פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

התאבדויות בצה"ל – מה מלמדים הנתונים?

מאמרים | 8/2/2013 | 14,202

לאחרונה עלה נושא ההתאבדויות בצה"ל לכותרות בעקבות פרסום נתונים שונים בעניין. במאמר זה מוצג אומדן לשיעורי ההתאבדות בצה"ל, ומוצגים התנאים המתודולוגים שאותם יש למלא לפני שמשווים אותם לשיעורי ההתאבדות באוכלוסייה הכללית. בהשוואה ראשונית מצא כותב המאמר כי שיעורי ההתאבדות בצה"ל גבוהים פי 1.7 מן השיעורים באוכלוסייה הכללית. כמו כן נדונות הנסיבות שבהן חיילים מתאבדים ודרך חשיבתו הייחודית של אדם השם קץ לחייו.

 

 

התאבדויות בצה"ל – מה מלמדים הנתונים?

ד"ר ישראל אורון (אוסטרֵיי)1

הקדמה

מפעם לפעם עולה לדיון הציבורי סוגיית ההתאבדות בצה"ל. לאחרונה, בעל יומן-רשת (בלוגר) העלה חשד שצה"ל אינו מפרסם את מלוא הנתונים של המתאבדים בשירות צבאי ושיתף את הציבור במסקנותיו שלו. כמו כן, התנועה לחופש המידע ביקשה מדובר צה"ל לפרט את גורמי המוות בקרב חיילים, כולל התאבדות, והנתונים הרשמיים משני העשורים האחרונים התפרסמו לבסוף בעיתונות הכתובה (כהן, 2012).

הדברים מלמדים כי הציבור מתעניין בנושא, וטוב שכך. ככלל, חובתו של הציבור לתת את הדעת על הנעשה במוסדות הממלכתיים ומתוך כך גם על הנעשה בצבא ועל דרכי תפקודו, לא רק לעניין התאבדויות. בד בבד, מאחר וצה"ל הוא מְשרתם של  האזרחים, עליו לפרסם מיוזמתו מידע על התאבדויות חיילים כבדרך שיגרה, מבלי להמתין לתחקירי עיתונאים ופניות של ארגונים שונים.

לגבי דידי, חֲזָקה על צה"ל כי נתוני ההתאבדות שהוא מפרסם מְשַקפים את המציאות, מה עוד שאין כל מסד נתונים חלופי, ועל כן הם אלה שנמצאים בבסיסו של המאמר. עם זאת, בשורות הבאות אני מבקש להרחיב את זווית הראייה של נתונים אלה, וזו נשענת על הידע שהצטבר בתחום הפסיכולוגיה של האובדנות, ועל נסיוני בבדיקת נסיבות התאבדותם של חיילים ואזרחים כאשר שירתתי כפסיכולוג באגף החקירות של המשטרה (אורון, 2011 ). 

מטרתי המרכזית במאמר היא להציג אומדן ראשוני (crude estimate) של היקף ההתאבדויות בצה"ל, להשוות את האומדן לנתונים באוכלוסייה הכללית ולהבהיר מה ניתן ללמוד מהשוואה זו. בדרך זו תהיה בפני הקוראים השוואה ראשונית בין הנעשה בצה"ל לבין אוכלוסיית המדינה, אף שתהיה זו השוואה גולמית ובלתי מעובדת כדבעי, כפי שאבהיר בהמשך. בחלקו השני של המאמר אתאר את הנסיבות שבהן חיילים מתאבדים ואציג בתמצית את דרך חשיבתו הייחודית של אדם השם קץ לחייו.

נתוני ההתאבדות בצבא

צה"ל נוהג לפרסם לציבור הרחב את נתוני ההתאבדות של חייליו בדרך של הצגת מספר מקרי ההתאבדות, אך אין בכך די. כל המעיין בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הבריאות נוכח שנוסף על הצגת השכיחות של מספר המתאבדים במדינה, השכיחות מוצגת גם ביחס לגודל האוכלוסייה. כלומר, מְחשבים את מספר המתאבדים לכל מאה אלף תושבים מגיל 15 ואילך (התאבדות מתחת לגיל זה נדירה), והערך המתקבל נקרא שיעור ההתאבדות (suicide rate). רק דרך זו להצגת ההתאבדויות מאפשרת להשוות, לדוגמה, את רמת ההתאבדות לעומת מדינות אחרות או בין תקופות שונות במדינה. דרך הפרסום שנוקט צה"ל איננה מאפשרת השוואות כאלה.

על כן, כדי שניתן יהיה להשוות את הנתונים מצה"ל לנתונים מהחברה האזרחית הכללית, יש לדעת מהם שיעורי ההתאבדויות בצה"ל. על פי פרסומים זרים עולה כי הצבא הסדיר מונה קרוב ל- 200,000 חיילים (על פי אתר – The International Institute for Strategic Studies, UK). חיילים בשירות חובה מהווים קרוב ל-70% מהם, והשאר משרתים בשירות קבע. מפרסומי צה"ל האחרונים (כהן, 2012) עולה שבמהלך השנים 2001–2010 התאבדו בממוצע בכל שנה 28.6 חיילים. מכאן ששיעור ההתאבדות בצה"ל לעשור זה הוא 14.3 לכל מאה אלף חיילים.

כדי ללמוד על משמעותו של נתון זה יש להשוות אותו, ראשית לכל, לנתוני ההתאבדות באוכלוסייה הכללית. אולם, קודם לכן יש למלא כמה תנאים מתודולוגיים ודמוגרפיים.

ראשית, השתייכות לקבוצות מיעוטים. כידוע, המיעוט הערבי, שהוא המיעוט הגדול ביותר במדינה, אינו מתגייס לצה"ל. על כן, יש מקום להשוות את שיעורי ההתאבדויות בצה"ל לאלו שבאוכלוסייה הכללית רק לאחר שמפחיתים ממנה את תת-האוכלוסייה של המיעוט הערבי, על שיעורי ההתאבדויות שבו. בדואים, דרוזים וצ'רקסים מתגייסים לצבא (על פי מקורות זרים משרתים בו כ-1,500 חיילים), וצה"ל כולל את החיילים המתאבדים מקבוצות אלה במספר המתאבדים שהוא מפרסם.

בתוך כך ראוי להדגיש תנאי נוסף. לפני ההשוואה אף יש להפחית מאוכלוסיית המדינה את מספרם של חיילי צה"ל בשירות סדיר, ואת מספר אנשי המילואים המשרתים בשירות פעיל בשנה נתונה. זאת מאחר והם כבר נמצאים ממילא ברישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הבריאות, ואם אין מפחיתים אותם הרי מתייחסים אליהם  כאל שתי אוכלוסיות נפרדות – פעם כחלק מאוכלוסיית החיילים ופעם כחלק מאוכלוסיית האזרחים. כדי לפשט את החישוב, דבר שלא יפגע במטרתו של המאמר, אפחית מהאוכלוסייה הכללית את מספרם של הבדואים, הדרוזים והצ'רקסים, שמספרם (הרלוונטי להשוואה) דומה למספר המשרתים בצה"ל בשנה נתונה. השוואת שיעורי ההתאבדות בצה"ל תהיה, אם כן, לאוכלוסייה הדומיננטית בישראל, היא האוכלוסייה העברית (יהודית).

בהשוואת הנתונים יש להתאים גם את קבוצות הגיל. מאחר ובצה"ל משרתים בשירות סדיר בטווח הגילים 18–45, יש להשוות את שיעור ההתאבדויות בצה"ל רק לשיעור ההתאבדויות בטווח גילים זה באוכלוסייה הדומיננטית. שיעור ההתאבדויות באוכלוסייה זו בגילים 18–45 הוא 8.2 לכל מאה אלף אזרחים (כל החישובים שאני מביא הם על יסוד חקלאי, 2011). מאחר ושיעור ההתאבדויות בצה"ל עומד על 14.3 חישוב פשוט מעלה ששיעור ההתאבדויות בצה"ל גבוה פי 1.7 מן השיעור המקביל באוכלוסייה הדומיננטית. לשם השוואה, שיעור ההתאבדות בצבא ארה"ב, על כל זרועותיו, הוא פי 1.2 עד פי 1.5 מזה שבאוכלוסייה הכללית, בהתאמה לגיל.

מרכיב דמוגרפי נוסף שראוי לכלול בבדיקת שיעורי התאבדות, שצה"ל אינו מפרסם, הוא חלוקה על פי מין. אילו היה צה"ל מפרסם בנפרד את מספרי המתאבדים והמתאבדות, ניתן היה לאמוד טוב יותר את השיעורים. (לפי פרסומים זרים, נשים הן כשליש מהצבא הסדיר). ומדוע? בישראל, כבמדינות אחרות, גברים מתאבדים בשיעור גבוה מנשים. שיעור המתאבדים באוכלוסיית הרוב במדינה לשנים 2001–2010 הוא 13–14 למאה אלף גברים בני 15–44, לעומת שתיים עד ארבע מתאבדות למאה אלף נשים בגיל זה. כדי לשרטט במדויק את תמונת ההתאבדויות בצבא יש מקום לבדוק בנפרד את שיעורי ההתאבדויות בקרב חיילות ובקרב חיילים, ולהשוות שיעורים אלה להתפלגות על פי מין באוכלוסייה הכללית.

כמו כן יש לבחון את שיעור התאבדותם של אנשי מילואים בשירות פעיל, ביחס לכלל המשרתים במילואים בתקופה המסויימת שאותה בוחרים לבדוק.

לבסוף, אציע להרחיב את היקף הסוגיות שראוי לשלבן בבדיקת שיעורי ההתאבדות בצה"ל, על יסוד ממצאים משלושה מחקרים. ראשית, מבין כל קבוצות הגיל באוכלוסייה כולה שיעור ההתאבדות בגיל הצעיר (15–24) הוא הנמוך ביותר, והוא עולה בהתמדה עם הגיל (אורון, 2001; חקלאי, 2011; Oron, 2011). שנית, במחקרים על מאפייני ההתאבדות בכל אוכלוסיית המדינה מאז 1948 נמצא כי שיעורי ההתאבדות בשני המינים הולכים ופוחתים במידה משמעותית (אורון, 2001; Oron, 2011). שלישית, באחת-עשרה המלחמות שבהן הייתה ישראל מעורבת משנת 1948, שיעורי ההתאבדות בכל האוכלוסייה עלו או פחתו בהתאם לאיפיונים שונים של המלחמה. לדוגמה: מלחמות קיומיות כמלחמת העצמאות, מול מלחמות ברירה כמלחמת לבנון, או האם המלחמה התנהלה מבלי לאיים על טריטוריית המדינה ותושביה כמלחמת ההתשה (Oron, 2012).

ממצאים אלה מצביעים על כך שבבדיקה של מגמת שיעורי ההתאבדות בצה"ל לאורך זמן, למטרות מחקר או כדי למדוד את הצלחתן של תכניות מניעה, יש לתת את הדעת לשינויים בשיעורים המתחוללים בלאו הכי באוכלוסייה הכללית, ואין להחפז ולשייך את השינויים לנעשה בצה"ל פנימה.

לענייננו די בהשוואה הכללית והראשונית שהבאתי, אך במטרה לדעת את השיעורים המדוייקים ראוי שצה"ל יציג ממצאי מחקרים הממלאים אחר התנאים המתודולוגים והדמוגרפיים שציינתי, ואחרים שלא הבאתי כאן. אף רצוי להציג תוצאות מחקרי אובדנות שיתמקדו בשיעורי נסיונות התאבדות בקרב חיילות וחיילים, וכן שיעורי מקרים של חיילים הפוגעים בגופם בזדון מתוך כוונה לגרום לו נזק, אך ללא כוונה להמית את עצמם (אורון, 2012).

לסיום פרק זה אעיר, כי חשיבותו של מחקר סטטיסטי-דמוגרפי, שנועד לדייק בשכיחותם ובשיעוריהם של מקרי התאבדות בצה"ל ובכלל, נעוץ בצורך להיערך כראוי מבחינה מערכתית להתערב בדרך מקצועית נאותה ביחיד הנתון במצוקה נפשית.

על התאבדות חיילים

נראה, שהתעניינות הציבור בהתאבדויות בצה"ל מתמקדת בחשש שחייל יחליט לשים קץ לחייו בעקבות יחס גרוע של המפקדים כלפיו, או מתוך הלחץ הכללי הקיים במסגרת הנוקשה של משמעת צבאית. אולם על יסוד נסיוני בניתוח נסיבות התאבדות בצבא ובאוכלוסייה אזרחית, אינני מוצא שזו התמונה המאפיינת את המתאבדים בצה"ל.

בני אדם שונים שמים קץ לחייהם בנסיבות שונות: אכזבה רומנטית, חסרון כיס, אובדן מעמד חברתי, ועוד (לפירוט ראו אורון, 2008). אולם, הסיבה המביאה אדם לשים קץ לחייו הינה אחת, והיא משותפת למתאבדים בכל הנסיבות. בכל מעשה התאבדות אדם מואס בחייו ועל כן הוא מבקש את מותו במודע ובמפורש. כדי להוציא אל הפועל את שאיפתו הוא מתכנן כיצד להרוג את עצמו, ולבסוף מבצע זאת. כמובן, שסיבה זו מתקיימת גם בנסיבות של מסגרת השירות הצבאי (שם).

יתכן שבניגוד לתפיסה הרווחת בציבור העובדות מלמדות, שמספר ניכר של חיילים איננו מתאבד בגלל נסיבות השירות דווקא. לדוגמה, יש מי שיתאבד לאחר שחברתו נפרדה ממנו, ויִמְנו אותו בסטטיסטיקת המתאבדים של צה"ל רק בשל העובדה שהוא לובש מדים. במילים פשוטות, התאבדויות חיילים מתרחשות בנסיבות זהות לאלו של אזרחים מן השורה, להוציא זיקנה. חלק מן החיילים המתאבדים אכן עושים זאת עקב מצוקה נפשית הנובעת מיחס שלילי, לתפיסתם, של המפקדים כלפיהם. עם זאת יש להדגיש שהתאבדות חיילים בעקבות השירות הצבאי אינה מצטמצמת למקרים של "טרטורים" או של אטימות לב. כך לדוגמה, חייל עשוי לשים קץ לחייו עקב הדחתו מקורס שמאוד רצה בו לאחר שההדחה הציתה בנפשו בוז-עצמי. כמובן, כדי לדעת מהי ההתפלגות המדויקת של נסיבות ההתאבדות בצה"ל, יש לערוך מחקר מתאים. לשם דוגמה, בצבא ארה"ב נמצא, כי קרוב לשליש מן החיילים המתאבדים עשו זאת בנסיבות שאינן קשורות לשירות הצבאי. אגב כך אעיר, שאזרח עשוי לשים קץ לחייו בעקבות שירותו בצבא אך שָנים ארוכות לאחר תום השירות, כדוגמת נפגעי הלם קרב. מקרה כזה לא ימנה בסטטיסטיקה הצבאית רק בשל העובדה שהמעשה נעשה לאחר השחרור מצה"ל.

ככלל, בניתוח הנסיבות שבהן אדם שם קץ לחייו יש לתת את הדעת לכך כי לא הקושי האובייקטיבי-החיצוני הוא המכריע את הכף בהחלטה האובדנית, אלא התפיסה הסובייקטיבית של הנסיבות בעיני אותו אדם. כך לדוגמה, תלמיד כיתה י"ב שם קץ לחייו לאחר שנכשל במבחן נהיגה משום שחשש כי חבריו ילעגו לו, בעוד שמבחינה אובייקטיבית רשאי היה להיבחן עוד ועוד עד שיצליח. בגזירה שווה, מפקד עשוי "לטרטר" את חייליו, ואולי אף להתאנות למי מהם, אך מן ההיבט האובייקטיבי לא סביר לְצָפות כי אחת מהתגובות האפשריות ל"טרטור" תהיה התאבדות.

אכן, הפער הקיים בין המציאות האובייקטיבית הסובבת את זה השואף אל אובדנו לבין המתחולל בעולמו הפנימי, מקשה על רבים להבין את הגיונו הסובייקטיבי של מעשה ההתאבדות. קושי שביטא בפשטות מדהימה אחד ההורים שבתו התאבדה, אשר השתתף בקבוצת תמיכה להורים שאותה יזמתי והנחיתי (אורון, 2000). הבת הותירה פתק שבו כתבה כי איננה מאושרת, ועל כן החליטה לשים קץ לחייה. כשהוא סיפר על כך קרא האב מנהמת לבו: "היא לא הייתה מאושרת? הייתה לה עבודה קבועה, משכורת טובה, הייתה לה מכונית, נסעה לחו"ל. ואני, כשהייתי במחנות השמדה הייתי מאושר כשמצאתי בזבל קליפות תפוחי-אדמה לאכול, והיא זו שלא הייתה מאושרת?!".

אחד מיסודותיה של התקשורת הבין-אישית טמון ביכולת להבין את רגשותיו של הזולת, יכולת הנובעת מן החוויות המשותפות לבני-אנוש. החוויות המשותפות לימדו אותנו שבני אדם תאבי חיים הם. על כן אנו עומדים תוהים ומבולבלים אל מול אדם המחפש את מותו, ואיננו מסוגלים לגשר על הפער שבין הנסיבות האובייקטיביות לבין התוצאה הקטלנית שחוללה תחושתו הסובייקטיבית.

מטעם זה ניבוי (prediction) התאבדות הוא משימה מורכבת (ולא אחת מתסכלת) לאנשי מקצוע, קל וחומר למי שאינו עוסק בכך, כמפקדים בצבא. עם זאת, בוודאי שעל צה"ל מוטלת חובה להדריך את המפקדים להתייחס לאימונים הצבאיים ולמשמעת בדרך עניינית בלבד, ובתוך כך לשים לב למצוקות החיילים, כולל (אך לא רק) לסכנת אובדנות.

כללו של דבר, תופעת ההתאבדות תיעלם מעולמנו לכשיעלם המין האנושי כולו. לא נותר כי אם לנסות ולצמצם את היקפה של התנהגות זו בצה"ל ומחוצה לו.

__________

 

1. חבר ועדת ההיגוי, התכנית הלאומית למניעת אובדנות, משרד הבריאות והג'וינט, וחבר סגל המחקר באוניברסיטת חיפה, המרכז הבינ"ל לבריאות, משפט ואתיקה

 

מקורות

אורון י. (2000), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו - מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה, כ(3), עמ' 361-383

אורון י. (2001), ההתאבדות על פני יובל שנים למדינה – מבט אפידמיולוגי (דו"ח מחקר), האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לקרימינולוגיה

אורון י. (2008),שלום לחיים! בחרתי במוות – מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, הוצאת אח

 

אורון י. (2011), פסיכולוגיה ומשטרה: הילכו השתיים יחדיו?, בתוך: יגיל ד' וזכי מ' (עורכים), סוגיות ישומיות בפסיכולוגיה משפטית, הוצאת דיונון

אורון י. (2012), כמה נפשות מתאבדות לאחר ששרדו נסיון התאבדות? פסיכואקטואליה – רבעון הסתדרות הפסיכולוגים, עמ' 46-49

חקלאי צ. (2011), אובדנות בישראל, משרד הבריאות, תחום מידע

כהן ג. "בעיצומה של פרשת הבלוגר: צה"ל מפרסם את מספר המתאבדים", הארץ, 26.12.12 

Oron I. (2011), The epidemiology of suicide in Israel, 1948-2006. Univ. of Haifa, Department of Psychology, Law and Ethics (In: Central Bureau of Statistics, Israel, New Statistical Projects and Publications in Israel, Issue No. 154)

Oron, I. (2012), Wars and suicides in Israel, 1948–2006, International Journal of Environmental Research and Public Health, 9(5), 1927-1938

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אורון, י. (2013). התאבדויות בצה"ל – מה מלמדים הנתונים?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2915

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא8/2/2013

תיקון, לד"ר אורון.

צביאל רופאצביאל רופא8/2/2013

הצעה לכיוון מחקר נוסף ביחס לסיבת ההתאבדויות. לד'ר דורון שלום, מאמרך מקיף, מעניין וחשוב, ובייחוד לאדם כמותי שעבר סיטואציה אובדנית במהלך שירותו הסדיר (גם חשפתי זאת בתקשורת וגם כתבתי למשל http://www.e-mago....9.htm).

דיכאון, הוא בוודאי גורם משמעותי ונפוץ השורר בבסיס ההתאבדויות. ואולם, לא רק את הדיכאון כמצב ששרר בתקופה שקדמה להתאבדות יש לבדוק ולחקור.

כי הדיכאון בדרך כלל אינו הגורם הראשוני. מבנה האישיות ורמת ארגונה והתפתחותה, הם הפקטורים שבעצם קובעים רבות עד כמה בחור שעובר מסביבה של בית ספר תיכון, יוכל להסתגל לחברה בוגרת/ מבוגרת יותר הדורשת משאבים נפשיים.

יש לבדוק האם האנשים שמתאבדים מעוכבים מבחינת השלב התפתחותי בהגיעם לסביבה הצה'לית. אחר כך, יש לחשוב הלאה איך לשפר.