פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

דפים להתערבויות ממוקדות, קצרות מועד במצבי חרום

התערבות בזמן משבר צריכה להיות ממוקדת וקצרה. היא ניתנת לאנשים בריאים על פי רב, המצויים בשלב של תגובה לאירוע מעורר חרדה. יש לזכור כי במצבים אלו גם תגובות של חרדה יכולות להחשב כתגובה נורמלית למצב לא נורמלי. מכאן, ההתערבות מבוססת על ההנחה כי ההתערערות שמציג הפרט הינה מצבית ואינה פתולוגית וכי הסיוע היעיל ביותר לזמן זה אינו דורש עיסוק מעמיק בדינמיקות וקונפליקטים אישיים אלא מתמקד ב"כאן ועכשיו" ומטרתו העיקרית הפחתת החרדה, והחזרת מידה מסויימת של שליטה. את זאת ניתן לעשות על ידי הרגעה, חיבור אל מקורות הכח הפנימיים והחיצוניים, חיזוק כושר ההתמודדות של הפרט ונירמול התגובה.

מאמרים | 28/1/2007 | 13,317

תגיות:

 

דפים להתערבויות ממוקדות, קצרות מועד במצבי חירום

 

לקט, עריכה וכתיבה – צוות היגוי: מטראומה לחוסן, שפ"י, משרד החינוך.

 

דר'' תמר לביא, ג''ודי גלבר, אירית ברמן, יעל וינשטיין, שרה כרמי, אמג''ד מוסא, דר'' מזל מנחם, שלומית רייקין, יעל שחר, בועז שטרן, מירתה שניר, גל תמים.

 

 

 

מבוא-

 

התערבות בזמן משבר צריכה להיות ממוקדת וקצרה. היא ניתנת לאנשים בריאים על פי רב, המצויים בשלב של תגובה לאירוע מעורר חרדה. יש לזכור כי במצבים אלו גם תגובות של חרדה יכולות להחשב כתגובה נורמלית למצב לא נורמלי. מכאן, ההתערבות מבוססת על ההנחה כי ההתערערות שמציג הפרט הינה מצבית ואינה פתולוגית וכי הסיוע היעיל ביותר לזמן זה אינו דורש עיסוק מעמיק בדינמיקות וקונפליקטים אישיים אלא מתמקד ב"כאן ועכשיו" ומטרתו העיקרית הפחתת החרדה, והחזרת מידה מסויימת של שליטה. את זאת ניתן לעשות על ידי הרגעה, חיבור אל מקורות הכח הפנימיים והחיצוניים, חיזוק כושר ההתמודדות של הפרט ונירמול התגובה.

 

קלינגמן, (1991) מונה כמה רבדים להתערבות בעת משבר:

·         מניפולציה סביבתית- חשוב לוודא קיומם של צרכים בסיסיים כמו שתייה, מזון ומקום למנוחה. כאן גם חשוב למצוא את הכוחות הטבעיים בסביבה ובפרט, לסמן אותם ולעזור לנפגעים לחבור אליהם.

·         תמיכה רגשית כללית- תמיכה, עידוד בנוסח של התעניינות, דאגה ואכפתיות. אלה מקנים לנפגע תחושת ערך. הם גם מסייעים לו לארגן את מחשבותיו ורגשותיו ומעניקים להם לגיטימציה.

·         מידע ועצות- בכלל זה הספקת מידע אמין ברור ומותאם ליכולת התפיסה של הנפגע הן לגבי האירוע והן לגבי התגובה הנפשית שלו. מתן עצות של עשה ואל תעשה והפניה לגורמי עזרה נוספים. כאן גם המקום לדובב את הנפגע על מנת לבדוק עיוותים הקיימים במידע שבידיו או בתפיסת המציאות ולתקנם.

·         פעילות- פעילות משמשת במישור הפיסיולוגי להרפיה ובמישור הקוגניטיבי להסחה. בתנאים מסויימים עשויה פעילות, גם מינימלית לפעול להפחתת חרדה ולהחזרת תחושה של שליטה. 

 

נסיון מצטבר בהתערבויות מסוג זה הביא להכרה כי ניתן לפעול על פי השלבים הבאים:

  1. תמיכה- התחברות, הכלה ואמפתיה.
  2. חיבור למקורות הכח הפנימיים והחיצוניים.
  3. המשגה פסיכולוגית (psycho-education)- לגבי התפתחות החרדה, והביטויים הגופניים,  ההתנהגותיים, הקוגניטיביים והרגשיים שלה. מתן מידע זה עוזר להבנת החוויה העצמית ולקבלתה כתופעה נורמלית וטבעית. מידע זה מונע גם פירושים מוטעים ומעוותים של הסמפטומים ומאפשר התמודדות יעילה יותר.
  4. הרגעה- פעילויות קצרות להרפיית שרירים ולימוד בסיסי של נשימות. 
  5. חשיפה- בדמיון או במציאות תוך תיקון עיוותים תפיסתיים ומחשבות דיספונקציונליות.
  6. הדרכת הורים- במקרים רבים נמצא כי החרדות של ההורים הן אלו שתורמות, מעצימות ומשמרות את החרדות של הילדים, לכן רצוי לפעול בכל המישורים הנ"ל גם מול ההורים ובנוסף לספק להם את ההדרכה לגבי התפקוד מול הילדים.

 

לא תמיד ניתן לכלול את כל המרכיבים בהתערבות אחת. לטעמנו רצוי לכלול לפחות את שלבים 1-3 בכל התערבות ולדאוג שההורים נוכחים בעת ההסבר, אם לא מקבלים הדרכה בנפרד מן הילדים. לאחר מכן ניתן להוסיף אלמנטים משאר השלבים לפי ראות עיניכם.

 

 

I. המשגה פסיכולוגית-

 

*את המידע המובא להן ניתן בהתאם לרלוונטיות כלפי הנפגע והסיטואציה.

 

פחדים וחרדות הם תגובות ספונטאניות וטבעיות המהוות חלק מהקיום האנושי. במקרים רבים הפחד הוא חיוני ומשמש כדי לאותת על סכנה חיצונית אמיתית ומוגדרת. מכאן, לחרדות תפקיד משמעותי וחיוני בהשרדותנו. החרדה מסייעת לנו גם בחיי היום יום. לדוגמא, חרדה במינון קל יכולה לשפר את הלמידה את התפקוד ואת הביצוע של משימות. כאשר תגובות הלחץ מתמשכות הגוף מתקשה לעמוד בעומס ועלולים להופיע תסמינים המקבלים בטוי בארבעה מישורים עיקריים: פסיולוגיים, רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים ויכולים להפריע מאוד לתפקוד היום-יומי.

 

ביטויים רגשיים-

כמה מן הרגשות הנפוצים הקשורים עם תגובות טראומה וחרדה ואשר חשוב להעיר את תשומת לב הנפגעים להיותם קשורים לחוויות ולאירועים-

·         כעס על האירוע והמעורבים בו. לעיתים הכעס מתפרץ גם לכיוון של המשפחה והסביבה הקרובה אז הוא יכול  להיות מבלבל ולגרום לריחוק.

·         אשמה ובושה קשורים פעמים רבות בדרכי ההתמודדות של הפרט בזמן האירועים. אנשים רבים מאשימים את עצמם על דברים שעשו או לא ועלולים לחוות בושה ממה שהם חווים כחוסר התמודדות לדוגמא התעלפויות, בריחת שתן וכו''. (כאן כדאי לשים לב להורים שמאשימים את עצמם בחוסר תפקוד או הפגנת חרדה אל מול הילדים).

·         דכאון כולל מצב רוח ירוד, תחושת יאוש וחוסר תקווה. גם הדימוי העצמי ותחושת הקומפטנטיות נפגעים. הרבה אנשים רואים את עצמם ואת העולם באופן שלילי יותר לאחר אירוע טראומטי.

 

ביטויים פיסיולוגיים-

הסמפטומים הפיזיולוגיים האופייניים לפחד ולחרדה הם דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת, פיק ברכיים, רעד, חולשה, נשימה מהירה ושטחית. תגובות אלו הן חלק מפעילות מע'' העצבים האוטונומית. מע'' זו אחראית לשמירה ולהגנה על גופנו ומחולקת לשתי מערכות שונות: המע'' הסימפתטית והמע'' הפרה-סימפתטית.

 

המע'' הסימפתטית אחראית על מצב הערות של הגוף: עליה בלחץ הדם, קצב פעולת הלב, האצת קצב הנשימה, התרחבות האישונים, הזעה, הפרשת רוק וכו''. המע'' הפרה-סימפתטית אחראית על ויסות המע'' בגוף, ובכלל זה ירדה בקצב הלב, נשימה סדירה וכו''.

שתי מע'' אלו אינן יכולות לפעול בו-זמנית. במצבים של סכנה בהם צריך להיות מוכנים לתגובת חירום (fight / flight) מע'' העצבים מזרימה כמויות גדולות של אדרנלין למחזור הדם, הדם מוזרם לשרירים וקצב הלב, הנשימה ורמת הסוכר בדם עולים. ברמה הקוגניטיבית והרגשית התוצאות הן: דריכות מוגברת, חוסר מנוחה, חוסר ריכוז, ולעיתים אף תחושת חוסר אונים. על פי רב, כאשר מתרחקים ממקור הסכנה, חוזרת המע'' הפרה סימפתטית לפעול ותורמת להשבת הרגיעה והחזרה לתפקוד היום יומי.

ניתן לדמות את תפקוד הגוף לקפיץ גמיש אשר נדרך ברגעים של סכנה ומשתחרר כאשר הסכנה חולפת. אולם, לעיתים, קיימים מצבים או תגובות בהם הקפיץ אינו משתחרר. המע'' הפרה סימפתטית אינה מופעלת ואנשים חווים רמת חרדה גבוהה לאורך זמן. אנשים אלו רגישים יותר לתסמינים גופניים וחווים הרבה יותר התראות שווא, הם מפרשים כל שינוי בגופם כשינוי מסוכן או מאיים ומצויים תמיד בדריכות גבוהה, מוכנים לתגובת חירום (fight flight). בשל הקושי של הגוף לעמוד במעמסה של החרדה לאורך זמן מתפתחים גם סמפטומים גופניים נוספים כמו כאבי בטן, כאבי ראש, הפרעות בלחץ דם וירידה בכושר ההתנגדות של הגוף למחלות.

 

ביטויים התנהגותיים-

המנעות, התכנסות, צמצום של עניין בפעילויות שעניינו בעבר, רגרסיות, התנהגויות של סיכון עצמי, עוררות מוגברת, חוסר סבלנות ועצבנות, בעיות בהרדמות ובהמשכיות של השינה וסיוטים שתוצאתם עייפות מוגברת.

הימנעויות

ההימנעות היא אסטרטגיה להגנה ממצבים הנחווים מסוכנים וממחשבות ורגשות שגורמים להצפה מחודשת של תחושת המתח והחדה. יחד עם זאת היא תורמת להנצחת הפחדים והחרדות. (דוגמא להימנעות במלחמה הנוכחית היא סירוב לצאת מן המקלטים גם במקומות ובמצבים בהם יש לכך אישור של פיקוד העורף). ההימנעות גורמת להקלה ולתחושה של רווחה זמנית. אולם למעשה היא רק מחזקת את תחושת החרדה משום שהיא מונעת את האפשרות להכחיד את ההתניה הקלאסית שנוצרה בין החרדה לבין הגירוי וזו מעמיקה ואף עוברת הכללות.

הנצחת החרדות נתרמת גם מרומינציה (הירהור חוזר ונשנה- "העלאת גירה" מנטלית) המתקיימת בזמן ההימנעות. אנשים נוטים לשחזר במוחם את האירועים והרגעים המפחידים ומפתחים בדמיונם את אותם רגעים, על פי רב, לכוונים שליליים (מה היה קורה אם הטיל היה נוחת עוד 20 מטר קרוב יותר?) ככל שזמן הרומינציה ארוך יותר וההימנעות מתעצמת נעשה הטיפול קשה יותר.

ולבסוף, כמו בכל חרדה, ההמנעות יכולה לזכות בגמול, ברווח משני כמו תשומת לב ואהדה. חשוב לאתר רווחים אלו בסביבה ולנסות לנטרל גם אותם.

(להתמודדות עם ההמנעות ניתן לעיין בפרק החשיפה להלן)

 

 

 

 

 

ביטויים קוגניטיביים-

כאשר הגוף דרוך ישנה נטייה רבה יותר לראיית שחורות, להדגשת ולהעצמת הסכנה וליצירת עיוותים קוגניטיביים בחשיבה. אנשים במצבי חרדה מציגים בילבול, שיפוט לקוי, קושי בפתרון בעיות וקבלת החלטות- גם פשוטות ביותר, ואובדן זכרון. כמו-כן, האמונות הבסיסיות של האדם בבטחונו האישי, בטוב ליבם של אנשים ובעתיד הופכות לשליליות.

הפירושים המוטעים לגבי המציאות מובילים להערכות מוטעות שכוללות בין היתר: תחושה שמצב הסכנה ימשך לנצח או עד אשר תהיה אפשרות להמלט מן המקום והערכה שלילית מופרזת של פוטנציאל הנזק לגוף ולנפש שעלול להגרם כתוצאה מן החשיפה לגירוי הסכנה.

חשוב להבחין ולומר כי בתבנית של פחד נורמלית, רק המאפיינים המסוכנים באמת מעוררים חרדה. פחד זה דועך כאשר הסכנה חולפת. בתבנית פחד פתולוגית נוצרת הכללה של החרדה למגוון רחב ביותר של אירועים והאנשים נמצאים בתחושה תמידית של סכנה מיידית (כאן ועכשיו). זוהי חרדה אינטנסיבית, היא מפריעה לתפקוד ועמידה בפני שינויים. מכאן, טיפול מוצלח בחרדות יכול להעזר מהפעלה מחדש של תבניות החרדה וקישורם עם מידע חדש שאינו תואם את המרכיבים המוטעים (עיינו בפרק על החשיפה).

במקרים רבים אנשים נוטים גם להשען על התגובה הגופנית כדי לפרש את המציאות. הסמפטומים הפיזיולוגיים שהוזכרו לעיל נחווים כמאיימים ומבשרי אסון אף יותר מן האירועים עצמם.

 

לאור האמור לעיל, חשוב מאוד שאם הגוף (הקפיץ) איבד מגמישותו ואינו חוזר באופן טבעי למצב הטבעי שלו, נלמד לעזור לו להשתחרר.  רצוי כי לאחר מתן ההמשגה הפסיכולוגית ההתערבויות והפעילויות בשעת חירום יעסקו גם בשחרור, הרפיה, העלאת המודעות לעיוותים הקוגניטיביים ותיקונם. אלו מובאים להלן:

 

II. חשיפה-

 

המנעות מן החשיפה לאירועים המעוררים מתח וחרדה הנה תופעה שכיחה. המנעות זו, כאמור לעיל תורמת לתחושת ההקלה המיידית אך גם להנצחת החרדה. היא מונעת את האפשרות להכחיד את ההתניה שנוצרה בין המתח והחרדה לבין הגירוי. משום כך חשוב להביא לחשיפה לגירוי מעורר החרדה. כמובן, יש לעשות זאת במידה ולא נשקפת סכנה ממשית.

אין לחשוש מהבקשה מן הנפגע להתעמת ישירות עם הזכרונות הקשים. ישנן שיטות רבות לטיפול בפוסט טראומה המערבות חשיפה חוזרת ונשנית לאירוע אשר נמצאו כיעילות להורדת הסמפטומים ולהגברת יכולות התפקוד של הנפגעים. יחד עם זאת, בהתערבות שהיא ממוקדת וחד-פעמית ומוגדרת כעזרה ראשונה נפשית יש לכבד ולשמור על ההגנות שיצר הנפגע לעצמו. לשם כך ניתן לפעול בתוך "חלון היכולת" (window of capacity) של הנפגע. יש לבקש ממנו לדבר על אירוע שהוא בהתאם ליכולותיו ורצונו, אך תוך עידוד ותמיכה להתעמת עם הקושי. ניתן לאפשר לו לבחור אירוע מסויים, לדוגמא: הפעם הראשונה שנפל טיל, הפעם האחרונה (most recent) או הפעם המשמעותית ביותר. אם אינו מוכן, ניתן לאפשר לו לבחור אירוע שהוא רוצה לדבר עליו. אולי מקרה בו הרגיש מוגן יחסית. החשיפה צריכה להעשות בסביבה בטוחה ומוגנת כאשר הנפגע רגוע ככל האפשר. בכך תסייע ליצירת הביטואציה ולהורדת חרדה שקשורה לזכרון עצמו. עצם החשיפה מחזיר למטופל תחושה של שליטה ואומץ.

ישנם שני סוגים של חשיפה: חשיפה חיה וחשיפה בדמיון.

חשיפה חיה יכולה להתבצע בעזרת הרגעה וגיוס אלמנטים קוגניטיביים והתנהגותיים: סילום תחושת הפחד לפני, תוך כדי ואחרי החשיפה ומתן חיזוקים על החשיפה עצמה וכו''. ניתן גם לבנות היררכיה של המקומות / דברים מהם נמנע הנפגע ולהתחיל במה שמדורג כמעורר חרדה נמוכה יחסית. מומלץ כי החשיפה תעשה בחברת אדם קרוב. באם המצב מתאפשר מומלץ להנחות הורים / חברים כיצד להמשיך בחשיפה גם לאחר ההתערבות הראשונית.

חשיפה בדמיון כוללת שיחזור של האירועים הטראומטיים באמצעים שונים. כדי שהחשיפה תהיה מוצלחת היא צריכה להעשות בתנאים של רגיעה ובטחון (ככל האפשר), לכלול מעורבות רגשית עם הזיכרון הטראומטי וארגון והבניה מחדש של הנרטיב. הנרטיב הטראומטי מורכב מחלקי משפטים ופערים רבים בסיפור. הוא מאופיין בהעדר המשכיות של זמן ומרחב. כמו-כן, במהלך החשיפה כדאי לתקן את העיוותים הקוגניטיביים שאינם פונקציונליים (ראו להלן בפרק עיוותים קוגניטיביים). תהליך זה מתאפשר כיוון שההתמודדות עם זכרון הטראומה מפעילה את תבנית החרדה המנטלית. כאשר התבנית מופעלת ניתן להכניס מידע חדש שישנה את תבנית הזכרון למציאותית ופונקציונלית יותר. המידע הנוסף עוזר גם לצימצום הזמינות של הזכרון הטראומטי על ידי הפחתה של כמות הגירויים שמתקשרים עם תחושת הסכנה ולהפחתת עצמת הקשר לסכנה.

כמו-כן, במידת האפשר, רצוי לחבר את הרגעים הטראומטיים עם אלו שבאו לפניהם ולאחריהם. כך ליצור רצף ולאותת כי ניתן לדבר על הזכרונות הטראומטיים כפי שניתן לדבר על זכרונות אחרים.

לנפגעים אשר מהססים לתאר את האירועים או אשר מפגינים מעורבות יתר במהלך התיאור ניתן לומר כי הזכרון עצמו לא יכול לפגוע בהם. "זה אמנם מפחיד להזכר אבל כבר עברת את האירוע עצמו ויצאת ממנו ועכשיו אנחנו מבקשים רק לתאר במילים את מה שקרה". או "כשאתה מתאר את האירוע אתה מרגיש שאתה חווה אותו. למעשה האירוע התקיים בעבר ואתה נמצא פה איתי וכאן אתה בטוח". (פואה, ידין ודורון, 2003).

לבסוף, מומלץ לעודד את הנפגע לחזור על הסיפור לעצמו, לקרובים ולחברים באופנים שונים, דיבור, ציור המחזה וכו'' אך לא לעשות זאת לפני השינה. 

יש לזכור כי הנפגעים מוקפים באנשים אשר חווים לחצים דומים ופעמים רבות אינם פנויים או אינם רוצים (בגלל הנטייה האישית שלהם להמנעות) לשוחח על אותם רגעים קשים. לכן, נראה כי כל פעילות שכוללת דיבור או שיחה על האירועים ועל החרדה הקשורה בהם יכולה לסייע. (לשם כך עיינו בפרק הפעילויות).


ןןן. עיוותים קוגניטיביים

 

טעויות חשיבה נפוצות (לאחר אירועים טראומטיים) הן:

§         חשיבה במונחים של הכל או לא כלום: שחור/לבן, טוב/רע, בטוח/מסוכן.

§         שימוש בכחשה ורציונליזאציה

§         שימוש באולטימטומים: תמיד, אף פעם, כולם, אף אחד, הכל, כלום.

§         חשיבה סגורה ובטוחה במקום במונחים של אפשרות. (הטיל יפול עלינו במקום, אני חושב שהטיל יכול ליפול עלינו).

§         ביסוס השיפוט על רגשות במקום על עובדות.

§         התרכזות בחולשות ושכחת הכוחות.

§         האשמה עצמית גם כאשר הדברים לא באחריות הדובר כלל.

§         לקיחת דברים באופן אישי.

§         ציפיה לשלמות.

§         חשיבה שלילית ובכלל זה הערכת יתר של הסיכויים לאסון.

§         הגזמה בחשיבות של אירועים, העדר פרספקטיבה.

 

בזמן שיחה, ובזמן בו הנפגע משחזר זכרונות טראומטיים, חשוב לשים לב לעיוותים אלו ולעורר את תשומת לב הנפגע לכך.  ניתן לייחס את העיוותים למצב החרדתי בו מצויים- בעזרת המשגה פסיכולוגית, ולהציע דרכים להסתכלות אחרת על העולם על פי עקרונות של CBT.

 

 

IV. הפעלות לקבוצות וליחידים וטיפים להורים-

 

מטרת הפעילויות לעורר שיחה על הפחדים והחרדות, לעזור בהרגעה להפחית את תחושת חוסר האונים ולעודד חזרה לאקטיביות ושליטה. הפעילויות מחולקות על פי נושאים. חשוב לעודד את ההורים להמשיך בפעילויות אלו גם לאחר ההתערבות.

 

הסחת דעת:

§         צמצום החשיפה לתקשורת ולחדשות- יש גל שקט לצפירות, ניתן להתעדכן במהדורת הערב המסכמת כדי להשאר מעודכנים.

§         פעילות מסיחה- משחקי קופסא, משחקי חדר, משחקי דמיון ומשחקי מילים, יצירות בגרוטאות, ציור וכו''. פעילות ספורטיבית המתאימה לחדר קטן.

§         מתן עזרה- לאחרים ככל האפשר, ילדים / אחים קטנים יותר, וכל מי שזקוקים לעזרה. במקלטים ובבית אפשר גם לערוך תורניות של סדר ונקיון.

§         מלחמה במחשבות המטרידות- לא ניתן לשלוט במה שנכנס לראש, אבל אפשר לשלוט במה שאנחנו משאירים שם. אם מחשבות "רעות" נכנסות אפשר להשפיע עליהן ללכת ולא לשקוע בהן. אפשר לדמיין רכבת- מעמיסים את המחשבות הרעות על רכבת ושולחים אותם לתחנה הבאה מחוץ לראש. אפשר לדמיין מגירה סגורה / כלא וכו'' (וגם לצייר מקומות אלה) ושם לכלוא את המחשבות המטרידות בכל פעם שנכנסות לראש.

§         תיק מחשבות טובות- כדי לעזור להלחם ב"מחשבות הרעות" רצוי להכין תיק של מחשבות טובות אליהן ניתן לפנות כאשר המחשבות הרעות נכנסות לראש. אפשר לדמיין את המחשבות הללו, ואפשר גם להכין, בעזרת ציורים, תיק ממשי. אלו מחשבות על אירועים, מקומות ואנשים שנעים בהם ושמעניקים תחושה שמחה, טובה, מרגיעה. כדאי לעבות את המחשבות הללו בקולות, מראות, ריחות ופרטים קטנים כדי שתהיינה זמינות בקלות.

 

הרגעה והרפיה- 

§         מוסיקה, סרטים, ספרים.

§         מגע- ילדים (וגם מבוגרים) שמחים לחיבוק וזקוקים לקרבה רבה יותר בשעת לחץ. יש להעניק להם את אלו.

§         הרפיית שרירים.

§         הרפיית שרירים לקבוצה / יחידים באמצעות המשחק "המלך אמר". על מנת להצליח במשחק ולא "לפספס" או להתבלבל יש להתגייס לתוך עמדה של דריכות שהיא גבוהה מהרגיל אך נמוכה ממצב קשה של חרדה. במשחק עצמו ניתן לתת הוראות של כיווץ והרפיית שרירים לדוג'': המלך אמר: "עשו אגרופים" המלך אמר: "לשחרר". המלך אמר: "לקפל רגליים חזק חזק לתוך הבטן..." המלך אמר: "לכווץ את העניים..... המצח.... להרים כתפיים לאוזניים...." וכו'' וכו''.

§         הרפיית שרירים באמצעות דמיון מודרך- תנו הוראה לדמיין כל דבר אשר דורך כיווץ חזק או מתיחה חזקה וארוכה של כל השרירים ואז להרפות. לדוגמא, דמיינו שאתם עץ חזק וגדול הצומח לשמיים, דמיינו שאתם חתול מרוגז... יתד חזק שמחזיק אוהל ברוח.... דמיינו שאתם דוחפים קיר חזק... וכו''. (גם לילדים יש רעיונות מצויינים!)

§         דמיינו או שחקו במציאות משיכות חבל בזוגות או קבוצות. משכו חזק מאוד והרפו.

§         נשימות- ההוראה הבסיסית והפשוטה ביותר לנשימות היא: "הניחו יד על הבטן, מתחת ל"פופיק". הכניסו אויר דרך האף, מבלי להרים את הכתפיים והרגישו איך הבטן מתנפחת. עכשיו תנו לאויר לצאת, לאט לאט דרך הפה כאשר השפתיים מכווצות. הוצאת האויר צריכה לארוך זמן רב יותר מהכנסתו.

§         לימוד נשימות עם בועות סבון- כדי לתרגל את הנשימות ניתן להעזר בבועות סבון. הנשיפה האיטית חיונית ליצירת שרשרת ארוכה של בועות סבון. ניתן גם להסתכל על הבועות עד שהן נעלמות- זה מוסיף לתחושת הרוגע...

§         ניפוח בלונים- המשתתפים מתבקשים לבחור בלון עם הצבע המתאר בצורה הטובה ביותר את כעסם (רצוי שיהיו הרבה אדומים ושחורים...). "עכשיו נפחו את הבלון לבלון גדול כמו הכעס שאתם חשים, אבל תשתדלו לא לפוצץ אותו ואל תקשרו אותו. החזיקו את הבלונים התמקדו בכעס שלכם, הרגישו אותו, אם יש בכם עוד כעס הכניסו אותו לתוך הבלון, הרגישו כיצד הוא נכנס לבלון (נסו לא לפוצץ את הבלון). עכשיו החזיקו את הבלון וכשאומר לכן תשחררו אותו... עכשיו!".  אם בלון מתפוצץ אפשר לומר שלעיתים אנחנו כועסים כל כך שקשה לשמור על הכעס בפנים ולכן צריך ללמוד להתמודד עם זה. ואם משחררים לפני הזמן אפשר לציין שלפעמים הכעס הופך אותנו למתוחים ואנחנו מאבדים שליטה.

 

כללי- דיבור על הפחד ודרכים להתגבר עליו-

ציור / פיסול / כתיבה-

§         ציירו את המקום הבטוח.

§         ציירו את הפחד והדרכים להתגבר עליו או משהו שיכול לעזור להתגבר עליו: אדם קרוב, דמות נערצת, חפץ, תכונה וכו''

§         ציירו / פסלו סמל מגן.

§         ציירו / פסלו בית לפחד. מסביבו ציירו הגנה. בקבוצות ניתן לחבר בין מספר בתים בעזרת חפצים שונים וכל משתתף יספר סיפור על הבית והפחד שבו. משתתף נוסף יצטרף וימשיך את הסיפור עד שיווצר סיפור קבוצתי מחובר ומוגן מאחורי קוי הגנה.

§         בקבוצה- כל משתתף מצייר / כותב על הפחד שלו. את הציורים תולים בעזרת אטבי כביסה על חבלים התלויים בחדר. כל משתתף עובר בין הפחדים, בוחר לו פחד של מישהו אחר ומציע לו פתרון אותו הוא מצייר / כותב ומצרף לפחד התלוי.

§         אם משהו התגבר על הפחד / או לחלופין: דמיינו שהצלחתם להתגבר על הפחד וציירו לעצמכם מתנה שאתם נותנים לעצמכם.

§         כנ"ל לגילאים גדולים יותר- הצלחת להתגבר על הפחד ותמונתך מופיעה בעיתון- מה יהיה כתוב שם, ערכו את הכתבה.

§         ציור משפחתי עבר- הווה- עתיד. צייר את עצמך ואת משפחתך לפני הארוע, בזמן הארוע ובעתיד, אחרי שהכל ייגמר. מה מרגישים? מה עושים? מי עוזר למי?

§         ניתן להציע להורים / ילדים לנהל יומן של החיים במקלט. רגעים מצחיקים, שנינויות, בדיחות שנרקמו וקשורות בזמן הזה. בתוך היומן ניתן לפרט רגשות, לשבץ ציורים של ילדים קטנים יותר וכו''.

 

דמיון מודרך-

§         באופן כללי מתן דימויים לפחדים ובירור הדרכים להתגבר עליהם. חיפוש פתרונות.

§         צמצום הפחדים- הקטנה שלהם, הכנסתם לתוך מקומות קטנים וסגורים.

§         בניית מקום בטוח- כדאי לעבות אותו ככל האפשר בעזרת כל החושים. וניתן להוסיף המחשה גם בציור.

§         התקנת משאבים- בירור של מה / מי עוזר לפרט להתגבר על קשיים ו"הכנסתו" לתוך מקום רצוי בגוף (לב, בטן, ראש וכו'').

 


 

V. תמיכה לתומכים-

בזמן העבודה במצבי חירום מצויים גורמי בריאות הנפש ברמה תפקודית גבוהה. פעילות זו כשלעצמה מהווה גורם ממתן סכנה, אך במקביל לכך מתרחש תהליך של שחיקה פסיכולוגית. גם אם היא לא מתבטאת בעת הפעילות היא עלולה להתבטא מאוחר יותר כאשר רמת המתח, החרדה והפעילות מתמתנים. תגובות המטפלים יכולות, במצב קיצוני להתבטא בטראומטיזאציה משנית- חוויה של מצוקה רגשית המדמה את הסמפטומים הפיזיולוגים, האמוציונליים והקוגניטיביים של הנפגעים. ביטויים הקשורים בתופעה זו הם נסיונות של המטפל למלא את תפקיד המושיע, הזדהות מלאה עם כעסים של הנפגעים המכוונים כלפי ארגונים ונותני שירות אחרים ואשמת העד, בה מרגיש המטפל אשם על כי נחסך ממנו הסבל של מטופליו. הספרות מייחסת את הפגיעות של אנשי בריאות הנפש לשלושה גורמים עיקריים- אמפתיה, התעוררות של חוויות טראומטיות שמהטפל בעצמו עבר וטיפול בילדים. אחת הדרכים להתמודדות עם התופעה היא קבוצות תמיכה המאפשרות לעבד את ההתנסויות הקשות באוירה פתוחה ומכילה.

אנא, דאגו גם לעצמכם. הקפידו לפעול בזוגות!! הקפידו על שתיה, אכילה ואף הפסקות קצרות מדי פעם. עם עמיתיכם שתפו והשתתפו בחוויות וברגשות המקושרים אליהם.

 

ורק רגע לפני שמסיימים, עשה ואל תעשה במקרה של  התקף חרדה-

·         יש לבודד את האדם ככל האפשר מאנשים אחרים.

·         יש להרגיעו וליצור עימו קשר באמצעות, נגיעה תומכת ופנייה בשמו. רצוי להעזר באדם קרוב.

·         אסור, לשפוך מים או לסתור על פניו של אדם....

·         עם הרגיעה יש לחזור במהירות האפשרית לסביבה המוכרת והטבעית.

·         במידה והטיפול הראשוני אינו מספיק, יש לפנות לטיפול במקום נפרד (מיון בי"ח, מוקדי טיפול בחרדה וכו'').

 

מסיימים בהוקרת תודה לכל העוסקים במלאכה. ומקווים לסיום מהיר של המלחמה.

צוות היגוי- טראומה וחוסן.

 

 


ביבליוגרפיה

§         גדרון, ר.

§         וולמר, ל. חמיאל, ד. ולאור, נ. (לא פורסם). תכנית פעילות קבוצתית / כיתתית ליצירת חוסן לילדים ובני נוער בעקבות אירועי הטרור והמלחמה בשלוש השנים האחרונות.

§         להד, מ. ואנקור, א. (1993). פחד אז. קרית ביאליק: אח.

§         פואה, ע. ידין, א. ודורון, מ. (2003). חשיפה ממושכת, המדריך לטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית. ישראל: המרכז לפיתוח משאבי התמודדות.

§         קלינגמן, א. (התשנ"א). התערבות פסיכולוגית חינוכית בעת אסון. ירושלים: משרד החינוך והתרבות.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

תמים-סיקולר, ג. (2007). דפים להתערבויות ממוקדות, קצרות מועד במצבי חרום. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1111

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גל תמיםגל תמים28/1/2007

דפים להתערבויות ממוקדות, קצרות מועד במצבי חרום. התערבות בזמן משבר צריכה להיות ממוקדת וקצרה. היא ניתנת לאנשים בריאים על פי רב, המצויים בשלב של תגובה לאירוע מעורר חרדה. יש לזכור כי במצבים אלו גם תגובות של חרדה יכולות להחשב כתגובה נורמלית למצב לא נורמלי. מכאן, ההתערבות מבוססת על ההנחה כי ההתערערות שמציג הפרט הינה מצבית ואינה פתולוגית וכי הסיוע היעיל ביותר לזמן זה אינו דורש עיסוק מעמיק בדינמיקות וקונפליקטים אישיים אלא מתמקד ב'כאן ועכשיו' ומטרתו העיקרית הפחתת החרדה, והחזרת מידה מסויימת של שליטה. את זאת ניתן לעשות על ידי הרגעה, חיבור אל מקורות הכח הפנימיים והחיצוניים, חיזוק כושר ההתמודדות של הפרט ונירמול התגובה.למאמר המלא...