטיפול הנוחים והספונים היטב, ונמנעת מלקיחת כל אחריות קולקטיבית חברתית. חשתי אכזבה שחברי הקהילה אליה אני משתייכת אינם אמיצים מספיק בכדי לצאת מאיזור הנוחות שלהם ולהפגש יחד במקום בו נדרשת חשיפה מסוימת, דיאלוג ומגע. נזכרתי בדיאלוג המורכב שהתנוסס מעל דפי עיתון הארץ ובאקדמיה בין פרופסור אווה אילוז לבין הפסיכולוגים, על רקע המחאה החברתית. עד כמה היה קשה לנו לקבל את טענותיה ועד כמה הדפנו אותן. אולי כן היה צריך להטות אוזן לפחות לחלקים מתוך דבריה, בהם התייחסה להיעדרותם של הפסיכולוגים מכל מה שנוגע לאחריות קולקטיבית וחברתית, להעדר הדיאלוג הציבורי והחברתי, לצד התרכזות בעבודה מאוד אישית המתעלמת ממגמות חברתיות נרחבות והשפעתן על הפרט . תהיתי לעצמי כיצד אנו, בתור אנשי מקצוע שלוקחים אחריות על נפש האדם ואמורים לסייע לו בפתרון בעיותיו, לא מרימים את מבטינו, על מנת לסקור את האופק ומוותרים על השיח בינינו כקולקטיב. מוותרים על המפגש, על ההפריה ההדדית, על הלמידה וההתבוננות.

בכנסים סקטוריאליים אחרים של פסיכולוגים ואנשי טיפול מתאפשרים מפגשים חלקיים בלבד. ישנם ימי עיון לאנליטיקאים כאלה או אחרים, לאנשי מחקר ואקדמיה, לעוסקים בטיפול התנהגותי, למטפלים המשלבים תורות מזרחיות וטיפול, ועוד רבים אחרים, אך אין כנס אליו מוזמנים כולם. פשוט כולם. כל מי שבמקצועו הוא פסיכולוג קליני. זהו בעייני אחד ממאפייניו הייחודיים והמשמעותיים של הכנס בגינוסר. לעניות דעתי הכנס הזה לא אמור רק לאפשר חוויה יחודית אישית לכול אחד ממשתתפיו , אלא להוות מקום מפגש לשיח, ליצירת מגמות התחדשות, למחשבה על סימפטומים קולקטיבים שקיימים בחברה ועל האופן שאנו מתייחסים אליהם. אני תוהה כיצד רובינו מוותרים על כך? איפה טעינו? מה אפשר לעשות כדי שיהיה שינוי?

אני עובדת שנים רבות במסגרת בריאות הנפש ,מאמינה בכול ליבי בפסיכולוגיה הציבורית מתוך ראיה חברתית, קולקטיבית ורב תרבותית ופועלת להנגשת אפשרות הטיפול לכל שכבות האוכולוסיה. לצידי עובדים מעל 30 אנשי מקצוע, רובם פסיכולוגים שמסורים גם הם לעבודה הציבורית, ולמרות זאת, אני היחידה שיוצאת לכנס. איני מצליחה להבין מדוע. האם זה לא חשוב לפגוש אנשי מקצוע אחרים, ממקומות שונים בארץ, לדבר, ליצור קשר, לדון ואולי ליצור מגמות חדשות?

בעבודת היום-יום בשטח קיימת תחושה של פרגמנטציה . כפסיכולוגים קליניים אנו מדברים בשפות מקצועיות שונות, מפתחים אג'נדות משלנו, מתעמקים בכיוונים המקצועיים הקרובים לליבנו והופכים להיות מומחים לטיפול כזה או אחר. אלא שלצד המגמה החיובית הזו של הצמיחה וההתפתחות ההטרוגנית והרב תחומית שלנו כאנשי טיפול, קיימת הזנחה של השיח המשותף, הציבורי - שיח של האחריות הדדית על תחום בריאות הנפש בישראל. יש בעייני מעט מדי מפגשים בין תחומיים, בין איזורים ובין אסכולות מקצועיות שונות. באופן אישי אני חשה שהמפגשים שלי עם אנשי מקצוע בכנסים לאורך השנים, הפרו אותי מאוד מבחינה מקצועית ואיפשרו לי לקבל רעיונות ולפתח פרוייקטים ייחודים במרפאה בה אני עובדת, מתןך ההשראה וההכרות עם עבודתם של פסיכולוגים קליניים אחרים במקומות שונים בארץ.

 

אז מדוע פסיכולוגים נמנעים מלהגיע ל'גינוסר'? ההתרשמות שלי היא כי המתמחים עסוקים בעיקר השרדות ובהתכוננות לבחינה ונראה כאילו בתהליך ההכשרה הארוך הזה שהם עוברים אין מקום להתבוננות רחבה יותר על המקצוע ועל ה'פילוסופיה' של הטיפול. יציאה לכנס נחשבת בבחינת "מותרות" לא רק בגין התשלום הכספי אלא מכיוון שהיא לא משרתת האופן ישיר את המטרות האופרטיביות בתהליך ההכשרה. בעייני זוהי טעות להתייחס לכך באופן לינארי ופשטני. דווקא בתהליך קשה ומגייע מעין זה שהוא תובעני מבחינה נפשית ואינטלקטואלית, חשוב ביותר לאפשר לעצמך מדי פעם לקחת פסק זמן של הפוגה מהמרוץ , בכדי לבדוק מה ההרגשה, למצוא מחדש את העצמי, לראות אם הדרך אכן נכונה עבורי, לנשום. על האפשרות הזו רבים מהמתמחים מוותרים. לעומתם אנחנו, הוותיקים יותר, שכבר סיימנו תהליכי הכשרה כאלה ואחרים, עדיין לא תמיד מוכנים להשתתף ולהתערבב ולהחשף ולוותר, ולו לזמן קצר, על התפקיד ההורי, על כורסת המטפל הנוחה. רבים מאיתנו מרגישים שכמשתתפים אנו כבר לא מתאימים מכיוון שזה ל"צעירים" וכמנחים- לא כולם מוכנים לקחת את האחריות, להתנדב להנחות ולעמוד במשימה המורכבת הזו. כשהמתמחים, המדריכים והמומחים הותיקים נמנעים מלהגיע, מי נשאר? הרי גם מפגש סדנאי, של מדריך עם אנשי מקצוע אחרים, בשלבים מקצועיים שונים, יכול להיות מרתק ומפרה ביותר . אפשר לשמוע קולות, להבין מגמות ולקדם את יכולת ההנחיה וההדרכה. אני תוהה איך אפשר להכשיר אנשי מקצוע מבלי להרגיש מחויבות וקשר לארגון המקצועי, לקולקטיב.האם זה לא חלק מהותי מהדרכה, מההכשרה המקצועית?

'גינוסר' בעייני לא מייצג רק "כיף" לצעירים, וריקודים, וליבידו ואפשרות לרגרסיה. זו התבוננות חד ממדית, שיטחית ביותר ולא ממש מדויקת. דווקא אנחנו, כמדריכים, יכולים לא רק להנהיג את הכנס אלא גם לקבל בו ולהתרם ממנו. אם נשתמש במאטפורה של משפחה, כיום , בחוויה שלי, כול אחד ספון בחדרו עם מה שמעניין אותו, ויש ויתור על הישיבה בצוותא בסלון, על טיול משפחתי משותף, כן זה לפעמים דורש מאמץ מסוים, אך האם זה לא מה שהיינו ממליצים לכל משפחה?

 

כפי שציינתי בתחילת הרשימה, הגעתי השנה לכנס ברגשות מעורבים. מחד, מתרגשת כמו ילדה קטנה, לקראת המרחב הפוטנציאלי והמאפשר שחיכה לי בימים הללו. שעצם המחשבה על כך מילאה אותי בשמחה, ואכן , גם הפעם, כמו תמיד, הציפיות התגשמו במלואן ואף יותר מזה. העבודה הרגשית והנפשית בסדנא הייתה משמעותית ,אמיצה ומקצועית ביותר. נותרתי עם הרבה חומר לעבודה ולעיבוד ברבדים שונים. חזרתי מלאה ומוזנת מבחינה מקצועית ואישית. האפשרות להכרות מעמיקה ומשמעותית עם משתתפי הסדנא שלי, פסיכולוגים קלינים ואנשים מיוחדים מכל חלקי הארץהייתה מתנה גדולה עבורי. הנתינה ההדדית, המחשבות, החיבור הרגשי, החשיפה של קונפליקטים והניסיון המשותף כקבוצה לייצר תנועה ואפשרות לשינוי, התאפשרה בסדנא האינטנסיבית שהתקיימה לאורך הימים הללו . ומעבר לכך, השהייה בתוך המרחב הפיזי הקסום- של נוף הרים וכנרת מלאה טובלת בירק, השחייה המזככת במקווה מים טיבעי , הארוחות המזינות, התוכניות בערבים והאפשרות של ריקוד משותף, כול אלה, הפכו את החוויה לשלמה וטובה עוד יותר.

לצד החוויות הטובות, אני מוצאת עצמי עדיין תוהה, ברמה קולקטיבית יותר- מי אנחנו? האם אנחנו באמת קבוצה מקצועית עם מטרות משותפות ואחריות משותפת? לאיזה ארגון מקצועי אני משתייכת ומה המשמעות של כך? ולמה כל-כך מעטים מתוכינו מוכנים להפגש ולהיות עסוקים יחד בשאלות הללו?

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מסתאי, ד. (2013). גינוסר שלי / גינוסר שלנו? - הרהורים בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2985

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ברכה הדרברכה הדר22/6/2013

במחשבה שניה. שלום דינה,

נראה לי שאני מגיבה בהצתה מאוחרת, אבל רק עכשיו קראתי מה שכתבת. אכן העלית שאלה חשובה. מבחינתי היא רלבנטית כי היא גרמה לי שוב לחשוב למה הפסקתי לרצות להנחות סדנאות בגנוסר.
הנחיתי סדנאות שעוסקות בחיבור של הגוף והנפש (שזו הזהות המקצועית שלי) ומצאתי שהפסיכולוגים 'רעבים' להתיחסות לגוף והרבה מהם סובלים מהישיבה האינסופית בכורסה. הסדנאות שהנחיתי היו מוצלחות וקיבלו משובים מצוינים. יחד עם זאת לא ראיתי המשך של התעניניות (מצד אלה שהשתתפו בסדנאות) באפשרויות החיבור של גוף-נפש. גם אני חשבתי שהפסיכולוגים הקליניים נתונים בכבלים המציאותיים של הצורך בהתמחות - צורך בהשרדות. היה לזה ביטוי נוסף בפאן של הצורך בהשרדות של ארגון הפסיכולוגים הקליניים. לפני כמה שנים נערך יום עיון בנושא נוכחות הגוף בפסיכותרפיה. למרות שזה הנושא שלי ומאמר ארוך שכתבתי על השפעת הבושה על נוכחות הגוף בטיפול התפרסם בשיחות, ולמרות השנים שנידבתי מזמני בכנס גנוסר, אף אחד לא פנה אלי והציע לי לתת הרצאה. זה היווה בשבילי הוכחה נוספת שאין אימפקט למה שאני עושה, ו'הוציא לי את הרוח מהמפרשים'.
אני מגיבה בכנות למה שכתבת בכנות ובדם ליבך. יש לי רצון להשפיע על הפסיכולוגים הקליניים בהתיחסות למימד הגופני בטיפול.
אשמח למחשבה שניה ודיבור
ברכה

בנימין ספירבנימין ספיר21/6/2013

לשאלתך. ההשתתפות של 2% מתוך בעלי המקצוע בכנס המקצועי מעידה כ100 עדים שהחתירה המתמדת לחוסר רלבנטיות של הפסיכולוגים הקלניים קרובה מאוד להגיע ליעדה.
קבוצה מקצועית ללא מטרות ועם מעט מאוד אחריות כלפי היעוד שלה באוכלוסיה.

יאיר הלליאיר הלל18/6/2013

מחשבות בע"מ - גינוסר שלי ושלנו. דינה היקרה וכולם,
קראתי מספר פעמים את מה שכתבת בעושר וגם בעומס. הזדהיתי עם דברים רבים.
אני לא בטוח שאפשר לכרוך את נושא המעורבות והאחריות החברתית של הפסיכולוגים הקליניים עם הכנס בגינוסר. כמו בנושאים רבים יש התפלגות (אולי נורמלית?) בנושא של האחריות החברתית ויש פסיכולוגים קליניים שיותר מעורבים וזה בדמם, ויש כאלה שיותר ספונים.
יחד עם זאת, הכנס עבורי הוא חוויה עשירה ומיוחדת (מצטרף לרועי בנושא הכיף) בסדנאות המגוונות והמיוחדות, במפגשים האישיים המיוחדים, עם אנשים שמדברים לרוב את השפה בה אני חושב. וכמובן הכנרת הביחד והריקודים.
הרבה פעמים אני עסוק במתח בין ה'חיים הרגילים' ו'החיים הפסיכולוגיים'. מעניין שדווקא בגינוסר, יחד עם כל הפסיכולוגים, אני מצליח להיות פחות פסיכולוג ויותר רגיל. בשבילי זו חוויה מיוחדת ומרעננת.
כמוך, אני חושש מאוד מדעיכה של הכנס, בהחלט בהיבט הכלכלי הפרקטי - פחות מדי משתתפים יפחית את האפשרות הכלכלית לקיימו.
ידוע לי שיש להרבה עמיתים חששות מהכנס, ולא לכולם זה מתאים בשלב זה או אחר (היו שנים שלא הצלחתי להגיע). ואני מקווה שזה ימשך לפחות כמו עד עכשיו.
יאיר

רועי סמנהרועי סמנה17/6/2013

מצטרף לממליצים. הכנס בגינוסר בהחלט עשוי להיות תובעני (כלכלית, משפחתית, רגשית...) אבל הוא בוודאות חוויה מעצימה, מפתחת, מקרבת אדם לעצמו ולזולת (ובל נשכח: גם כיפית במידה בלתי רגילה) שחבל שלא לעשות את המאמץ ולהגיע. מקווה לראות יותר פסיכולוגים, צעירים ומבוגרים, בשנה הבאה...

רועי

אילה אילוזאילה אילוז17/6/2013

כדאי. הכנס בגינוסר, שאליו אני באה שנים רבות כל שנה, הוא הזדמנות. הזדמנות להתנתקות מחובות היומיום, הזדמנות למפגש מחודש עם עצמי. הזדמנות למפגש עם אחרים. הזדמנות לשיר. הזדמנות לרקוד. הזדמנות לראות שכאבים ישנים עדיין פועמים בי גם אם נדמה לי שנרפאו, וגם איזו דרך עשיתי עם השנים בהתמודדות איתם. זהו מפגש עם עם רגשות בדידות ועם רגעי יחד, ואפשרות לחזור ולהיות במגע עם חלקים ילדיים, התבגרותיים ובוגרים, הנמצאים בתוכנו. הזדמנות יקרה.
כל שנה, בשבוע הראשון או השני של יוני, משני בצהריים עד חמישי בצהריים, בנוף הנפלא של גנוסר. אפשר לברר באפריל אם יצאה כבר חוברת הכנס. אולי ניפגש בפעם הבאה.

שרית מרדכישרית מרדכי16/6/2013

פשוט חוסר ידע. חבל מאד שהכנס הולך ודועך מידיי שנה בגלל חוסר ידע. מחד אומר ערן שלא שמע על הכנס, ומאידך לפי מגיבים אחרים פשוט לא יודעים מה מהותו של הכנס. כנראה שלגנוסר יצא שם של מקום רק של סדנאות דינמיות חודרות קרביים, בעוד שאלו רק חלק מהסדנאות. יש גם סדנאות לימודיות, חויתיות ומגוונות מאד (אפשר לראות לדוגמא את הסדנאות שהוצעו השנה, כבכל שנה). כשאני נסעתי לגנוסר בפעם הראשונה לפני כ-16 שנה, הייתי מתמחה צעירה בבית-חולים, ויצאנו לכנס 11 פסיכולוגים בצוות, צעירים ומבוגרים, וגם משרד הבריאות ממן כ-80% מעלות הכנס. אני לא יודעת למה המצב כיום כל כך שונה, וחלק מהאנשים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים ברמה המקצועית וברמה האישית.
ולמבוגרים יותר שבינינו - יש לנו קבוצה קטנה ואיכותית של 'נוסעים מתמידים' שנהנים מאד להיפגש כל שנה ולחוות חויות חדשות.

אלינער פרדסאלינער פרדס16/6/2013

לא צריך לחכות לגינוסר.... תודה על הנקודות המשמעותיות שחידדת- בעניין המחיר של הפרגמנטציה,
חשיבות ההיכרות עם עבודתם של פסיכולוגים קליניים אחרים במקומות שונים בארץ
וההזמנה לשיח המשותף שמאפשר פיתוח רעיונות ופרויקטים ייחודיים.

'הרבה מן החשיבה היצירתית ביותר...מקורה...בקבוצת עמיתים המשפיעים איש על צמיחתו של רעהו ומפלסים לה דרך, כך שמקורו המדויק של כל רעיון ייחודי חדש הוא בקבוצה ולא באינדיבידואל כלשהו..' (עמ' 195 בספר 'המפגש' מאת לו ארון, שאני נהנית עכשיו מתרגומו לעברית) .

הטיעונים שהעלית רלבנטיים בעיניי הרבה מעבר לשאלת ההשתתפות בכנס.
אני מזדהה גם עם מה שכתבת (ואיך שכתבת) על תפיסת עולם מערכתית וחברתית החורגת מהעבודה בחדר הטיפול.

מצטרפת לקריאה שלך להרים את מבטינו ולהרחיב את האופק .

לא צריך לחכות לגינוסר הבא!

יששכר עשתיששכר עשת15/6/2013

מגוון אפשרויות. אל יאוש

ממה שאני רואה ושומע מסקציות אחרות הכנסים נפתחו בשנים האחרונות לנושאים מגוונים:
א. סדנאות מעשיות המאפשרות לקחת משהו פרקטי ליום יום.
ב. סדנאות הנושקות לעולמות נוספים כדי לאפשר ביום יום לנהל דיאלוג עם גישות חדשות.
ג. סדנאות הפותחות את עולם המטפל לעולמות טיפול נוספים המאפשרים לו פסיכותרפיה אינטגרטיבית יותר.

אני מאמין שמגוון כזה של סדנאות יביא את הצעירים המחפשים את הפרקטיקה של היום יום ואת הוותיקים המחפשים להעשיר את עולמם בגישות נוספות.

ועוד עניין. הפירסום לכנס דל ומצומצם. יש היום אפשרויות פרסום חינמיות ברחבי האינטרנט. חשוב להפיץ את הכנס גם במקומות שאינם ישירים למקצוע, פסיכולוגים רבים מחוברים למאגרי מידע בתחומים לא קליניים. יש אפשרות להציג כתבות לפני ואחרי הכנס בעיתונים אינטרנטיים. יש אפשרות להפיץ את הכנס דרך דואר אלקטרוני. שימוש במדיה זו יאפשר חשיפה גדולה יותר.

והנה דוגמה. הכנס הסתיים. לא נכתבו והופצו במדיה סיכומים של הסדנאות. סיכומים אלו מעוררים סקרנות ומעודדים הרשמה.

אבל ישנם גם לא מעט בעלי מקצוע צנועים יותר המסתפקים בעולמם, אלו פחות יגיעו לכנס משום שכבר מיצו את מה שהכנס יכול לתת.

בתודה למארגנים על ההתנדבות וההשקעה.
בתקווה למפגש עם עולמות חדשים.

יששכר עשת

אייל שדהאייל שדה14/6/2013

הרהורי גינוסר. זה יותר מעשור שאני חלק מהשדה הפסיכואנליטי. בכל שנה הם מגיעים: הרהורי גינוסר. הנה כמה מהם: האם אני יכול לעזוב הכל, את המשפחה, המטופלים, דרישות היומיום, למשך כמעט שבוע ימים, ולהקדיש את עצמי לכנס? האם אני יכול להרשות לעצמי את העלות הכספית הכרוכה בכך? ואת ההפסד הכספי בלקיחת שבוע חופש? ושוב עולים וצפים רגשות האשם להיעלם לשבוע מהקליניקה, ומהמשפחה ומהמחויבויות האחרות...

מנגד עולות כל אותן מחשבות אשר העלת כאן, כמה חשוב הביחד הקהילתי, רב השיח בתוך השדה וגם השמעת קול ציבורי על סוגיות חברתיות כל כך כאובות במדינה וחברה חולות כל כך כמו זו שאנו חיים בה. כמה כואב שהפסיכולוגים אכן ספונים בקליניקות שלהם, מנותקים ושותקים. אני כותב על כך בבלוג שלי, והייתי קצת פעיל בהתארגנויות המעטות של הפסיכולוגים הקליניים לאורך השנים (למשל בנושא הרפורמה בבריאות הנפש, או בועד המתמחים).

אך עוברת שנה ושוב הרהורי גינוסר מגיעים עם המיילים הראשונים, ושוב השוטף והיומיום מכריעים. זה יותר משש שנים לא העזתי לקחת חופש של שבוע רצוף. לא כלכלית ולא טיפולית. כמתמחה אין על מה לדבר, כמומחה צעיר כנ'ל. וכיום, כבעל קליניקה פעילה, עדיין הבנק לוחץ והמחויבות למטופלים לא פחות.

האם יש מסקנה מדברי? לי לא. אלה הרהורים, אסוציאציות חופשיות. דברים שקורים לי במהלך השנים, שאולי יכולים להסביר מדוע אני לא מגיע לגינוסר. אולי גם יכולים להעיד משהו על החברה המטורפת שאנו חיים בה.

ואולי אני טועה. אולי משהו בדרך שבה אני חושב הוא פשוט לא נכון.

עירית פזעירית פז14/6/2013

טוב בסדר, שכנעתם. הכתבה עשתה לי חשק רב לטבול שוב את כפות רגליי במי הכנרת ובמעמקי הנפש שהקבוצות של גינוסר מגיעות אליהם.
לשאלות הכתבה - הייתי בכנס בערד, בנהרייה, ברמות ובגינוסר - סה'כ לא מעט פעמים. הכל כפי שתואר, ובאמת מעניין לשמוע על הירידה בהשתתפות. מצד בני הדור המבוגר אני משערת שזה קשור למיצוי, לחשש להיראות 'פתטי' הן בקבוצות והן על רחבת הריקודים, למחויבויות אחרות וחופשות מסוג אחר שבהן מתנתקים מהעבודה ולא מתחפרים בה עוד. אבל אם איריס רילוב היתה ונהנתה, אז אני שקטה, שמרשים לבני גילנו להכנס.
טוב. לשנה הבאה בגינוסר הירוקה.
עירית פז

מרום גוריןמרום גורין14/6/2013

רגרסיה זו תנועה נפשית מאיימת ומפחידה.

יובל נוסיובל נוס14/6/2013

חותם על כל מילה. גם בתיאור האותנטי של החוויה וגם בניתוח המצב הכללי. גינוסר הוא חוויה אישית ומקצועית חסרת תחליף מבחינתי, ואין לי ספק שאגיע גם בשנה הבאה.
חשוב לי להוסיף, כפי שכבר צוין כאן, יש לכנס בעיה של שיווק במובן הכי קונקרטי - המידע על הכנס לא מגיע בזמן, אם בכלל, לחלק ניכר מהמקומות הציבוריים (ופסיכולוגים שלא עובדים במקומות ציבוריים, אני מתאר לעצמי שחייבים לצוד אקטיבית מידע על הכנס בכדי להגיע אליו).
לראשונה נפתח השנה עמוד לכנס בפייסבוק, צעד מבורך בלי ספק, אך ללא פעילות אקטיבית להפצתו, נראה כי הוא הגיע לאחוז קטן מאוד מבעלי העניין הפוטנציאליים.

ערן כץערן כץ14/6/2013

גם עניין של יחסי ציבור. אני חושב שחלק מהנושא של אי-ההגעה קשור, כמובן, ליחסי ציבור. אני יכול לומר שכמתמחה בשנה השניה בכלל לא היה לי מושג שיש גינוסר, ומתי יש ולמה ואיך נרשמים. אני זוכר שבפרקטיקום שמעתי על זה אבל אחר כך לא. במרפאה לא דיברו איתנו על זה, לא שמעתי על מישהו שהולך. מארגני הכנס צריכים לחשוב גם על זה, איך מגיעים לכמה שיותר אנשים מספיק זמן מראש (דרך האתר הזה ואחרים, דרך רשימות תפוצה וכן הלאה)

עמי פרגו גופרעמי פרגו גופר13/6/2013

גנוסר דינה מסתאי. התבוננות מרגשת רחבה עמוקה ובעקר מדויקת במרחב גנוסר כולל גם התהיות והשאלות?! גנוסר היא באמת הזדמנות נדירה לשלוב עבודה עצמית עמוקה עם 'כתות אמן' שמאפשרות לראות 'על חי' צורות שונות של עבודה
טפולית בתוך מרחב של שפה משותפת בשונהמלשמוע הרצאות על....זו הסיבה שאני כמובן 'שפוט' של גנוסר
תודה לך עד שנתת מילים גם לקול שלי מקווה להתראות בגנוסר הבא עמי פרגו גופר

שחף ביתןשחף ביתן13/6/2013

יחסי ציבור?. לדינה היקרה ולציבור הפסיכולוגים,
באמת לא ברור מדוע מתוך ציבור הפסיכולוגים הגדול בארץ מעטים כל כך בוחרים להגיע לכנס שהוא כל כך עבורנו, ושנותן לנו כל כך הרבה. אינני יודע מה קורה אצל 'הוותיקים'. אבל בסביבה שלי 'הצעירה' יותר אני נפגש הרבה פעמים בחשש, לחץ ופחד מ'גנוסר'. יצא לגנוסר שם של מקום מפחיד - אולי הסדנאות הדינאמיות, אולי הליבידו, היצרים והשחרור? אני באמת לא יודע ממה אנשים מפחדים, ומרגיש צער רב כשאני נפגש עם זה. לא ברור לי מה מקור יחסי הציבור הרעים של 'גנוסר'?
ובעיקר אני מרגיש שזה אבסורד, שכן זה בעצם פחד מעצמנו. מילא שיש כל כך הרבה דעות קדומות על פסיכולוגים באוכלוסיה, אבל בקרבנו אנו? מעבר לקשיים הטכניים, שהם רבים - המחיר, חופש מעבודה וממשפחה עם ילדים קטנים, - אני חושב שהפחד הזה מכריע, וכל כך חבל.
עבורי גינוסר הוא אחד המתנות של המקצוע שלנו. כן, זו חוויה אינטנסיבית, ולעיתים קשה, מציפה ולא פשוטה - אבל גם טיפול, ובזה אנחנו עוסקים, לא? זו חוויה מספקת בצורה בלתי רגילה, נותנת כוחות, מרעננת, מקום ליצירת קשרים אישיים ומקצועיים, למפגש עם אנשי מקצוע מקסימים, מעניינים ומאתגרים.
אני חושב שכנסי גינוסר שהשתתפתי בהם הן מאבני הדרך היותר משמעותיות בהתפתחות המקצועית והאישית שלי. תמיד נשארת לי תחושה של עוד, ואני תוהה למה רק פעם בשנה?
חבל כל כך שרבים אפילו לא מנסים, ושגינוסר נמצא בסכנה קיומית. זו חוויה ייחודית, שאני מרגיש שזכיתי שבאפשרותי להשתתף בה, ואני מודה על כך לכל המארגנים והמתאמצים מדי שנה. תודה רבה לכם!

שמואל פגירסקישמואל פגירסקי13/6/2013

היגיע הזמן לצאת מהכוך. דינה צודקת והגיע הזמן שאנו, ה 'וותיקים', נרים את הכפפה ונדחוף את הצעירים, והפחות 'צעירים' להגיע לכנס כדי לחלוק, להכיר, וללמוד אחד מהשני...חוויה של פעם בשנה!!!

שמואל פגירסקישמואל פגירסקי13/6/2013

היגיע הזמן לצאת מהכוך. דינה צודקת והגיע הזמן שאנו, ה 'וותיקים', נרים את הכפפה ונדחוף את הצעירים, והפחות 'צעירים' להגיע לכנס כדי לחלוק, להכיר, וללמוד אחד מהשני...חוויה של פעם בשנה!!!

איריס רילובאיריס רילוב12/6/2013

דברים חשובים. תודה דינה על דברייך. גם אני חזרתי מחוויה משמעותית ומעשירה בגינוסר, לשם נסעתי בין היתר על מנת לפגוש ולהכיר חברים למקצוע ולחוות הפריה הדדית. כמוך גם אני סבורה כי יש חשיבות רבה למעורבות שלנו בהקשר חברתי וקהילתי רחב. אני מסכימה גם עם הסיבות להשתתפות המצומצמת יחסית שמנית - קושי כלכלי ועומס יתר אצל הצעירים, קושי להיחשף אצל המבוגרים - וייחד עם זה תוהה אם אין סיבות נוספות - אולי תחושת מיצוי אצל אנשים שהיו מגיעים הרבה בעבר? אולי באמת הדימוי של סיטואציה רגרסיבית שהזכרת? לדעתי כדאי לערוך במהלך השנה הקרובה סקר בקרב הפסיכולוגים לגבי משאלותיהם והצעותיהם לכנסים הבאים. זה אולי יעורר אנשים שהיו פאסיביים עד כה למעורבות, ויאפשר התחדשות של הכנס השנתי בהתאם לצרכים.