המציף והמרגיע: טיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית
מאת פרומי גוטליב ושניאור הופמן
שמותיהם ופרטיהם של המטופלים המתוארים במאמר הוסוו לשם הבטחת פרטיותם.
מבוא
במאמר זה נציג טיפול קצר מועד בהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) אצל אישה שלא שיתפה פעולה בטיפולים קודמים וסובלת מהבעיה כבר חמש שנים.
הטיפול נערך בגישת ה"קותרפיה הדיאלקטית".(Hoffman, et al. 1994), המתבסס על שני מטפלים, רצוי גבר ואישה, שמשחקים תפקידים מנוגדים בטיפול. המטפל לוקח תפקיד תקיף פרובוקטיבי ומעמת, והמטפלת לוקחת תפקיד של אמפתית, מזדהה עם המטופלת, תומכת, מבינה ומעודדת. בשעת הטיפול ובנוכחות המטופל, המטפלים לוקחים כעין "פסק זמן" מהמטופל, ודנים ביניהם על המטופל ועל דרכי התמודדותו תוך שהם מציגים במכוון עמדות, דעות ומחשבות מנוגדות לגבי התנהגותו, התמודדותו והאמביציה של המטופל לפתור את הבעיה ודרכים לפתרון הבעיה. המטפלים דנים ביניהם, ולעתים משתפים את המטופל בדיון, וכך הרעיונות שהם מעלים נקלטים אצל המטופל מבלי שירגיש מאוים ויזדקק למנגנוני הגנה, ובכך מפחיתים את התנגדותו לשינוי. השיטה מתאימה במיוחד לטיפול במטופלים המגלים התנגדות קשה לטיפול, שכן הדיון המתקיים בין המטפלים מגרה את המטופל לקחת חלק בתהליך הטיפול מבלי שיצטרך להשתתף כל הזמן בצורה פעילה בשיחה. בנוסף, טכניקה זו מאפשרת לעשות הערכה והתערבות קצרות מועד.
המטופלת המוצגת הייתה כאמור בטיפול במשך חמש שנים לפני שהגיע אלינו בשל OCD, ללא שינוי במצבה (למרות הגדלת המינון התרופתי), וללא שיתוף פעולה בינה לבין הפסיכותרפיסטית. משום כך חשבנו שהגישה הטיפולית המוצגת כאן תאפשר שינוי לטובה במצבה.
בטיפול בפוביות ובהפרעות טורדנית-כפייתית, ההתערבות החיונית והיעילה ביותר היא חשיפה מוחשית לגירוי המפחיד. חשיפה זו יכולה להתבצע באחת מבין שתי דרכים מרכזיות, או באמצעות שילוב ביניהן: (1) הצפה (flooding), שבה המטופל מעומת ישירות עם הגירוי הגורם לפחד, מבלי שתהיה לו אפשרות לברוח מהגירוי על ידי פעולות שמנטרלות את אותו (Barlow, 2002); ו-(2) הכחדה הדרגתית (systematic desensitization), שבה המטופל נחשף לגירוי המפחיד בהדרגה, בשלבי קושי העולים מהקל לכבד (Wolpe, 1969). בטיפול המוצג בחרנו לשלב את שתי הטכניקות, וכחלק מגישת הקותרפיה הדיאלקטית החלטנו לבחור בטקטיקה של "מציף" ו"מרגיעה": המציף ידרוש חשיפה ישירה לגירויים המפחידים ומניעת בריחה לתגובות של הימנעות, והמרגיעה תבקש חשיפה הדרגתית להירארכיה של גירויים מפחידים.
הצגת מקרה
שירה, אישה חרדית בת 30, נשואה ואם לכמה ילדים, ועובדת כמזכירה במשרה מלאה. שירה היא ילידת ארצות הברית, ועלתה לישראל בגיל 4 שנים. היא נמצאת בטיפול פסיכיאטרי תרופתי מזה חמש שנים בשל אבחנה של OCD, שהתבטא בחרדה ממפגש עם אנשים וילדים בעלי פיגור שכלי והרגשה של לכלוך במקרה שנתקלת בהם, וצורך מיידי להתקלח כדי להסיר את הלכלוך.
אמה של שירה עבדה מזה שנים במוסד לילדים בעלי פיגור, ויצאה לפנסיה באמצע תהליך הטיפול הנוכחי. גם במקום העבודה של בעלה של שירה הוא בא במגע עם בעלי פיגור. בעת ההיריון השני האחרון שלה עשתה שירה מעשה הקשור לתחום המיני שלדעתה אינו מוסרי, גם אם אינו בגדר עבירה. האירוע עורר אצלה חרדה שכעונש על מעשיה תלד ילד בעל פיגור. לשירה נולד ילד בריא, ולמרות זאת, מאז בכל פעם שנפגשה באדם בעל פיגור, הייתה מרגישה שהיא מאוד מלוכלכת וחשה צורך דחוף להתקלח. היא הקפידה במיוחד שלא לגעת בשום דבר עד לאחר המקלחת. בנוסף, כשהייתה חושבת שהיא רואה אדם בעל פיגור ברחוב, עברה למדרכה השנייה וחזרה מייד הביתה להתקלח.
התופעות היו אף רחבות יותר: שירה לא אפשרה לאמה להתקרב אליה פיזית, לא נתנה לה להיכנס אליה הביתה, והשתדלה להימנע מלפגוש בה. כל פגישה עם האם הצריכה מקלחת מיידית. בנוסף, שירה הקפידה שבעלה יעשה מקלחת מייד שהיה נכנס הביתה, ואם לא הייתה בבית שאלה אותו אם עשה מקלחת, אם נגע בטעות או שלא בטעות בחפץ מסוים בבית או באוכל, ואם כן, היא לא הייתה משתמשת יותר בחפץ זה, וברוב המקרים זרקה לפח את החפץ או האוכל.
שירה הרגישה מוגבלות בשל ההפרעה בתחומים רבים. לדוגמה, לאחר שקנתה מתנה לבנה פגשה באדם בעל פיגור. כשהגיעה הביתה זרקה את השקית עם המתנה למחסן, והמתנה נשארה שם ללא שימוש במשך שלוש שנים. במקרה אחר, כאשר שירה ניסתה לטלפון לאחותה, טעתה כנראה במספר והגיעה לאדם שנשמע לה בעל פיגור שכלי. היא החליטה לזרוק את מכשיר הטלפון, אך אחות אחרת שהייתה שם אמרה שהיא תיקח את המכשיר. שירה השביעה אותה שלעולם לא תתקשר אליה מהמכשיר הזה. יתרה מכך: היא לא ישבה על הספה עליה ישבה בזמן השיחה, לא ניקתה אותה, ודרשה מבעלה שינקה אותה. בנוסף לכל זאת, בכל פעם ששירה יצאה לרחוב היא הייתה במתח וחרדה שמא תפגוש במישהו בעל פיגור ותצטרך לחזור הביתה להתקלח מבלי להספיק להסדיר את ענייניה. יש לציין שעל אף שמקור הדחף של שירה להתקלח היה בצורך להתנקות מ"הלכלוך", זמן המקלחת היה זמן סביר, וכי שירה לא התרחצה בצורה יוצא דופן.
לאחר חמש שנות טיפול תרופתי, שמינונו הוגדל בכל פעם כי לא היה שינוי במצבה של שירה, הוצע לה טיפול בגישת CBT. הטיפול הסתיים לאחר שש פגישות מפני ששירה לא שיתפה פעולה בטיפול, וגם הביעה קושי להגיע בשעה היעודה בשל עבודתה. כחצי שנה לאחר שהטיפול הסתיים, שירה חזרה לפסיכיאטר המטפל ודיווחה על החמרה קשה במצבה. היא סיפרה שהיא נמצאת בחרדה עצומה מפני מפגש עם אנשים בעלי פיגור שכלי בשל הרגשת הלכלוך שמלווה אותה אחר כך, שכל יציאה שלה מהבית מלווה בחרדות, ושהיא משתדלת להימנע עד כמה שניתן מיציאה מהבית. הפסיכיאטר העלה את הנושא לדיון בישיבת צוות והתייעץ האם לאפשר המשך טיפול פסיכותרפויטי לאור העובדה ששירה לא שיתפה פעולה בטיפול הקודם וביקשה להפסיק את הטיפול. הוחלט להזמין את שירה להערכת מצב. באינטייק החדש, שני המטפלים החליטו לקבל את שירה לטיפול בעקבות מצוקתה ומוכנותה לשתף פעולה.
טיפול
המטפלים החליטו לעבוד ביחד בגישת ה"מציף" ו"מרגיע": המטפל ינקוט גישה של הצפה תקיפה ותובענית של חשיפה מיידית, והמטפלת תמתן את דרישותיו ותציע חשיפה הדרגתית ואיטית תוך הזדהות ואמפתיה עם הקשיים של שירה, מתוך מחשבה שבדרך זו שירה תתחבר למטפלת ותשתף פעולה. להלן תיאור קצר של ההתערבויות של הקו-תרפיסטים בחמש הפגישות שהתקיימו.
פגישה הראשונה
שירה תיארה את בעייתה ואת השלכות הבעיה על תפקודה בחיי היום יום, הדגישה מאד את החרדה ואת תחושת הלכלוך. היא סיפרה על הטיפולים שעברה בעבר, והדגישה ששיתפה פעולה עם המטפלת ומילאה אחר כל המטלות. שני המטפלים קיבלו את דבריה של שירה ללא ערעור ולא התייחסו למידע מוקדם שהיה להם לגבי הטיפול של שירה. הם הדגישו את הצורך והחשיבות להכיר את ה"אויב" שלה מקרוב, לפגוש ולחוות את החרדה.
המטפל סיפר לשירה שיש לו נכד בעל תסמונת דאון, שאתמול בערב היה בחברתו ושיחקו יחד במשך מספר שעות ומאז לא התקלח, ושאל את שירה אם יכול לקרב את הכיסא שלו אליה. שירה לא ענתה, והמטפלת אמרה שיקרב את הכיסא רק מעט. המטפל קירב מעט הכיסא ושירה נשארה לשבת במקומה אך שינתה תנוחה, העבירה את רגליה לצד הנגדי ונשארה קפואה. המטפל הציע שיזיז את כסאו עוד קצת. שירה הקפואה לא הגיבה, והמטפל קירב את כיסאו עוד קצת לשירה ושירה פרצה בבכי. המטפלת ביקשה מהמטפל שירחיק את כיסאו ממנה עד למרחק ששירה תרגיש בו נוח, וכן עשה. המטפל לקח חבילת טישו שהייתה על השולחן והציע לשירה והיא אמרה שלא צריכה. שירה בקשה לסיים את הפגישה כי חייבת כבר להתרחץ ולא יכולה לסבול יותר את הלכלוך. המטפל דרש שהמטופלת תתרחץ רק שעה לאחר שתגיע הביתה אבל שירה לא הסכימה ואמרה שלא יכולה להישאר מלוכלכת זמן כל כך ממושך. המטפל הביע כעס ואמר שהיא לא מוכנה לעשות מאמץ להשתנות, והמטפלת התערבה והורידה את הזמן ל-45 דקות, בציינה שגם הדרך הביתה אורכת כ-30 דקות. שירה אמרה שמעדיפה להישאר רק עם המטפלת, יהיה לה יותר נוח, כי קיצוניות לא תורמת לפתרון הבעיה. המטפל שוב תקף את חוסר רצינותה וחוסר נכונותה לפתור את הבעיה, ושירה אמרה שמוכנה שהמטפל יישאר אך הגישה שלו מאד מקשה עליה.
שירה קיבלה שיעורי בית לקראת הפגישה הבאה: 1) להתקלח רק אחרי 45 דקות מרגע כניסתה הביתה. 2) לא לומר לבעלה להתקלח שתי שעות מרגע כניסתו הביתה.
פגישה שנייה
שירה דיווחה שהתקלחה אחרי 40 דקות, מפני שלא הייתה יכולה להתאפק יותר והצליחה לא לשאול בכלל את בעלה לגבי המקלחות פרט לפעם אחת, אך הוא דיווח לה יומיום על המקלחות שלו. במשך השבוע דיווח לה פעם אחת שהתקלח בצהריים כשלא הייתה בבית. היא לא הייתה בטוחה שזה נכון אבל לא שאלה. המטפל שאל אם בימים האלה יצא לה להיפגש עם בעלי פיגור, ושירה ענתה שעכשיו בכניסה למרפאה ראתה אדם בעל פיגור ועשתה עיקוף ונכנסה מהצד השני. אמרה שאין לה סבלנות לשבת אתנו עכשיו, כי היא מאוד מלוכלכת ורוצה ללכת הביתה להתקלח. המטפל אמר שהיא לא מלוכלכת, רק מרגישה מלוכלכת ושירה אישרה את דבריו.
המטפל אמר לשירה שכדי להתגבר על החרדה ועל הרגשת הלכלוך היא צריכה להתמודד עם הנושא בצורה ישירה ורצינית ולכן הוא חושב להביא את הנכד שלו לפגישה הבאה. שירה אמרה שלא תוכל לעמוד בכך, שהיא מבקשת מאוד לא לעשות לה את זה, ושאם המטפל מתעקש להביא את הנכד היא לא תגיע לפגישה.
המטפלת אמרה שזה מדי מוקדם להפגיש את שירה עם ילד בעל פיגור בחדר סגור, והציעה להביא רק משחק של הנכד. שירה התנגדה גם לכך. המטפל שוב תקף את שירה ואמר לה שהיא לא רצינית וחבל על הזמן שאנו משקיעים בה. המטפלת הציעה שנשים את המשחק בקצה החדר ושאם שירה לא תסכים להיכנס לחדר נוציא את המשחק.
שיעורי הבית שקיבלה :1) להתרחץ לפחות שעתיים לאחר כניסתה הביתה. 2) לומר לבעלה לא לדווח לה יותר על המקלחות שלו.
פגישה שלישית
שירה הגיעה, חיפשה את המשחק ולא ראתה אותו. היא שאלה איפה המשחק ואמרה שמוכנה שהמטפלים יכניסו אותו לחדר. המטפל אמר שקודם אנחנו רוצים לדעת מה קרה במשך השבוע. שירה סיפרה שהתקלחה אחרי שעה, לא אמרה לבעלה שהוא לא צריך לדווח לה, לא זכרה שהיה עליה לעשות זאת אך לא התעניינה אם התקלח. היא סיפרה שאכלה מהאוכל שנגע בו והשתמשה בחפצים שנגע בהם ולא נתנה את דעתה על המקלחות שלו. במשך השבוע הצליחה להתאפק בין 2.5-3 שעות מהרגע שנכנסה הביתה עד שעשתה מקלחת, אבל ציינה שיש מספיק בעיות גם בלי הנושא של המקלחת.
המטפל אמר שלא הביא משחק של הנכד, אבל יש לו את המחשב הנייד ששיחק בו עם הנכד אתמול בערב. הוא הניח את המחשב במרכז השולחן. שירה הסתכלה על המחשב, ושאלה אם יש בו תמונות של הנכד. המטפל ענה בשלילה, אבל הבטיח להביא תמונה לפגישה הבאה. המטפלת שאלה את שירה אם היא יכולה לקרב את כיסאה לשולחן, כדי לבדוק את רמת החרדה של שירה. שירה קירבה את הכיסא, ולבקשת המטפלת קירבה את הכיסא פעם נוספת. המטפלת הזיזה את המחשב לכיוון של שירה. שירה נרתעה לאחור וביקשה שהמחשב לא ייגע בה. המטפלת פתחה את המחשב, וביקשה משירה להצביע על כמה אותיות שהמטפלת הקריאה. שירה הצביעה על האותיות, אך מיקמה את האצבע במרחק ניכר מהן. לבקשת המטפלת, שירה הצליחה לקרב את האצבע עד למרחק סנטימטר מהאותיות. המטפלת ביקשה משירה לגעת באות הקטנה יו"ד, אבל שירה לא הסכימה. המטפל ביקש משירה לגעת במטפלת, והיא סירבה והסבירה שלא יכולה כי תהיה מלוכלכת. המטפל תיקן אותה ואמר שתרגיש מלוכלכת אבל לא תהיה מלוכלכת באמת. המטפל נגע במחשב, ליטף את פניו ושאל אם יכול לקרב את כיסאו לכיסאה. שירה הסכימה ולא הרחיקה את הכיסא שלה, ולא שינתה תנוחה. המטפלת ביקשה משירה לגעת בקצה של המחשב, אבל היא סירבה. המטפלת שמה יד על המחשב וביקשה משירה לגעת בגב כף היד של המטפלת בחלק שלא נגע במחשב. שירה שוב סירבה. לפתע שירה קמה מכיסאה, נגעה במטפלת, התיישבה חזרה ואמרה בקול מנצח "נגעתי במטפלת"!
המטפלת ביקשה משירה שתסגור את המחשב, ושירה סירבה. המטפלת אמרה שהיא עצמה תסגור את המחשב כמעט עד הסוף ושירה תשלים את הסגירה – ושירה שוב סירבה. המטפלת סגרה את המחשב כמעט עד הסוף, והתבוננה בשירה מבלי לומר דבר. שירה הסתכלה על המחשב ולא אמרה או עשתה דבר. כעבור כשלוש דקות שירה פתחה את המחשב, סגרה אותו, וניסתה לפתוח שוב. היא נגעה באצבע אחת בכמה אותיות באיטיות, ואחר כך העבירה כמה אצבעות על הרבה אותיות, העבירה את כל כף היד על המחשב, ואז העבירה את שתי כפות הידיים על כל המחשב בחלק העליון ובחלק התחתון, בהמון סיפוק אישי. שירה אמרה שמבינה שאין לה ברירה, אך הדגישה שעוברת סבל רב בפגישה וכי הגישה שבה אנו עובדים קשה לה מאוד. שירה אמרה שההצלחה שלה בנגיעה שלה במחשב לא אומרת שום דבר, ואילו המטפלים ציינו שזה אומר המון, ושעשתה התקדמות עצומה.
שיעורי הבית שקיבלה בתום הפגישה: שירה התבקשה לגעת בחפצים בבית לפני שמתקלחת, לפתוח בעצמה את הדלת עם הידית, לשנות את מיקום הכיסאות בחדר האוכל ולשבת על הספה שעליה לא יכלה עד כה לשבת. לפני ששירה עזבה את החדר היא חיבקה ונישקה את המטפלת והודתה לה מאוד.
פגישה רביעית
שירה דיווחה שהתקלחה אחרי 40 דקות, שהיא כבר לא שואלת את בעלה על המקלחות שלו, ושלפעמים כשמדווח לה אומרת לו שזה לא מעניין אותה. היא מסוגלת לגעת בו, לאכול אוכל שנגע בו, ולא מקדישה לכך מחשבה. שירה סיפרה עוד שאמה יצאה לפנסיה ושכעת היא מרשה לה לבקר בביתה, וכן שהצליחה לשבת על הספה לכל אורכה.
לפגישה זאת המטפל הביא תמונה של נכדו הלוקה בתסמונת דאון, ולשירה לא הייתה שום בעיה לגעת בתמונה, להחזיק אותה ולהעביר יד על כולה. בנוסף, בפגישה זו דיברנו על התרופות ששירה לוקחת. שירה אמרה שהגיעה למסקנה שהחרדות והרגשת הלכלוך נובעים רק מהחשיבה שלה. היא סיפרה שבכל פעם הרופא העלה לה את המינון כי לא היה שיפור במצבה, ושהיא מרגישה שרק השיחות עוזרות לה. הועלה הרעיון של הפחתה במינון התרופות. שיתפנו את הפסיכיאטר, שהזמין אותה לביקורת לבדיקת הנושא.
בשלב הבא ניסינו לבדוק אפשרות ששירה תעבור ליד אדם בעל פיגור. שירה אמרה שמקבלת על עצמה לא לעבור למדרכה אחרת אם תפגוש אדם בעל פיגור. שירה סיפרה שלפני ההיריון הייתה משוחחת עם אדם בעל פיגור שעבד בסופרמרקט, אך מאז ההיריון לא נכנסת לאותו סופר וגם לא השתמשה במוצרים שבעלה קנה שם. המשימה שקיבלה הייתה להיכנס לסופר, לקנות מוצר סגור (כמו גבינה) ולהשתמש בו בבית, וכן להימנע מלהתחמק מאנשים בעלי פיגור.
המטפל הדגיש שהמטרה של הטיפול היא ששירה תגיע למצב שיכולה לגעת באדם בעל פיגור ולא להרגיש מלוכלכת ולא להרגיש צורך להתקלח. המטפלת אמרה שבקצב ההתקדמות המהיר והמדהים שלה, יש להניח שבעוד שבועיים תפתיע אותנו ביכולת למלא את המשימות. שירה אמרה שלא נחשוב שאם היא מצליחה לעשות את מה שהיא עושה זה קל לה, ושאי אפשר לדרוש ממנה משימה כל כך קשה. המטפלים הסכימו עם רמת הקושי של המשימה וחיזקו אותה לגבי היכולת שלה להתמודד למרות הקושי. סוכם ששירה תקבע תור לפסיכיאטר, ושבשבוע הבא נלך לפגוש את אחת העובדות בעלת פיגור בבית חולים שהו נערך הטיפול.
פגישה חמישית
שירה הגיעה מוקדם מהרגיל על מנת לפגוש את העובדת. המטפלים עלו עם שירה לחדר האוכל, שם הייתה העובדת לבדה והכינה את השולחנות לארוחת הערב. המטפלת ניגשה לעובדת ושאלה אותה לשמה. שירה עמדה במרחק של כ-4 מטרים מהעובדת. המטפלת התקרבה לעובדת, עמדה קרוב אליה וסימנה לשירה להתקרב. שירה התקרבה מאוד, ואף עקפה את המטפלת ונעמדה ממש צמוד לעובדת. שירה נגעה בחלוק של העובדת ואמרה שזה בד מאוד נעים, ושאלה את העובדת אם היא יכולה לראות את הכפתורים והעבירה יד על כל הכפתורים. העובדת המשיכה בעבודתה ועברה משולחן לשולחן, ושירה הלכה בעקבותיה תוך כדי שיחה. שירה שאלה את העובדת כמה זמן עובדת כאן ומאיזו ועד איזו שעה, אם נהנית בעבודה, והעובדת ענתה לה ברצון.
המטפלת לקחה את ידה של העובדת והראתה לשירה את הטבעות שלה. שירה אמרה שהטבעות מאד יפות. המטפלת שאלה את שירה אם רוצה למדוד טבעת ושירה ענתה בחדות לא והתרחקה מעט. לאחר מכן המטפלת שאלה את שירה אם הייתה רוצה ללחוץ יד לעובדת ולומר לה תודה על הזמן שהקדישה לנו. שירה לא ענתה, והמטפלת שאלה את העובדת אם היא מוכנה ללחוץ את ידה של שירה. היא ענתה שבשמחה, ושירה התקרבה אליה, הושיטה את ידה ושתיהן לחצו ידיים. כשיצאנו מחדר האוכל שירה ניגשה למטפלת חיבקה ונישקה אותה ואמרה: "אני לא מאמינה, נגעתי בה, ממש נגעתי בה". המטפלים התרגשו מאוד.
עם החזרה לחדר, המטפלת שאלה את שירה מה לדעתה גרם לשינוי המהיר, והאם הייתה השפעה לטיפול הקודם. שירה אמרה שמה שעזר הפעם זה שנגענו בנקודות הנכונות. אמנם בפעם הקודמת הגיעה להישג מסוים (נגיעה בחפץ שהזכיר לה מפגש עם אדם בעל פיגור) אך הבעיה לא נפתרה.
המטפל שאל את שירה האם לדעתה שיתוף של שני מטפלים תרם לפתרון הבעיה. שירה ענתה שכן, והסבירה שהגישה התומכת, המקבלת והמעודדת של המטפלת מאוד עזרה לה. המטפלת אמרה שאם כך היה מספיק שרק המטפלת תעבוד איתה. שירה ענתה שהמטפלת הייתה זקוקה למטפל, ושלולא הלחץ של המטפל לא היתה מתקדמת בקצב כל כך מהר. שירה אמרה שהבינה שאם לא תבצע את המשימות המתונות לא תהיה לה הזדמנות נוספת לטיפול.
שירה הציעה שבשבוע הבא תלך לבדה לפגוש את העובדת, ולאחר מחשבה אמרה שלא חושבת שצריכה לעשות זאת וחושבת שהשתחררה לגמרי מהבעיה שלה. המטפל שאל את שירה אם היא חושבת שאפשר לסיים את הטיפול, והיא אמרה שכן. הוחלט על סיום טיפול, כשהושארה לשירה "דלת פתוחה" למקרה שתרגיש צורך לחזור לטיפול. עודדנו את שירה לתאם פגישה עם הפסיכיאטר להפחתת מינון התרופות. לפני שיצאה מהחדר, שירה הודתה שוב למטפלים על טיפולם.
בשיחת מעקב שנערכה דרך הטלפון חודשיים לאחר המפגש האחרון, שירה דיווחה למטפלת על הטבה ניכרת במצבה. לדבריה, בבית היא אינה חוקרת את בעלה אם התקלח או לא ואפילו לא חושבת על זה; היא אוכלת כל דבר ונוגעת בכל חפץ מבלי לבדוק אם בעלה נגע בו לפני שהתקלח. בחוץ היא אינה נרתעת ממפגש עם אנשים בעלי פיגור ואינה חוצה למדרכה השנייה כשפוגשת אדם בעל פיגור. אמנם, לעתים יש לה תחושה שהיא מלוכלכת כאשר היא פוגשת אדם עם פיגור, אך היא מנסה להתמודד עם המצב בכוחות עצמה – היא לא רצה הביתה ולא עושה מייד מקלחת כפי שעשתה בעבר, אלא ממשיכה בעיסוקיה. היא הפחיתה את מינון התרופות על דעת עצמה, ובמקום שני סוגי תרופות פעמיים ביום היא לוקחת סוג אחד של תרופה פעם אחת ביום. שירה ציינה שהיא עושה את כל המאמצים לטפל בעצמה בכוחות עצמה, כי אינה מעוניינת להגיע למרפאה מחשש שבעלה יגלה שנמצאת בטיפול במרפאה לבריאות נפש, דבר שהצליחה להסתיר ממנו כל השנים. פרומי עודדה מאוד את שירה ושיבחה אותה על מאמציה והישגיה, והזכירה כי הדלת פתוחה בשבילה אם וכאשר תרגיש צורך בהמשך טיפול.
סיכום
שני המטפלים שפעלו בתיאום הצליחו לגרום בתוך זמן קצר יחסית לשינויים חיוביים במצבה של אישה שסבלה מסימפטומים קשים שמאוד הגבילה את תפקודה. במהלך הטיפול נטל כל אחד מן המטפלים תפקיד ייחודי, כפי שסיכמו ביניהם מראש: המטפל תפקד כ'מציף' הדוחף ומנהל את מטרות וקצב הטיפול, בעוד המטפלת תפקדה כ'מרגיעה' או 'מקהת רגישות', המלווה ומגנה על המטופלת במסע הריפוי שלה, תוך שמירה על צרכיה הנפשיים. תמיכתה ועידודה המתמשכים של המטפלת מנעו פרישה מוקדמת של שירה מתהליך הריפוי, וחיזקו את יכולת השליטה והעצמאות שלה. עמדה בפניה הבחירה לפעול לפי הקצב המציף או המרגיע. כתוצאה מהאופי המנוגד של האינטראקציה בין המטפלים, כמו גם בין המטפלים לשירה, יכלו המטפלים להעריך את מצבה הנפשי, להתייחס להתקדמותה, למוטיבציה שלה, לכוחותיה ולחולשותיה, ולהתאים את הלחץ, האתגרים, התמיכה והחיזוקים הנדרשים. המטפלת המרגיעה אפשרה לשירה לשאת את המצבים מעוררי החרדה ולהתמודד עמם ולא לשקוע בהם או לברוח מהם. התערבויותיה סייעו לה לשלוט בחרדותיה באמצעות תמיכה והעצמה.
המטפלים מעריכים שתהליך הריפוי הואץ על-ידי הגישה הטיפולית שתוארה במאמר, והם ממליצים למטפלים לנסותה.
מקורות
Barlow,D. (2002). Anxiety and Its Disorders: The Nature and Treatment of Anxiety. New York: Guilford.
Hoffman, S., Gafni, S. and Laub, B. (1994). Cotherapy with Individuals, Families and Groups. Northvale, N. J.:Jason Aronson.
Wolpe, J. (1969). The Practice of Behavior Therapy, Pergamon Press.
