פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול

המאמר מציג מספר תיאוריות מרכזיות המסבירות את תופעת האלימות של גברים כלפי בנות זוגם, מציע סיווג הגברים על פי מאפייניי אישיות ודן בסוגי הטיפול השונים.

מאמרים | 3/9/2007 | 26,022

תגיות:

גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול / זיו סופר
 
דבריה של מלאני קליין, המצוטטים אצל Dutton (1998), מטיבים לתאר את התנהגותו האלימה של הגבר כלפי בת זוגתו:
 
"למעשה, התינוק אינו מכיר בקיומו של איש מלבדו ומצפה שכל רצונותיו יתמלאו. אך מה קורה כאשר ציפיות ורצונות אלו אינם מתמלאים? במידה מסוימת התינוק נעשה מודע לתלותיות שלו; הוא מגלה שהוא אינו יכול לספק לעצמו את כל צרכיו - הוא בוכה וצורח. הוא נעשה אגרסיבי. הוא באופן אוטומטי מתפוצץ בשנאה ובתשוקה אגרסיבית. אם הוא מרגיש ריקנות ובדידות...התגובה הופכת במהרה לבלתי נשלטת ומציפה...זעם אגרסיבי המביא לכאב ופיצוץ...תחושת מחנק...דבר הגורם לעוד תחושת חסך וכאב...עולמו של התינוק ללא שליטה...וזה בגלל שהוא אוהב ומשתוקק......השנאה והאגרסיביות המורגשות והבאות לידי ביטוי ע"י אנשים בוגרים נגזרות מחוויה מוקדמת זו.."
 
תיאוריות המסבירות את תופעת האלימות בין בני זוג
 
התיאוריות שעל פיהן ניתן להסביר את תופעת האלימות בין בני זוג נעות על הרצף שבין ההסבר החברתי, דרך ההסבר הבין אישי (אינטר פרסונאלי) ועד ההסבר התוך אישי (אינטרה פרסונאלי).
·        תיאורית הלמידה החברתית: בוחנת כיצד התנהגויות נרכשות דרך צפייה באחרים וכיצד מתחזקות באמצעות גמולים (כלומר מונעות ע"י גורם חיצוני). מנקודת מבט זו, גברים התוקפים את נשותיהן כנראה מעתיקים אלימות שלה היו עדים במשפחת המקור.
ביקורת: מחקרים הוכיחו שהמתח לפני ההתפרצות במקרים רבים מגיע מהגבר ולא מן הסביבה החיצונית. כמו כן, יש גברים שהיו עדים לאלימות, או עברו התעללות ועושים הכל כדי שילדיהם לא יהיו חשופים לכך.
·        התיאוריה הפמיניסטית: עריצות גברית – חברה פטריארכאלית ודומיננטיות גברית. הגבר מכה כי הוא מצפה להיות בעל הכוח והבוס. לפיכך, תקיפת נשים היא אלימות "נורמאלית" המתבצעת לא ע"י "מטורפים" כי אם ע"י אלה המאמינים בדומיננטיות הגברית. לפיכך, ההכאה היא אמצעי מקובל לקיים את השליטה הזו
ביקורת: מחקרים מראים שגברים שחוברתו [socialized] באופן דומה, הראו מגוון התנהגויות בנוגע לבנות זוגם.
·        תיאורית ההתקשרות: התיאוריה טוענת כי בתקופה הראשונה לחייו מפתח הילד קשר פיזי-רגשי ייחודי עם המבוגר המשמעותי והקבוע המטפל בו. הצורך לקשר כזה הוא מולד וממשיך לפעול ולשרת את האדם, בעוצמות שונות, גם בבגרותו.
מחקר ידוע (המצב הזר - The strange situation) שבדק את התיאוריה, מצא שלושה סוגי התקשרות של פעוטות:
1.      התקשרות בטוחה: תינוקות אלה מתנהגים בביטחון בקשר עם האם וכמעט שאינם חרדים מאפשרות של פרידה ממנה.
2.      התקשרות נמנעת: תינוקות אינם בטוחים בנגישותה של האם אליהם ולכן מגיבים לכל פרידה בהימנעות מהאם.
3.      סגנון התקשרות אמביוולנטית/חרדה: תינוקות אלה מאד חרדים בקשר עם האם ולכן מגיבים לפרידה ממנה במחאה קולנית. כאשר האם שבה, הם מסרבים להירגע ומגיבים באמביוולנטיות – מצד אחד מביעים רצון להתקרב ומצד שני מתנהגים בפסיביות ובכעס.
עפ"י תיאוריה זו, גברים המשתמשים באלימות כלפי בנות זוגם מתאפיינים בסגנון התקשרות אמביוולנטית/חרדה.
ישנם תיאוריות והסברים נוספים שבאמצעותם ניתן להבין את המניעים לאלימות הגבר כלפי בת זוגתו, אך מפאת קוצר היריעה אינם מובאים במאמר זה. תופעת האלימות במשפחה מורכבת בכדי להיות מוסברת על ידי תיאוריה אחת ויחידה. יש צורך בשילוב מספר תיאוריות והסברים בכדי להבין את התופעה בכללותה. לכל גבר רקע אישי, מבנה אישיות וסיפור חיים שונים וייחודיים לו. עם זאת, ניתן לראות קווי רגש-מחשבה-התנהגות דומים סביב האלימות.
 
סיווג התוקפים על פי מאפיינים אישיותיים
 
תוקפים אנטי-סוציאליים – אלימות אינסטרומנטאלית (40%): היסטוריה של פעילות עבריינית. חוסר היכולת לדמיין פחד וכאב של אחר או את התוצאות האיומות של ההתעללות. תגובות רגשיות רדודות ותרחישים לא מציאותיים של העתיד מלווים באי-רצון לבחון את בעיות העבר. בעקבות זאת, בניגוד לגברים אחרים, אינם משתמשים במנגנוני הגנה של מינימאליזציה, הכחשה והאשמה. לעיתים קרובות אלימים גם כלפי אנשים אחרים. קשים לטיפול כי אינם מסתכלים על העבר ולכן לא לומדים ממנו לגבי העתיד.
 
תוקפים מחזוריים/הפכפכים רגשית - אימפולסיביים בעלי תת-שליטה (30%): אינם אלימים באופן קבוע, אלא בתקופות. אלימים רק בתוך הזוגיות וההתעללות מופיעה למרות כל מה שהאישה עושה. מרגישים או נטישה או היבלעות. חווים תרכובת של רגשות זעם וקנאה. מפרשים לא נכון ומאשימים את בת הזוג, מטילים עליה את האחריות לרגשותיהם, מציבים דרישות בלתי אפשריות ומענישים אותן על כשלון בלתי נמנע. מתאפיינים במצבי רוח מחזוריים של גאות ושפל. הנשים מתארות אותם כבעלי שתי-אישיויות (מר הייד וד"ר ג''ייקל). יש להם צורך לבייש ולהשפיל אדם אחר כדי למחוק את הבושה וההשפלה מעצמם. הם גם יודעים בדיוק כמה חזק להכות כדי להפחיד את הנשים בלי להשאיר סימנים.
 
תוקפים הימנעותיים בעלי שליטת ייתר (Overcontrolled) (30%): מרוחקים מהרגשות, קווים הימנעותיים ופאסיביים-אגרסיביים. הכעס, בד"כ נבנה מתסכול כלפי אירועים חיצוניים, עלול להתפרץ לאלימות לאחר תקופות ארוכות שבהן הזעם תוסס אך לא מבוטא. הם הפוכים מהסטריאוטיפ של גברים אלימים. נראים כ"מטופלים טובים" – צייתנים ומנסים בכל כוחם לרצות את המטפל. במבדקים פסיכולוגים מקבלים ציון גבוה במדד של דומיננטיות (התנהגות בה הבעל דורש הקפדה נוקשה של תפקידי המין) ומשתמשים בעיקר באלימות רגשית. האלימות הרגשית כוללת התקפות מילוליות והימנעות מהבעת רגשות כלפי האישה.
 
הטיפול בגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו
 
הטיפול בגברים מכים החל בשנות ה-70 המאוחרות, כטיפול קבוצתי, והיווה למעשה את הגישה או האוריינטציה הראשונה בתחום הטיפול בגברים שמשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם.
 
דרכו המפותלת של השינוי:
שלב א''- קדם התבוננות: הגבר המכה לא ממש מקבל את העובדה שיש לו בעיה, למרות שאחרים מסבים את תשומת ליבו לכך. ללא ספק, המעצר וההרשעה צריכים להיות דגל אדום, אך הגבר עלול לא להיות משוכנע עדיין שזו הבעיה שלו.
שלב ב''- התבוננות: השלב מערב הכרה בכך שישנה בעיה. ההתבוננות מכילה חיפוש אחר עזרה.
שלב ג''- פעולה: "לקחת את התרופה", כלומר להגיע לטיפול.
שלב ד''- התמדה: להישאר ללא אלימות.
שלב ה''- הכחדה: העצמי ששונה הוטבע באדם.
 
 
טיפול קבוצתי - תחילת הטיפול בגברים מכים היה, כאמור, באמצעות טיפול קבוצתי. לעבודה בקבוצות שתי סיבות עיקריות: האחת, תיאורטית, רואה בקבוצות מעבדה לשינוי התנהגות. מגוון המשתתפים, האינטראקציות הרבות ביניהם והכוח הרב הטמון בתהליכים הקבוצתיים, מאפשרים בו זמנית מימדים שונים של התערבות. הסיבה האחרת – כלכלית: טיפול קבוצתי זול יותר. לאור יתרונות אלה, נראה כי הטיפול הקבוצתי הוא הטיפול המועדף כיום בגברים מכים. מסגרת הקבוצה ממעיטה את תחושת הבידוד והשונות של הגברים המכים, משפרת את הכישורים הבין-אישיים, ומציעה עזרה הדדית והזדהות. בנוסף, בקבוצה מועצם העימות בנוגע להכחשה ולהתנהגות הבלתי הולמת. הקבוצה מסייעת בפיתוח נורמות לשינוי אישי וחברתי ומעצימה גם את הגמול על שינוי. באמצעות הקבוצה, הרשתות החברתיות של הגברים מתרחבות, וכוללות גם אחרים התומכים בהפסקת האלימות שלהם ומגבים אותם בעימותים עם סביבה התומכת באלימות. הקבוצה מציעה מגוון של מודלים ומקורות פידבק לגברים המפתחים יכולת התבוננות עצמית, משנים דפוסי חשיבה ולומדים לתקשר בדרך אחרת. מערך הקבוצה פונה גם לבושה שהגברים חשים בעקבות התנהגותם. כאשר הגברים נחשפים בנוגע לאלימותם בפני גברים אחרים, באווירה התומכת בכנותם, תחושת הבושה פוחתת. הפחתת הבושה מאפשרת לגברים לקחת אחריות על התנהגותם, ולאזור אומץ לשנות אותה. יתרון נוסף לקבוצה, הוא מערכות היחסים הרבות המתפתחות בין המשתתפים ומפחיתות את התלות של הגברים בבנות הזוג, והציפייה שהן תהיינה אלה שתטפלנה בכל הצרכים הרגשיים שלהם. קבוצות קטנות מספקות לגברים הזדמנות לעזור ולתמוך לאחרים. כאשר הם התומכים והמלמדים, הם לא רק עוזרים לאחרים, אלא גם מחזקים את הלמידה שלהם עצמם. מחקר מעקב מצא כי גברים התייחסו לתמיכת הקבוצה כאל האלמנט החשוב ביותר שעזר להם לחדול מהתנהגות אלימה. גברים טענו כי הקבוצה עזרה להם לחוש פחות בודדים, וכי שמיעת סיפוריהם של אחרים סייעה להם ללמוד להתמודד בדרך אפקטיבית יותר וכך חשו כי הקבוצה תמכה בשינוי התנהגותם. למרות הדיווחים החיוביים בנוגע לקבוצה, עלולים להיות לה גם חסרונות. גברים עלולים למצוא עצמם נרגזים בשל תכנים הנידונים בקבוצה. לפעמים חברי הקבוצה תומכים האחד בשני בנוגע לעמדות שליליות, או תומכים באופן מרומז או מפורש בשימוש באלימות. נמצאו דיווחים של נשים על השפעות שליליות של הקבוצה, כגון גברים שמבטלים את תלונותיהן של בנות זוגם בטענה כי הם מכים אותן באופן הרבה פחות חמור מחבריהם לקבוצה, וכד''. הפוטנציאל להשפעות השליליות של החיבור בין הגברים בקבוצות, מצריך השגחה זהירה של מנחה הקבוצה, ונכונות להתעמת עם תהליכים אלה כאשר הם עולים.
 
טיפול פרטני - מעט נכתב על טיפול פרטני כהתערבות עיקרית לגברים מכים. אין ספק שהטיפול הפרטני נמצא בצל הטיפול הקבוצתי. עם זאת, רוב תוכניות ההתערבות לגברים מכים מאפשרות טיפול פרטני במקביל לטיפול הקבוצתי. התוכן של השיחות האישיות מתמקד, ברוב המקרים, באותם החומרים המוצגים בטיפול הקבוצתי, אך הטיפול הפרטני מאפשר יותר תשומת לב אישית, מאשר זו המתאפשרת ליחיד בקבוצה. במקרים אחרים, יוצא הטיפול הפרטני מנקודת הנחה, כי האלימות נובעת מהפרעת אישיות או מתוך חווית טראומה מוקדמת, המהוות גורמים פרה-דיספוזיציונים להתנהגות אלימה. על פי הנחה זו, הדרך היחידה להפסיק את האלימות, היא לזהות את שורש הבעיה ואת המניע הלא-מודע לאגרסיביות ולטפל בהם. כל דרך אחרת תביא רק להדחקה זמנית. החיסרון העיקרי בטיפול הפרטני הוא המחסור בסביבה החברתית שבקבוצה. המגוון של תמיכה חברתית, מודל ופידבק לשינוי, והעימות בין חברי הקבוצה נעדר ברובו בטיפול פרטני. חשובה לא פחות היא העובדה, שקל יותר למטופל לשמר את הכחשת האחריות לתוצאות האלימות, כאשר המטפל הוא היחיד שמתעמת עמו, מאשר בקבוצה של גברים הנמצאים במצב דומה, הרואים בו אחראי להצהרותיו.
 
טיפול זוגי - תוכניות לטיפול זוגי הוצעו גם הן כאלטרנטיבה לטיפול בגברים מכים. מרבית המודלים המטפלים ביחידה הזוגית, כוללים גם טיפול בנפרד לכל אחד מבני הזוג וגם את הילדים, בנקודות זמן שונות ולפי הצורך. תיאורית המערכות המשפחתית ותיאורית הלמידה החברתית הן המסגרות המרכזיות לטיפולים הזוגיים. בדגמי התערבות אלה נתפסת האלימות כתהליך מעגלי וכתוצאה של חסר במיומנויות תקשורת והיעדר בקרת כעס. יתרון יחסי של הטיפול הזוגי הוא בכך, שיתכן כי עדיף ללמוד ולתרגל טכניקות וכישורים למניעת אלימות, תחת פיקוח ועם בת הזוג. טיפול זוגי גם מיידע מיד את בת הזוג מה בן זוגה לומד, או לא לומד, בעוד גברים בקבוצות קונבנציונאליות יכולים להטעות את בנות זוגם בנוגע למה שנלמד ומה שנדרש מחברי הקבוצה. עם זאת, קיימות מספר התנגדויות אתיות ופרקטיות לגישה זו. מנקודת המבט האתית, זה עלול להיות לא הולם ואף מסוכן לטפל בנשים מוכות יחד עם המכים אותן. שכן לעיתים, נשים מוכות לא ירצו להתעמת עם בני זוגן או להיות איתם בטיפול מפחד מפעולת תגמול. לגברים עם היסטוריה של אלימות סבירות גבוהה לתקיפת בת זוגם, אם זו תעלה נושאים רגישים או אם לא תסכים עמם במהלך טיפול. השתתפות בטיפול זוגי עלולה להביא נשים מוכות לקחת עליהן את האשמה לאלימות, ובכך לסייע בהכחשה ובהשלכת האשמה של בני זוגן. שתי בעיות נוספות, הנוגעות למבנה הטיפול הזוגי, עולות בטיפול באלימות בין בני הזוג. ראשית, רוב המטפלים הזוגיים לומדים כי עליהם להישאר ניטראליים בנוגע למחלוקות שמעלים בפניהם בני הזוג שבטיפולם, על מנת ליצור ברית טיפולית עם שני בני הזוג. ניטראליות זו עלולה להעביר מסר של אחריות שווה של הגבר והאישה לאלימות, והיא אינה יכולה להיות אופציה כאשר המשך האלימות היא תוצאה אפשרית בטיפול. שנית, בבסיס הטיפול הזוגי עומדת ההשקפה כי על המטפל לעבוד עם בן הזוג הפתוח ביותר לשינוי. כתוצאה מכך עלול להיווצר מצב בו המטפל יעבוד באינטנסיביות רבה יותר עם האישה, המשתוקקת לשינוי, מאשר עם הגבר, שאינו מעוניין בכך. בנוסף, מחקרים מצאו שזוגות מעטים מאד מגיעים לטיפול זוגי, וגם אלה המגיעים שורדים בו רק מספר פגישות. לאור הבעייתיות העולה בנוגע לטיפול הזוגי, נכון להתחיל טיפול זה אם וכאשר אין כלל אלימות פיזית, או לחילופין הגבר המכה עבר תהליך טיפולי והפסיק את האלימות הפיזית. בכל מקרה, חשוב לברר עם האישה האם היא מרגישה בטוחה במפגשים הזוגיים.
 
האם הטיפול עוזר?
אחד מהממצאים החזקים שעלו במחקרים מטה-אנליטיים הוא שטיפול פסיכותראפיה הוא יעיל ובעיקר טיפול קבוצתי.
 
האם טיפול מרצון או לאור החוק: גברים, לעיתים, מגיעים לטיפול מתוך מניעים תועלתיים כגון רצון שבת הזוג תחזור הביתה או בניסיון להימנע מתביעה ורבים נושרים כאשר המטרה שלהם הושגה. תוכניות טיפול המבוססות על רצונם של הגברים, נתקלות במספר בעיות מרכזיות: הרוב הגדול של הגברים האלימים אינם מגיעים לטיפול באופן עצמאי; אלה שמגיעים כי בת הזוג עזבה או עקב הליך בביהמ"ש, לעיתים, נושרים כאשר המשבר חולף; הגברים מתקשים להתחייב באופן מלא לתהליך הטיפולי. גברים המגיעים לטיפול מרצונם יכולים ועוזבים את הטיפול אם המשימה דורשנית מידי עבורם. לכן, תוכניות לטיפול "התנדבותי" נמצאות במתח מתמיד בין עבודה עם מספר מאד קטן של גברים אשר באמת מחויבים לבין עבודה עם הגברים הפחות מחויבים ועם דרכי טיפול פחות דורשניות בניסיון להפחית את השחיקה שלהם.
תוכניות הפועלות לאור החוק עוזרות לשמור את הגברים בטיפול "התנדבותי" ומאפשרות גישות טיפול דורשני לאלימות עצמה ולשינוי שעל הגבר לעשות.
 
בספרות מופיעות שלוש מטרות עיקריות לטיפול בגברים מכים:
1. שינוי הגישות לאלימות ולאחריות האישית - כדי להשתנות הגברים חייבים להכיר בהתנהגות השלילית שלהם ולהבין כיצד הדבר משפיע על בנות זוגם, על מערכת היחסים ועל עצמם. הגברים חייבים להכיר בכל סוגי ההתנהגות השלילית, לא רק בהתנהגות האלימה (הנראית בבירור לעין), אלא גם בהתעללות הפסיכולוגית ובהתנהגויות שליליות אחרות, שאינן מסתיימות בהכרח במכות.
2. הגברת המודעות - אחרי השלב הראשון, ברגע שהגברים יודעים לזהות את שרשרת האירועים שמובילה לתקריות האלימות, הם מגיעים למודעות שיש רמזים פסיכולוגים, קוגניטיביים ומצביים, שיכולים להזהיר אותם מפני ההתנהגות האלימה. הבנת התפתחות ההתנהגות האלימה, וההבנה של התהליך שבו מצב מחמיר עד כדי התנהגות אלימה, מסייעים להוביל לשליטה עצמית. מטרה נוספת היא להעלות למודעות של הגברים את הסוציאליזציה המגדרית שלהם ולבחון כיצד היא משפיעה על טיב מערכת היחסים שלהם.
3. למידת מגוון רחב של התנהגויות לא אלימות - כולל זיהוי רמזים להתנהגות אלימה והחלפתם בהתנהגות לא אלימה, יכולת לזהות מצב כבעל פוטנציאל להחמיר וניתוק לזמן קצר מהאירוע.
 
מקורות:
1.      בוכבינדר, א. ופולק, ש. ח. (1994). טיפול פרטני לגבר. בתוך: ה. גולדבלט וצ. איזקוביץ (עורכים), אלימות במשפחה - לקראת התערבות רב תחומית (פרק 4). חיפה: לנ"י. 23-37.
2.      בוכבינדר, א. (1994). טיפול בצל החוק לגברים. בתוך: ה. גולדבלט וצ. איזקוביץ (עורכים), אלימות במשפחה - לקראת התערבות רב תחומית (פרק 8). חיפה: לנ"י. 103-114.
3.      יסעור, ב. ד. (2003). אלימות אינטימית - עולמם הרגשי של גברים מכים. ת"א: רסלינג
4.      Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum.
5.      Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss (Vol. 1: Attachment). New York: Basic Books.
6.      Dutton, D. G (1998). The abusive personality: violence and control in intimate relationships. New York: Guilford Press.
7.      Dutton, D. G. & Golant, S. K. (1995). The batterer: a psychological profile. New York: Basic Books.
8.      Dobash, R. E., Dobash, R. P., Cavanagh, K. & Lewis, R. (2000). Changing violent men. Thousand Oaks, California: Sage Publications.
9.      Eisikovits, Z., Winstok. Z. & Fishman, G. (2004). The first Israeli national survey on domestic violence. Violence against women, 10 (7), 729-748.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

סופר, ז. (2007). גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1429

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אירית קירשנבלטאירית קירשנבלט13/10/2007

תודה זיו על המאמר והצעה. מצטרפת לתודות של המגיבים האחרים על המאמר התורם לארגון החשיבה סביב נושא  מורכב  וגם מטריד מאוד. כל המטפלים בילדים פוגשים לעתים משפחות עם ידיעה או חשד לאלימות בין בני זוג, וניצבים מול צמתים של המלצות טפוליות עם שאלות אתיות לא פשוטות.
בעקבות הצעתה של צילה טנא על פרסום המאמאר ב"פסיכואקטואליה" הייתי מציעה לפרסמו גם באגודה לטפול משפחתי , בה מאוגדים בעלי מקצועות טפוליים שונים שמטפלים במשפחות.
ושוב תודה לך,
אירית

צילה טנאצילה טנא3/10/2007

אלימות גברים. יופי של מאמר-בהיר,עניני ומעשיר
מה עם משהו בנושא עבור פסיכואקטואליה.?
צילה טנא

סיגל לב-ארי פלדסיגל לב-ארי פלד18/9/2007

טיפול בתנועה בגברים אלימים. הי זיו, אני תראפיסטית בתנועה ועבדתי עם גברים אלימים באופן פרטני ובקבוצה. אין ספק שהמדיום הקבוצתי אכן מאוד יעיל בעימות אל מול האלימות ואני חייבת לציין שעובדת היותי אישה מטפלת, תרם לראייה אחרת שלהם את המין הנשי. ( בתהליך של זמן)
גם היום אני ערה כשאני עובדת עם ילדים ונוער , אני ערה לאלימות שנוכחת בבתים, לא רק מצד הגברים , בפרט אלימות רגשית.
תודה על מאמר שמאיר ומעיר נושאא  כה חשוב ושכיח.

אילן שריףאילן שריף11/9/2007

זיהוי גורמי סיכון לאלימות במשפחה. בעז- לגבי סימני זיהוי נשאלת כמובן השאלה סימני זיהוי למה? לקיומה של אפשרות של אלימות? לקיומה של אלימות? לרמת סיכון גבוהה של אלימות? בספרות ניתן למצוא חלוקות שונות של סוגי הגברים האלימים ולמעשה צריך לעשות סימני זיהוי לכל סיווג.
דרך אגב, ניתן לומר לדעתי באופן הכללתי וגס שחלק רב ממקרי האלימות הקשים ביותר במשפחה נעשו דווקא לא על ידי גברים אימפולסיביים או אנטי סוציאליים מובהקים כך שהיה קשה מאוד לאבחן את הסיכון.
אני מביא רשימה קצת בנאלית אבל נדמה לי שמקובלת על רוב העוסקים בתחום לגבי קיומו של סיכון גבוה. בזמנו יצא גם כלי לאבחון סיכון, אבל נדמה לי שתוצאותיו היו קיצוניות. לגבי הגורמים שמובאים- אם אתה מוצא שיש התאמה רבה מאוד בין הדפוסים הפרטניים או הזוגיים לבין אחד הגורמים או שיש מספר גורמים שמתאימים באופן בינוני, הייתי אומר שכדאי להתייעץ לגבי רמת הסיכון הקיימת והתאמה הטיפול הרצוי.


דפוסים קיצוניים של קנאה, חשדנות, רכושנות, אובססיביות.
דפוס של תלות רגשית עזה באשה, או תלות הדדית קיצונית.
מאבק שליטה חריף על מוקדי כוח במשפחה. צורך בשליטה על כל מעשי האשה.
תחושת נבגדות קשה של הגבר.
מצב רגשי דכאוני של הגבר בהווה ו/או נסיונות אובדניים בעבר.
קיים ניסיון של האשה לצאת מהקשר/ נמצאת בתהליך התחזקות.
 
אלימות קודמת במסגרת המשפחתית הנוכחית או במסגרת קודמת.
רמת אלימות הולכת ומחמירה ומידת חומרה גבוהה של אירועים קודמים.
קיומם של תיקים פליליים, תלונות קודמות במיוחד בנושא אלימות.
אלימות רב מימדית: בידוד חברתי, מילולית (קללות, איומים), כלכלית, פיסית, מינית,  מעקבים.
מידת תכנון גבוהה של אלימות.
מידה נמוכה של שליטה בהתנהגות.
איומים ברצח או חשיפת רצון לפגיעה באשה.
 
קיומם של צווי הגנה/הרחקה. או שהעבירה נעשתה בתקופת מבחן/פיקוח.
זמינות גבוהה של כלי נשק.
שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ובעיקר אלכוהול.


בקרוב מתקיים כנס בנושא של עמותת "אמינות"
 

זיו סופרזיו סופר9/9/2007

בעז, אתה שואל שאלות מאד חשובות. ראשית, אני יודע שהשקעת המשאבים אינה מספיקה וכמו תחומים רבים המדיניות היא של כיבוי ריפות ולא במניעתן. אמנם ישנן תוכניות מאד טובות למניעת אלימות ולעיתים גם מוקצים תקציבים אך אלו הם כמו טיפה בים.
ישנן נורות אדומות שיכולות לאותת לנו שייתכן שישנה אלימות (מכל סוג שהיא) במערכת היחסים, למשל חלוקת תפקידים נוקשה, זיהוי מערכת יחסים של אם-בן בין בני הזוג ולא של בן-בת זוג, מנגנון לפתרון קונפליקטים בו בת הזוג תמיד אשמה באירוע, רצון גדול מידי וחד צדדי של בת הזוג להשתנות כדי לשפר את מערכת היחסים,  ביטחון עצמי נמוך וגלוי של האישה (בניגוד לביטחון העצמי הנמוך אך הנסתר של הגבר). אינדיקציה נוספת היא מחזוריות ביחסים שנעה בין מריבה לפיוס כאשר יש פערים גדולים בחוויה של בני הזוג בין שני הקצוות (בעיני הגבר בת הזוג מדהימה מול בלתי נסבלת ובת הזוג אומרת לדוג' "הוא כמו אדם אחר כשאנחנו רבים"). תלות מאד גבוהה  בין בני הזוג. כמובן, שכל אלה אינם מעידים באופן חד משמעי על אלימות אך יכולים להוות קרקע נוחה להתפתחות אלימות. לזוג, וגם לנו המטפלים, קל יותר לזהות אלימות מילולית וכמובן פיזית. הקושי הוא לזהות אלימות פסיכולוגית. למשל מטופל שמגיע ופגישה אחר פגישה מדבר בעיקר על בת זוגתו ועל איך ניתן לשנות אותה. במקרים כאלה אני מאד מאד קשוב למה שנאמר בין המילים ולתחושה שנוצרת אצלי. פעמים רבות אני מתחיל להרגיש אי נוחות שנובעת מכך שהמטופל מתייחס גם אלי בתוקפנות מאד מוסוות, לעיתים בפאסיב-אגרסיב. מאד קשה להביא מטופלים לידי הכרה שהם חשופים לאלימות פסיכולוגית או שהם נוקטים בסוג אלימות זה.
חשוב לזכור שהכעס עצמו אינו אלימות ובהחלט יש אפשרות שהוא כועס עליה בצדק, השאלה היא מה הוא עושה עם הכעס שלו. המפתח לטיפול בגברים המשתמשים באלימות היא להיות אמפאתי לכעס ולפגיעה שלהם מחד, ומאידך להוקיע את האלימות.
במרכז לטיפול באלימות אני כמובן שואל שאלות מאד ספציפיות ומאד ישירות כי ברור שמי שבא לטיפול בא לטיפול באלימות. גם בקליניקה, כאשר זוג או פרט מגיעים לטיפול וציינו שיש אלימות אני עושה אבחנה מפורטת של האלימות בעזרת שאלות ישירות. המצב שונה כאשר המטופל לא העלה את נושא האלימות ומגיע בגלל קושי כללי בזוגיות. העלאת הנושא מוקדם מידי ובצורה ישירה יכולה מאד לאיים, הן על הקורבן והן על התוקף. מניסיוני צריך לפתח יחסי אמון ולטפטף את הנושא בפגישות. עם התוקף, העבודה היא הרבה יותר עדינה וממושכת. עם זאת, חשוב לא להתעלם מהנושא כי אם הוא קיים ואנו לא נוגעים בו אז אנו משאירים אתהזוג בתוך הסוד שהם יצרו.

בעז גסטהלטרבעז גסטהלטר8/9/2007

לזיו- תודה על מאמר מעניין וחשוב מאד לטעמי!. באמת מאמר חשוב שנוגע בתחום שלדעתי לא עוסקים בו במידה הראויה למרות האלימות הרבה הקיימת בחברה. מתוך ניסיונך המקצועי, האם אתה חושב שהחברה אינה משקיעה בכך משאבים ועניין?
 האם יש לך היכרות (מן הספרות או הקליניקה) ביחס לסימני זיהוי בקליניקה, למשל כאשר זוג מגיע לטיפול זוגי, או שמגיעים להדרכה הורית, או אפילו כאשר מגיע הגבר המכה או האישה המוכה לטיפול פרטני, האם יש "סימנים מזהים" מעבר לכך שהדברים עולים בצורה ישירה? למשל, אני תוהה אם יכול לשבת אצלי בטיפול פרטני אדם שכועס מאד על אישתו ויעורר אמפתיה מבלי שאהיה מודע למידת ההרסנות שבו. האם למשל בקליניקה פרטית אתה נוהג לשאול שאלות כדי לברר את נושא האלימות?
כמו-כן, מנסיונך ו/או מן הספרות מה הפרוגנוזה הטיפולית לגבי מטופלים אלה. מן המאמר שכתבת, זה לא נשמע מעודד במיוחד.
בעז.
 

זיו סופרזיו סופר8/9/2007

עודד תודה, מחמם את הלב.

עודד אביגדוריעודד אביגדורי8/9/2007

הי זיו,. שאפו!
מאמר קצר אבל מצליח לסרוק באופן רחב יחסית את הבעיה הכה מורכבת.
כל הכבוד על העוז לקחת על עצמך משימה כה מורכבת, ולהצליח לעניין ולהעשיר.
עודד

זיו סופרזיו סופר8/9/2007

בני תודה. בעניין ההנחייה משותפת של גבר ואישה - זה אכן המודל המומלץ והרווח לקבוצות מעין אלה. לגבי שילובן של נשים, זו סוגיה מענייינת. גברים רבים רוצים זאת, בעיקר בתחילת הטיפול ולהערכתי מדובר במנגנון הגנה שמאפשר להם להשליך שוב ושוב את האשמה על בת הזוג. עם זאת, אני חושב שזה יכול להיות רעיון מעניין בשלבים מאוחרים ש הטיפול, לאחר שגם האישה עברה טיפול פרטני/קבוצתי.
זיו

בני וגנרבני וגנר8/9/2007

מאמר מעניין ותורם להמשך הלמידה וההבנה. זיו שלום,
              תודה על מאמרך המלמד והעושה סדר ואירגון בסוגיה קשה וכואבת זו.
              הקריאה בו מעוררת עניין להמשך למידה והבנה ובכך, גם תרומתו הרבה. 
              חשבתי על אפשרויות שונות לשילוב בקבוצות אשר תיארת:
            א.  קבוצות גברים מכים  בהנחיה משותפת של מנחה גבר ומנחה אשה.
            ב. טיפול קבוצתי משותף לגברים מכים נשים יחד עם גברים המתקשים בריסון דחפים באופן כללי ( ולאו דווקא אלימים כלפי נשים).
            לדעתי, בשילובים מעין אלה יתכן ותהיה תוספת ל"קול" מסויים החסר, ככל הנראה,  בקבוצות אשר מנית במאמרך.
            יישר כוח זיו,
          בני