פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

מלאכת אריגת הרעיונות: על כתב עת עברי לפסיכואנליזה

כתבות שטח | 3/6/2012 | 8,385

הגיליון השני של כתב העת "מארג" שנסקר כאן אכן מציג מארג של מאמרים בנושאים שונים: מאתיקה ועד לרוחניות בטיפול, פסיכואנליזה בספרות, מוזיקה בפסיכואנליזה ובטיפול, ואפילו בלשנות. הנושאים שלובים זה בזה, והרצף האסוציאטיבי מעורר רוח מחשבה קלה אך מורגשת שמשיט את הקוראת בנחת ממאמר אחד למשנהו. חוויית הקריאה יוצרת רצף בין המאמרים השונים, תשעה במספר, שרבים מהם יוצגו במסגרת סקירה זו.

 

מלאכת אריגת הרעיונות

על כתב עת עברי לפסיכואנליזה

מאת אורית גודקאר

 

סקירה אודות כרך ב' של מארג, כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה. הוצאת מאגנס, 2012.

 

העוסקים בטיפול הנפשי התחדשו בשנה האחרונה לא רק במבחר ספרים מתורגמים ומקוריים, אלא אף בכתב עת חדש, "מארג" שמו, כולו מוקדש לפסיכואנליזה בהיבטיה השונים היום. מארג יוצא לאור בהוצאת האוניברסיטה העברית, כיוזמה משותפת של מכונים ובתי ספר לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, על זרמיה השונים. לצד כתבי עת ממוקדים יותר, כגון "מקבץ" העוסק בטיפול קבוצתי, וכתב העת הוירטואלי החדש "מרחבים", זהו למעשה כתב העת המרכזי השני, לצד "שיחות" הוותיק. כלומר, בבת אחת הוכפלו הבמות העומדות לרשות כותבים וקוראים העוסקים בתחום.

הגיליון השני של כתב העת, היוצא אחת לשנה, אכן מציג מארג של מאמרים בנושאים שונים: מאתיקה ועד לרוחניות בטיפול, פסיכואנליזה בספרות, מוזיקה בפסיכואנליזה ובטיפול, ואפילו בלשנות. במסגרת סקירה זו יוצגו רוב המאמרים, אולם בשל קוצר היריעה לא ניתן יהיה להציג את כולם. חוויית הקריאה יוצרת רצף בין המאמרים והמחברים השונים, תשעה במספר. הנושאים שלובים זה בזה, והרצף האסוציאטיבי מעורר רוח מחשבה קלה אך מורגשת שמשיט את הקוראת בנחת ממאמר אחד למשנהו. המאמרים כולם מעשירים, מעוררי מחשבה ומאפשרים התחברות במישורים שונים לכתוב. ברוב המאמרים יש נגיעה בוינייטות טיפוליות ותיאור התלבטויות מחדרי הטיפול. תיאורים אלו הופכים את הקריאה לחוויה שאינה אינטלקטואלית בלבד, אלא אף רגשית ואנושית מאוד. ההזדמנות לשאוף מעט אוויר ממפגשים טיפוליים של מטפלים אחרים, מאפשרת תחושת מרחב פנימי וחשובה כמו אוויר לנשימה. מעניין עם זאת לציין כי המאמרים כולם נכתבו על ידי כותב יחיד, איש-איש והמסע האישי שלו. דווקא בכתב עת העוסק בקשר בין אנשים וביחסים בין אישיים, הכותבים יוצרים מעמדה של יחיד, ובמובן זה חסרה חוויה של יחד יצירתי.

שני מאמרים בקובץ מביאים התבוננות כמעט מילולית בשתי חוויות אנושיות יסודיות. בעקבות ספרו של פרויד "אבל ומלנכוליה" כותבת רינה לזר על התעתוע בבחינת המילים העבריות 'אֵבֶל' ו'אֲבָל'. על פי לזר, התמיהה המקופלת בשאלה "אבל למה?" מבטאת הלך רוח השורה בחוויית האבל, כפי שפרויד מבין אותה ומתאר אותה בספרו. דוק של מרירות, ללא מוצא, איזון או חמלה, כדבריה. בשאלה זו מקופלת גם הפגיעה בערך העצמי שנושא בחובו האובדן והשכול. לזר בוחנת עד כמה האָבֵל מעוניין בידיעת האֵבֶל, ועד כמה יש ניסיון לחסום את הדעת, להישאר במצב של אי השלמה, הנגזרת מאי הידיעה את עובדת האובדן. לזר מרחיבה את ההבחנה בין הטיפוסים השונים של נושאי חוויית האבל, וההשלכות של אופני ההתאבלות וההתייחסות לאובדן על חייהם: כדבריה: "המתאבל, המלנכולי והנוסטלגי מחיים עבר, משמרים זיכרונות, נאחזים בהם אף כי בצורה שונה. שלושתם מתעסקים במה שהיה, ב'היה או לא היה', בראשיתה של הווייתם... עיסוק במסד, ברקמת החיים של הבטחות, של מימוש ושל אכזבות, של הכרחי ושל רצוי, של אפשרי ושל מתממש". כמטפלת בילדים, לעתים קרובות בילדים פגועים, אני פוגשת פעמים רבות את האבל של ההורים על הפנטזיה של הילד שלא מומשה. המאמר מרחיב את טווח ההתבוננות על חוויית ההורות הזו, שבה גם לאי השלמה ואי ידיעה את העובדות יש לעתים כוח מניע ומחייה. מאידך, המרירות שבהשתקעות בשאלות של "אבל למה?", מכלה את כוחות ההתמודדות, ומסיטה את המוקד מהאובדן, מהצרכים של הילדים הפגועים אל האָבֵל עצמו ורגשותיו, הפגיעה בערך העצמי והכאב ש"לא מגיע לי".

המאמר השני שבמוקדו המילה בוחן את האפשרויות השונות לתרגם לעברית עכשווית את מושג ה-reverie של ביון. משה הלוי ספירו, שהוא גם עורכו של כתב העת, קובע גם הוא את נקודת ההתחלה בפרויד. העיסוק בתרגומים השונים של הטקסט הפרוידיאני, בו מוצג לראשונה הלך הרוח שביון פיתח והרחיב, הם נקודת הפתיחה להבנת מהות ה-reverie. מכיוון שמדובר בחקירה לא פשוטה גם לאחר עיון חוזר בכתביו של ביון, נדמה שהפרשנות החוזרת, החוקרת אל שורשיו של ה-reverie עוד בטרם נולד כמושג נפרד, מאירה מחדש את משמעותו, או לפחות את המשמעות שנותן לו הלוי ספירו כפרשן אחד מני רבים. בחקירה תלמודית כמעט של הניואנסים והקונוטציות הלשוניות-תרבותיות של המונחים בטקסטים של פרויד, הלוי ספירו מניח את המסד להמשך בחינת מושגיו של ביון – אך גם של טקסטים עבריים שונים. מהתנ"ך, דרך מדרשים ועד כותבי תקופת ההשכלה וראשית הציונות, הלוי בוחן אפשרויות מילוליות ופרשניות שונות, ומציע לבסוף את המילה שרעפים, שלהרגשתו משקפת בצורה המלאה ביותר את משמעות ה-reverie. ביון וכתביו הם פעמים רבות גן נעול לרבים וטובים, כשהבנה טובה יותר מתאפשרת דווקא כשקוראים את פרשניו. במאמר הנוכחי חוויית הקריאה נדמית כמו צלילה אל רבדים עמוקים, טקסטואליים אך גם ארכאיים ובעלי משמעות תרבותית, כאשר עצם החיפוש והלבטים מאפשרים העמקה בהבנה של ה-reverie כפעולה או מהות בטיפול. עם זאת, העיסוק הבלשני מותיר תחושה של חקירה אינטלקטואלית יותר, מעט מנותקת מההוויה של הקשר הבין-אישי בטיפול.

ממילים, אך טבעי ונכון לעבור למדיום לא מילולי, מוזיקה. אודליה חיטרון מציגה את היחסים הסבוכים והאמביוולנטיים בין הפסיכואנליזה, שהורתה בריפוי בדיבור, ובין תרפיה במוזיקה, המעניקה את כוח הריפוי, בחלקו לפחות, למוזיקה. ראשית, חיטרון סוקרת כיצד התייחסה הפסיכואנליזה למוזיקה בכלל, ולמוזיקה בטיפול בפרט. כנקודת התייחסות בחרה שלושה תיאורטיקנים: פרויד, האב המייסד, שנראה שאין מאמר שפוסח עליו בקובץ זה; ויניקוט, הראשון שפתח פתח ליצירתיות ככוח מניע בפני עצמה, ללא ההצדקה הדחפית שנתן לה פרויד, וקוהוט, שמסמל בעיניה של חיטרון פריצת דרך שלישית בהתייחסות אל המוזיקה. לטענתה, פסיכואנליטיקאים מוקדמים ראו במוזיקה יריבה, מתחרה על ההבנה המגולמת במילה, וגילו יחס חשדני כלפיה, בעוד שעם השנים הלכה תפיסה זו והשתנתה, וכיום יש למוזיקה מעמד של גורם משלים למילים.

ומהמילה הבודדת וניגונה אפשר לעבור לתחביר של משפט שלם: דנה אמיר מציעה התבוננות על "תחביר פסיכוטי" דווקא באנשים שאינם פסיכוטיים. אמיר, כמי ששואבת מכתביו של ביון, מנסה ליישם תובנות מהמפגש עם חולים פסיכוטיים ומנגנוני נפש השכיחים אצלם לטיפול באנשים שאינם פסיכוטיים, שחולקים מנגנונים דומים. בעקבות אולנייה, פסיכואנליטיקאית צרפתייה, משרטטת אמיר תהליך בו תינוק נולד לתוך מצב של אי-איווי, העדר עונג של האם מעצם הורתו. אולנייה טוענת כי האם מחפשת את העונג של היות שוב תינוקת לאמה היא, והאב אינו קיים במי שמייצג את החדש, הבלתי צפוי, המפריד בין האם לבת. בעוד כל היריון ולידה מכילים בתוכם גרעין של משאלה זו, במצבים פתולוגיים עוצמת המשאלה ל"גילוי עריות אם-בת" נרחבת עד כדי כך שלא ניתן להדחיקה, ולאם אין יכולת להכילה. נוכחות התינוק הממשי מהווה תזכורת מכאיבה למשאלה אסורה זו. כך מתחוללת התפתחות בה לאם אין עונג מתהליך גידול התינוק, ויתרה מזאת – האם מפעילה אלימות ראשונית בה היא כופה מחשבה, רגש או התנהגות על תינוקה באופן מוגזם. נוצר 'שיח דלוזיוני' בו האם מועלת בתפקידה כ'נושאת המילה' ומייצגת החוקים של העולם המציאותי, ביניהם, חוקי השפה והתחביר. מצב קריטי זה מחייב את התינוק להתגונן כמפני חומציות מעכלת-נפש, על ידי כינון אזורים פסיכוטיים בנפשו שיעזרו לו להכחיש חוויות אלו. נוצר מבנה נפשי שתפקידו לשמור על מקומה של האם כמיטיבה עבורו, בעוד שלמעשה הדמות האמהית היא מקור לסבל ומצוקה. במצבים מסוימים תהליך זה יוצר אזורים בנפש שאין להכיר בהם, או לדעת אותם, חללים בזיכרון והעדר יכולת לעבד חוויות גופניות ורגשיות שונות. עומק הפגיעה הנפשית תלוי ברוחבם ועומקם של אזורי נפש אלו, ובעומק השסע בין הקול (קולה של האם) ובין המובן (חומרי הנפש שיש להדחיקם). אמיר מתארת תהליך של יצירת "שפת כלאיים", כלשונה: "שפה הנוצרת כשבִּמקום ששפת האם תהיה מקום שמתוכו צומחת שפת התינוק היא אונסת את שפת התינוק וכופה עליו את האינטימיות שלה". גם תהליך זה מתואר כבעל פונקציה הגנתית, כניסיון נואש לשמור על גרעין עצמי חי וקיים; אולם כקוראת, כאם וכמטפלת, המילים של אמיר משאירות בעיקר תחושה של חלל בבטן ואימה. תחושה של מועקה מכבידה מציפה למקרא התיאורים במאמר, ומעוררת שאלות מכבידות על הקו המפריד בין האזור הפסיכוטי שבתוכנו והפסיכוזה כמחלה. האם יש בכוחו של מי מאתנו לאפשר את לידת העצמי מתוך האימה הזו, כמטפלים? וכהורים?

אולי כמענה לספקות מכרסמים אלו נרחיק אל חומרי נפש נוחים יותר לעיכול, אל עצמי חי, המסוגל לא לחוות עצמו רק כאובייקט אלא אף כסובייקט, כפי שמובא במאמרה של דיצה חננאל. חננאל מצביעה על הקשר בין חוויית הנִראוּת בטיפול ובין התרחבות העצמי, כשויניקוט משמש לה כמגדלור לאורו היא חוקרת תהליכים אלו. ויניקוט הוא תיאורטיקן אהוב במיוחד, אך גם מבלבל במיוחד. מחד גיסא, נסוך על כתביו קו של אופטימיות ואמונה באדם, והוא פונה בדיבור ישיר, לכאורה שווה לכל נפש. מאידך, כתיבתו מתאפיינת בדיאלקטיקה מורכבת, ניסוחיו עמומים ופרדוכסליים, והוא מציב רף גבוה מאוד – הן מבחינת הבנתו לעומקם של דברים, והן מבחינת התביעות למטפל. הנִראוּת עליה כותבת חננאל היא התחושה של אדם שהאחר רואה אותו, שמאפשרת לו לחוות את עצמיותו כקיימת. המבט מן החוץ מאפשר התבוננות עצמית פנימה, כפי שמובא מפי פיטר פונגי ומרי טרגט. חננאל מביאה מספר דוגמאות לסוגי נִראוּת אפשריים בטיפולים, ולגבולות היכולת של מטופלים לשאת נִראוּת מצד אחד, ונפרדות מן הצד האחר, כשני צדדים של אותה מטבע. הקריאה במאמר מאפשרת צלילה להתנסויות של "אני", "אתה", ו"אנחנו", המתחלפים תדיר בדיאלוג הטיפולי. הופעת ה"אנחנו" בקשר הטיפולי מבשרת קיומה של חוויה בין-סובייקטיבית, שאינה תמיד מובנת מאליה. ואם יש בחדר שני סובייקטים, הרי שקיים גם "השלישי הטיפולי". חננאל מצביעה על ריבוי התפיסות אודות מושג זה (בריטון, ארון, אוגדן ובנג'מין משמשים אותה כנציגים מרכזיים, אך יש בספרות התייחסויות נוספות), המייצגות למעשה מהויות נבדלות. לטענתה, רק חוויה מספקת של נִראוּת תביא להיווצרות השלישי בחדר, שיוכלל גם למציאות שמעבר לשעה הטיפולית.

אני מבקשת לסיים סקירה זו בהתייחסות למאמרה של חנה אולמן, הנוגע גם הוא בסוג הנוכחות הטיפולית שנוצרת במפגש הטיפולי, ובמגע (או בהעדרו) עם האחרוּת שבנו, והאחרוּת שבמטופלינו. אולמן נוגעת בכמה נקודות משמעותיות: מחד גיסא, אנו עסוקים בחלק נכבד מן המפגש הטיפולי בניסיון להתקרב לחוויית המטופל, לחוש אמפתיה והבנה עמוקה של נפשו, "לתאם תדרים", אם תרצו. מאידך, טוענת אולמן, יש לנו מקום משמעותי כאחרים ונבדלים מן המטופלים. בעיקר יש לאחרות זו חשיבות בשל התפקיד שניתן לנו לעתים להיות עדים, שיכולים להתבונן עם המטופלים על חוויותיהם ולתת להם תוקף מכוח העדות. למי שאינו מתבונן מן החוץ לא תיתכן אפשרות להיות עד. אולמן מצביעה על המתח הדיאלקטי בין שתי עמדות אלו, ועל הצורך לנוע ביניהן ולאפשר את סוג הנוכחות הנחוצה למטופל ברגע הנתון. מכאן נגזרת גם עמדה של כבוד כלפי סירוב להשתנות, היאחזות באחרות ובריחוק בקשר. במקרה הטיפולי שהיא מציגה אולמן מדגימה אומץ רב ובחינה עצמית נוקבת, בפני עצמה ובפני המטופל כאחד. כמי שרואה באמפתיה וביכולת להתמזגות כלי משמעותי לשינוי היה במאמר של אולמן עבורי משב רוח רענן ומעורר מחשבה שנייה (וגם יותר מכך) על העמדה הטיפולית. מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה, ומבינה מחדש רגעים משמעותיים לאור התובנות שזימן לי מאמר זה. אולמן מדגישה כי היא מציגה פרדוקס ולא קונפליקט, שאין כך הכרעה חד-משמעית, אלא מתח שיש לשאת ולנוע במרחב שבו. מבחינה זו אפשרה לי אולמן להיות במרחב הדיאלקטי שבין שתי תיאוריות (פסיכולוגיית העצמי והגישה ההתייחסותית) ולחוות את הדגשים המשמעותיים של כל אחת מבלי שאצטרך להכריע בין שתיהן. באופן דומה, עם סיום הקריאות בכתב העת נותרים בתוכי המילים והרעיונות הרבים, מחפשים את מקומם זה לצד זה, וזה ביחס לזה.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גודקאר, א. (2012). מלאכת אריגת הרעיונות: על כתב עת עברי לפסיכואנליזה. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2781

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.