פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

על אובדן וגעגוע- קבוצה טיפולית למתבגרים

המאמר מתאר קבוצה טיפולית לבני נוער שחוו אובדן. המודל ההתערבותי מבוסס על גישות מילוליות וגישות הבעתיות, ביניהן הפסיכודרמה של לוי מורנו. הכלים הפסיכודרמתיים המרכזיים לעיבוד האבל המיושמים בקבוצה הם "המפגש האחרון", "העניינים הבלתי פתורים" ו"הכיסא הריק". הוויניאטות הטיפוליות שעלו בקבוצה מתוארות תוך פרישת התהליך הפנימי של המפגש הפסיכודרמתי ושלבי הקבוצה על פי בק. המפגש הטיפולי איפשר לבני נוער שלא העזו להיפגש עם רגשות כואבים או שרצו לסגור מעגלים ביחסים עם האדם שאבד, להיפגש עם האדם "כאן ועכשיו", להידבר איתו ולהשלים עם האובדן.

מאמרים | 30/1/2005 | 15,248

תגיות:

ציפי פאוסט היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות ופסיכודרמטיסטית ב"מענה"- מרכז ייעוץ לנוער של החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים.
המאמר פורסם לראשונה ב"מקבץ", כרך 7, גיליון 2, חורף 2002

רקע
סדנה זו התקיימה במסגרת "מענה", מרכז ייעוץ לנוער של החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים, ונמשכה ארבעה-עשר מפגשים. בין הפונים לתחנה לקבלת טיפול פרטני, פונים בני נוער שחוו אובדנים. בעקבות בקשה של אחת המטופלות, ומתוך הנחה מקצועית שקבוצה היא המדיום המתאים לטיפול בנושא זה, הוחלט להקים קבוצה לעיבוד אובדן ושכול שתיקרא "על אובדן וגעגוע".
אל הקבוצה הופנו תשעה בני נוער בני 15 עד 18 ומתוכם נשארו בה שישה: חמש נערות ונער אחד, שהיו בשלבים שונים של עיבוד האבל, הן מבחינת משך הזמן שעבר מאז האובדן והן מבחינת רמת העיבוד שלו.
ארבעה משתתפים מתוך הקבוצה איבדו את הוריהם בנסיבות שונות:

יולי (16) אביה נפטר לפני ארבע שנים מהתקף לב, שאירע לאחר תקופה ממושכת של בעיות משפחתיות וכלכליות.
אלה (16):אביה נפטר מסרטן באופן פתאומי לפני כשנתיים. מאז היא לא שוחחה עליו עם איש.
גלי (17): בת יחידה להורים גרושים, סעדה את אמה בשנים האחרונות, עד שזו נפטרה לפני שנה וחצי ממחלת הסרטן, שנמשכה כעשר שנים.
גד (17): נמצא במחיצת אביו בן ה- 80 כשזה איבד את הכרתו. גד הנשים אותו ומשנכשל במאמציו, הזמין אמבולנס אשר קבע כי אביו לקה בהתקף לב. האב נפטר כעבור שלושה ימים. גד הגיע לקבוצה כחצי שנה לאחר מות אביו. גד עצמו נקרא על שם אח שנפטר בגיל שנה, שנים רבות לפני שגד נולד.

שתי המשתתפות האחרות איבדו אנשים קרובים, האחת את אחיה והשנייה את שכנתה, שהיתה יקרה לה כבת משפחה.
רמה (15): אחיה החייל נהרג בתאונת דרכים במסגרת שירותו הצבאי, שלושה חודשים לפני פתיחת הקבוצה.
רקפת (16): שכנתה בת ה3- נפטרה מסרטן חודשיים לפני פתיחת הקבוצה. גם הסבים שלה נפטרו בשנה שחלפה.
רוב בני הנוער שהשתתפו במפגשים לא מצאו מסגרת שבה יוכלו לדבר על אשר אירע להם, בשל החשש שיסבו צער נוסף לסובבים אותם האבלים אף הם, מפחד שהשומעים ירחמו עליהם וגם מתוך רצון להימנע מהתמודדות עם הכאב. לכולם סיפקה הקבוצה את המקום היחיד שבו יכלו להתייחד עם האדם שאבד.

מטרות הקבוצה
המטרות שהקבוצה הציבה לעצמה: לטפל בבני נוער שחוו אבדן ושכול, לאפשר התמודדות עם האבדן במסגרת מוגנת, המעניקה לגיטימציה לדיבור על החוויה האישית של כל אחד, וללמוד מדרכי ההתמודדות של חברי הקבוצה.
את הקבוצה הנחו שני מנחים שעבדו בגישות הבעתיות ופסיכודרמתיות.

הקדמה תיאורטית
הבסיס התיאורטי שעליו הושתתה הקבוצה מקורו בשיטת הפסיכודרמה של יעקב לוי מורנו (1889) ובשלבים ההתפתחותיים של הקבוצה הממוקדת וקצרת הטווח על פי בק (1974). חלק מהכלים של הפסיכודרמה, המפגש הפסיכודרמתי והשלבים ההתפתחותיים יתוארו בוויניאטות בפרק הבא.
הפסיכודרמה: יעקב לוי מורנו שנולד ב- 1889 הוא מייסד הפסיכודרמה, שיטת טיפול המביאה את האדם לחקר בעיותיו הנפשיות באמצעות משחק יצירתי וחווייתי. מורנו שאף להשפיע, באמצעות דרך ביטוי ספונטנית, לא רק על המשחק בתיאטרון הספונטני, אלא גם על הקהל של תיאטרון זה. אירועים אקטואליים שהמתח שיצרו לא פג, תעלומה שלא נפתרה, נושאים שלא מוצו, כל אלה ומשחק טוב לא רק מספקים לשחקנים במה לביטוי ספונטני אלא עשויים לעורר גם בקרב האנשים היושבים בקהל התעוררות פנימית, שתנבע מהדרך שבה ייגעו הדמויות או ההתרחשויות שעל הבמה בנפשם פנימה, ואף יחוללו אצלם תהליך תרפויטי.
השלבים החשובים באירוע הפסיכודרמתי הם שלושה (נהרין, 1985):
שלב החימום ( (Warm-upשבו מתכוננת הקבוצה לפעולה. במהלך פעולת החימום עולה הפרוטגוניסט, שהוא המטופל.
שלב הפעולה (Action) שבמהלכו חוקר הפרוטגוניסט אירוע חיים בעייתי, ומגיע לתובנה או לקטרזיס.
שלב שיתוף הפעולה (Sharing closure) שבו חוזר הפרוטגוניסט אל הקבוצה. חברי הקבוצה משתפים ברגשותיהם, רעיונתיהם וחוויותיהם, הן את הפרוטגוניסט והן זה את זה.

בקבוצות קטנות, כמו זו שבה אנו עוסקים, קורה לעתים שרוב המשתתפים מקבלים תפקיד במשחק על הבמה, הן כשחקנים ראשיים- פסיכודרמתיסטים, והן כשחקני משנה (אני מסייע). מכיוון שבכל פגישה בת שעתיים עשוי לעלות יותר מפרוטגוניסט אחד, המשתתפים מוזמנים לבחור איזה משתתף או משתתפים יעלו פסיכודרמה במהלך הפגישה. בחירה זו משמעותית לא רק בעבור הפרוטגוניסט, אלא גם בעבור כל אחד מהמשתתפים, שכן הפסיכודרמה תיבחר על-ידי המשתתפים על סמך רמת הדחיפות של הצורך שהפרוטגוניסט עצמו מעלה, או משום שהסיפור המוצע על ידו נושא משמעות בעבור חלק גדול מהמשתתפים, המזדהים איתו. כך התרגיל עוזר בעיבוד האבל לא רק לפרוטגוניסט אלא גם למשתתפים האחרים, שנקראים למלא תפקיד או צופים במתרחש.
במאמרו על "שיטות פסיכודרמתיות להקלה על אבל ועיבודו" מתאר בלאטנר (Blatner, 1988) את אחת המתודות הפסיכודרמתיות המסייעות בעיבוד אבל: המפגש האחרון (The Final Encounter), שדרכו פוגש המטופל את האדם שאיננו באמצעות משחק פסיכודרמתי.
עיבוד האבל הוא תהליך של התמודדות עם אובדן משמעותי של אדם, תפקיד, מקום או מעמד. בקבוצה שבה אנו עוסקים השתתפו נערים ונערות שאובדן האדם הקרוב הביא להעתקת מקום מגוריהם ולאובדן של מעמד כלכלי (כאשר הנפטר היה אב המשפחה). שתי נערות שסעדו את הוריהן החולים איבדו ביחד עם האדם היקר גם את תפקיד שמילאו.
את האובדן ניתן לעבד בשיטות שונות. הפסיכודרמה מוסיפה לטיפול השיחתי אלמנטים נוספים של אינטואיציה, דמיון, ריגוש וכוח, שאותם שואב האדם מעצם העשייה על הבמה, מן ה-doing - אותו כוח שממקם את החוויה בגוף, ומוסיף תחושת עומק לתרפיות אחרות - קוגניטיביות ופסיכודינמיות.
באדם המתאבל פועלים שני כוחות: 1. הרגרסיבי - זה שמרגיש שאינו מוכן לוותר על האדם שאבד.2. המציאותי - זה שמכחיש ומנסה לשכוח כאילו לא קרה דבר. הגנה זו פועלת לטובת ההסתגלות.
הפסיכודרמה מטפלת בשתי הרמות: הרגרסיבית והמציאותית.
המנחה הפסיכודרמתיסט מלווה את הפרוטגוניסט-המטופל בתנועתו בין הצד הרגרסיבי לצד המציאותי, ומנסה למצוא את האיזון ביניהם.
המנחה אומר למטופל: בוא נדמיין שאתה יכול לנהל דו-שיח עם המת, שאתה יכול לחזור ולפגוש אותו. המנחה מבקש מהמטופל להתמקד בחוויות שקרו במציאות. באמצעות ההיזכרות בחוויות אלה עוזר המנחה למטופל להתמודד עם המציאות החדשה מבלי לוותר על המפגש עם האילוזיה הילדותית, שעוזרת לו לדמיין שהאבדן לא התרחש. במהלך החוויות שמועלות כסצינות על הבמה, יכול המטופל הפרוטגוניסט לבקש לעבור לסצינה אחרת, שהיא משמעותית יותר בעבורו.
סצינות אלה נבנות על הבמה כאילו הן מתרחשות "כאן ועכשיו" - מושג מרכזי בפסיכודרמה. האווירה נבנית באמצעות התאורה, התפאורה והשחקנים, ואלה עוזרים לחוות את החוויה לא רק ברמה מילולית אלא גם ברמה חושית.
עיבוד האבל הוא תהליך שנע בין מצבי אגו (Ego States): תהליך ההסתגלות לאבדן נע בין נסיגה אחורה בזמן להליכה קדימה. זוהי התנודדות בין שני תפקידים: חלק אחד מחפש את ההתמודדות, שואף להיות מציאותי ובוגר, ומקבל את מציאות האבדן. החלק השני הוא מצבי האגו הילדיים והרגרסיביים: חלק זה מאמין שאם מישהו רוצה משהו מספיק חזק, אותו דבר יכול לקרות. "בעוד שהצד הילדי הפנימי מתעלם מהמציאות ורוצה את האדם שאבד בחזרה, החלק הבוגר רוצה להתמודד ולהתקדם הלאה בחיים." (Blatner, 1988).
אחד המועמדים נשר מהקבוצה בשלב הראשון כי הוא רצה שאביו, שנפטר ממחלה קשה, יחזור. מכיוון שלא יכולנו להבטיח שאביו יחזור, הוא לא ראה עניין בהשתתפות וויתר על הקבוצה. בכך הוא בחר להישאר במשאלה הילדותית הרגרסיבית, ודחה את עיבוד האבל לשלב מאוחר יותר.
מי שמצליח להביא במשחק שבדמיון את האדם ל"כאן ועכשיו" אומר לעצמו "לא אכפת לי מהמציאות, אני רוצה את אימא בחזרה, אפילו אם רק למספר דקות." המשתתפים שיכלו להיכנס למשחק זה ידעו שהמפגש הוא דמיוני בלבד, ושמצדו השני ממתינה המציאות, שדורשת מהם להשלים עם האבדן ולהתחיל להסתגל אליו.
המשתתפים נעו כל הזמן בין שני הקטבים האלה. הם שאלו לשם מה להעלות את המפגש הדמיוני עם האדם שמת אם מפגש זה לא מתרחש במציאות, הם ביקשו לדעת לשם מה כדאי להתמודד עם הכאב, והיו כאלה שאמרו " טוב לי שאני שוכחת לפעמים, כי אחרת הייתי מדוכאת כל הזמן."
תפקיד המנחים היה לעזור לחברי הקבוצה לנוע בבטחה על הציר הזה, עד שימצאו את האיזון הנכון. תנועה כזו דורשת הפנמה של שני החלקים: "המפגש האחרון" (The Final Encounter), היא הטכניקה של הכיסא הריק: בניית הבמה שעליה מנהל האבל שיחה עם האדם שאבד, המיוצג על-ידי הכיסא הריק.
בשלב מסוים של תהליך האבל, לאחר ההלם וההכחשה, עשויות לעלות שאלות שיופנו כלפי האדם שאיננו, שהקשר איתו נקטע באיבו. השאלות שעולות מבטאות "עניינים בלתי פטורים" (Unfinished Business), אף היא מתודה מרכזית בפסיכודרמה.

השלבים התפתחותיים של הקבוצה הממוקדת וקצרת הטווח
על פי בק (Beck, 1974), כל שלב בקבוצה מאופיין בארגון שונה, שבעקבותיו נוצר תהליך המביא ליציבות וגיבוש המבנה החברתי והזהות הקבוצתית (Livesley & Mackenzie, 1983). מטרת התהליך הקבוצתי היא להביא את הקבוצה לבגרות.
מהלך זה מבוצע במספר שלבים:
1. התקשרות (Engagement): המטרה העיקרית של שלב זה היא לעודד התקשרות בין משתתפי הקבוצה. השגת המטרה מבטיחה כי תיווצר זהות קבוצתית. בשלב זה יווצר גם הגבול התוחם בין משתתפי הקבוצה לבין העולם החיצון.
2. בידול (Differentiation): בשלב זה ניתן לזהות מוטיב שמאפיין כל משתתף. המשתתפים מגלים כי אף על פי שהקבוצה עוסקת בנושא אחד, הם מתמודדים עימו בצורות שונות.
3. צביון אישי - Individuation)): לאחר שנוצרה זהות קבוצתית והועמקה ההיכרות האישית בין המשתתפים, מגיע שלב הצביון האישי המאופיין באינטרוספקציה מודעת של הפרט: הכרת העצמי.
4. קירבה- ((Intimacy: מטרתו של שלב זה היא להתנסות בקרבה בין המשתתפים ולגלות את המשמעות של יחסים קרובים.
5. הדדיות ((Mutuality: המטרה היא לחקור את משמעות הקירבה שנוצרה ולהעמיק את ההערכה כלפי כל אחד. בשלב זה מתפתחת מודעות לכך שהיחסים אינם חד צדדיים ושהם צריכים להיות מושתתים על הבנה ועזרה הדדית.
6. סיום (Termination): בשלב זה עוסקים המנחים בסיום המערכת החברתית המלאכותית הזו. מושם דגש על הגבול החיצוני - מה נעשה בחוץ ומה בתוך הקבוצה. בעבור המשתתפים הסיום מלווה בתחושה של הפסד ופירוד, ובצורך להתחיל לבדם את ההתמודדות מחוץ לקבוצה, בעזרת הכלים שרכשו בתוכה.

ויניאטות מהתהליך
הוויניאטות שאביא להלן מדגימות את השלבים הפנימיים של המפגש הפסיכודרמתי כמו החימום, שלב הפעולה והSharing- וגם את המתודות של "המפגש האחרון" ו"העניינים הבלתי פתורים" שהם כלים מרכזיים בפסיוכודרמה לעיבוד האבל. כמו כן אדגים חלק מהשלבים ההתפתחותיים של הקבוצה על פי בק (1974) בויניאטות מתוך חיי הקבוצה.


מבנה המפגש הפסיכודרמתי

החימום: באחד המפגשים הראשונים נבחר תרגיל חימום שמטרתו להכיר את הסיפור האישי של כל אחד מחברי הקבוצה, ולמצוא את הנושא המשותף שיסמל מעכשיו והלאה את הגבול בין הקבוצה לבין העולם החיצון. במפגש זה הגבול המפריד בין עולם הקבוצה לעולם החיצון הוגדר כך: במסגרת זו זוכרים את האדם שאיננו. המנחים יזמו תרגיל חימום שמטרתו להעלות את זיכרון האדם שאבד באמצעים אמנותיים של צבע, מגע ומוסיקה. דרך היכרות זו עם הגבול המשותף התחיל להתפתח תהליך ההתקשרות בין חברי הקבוצה (שלב ההתקשרות).
פוזרו צעיפים ומטפחות משלל צבעים, צורות ומרקמים. הם התבקשו לבחור את הצעיפים המאפיינים את האדם שאיננו על רקע צלילים של מוסיקה:
גלי בחרה בצעיף משי בעל צבעים עזים, שהזכיר לה מתנה שהיא נתנה לאם. היא סיפרה שכאשר האם היתה חולה והיה צורך להחזיק את צווארה, היא ביקשה לכרוך את הצעיף הזה סביבו.
גד בחר בצעיף כחול-לבן, כי זה הזכיר לו את הים שהוא ואביו אהבו לטייל לאורכו ולהתבונן בו.הוא בחר גם בתיק תכלת, בגלל לבוש התכלת של האח שנפטר בגיל שנה, שגד נקרא על שמו, וצעיף גלי כי אבא נולד ליד הים.
רמה בחרה מטפחת חומה בצבע האדמה, כי גם היא וגם אחיה ניר אהבו לטייל וללכת יחפים על האדמה.
יולי בחרה צעיף סגול עם פומפון כי הוא הזכיר לה תמונה מהילדות עם אביה בחרמון. כמו כן היא בחרה בצעיף כחול, בגלל עיני התכלת שלו. "לקראת מותו, כשהיה חולה מאוד ומאושפז בבית החולים, חיבק אותי עם עיניו הכחולות. אני לא יכולה לשכוח את כחול עיניו."
אלה בחרה בקלסר, כי לאבא היו הרבה קלסרים והוא אהב לדפדף בהם.
רקפת בחרה בצבע שמסמל את השמחה ואת העצב. צעיף ורוד ותכלת עם מלאכים, כי היא מתגעגעת לשכנתה שהיתה כמו בת בשבילה, והיתה ורודה ותמימה, ועכשיו היא מלאך בשמים.
עם תום הצגת הסיפור האישי של כל אחד נתבקשו חברי הקבוצה ליצור מעגל, באמצעות תפיסת קצוות הצעיפים של כולם. כאן החלה להתגבש הזהות הקבוצתית סביב הזיכרון של כל אחד והחיבור של כל הזיכרונות ביחד. האווירה היתה מרגשת מאוד, משום שהזיכרון דרך הצבעים והמוסיקה איפשר להעלות זיכרונות שחוצים את המילים ונוגעים ישירות בחושים וברגש.

שלב הפעולה - להלן שלוש ויניאטות שדרכן ניתן להדגים את עבודת עיבוד האבל באמצעים פסיכודרמתיים: המפגש האחרון- Final Encounter The, העניינים הבלתי פתורים- Business Unfinished והעבודה עם הכיסא הריק. חלק מהסיטואציות הראשונות שהמשתתפים העלו התבססו על חלומות שחלמו.
מבחינת התפתחות הקבוצה, השלב שבו חברי הקבוצה מוכנים להעלות פסיכודרמות אישיות הוא שלב הצביון האישי, האינדיבידואציה, שבמהלכו מעלה כל אחד בצורה ספונטנית חוויה הקשורה למשמעות האישית של האבדן בעבורו. בשלב זה הושגה כבר מספיק היכרות אישית כדי שהפרוטגוניסט (המטופל) ירגיש בנוח לחשוף את סיפורו האישי, והמשתתפים יוכלו להתחבר לסיפורו ולעבד דרכו את סיפורם האישי.
ב1. החלום של רמה:
החלום מתרחש באולם שבו עורכים אזכרה לאחיה של רמה, ניר. רמה מגיעה לאולם ומחפשת את משפחתה בשביל להצטרף אליה.
בסצינה הראשונה שרמה בחרה יושבת המשפחה באולם וממתינה לפתיחת הטקס. שתי האחיות הגדולות יושבות מלפנים ושני ההורים יושבים בשורה שמאחוריהן, כשלצידם כיסא ריק. רמה רוצה להתיישב בכיסא הריק וההורים אומרים לה: "לא, את לא יכולה לשבת כאן, זה המקום של ניר."
רקפת, נערה מהקבוצה, משחקת את תפקיד האם. בעידוד המנחים היא אומרת "לא" בעוצמה. המנחה מנהלת איתה דו-שיח כדי לבחון את רגשותיה.
רמה: מה אכפת להם שאשב בכיסא הריק, ניר ממילא לא כאן, למה אני צריכה כל הזמן לזכור אותו?
בהתחלה רמה משותקת. המנחים מעודדים אותה להמשיך ולפתח את הסצינה המדומיינת, שמסמלת את "העניינים הבלתי פתורים" עם האח.
למרות סירוב ההורים, רמה מבקשת להתיישב, אך קודם לכן היא מבקשת לפגוש את אחיה ניר, ולשאול אותו לדעתו (סצינה 2). שאלה זו היא אחת משאלות רבות שילוו את רמה בחייה ויוכלו להישאל בדמיונה בלבד (Business (Unfinished.
סצינה שנייה : בבניית סצינה זו מבקשת רמה מגד למלא את תפקיד האח, אך לא לפני שרמה קובעת את תוכן דבריו. השיחה בין האחים מתנהלת בטבעיות ובהסכמה.
ניר (גד) לרמה:
את לא מכירה את העקשנות המוגזמת של ההורים, הם נתפסים לפורמליות! שבי בכיסא הריק, אני מרשה לך!
רמה מתיישבת.
כאשר שואלים אותה כיצד היא מרגישה על הכיסא היא אומרת: "כאילו ישבתי על קוצים."

דו-שיח דמיוני זה מתאשפר משום שלרמה יש דפוס התקשרות קבוע עם האח, והיא יודעת כי לולא מת, הוא היה מגיב כמו שהגיב כאן: אם ניר היה חי, הוא היה מתפקד כאח גדול ומגן על זכויות אחותו הצעירה מול ההורים. אף על פי שביחד עם אובדן האח אבד גם תפקידו כאח בוגר ומגן, רמה יכולה לשאת אותו בזיכרונה ולהחיות את האינטראקציה כאילו התרחשה "כאן ועכשיו".
בשלב השיתוף (Sharing), המשתתפים מדברים על תפיסת מקומות מבחינה רגשית ופיסית. עולות שאלות כמו: האם מותר או אסור לנו לתפוס את מקום האדם שאיננו? האם מותר לנו לבלוט בבית ולתבוע לעצמנו זכויות ותשומת לב, כשכולם עסוקים בהתאבלות על אדם יקר בתוך המשפחה? האם מותר לנו לבטא את רגשותינו והאם איננו מעוררים לשווא את הכאב של הזולת? האם מותר לנו להיות קיימים?
רמה משתפת את הקבוצה בסבל שלה ובבדידותה מול משפחתה, ומספרת שאביה עסוק בעשייה לזכר הבן שנפטר, ולא רואה את אלה שנותרו. גד מספר שהוא תפס את מקומו של אחיו שנפטר ושעל שמו נקרא. גד אינו חש בנוח עם מקור השם, אך מעולם לא דיבר על כך עם איש.

רצונם של המתאבלים להסתגל למציאות החדשה מחד, ולא להתעמת עם כאב האבדן מאידך גורם להם לדחוק את זיכרון המת. מצב זה מעורר לעתים במתאבל תחושות אשם.
כשהמנחה מפרשת את אי הנוחות של המשתתפים לנוכח הזנחת האדם שנפטר, אלה וגלי מגיבות:
אלה: כן, כל-כך הרבה זמן לא דיברתי על אבא שלי! לאחר מותו המשכתי את חיי כאילו לא קרה כלום. זה עושה רע! אבל אין מה לעשות- צריך להמשיך לחיות.
גלי: אני ארגיש אשמה אם אפסיק לחשוב ולדבר על אמי. זו אחת הסיבות שהצטרפתי לקבוצה.
אלָה מגלה כאן צד הסתגלותי שמאפשר לה להתמודד עם המציאות ולא לחשוב על מה שהיה. המפגש עם חברי קבוצה, שחלקם נמצאים בצד הילדותי והרגרסיבי יותר ורוצים להיפגש עם האדם שאיננו, מצית את הזיכרונות שלה ומביא אותה לנוע אל הקוטב השני, אל הego-state של הזיכרון שמסרב לקבל את האבדן. אלה מסוגלת להגיד עכשיו שלשכוח זה לא טוב, ומבקשת שבמפגש הבא תתאר אף היא חלום, המפגיש בינה לבין האב שנפטר ונשכח.

ב2. החלום של אלה
אלה נפגשה בחלום עם אביה, שאותו לא פגשה כבר שנתיים, מאז שמת.
אלה מעצבת את הבמה: האור, התפאורה, הריהוט. משתתפים מהקהל מתבקשים למלא את מקום ההורים. אלה מעצבת את תפקידיהם כשהיא שמה את המילים בפי הדמויות שלה (אני מסייע) ומדריכה אותם כיצד לשחק.
בחלום היא עומדת לצאת לבית הספר, כשלפתע היא קולטת שאמה יושבת עם אביה במטבח.
אלה מחליטה לא ללכת לבית הספר ולוותר על מבחן, כדי לשוחח עם אבא. היא מבקשת מאמה, שיושבת איתו, לצאת מהמטבח ולהשאיר אותם לבדם כי יש לה הרבה דברים לספר לו ביחידות. בראיון המקדים שערך המנחה-הפסיכודרמתיסט, אלה סיפרה שכשאביה נפטר הרגישה כעס רב על כך שהוא עזב אותה. היא היתה עצובה מאוד וחלשה מאוד. המנחה מעודדת אותה לכעוס.
אלה: עזבת אותי כשהייתי כל-כך צעירה ולא הבנתי כלום. אבל תדע לך שאני חזקה עכשיו! התחזקתי ממה שקרה לי. כשכל הילדים שיחקו והשתוללו, אני הייתי עצובה בגללך. עכשיו אני רוצה שתדע שאני בסדר, שאני מתפתחת ויש לי חברים ואני לומדת ומצליחה. אני כל-כך מצטערת שאתה לא איתי ולא רואה אותי! (בוכה).
אביה לא ענה כי אלה לא נתנה הוראות לאני המסייע שלה (רמה) להגיב.
כששאלתי שוב אם היא רוצה שאביה יגיב היא אמרה שאיננה מעוניינת בתגובה מלבד חיבוק. אביה (רמה) חיבק אותה ואלה בכתה.
חוויית "המפגש האחרון", ששואבת את עוצמתה מן העשייה על הבמה, מעוררת את הריגוש ומחזקת את הרגרסיביות שאליה נסוגה אלה לרגע, כדי לחוש את הקירבה האבודה לאבא.
בשלב השיתוף (Sharing) גלי אמרה שהיא מבינה את הצורך של אלה שאביה יראה כיצד גדלה מאז שהוא מת. גם לה חסרה אמה בנקודות הקריטיות בחיים, כמו ביום הולדתה ה- 16, בטיול לפולין, בבחינות הבגרות או כאשר היא חולה.
בשלב זה הצטרפו כל המשתתפים לגלי, ושיתפו זה את זה ברגעים הקשים שבהם התגעגעו להוריהם או לאחיהם החסרים. יולי הציעה להם לכתוב יומן, כמו זה שהיא כותבת לאבא, שבו היא מדווחת לו כל מה שהיתה רוצה לספר לו על חייה.

ב3. הפסיכודרמה של גלי: המפגש האחרון The Final Encounter
גלי, נערה בת 17, היתה בטיפול במשך שנה והצטרפה לקבוצה כי הרגישה אשמה על כך שאיננה עסוקה באם כל הזמן. גלי היא בת להורים שהתגרשו כאשר היתה בת חמש. היא חיה עם אמה ושמרה על קשר משמעותי עם האב.
המוטיב של גלי הוא האשמה. היא חשה אשמה על דהיית דמותה של האם בזיכרונה ועל היכולת שלה להסתגל לחיים חדשים בלעדיה. לאחר מות האם, שאותה סעדה בשנה האחרונה לחייה, כשהיתה בת 16, חזרה גלי לחיות עם האב בבית האם. המעבר של האב לבית המשפחה המשותף הוסיף גורם של אשמה, שהיה כרוך בכך ש"בגדה" באם כאשר החזירה אל הבית את האב.
הסיפור שגלי העלתה מתרחש ב"יום האם". באותו יום שאלה אותה חברתה הקרובה אם היא תקנה פרחים לאמה. גלי צחקה על חברה קרובה זו, ששכחה שאמה נפטרה לפני כשנה, אך התייחסה לכל העניין בהבנה ובסלחנות. גם חברים אחרים בקבוצה מצטרפים אליה, ומספרים סיפורים דומים על טעויות של אנשים, שברגעים הקריטיים שוכחים שהאדם היקר אבד. כולם פורצים בצחוק מתוך הזדהות והבנה הדדית.
גלי מבקשת להעלות פסיכודרמה:
הנושא הוא רגשי האשמה על חוסר העיסוק באם:
"אמא היתה כועסת עלי לו ידעה שאני לא עסוקה בה כל הזמן"
בסצינה הראשונה נפגשת גלי עם אחותה, החלוקה עליה לגמרי בשאלה כמה צריך לזכור את האם. גלי מבקשת להפסיק את הסצינה כי היא פחות רלוונטית בעיניה.
המנחה-הפסיכודרמתיסט שואל אותה על מה היתה רוצה לעבוד.
- אני רוצה לפגוש את אמי ולדבר איתה על הנושא הזה.
גלי בונה את הסצינה השנייה: יש תפאורה, ריהוט, אורות מעומעמים ונוצרת אווירה אמתית של תיאטרון. כל המשתתפים (הקהל) מצפים לראות כיצד יתגלגלו העניינים במפגש זה.
גלי יושבת מול כיסא ריק ומשחקת בחילופי תפקידים: פעם היא מגלמת את עצמה ופעם את אמה. היא מסבירה לאמה מדוע היא חושבת שהיא לא צריכה להיות עסוקה בה כל הזמן, ומבקשת רשות להשתחרר מן האבל. בעבר היתה עסוקה באם כל הזמן וסבלה מאוד. אך כרגע היא מרגישה שהשתנתה.
האם (קצת כועסת): אני לא מבינה מה קורה לך! אני ביכיתי את אמי במשך שנה שלמה. לא שכחתי אותה כל-כך מהר!
גלי: אני מבינה אותך, אבל אני שונה ממך, וזה שאני לא עסוקה בך כל הזמן לא אומר שאני לא אוהבת אותך (גלי על סף בכי).
ב-Sharing כל אחד מספר כיצד הוא מתאבל, וניתנת לגיטימציה לצורות האבל השונות. יש שרואים בגלי דוגמה למה שהם היו רוצים להיות בעתיד. גלי אומרת שקשה לה עם זה שאמה לא מקבלת את דרכה, אבל שאין ברירה כי היא שונה ממנה. היא מוסיפה שאולי תעלה לקבר, בשביל "לדבר" על כך עם האם.

ב4. שלבי הקירבה, ההדדיות והסיום
לקראת סיום, כשהמשתתפים החלו לגלות את המשמעות של היחסים הקרובים, העלתה רמה את הבקשה להביא תמונות של האנשים שאבדו, בטענה שאי אפשר להמשיך לדבר על האדם שאיננו מבלי להכיר אותו, דהיינו שעלינו להתקדם לשלב היכרות אינטימי יותר, לא רק עם עצמנו אלא גם עם האדם שאיננו.
המפגש עם התמונות היה מאוד מרגש, וליווה אותנו עד המפגש האחרון. דרך התמונות אפשר היה להעלות זיכרונות, געגועים ומחשבות שחברי הקבוצה בעצמם שכחו כבר. הם הביאו את התמונות וסיפרו זה לזו על האדם שאבד להם, על הקשר ביניהם ועל האירוע שתואר בתמונה.
במפגש הפרידה, הביאו המשתתפים שוב מיוזמתם, תמונות חדשות שגילו עוד טפח מהאדם שעליו דיברו במשך כל המפגשים האלה. וכך, במקביל לקושי להיפרד זה מזה, הם התקשו להיפרד מהתמונות. נראה שהם חשו שאם לא יראו אותן כאן כבר לא יראו אותן לאף אחד אחר.
היו שדיברו על תחושת הסיפוק שמקורה בכך שניתנה להם ההזדמנות לדבר ולזכור ועל כך שהגעגוע יהיה עכשיו קל יותר. היו שאמרו שהקבוצה עודדה אותם לשוחח על נושא זה עם אנשים משמעותיים אחרים, מחוץ לקבוצה.

סיכום
בני הנוער שהשתתפו בקבוצה עברו חוויה של התקשרות מחדש עם האדם החסר: הם הצליחו להביע געגוע, לבטא את רגשותיהם העזים כלפיו - רגשות שמחה, כעס, אשמה, אכזבה ועוד.
ביטוי של רגשות אלה איפשר להם לסגור מעגלים שעד כה לא הצליחו לסגור, בגלל הקטיעה הפתאומית של הקשר או בגלל מכשולי תקשורת עם אותו אדם. אלה שדחקו את זיכרון ההורים או אלה שחשו אשמה על הפרידה מהקרובים ועל ההתרחקות מהם, יכלו להתעמת עם רגשות אלה, לעבד אותם, לנהל דו-שיח דמיוני עם האדם שאיבדו, ולקבל מכך אישור להם עצמם. בסופו של דבר, כל המשתתפים טעמו מטעם הזיכרון והשיכחה, והתעמתו עם קטבים אלה.
המפגש עם בני נוער אחרים במסגרת הקבוצה המוגנת העשיר גם את דרכי התתמודדות, ונסך בהם אופטימיות לגבי תהליך ההחלמה או ההשלמה עם האובדן.

מקורות
נהרין, א. (1985). במה במקום ספה. פסיכודרמות. תל-אביב: צ’ריקובר, גומא ספרי מדע ומחקר.

Blatner, A. (1988). “Psychodramatic Methods for facilitating Bereavement.” In F. Kell
ermann and M. K. Hudgins (Eds.) Psychodrama with trauma survivors. Acting out your pain. Part 2. Lass: The Core Emotion of Trauma. (pp. 41-50). London and Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers.
Mackenzie, R.K. & W. J. Livesley. “A Developmental Model for Brief Group Therapy.” Advances in Group Psychotherapy. Monograph 1, 101-116.

Loss and Longing. Psychodramatic Group Therapy with Adolescents
Tzipi Faust

Abstract
This paper presents the work of a therapeutical group of youngsters who experienced loss. The model for intervention was based on both verbal and expressive approaches, among them the psychodrama theory of Levy Moreno. The main psychodramatic tools implemented in the group for the processing of bereavement were "The Final Encounter", "Unfinished Business", and "The Empty Chair". Group therapeutical vignettes are presented, describing the internal processes of the psychodramatic encounter using Beck’s model for group development. The therapeutical encounters provided an opportunity for youngs
sters that were reluctant to come in touch with their painful feelings or had unfinished business with the missing person, to meet him/her "here and now", to communicate, and to cope with their loss.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פאוסט, צ. (2005). על אובדן וגעגוע- קבוצה טיפולית למתבגרים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=401

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דורון נגאלדורון נגאל31/3/2007

מעניין ומרגש. ציפי
קראתי את המאמר ומתוכו עלו החוויות המשמעותיות שהנערים עברו. למרות שאני לא מבין בפסיכודרמה נראה שעוצמת החוויה היא בהחלט משהו שקשה בטיפול פסיכודינאמי רגיל להגיע אליו. יופי של השגים.  תכתבי על עוד דברים שעשית. תודה .דורון

נעמי רזנעמי רז15/2/2005

התרגשות. ציפי, קראתי, והתרגשתי. והמפגש המחודש הזה - בכלל!!! להתראות. נעמי

ציפי פאוסטציפי פאוסט12/2/2005

על אובדן וגעגוע. שלום לך,
קראתי את הודעתך והתרגשתי מאוד. בתור מנחה של הקבוצה הזו, ובתור אחת שחוותה אובדנים לא מעטים, הייתי מודעת לעבודה המיוחדת והמשמעותית מאוד שכל אחד עשה וביניהם, אנחנו המנחים. גם עלי עברו רגעים של התרגשות במפגשים עם אנשים שהיו בחיי ואינם עוד. אני זוכרת איך ישבתי עם הקו שלי אחרי כל פגישה, לעבד את מה שקרה למשתתפים וגם מה שעבר עלינו.
הלוואי ויכולתי לארגן קבוצה כזו להורים או למבוגרים. אגב, בקבוצה הזו היה מפגש עם ההורים, שחלקם עברו יחד איתם, הבנים,  את החוויות ממרחק כשהם מקבלים דווח על הקורה בקבוצה.
ציפי פאוסט- המנחה. 

ציפי פאוסטציפי פאוסט12/2/2005

רקפת [ל"ת]. שלום 'רקפת'
גם אותי ריגש לפגוש אותך כאן, בתגובה למאמר על הקבוצה שהשתתפת. מיד הלכתי לבדוק מי את רקפת כי לא הייתי בטוחה מהו שמך האמיתי (רקפת הוא שם בדוי, כמובן)
אני זוכרת אותך בקבוצה שותקת ומפנימה ואני מאוד שמחה שהקבוצה הביאה אותך לטיפול אישי מאוחר יותר.
ציפי
 

רקפתרקפת12/2/2005

להודעה בהחלט יש תוכן :-).

רקפתרקפת12/2/2005

כמי שהשתתפה בקבוצה הזו... [ל"ת]. מאוד מוזר ומרגש לי לקרוא את המאמר הזה.
הגעתי לקבוצה חודשיים אחרי שהיקרה נפטרה. אני חושבת שעוד לא הייתי מוכנה לטיפול (ועוד פחות לטיפול קבוצתי...). רוב הזמן שתקתי, אבל כל הזמן הרגשתי...
הקבוצה הזו פתחה לי צוהר לטיפול נפשי פרטי שאליו הגעתי חודשיים אחרי שהקבוצה הסתיימה ובו אני נמצאת כבר כמעט שלוש שנים.
כשקראתי את המאמר נזכרתי בחוויות שחוויתי בקבוצה והלכתי לחפש דברים שכתבתי אז. תוך כדי... קראתי אותם בחיוך ונזכרתי

'בפגישה הראשונה המנחים הושיבו את אחת הבנות ליד כסא ריק ואמרו לה שבכסא הריק כאילו יושבת אמא שלה שכבר מתה והיא היתה אמורה לדבר איתה, או יותר נכון עם הכסא. אחר כך הם ביקשו ממנה להחליף כסא ולעשות כאילו היא אמא שלה. אני חטפתי מזה הלם... בחיים אני לא אצליח לדבר עם כסא.ואתמול גם היתה פגישה, אבל אתמול זה היה מאד משעשע.הביאו לכל אחד בריסטול ענק וטושים ומלא צבעים והיינו צריכים לשבת על הרצפה ולצייר.נשבעת לכם שנהנתי. הפעם האחרונה שציירתי היתה בערך בגיל חמש...'
 

'אתמול המנחים שמו שני כסאות אחד מול השני, כל משתתף בתורו התיישב על הכסא והעלה מריבה שלו עם מישהו שהוא אוהב.בכסא אחד הוא ישב ובכסא השני ישב כאילו מי שרב איתו. רק שהוא לא באמת היה שם אז זה היה כסא ריק.ואז המשתתף היה צריך להגיד לכסא הריק את כל מה שהוא חושב עליו ובאותו זמן המנחה מאחור משחקת את תפקיד הקול הפנימי של המשתתף ואומרות לו כאילו מה להגיד.הדבר הזה מאד מאד מאד מצחייייייקאנשים ישבו שם ודיברו לכסאות ריקים.אני כמובן לא הסכמתי לדבר לכסא ריק וחטפתי ניתוח על שאני מנסה לברוח מלהתמודד עם הדברים.חוץ מזה, כל פעם לפני שמתחילים עושים מן פעילות כזאת בתנועה שמאד משעשעתרואים את המנחים שלנו רוקדים למשמע מוזיקה הודית מוזרה ומצפים שנעשה כמוהם...'


'כרגע חזרתי הביתה מפגישה אחרונה של הקבוצה (פסיכודרמה).מרגישה פתאום מאד מוזר...מצ אחד מאד לא אהבתי ללכת לשם אבל מצד שני מרגישה שכבר עכשיו משהו חסר לי.שוב פרידה... ואני שונאת פרידות.לא מוצאת את עצמי בשום מקום עכשיוכל העולם רץ קדימה ואני כאילו תקועה מאחר.החיים שלי באיזה מקום נעצרו. עמדו מלכת'.
 
 
אז תודה...
זו היתה חוויה מיוחדת
 
 
 
 

woolfa@walla.comwoolfa@walla.com2/2/2005

בוכה ומתעודדת. קראתי ובכיתי.נפלא שיש מקום ודרך טיפולית לעזור לנו הנכים-החסרים ,שסובלים מאובדן.אי אפשר לדבר על הכאבים,בדיוק כפי שציינת.לא רוצים להכביד,להמאיס,להעכיר...אז שותקים,צוחקים,משחקים.כשאני לבד-אז אני בוכה ומדברת עליו,על בני.אני משתדלת לא להבליט את המשא שאני נושאת (הוא הרי עלי-בתוכי מאז שכאילו הלך.דוןקא מאז, הוא אתי בכל).האחים ,כל אחד לפי אופיו מדבר, מתעלם, ממשיך.הלואי ויכלו להשתתף בסדנא שכזאת.כרגיל לומדים במכללה,אז עסוקים נורא.לחייל יש תירוץ משכנע.כנראה שרק הצורך האמיתי הלוחץ,יקפיץ אותם לחפש  עזרה בזמן שיתאים להם.אני בכל אופן אתן להם לקרא את המאמר.הוא משחרר משהו ומעודד שיש אפשרות להתאוורר להשתחרר,להרפות לחץ ומתח,להבין טוב יותר,  בצורה מבוקרת מקצועית .האם יש גם להורים סדנא כזאת?