פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

אחרי הכנס "בצל הזיכרון"– The shadow of memory

נושא הכנס "בצל הזיכרון" עסק בפרספקטיבה ההתייחסותית של זיכרון ושכחה כנושא מרכזי בפסיכואנליזה. ההרצאות בכנס התייחסו לסוגיית הזיכרון והשכחה בשני צירים עיקריים: זיכרון ושכחה בסיטואציה הקלינית בתוך קשר מטפל/מטופל. זיכרון ושכחה בקונטקסט היסטורי אוניברסאלי וחברתי ישראלי/פלסטינאי. בכנס היו 450 משתתפים מתוכם כ-200 אורחים מכל רחבי הגלובוס: ארה"ב, אוסטרליה, ני-זילנד, אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד, קרואטיה ועוד. המרצים הביאו יצוג לכל הקולות והכותבים המרכזיים של הפסיכואנליזה ההתייחסותית בת זמננו כגון: ג'סיקה בנג'מין, לו ארון, ניל אלטמן, דונלד סטרן, רות שטיין, עמנואל ברמן, רינה לזר ועוד. הכנס השאיר רשמים עזים על משתתפיו, שממשיכים לכתוב ולהגיב עליו גם חודש אחרי ונראה שכולנו חווינו את "הדחיסות הבלתי נסבלת של החווייה" עליה מדבר מיטשל.

כתבות שטח | 19/7/2009 | 11,766

תגיות:

אחרי הכנס   "בצל הזיכרון"– The shadow of memory

 

סקירה מאת עליזה רוזן

             

בסוף חודש מאי  התקיים בתל אביב  כנס בינלאומי ייחודי וגדול שלא היה כמותו בארץ ברבע המאה האחרונה:  הכנס הרביעי של האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותפיה התייחסותית.  נושא הכנס "בצל הזיכרון" עסק בפרספקטיבה ההתייחסותית של זיכרון ושכחה כנושא מרכזי בפסיכואנליזה.  ההרצאות בכנס התייחסו לסוגיית הזיכרון והשכחה בשני צירים עיקריים:  זיכרון ושכחה בסיטואציה הקלינית  בתוך קשר מטפל/מטופל,  וזיכרון ושכחה בקונטקסט היסטורי אוניברסאלי וחברתי ישראלי/פלסטינאי.

 

450 משתתפים מתוכם כ-200 אורחים מכל רחבי הגלובוס: ארה"ב, אוסטרליה, ני-זילנד, אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד, קרואטיה ועוד... הכנס התקיים במלון דיויד אינטרקונטיננטל המרווח והיפה השוכן על הטיילת התל-אביבית ונתן למשתתפיו הרבים מהארץ ומחו"ל אפשרות לחוש את דופק החיים של העיר הצעירה והתוססת בת ה – 100 בתוך המורכבות הפוליטית והכלכלית של החיים בישראל .  

חנה אולמן, אחת משלוש קו-יור"יות של הכנס יחד עם רינה לזר הישראלית והייזל הופ האמריקאית הצביעה בדבריה: "המלון ממוקם  על חורבותיה של השכונה הערבית מנשייה  עם מבט אל הים ואל מתחם הדולפינריום בו לפני מספר שנים מתנקש-מתאבד שם קץ לחייהם של מספר רב של צעירים שיצאו לרקוד בדיסקוטק. ההצפה של זכרונות שעולים מהקרבה לזירת הארועים הטראומטיים יחד עם אוירת הנוחות והעושר של הכנס מסמלים אולי יותר מכל את המורכבות של החיים כאן".

 

המרצים הביאו יצוג לכל הקולות והכותבים המרכזיים של הפסיכואנליזה ההתייחסותית בת זמננו כגון:  ג'סיקה בנג'מין, לו ארון, ניל אלטמן, דונלד סטרן, רות שטיין, עמנואל ברמן, רינה לזר ועוד...

הכנס השאיר רשמים עזים על משתתפיו, שממשיכים לכתוב ולהגיב עליו גם חודש אחרי ונראה שכולנו חווינו את "הדחיסות הבלתי נסבלת של החווייה" עליה מדבר מיטשל.

רוחו של סיבן מיטשל {1946 – 2000}  תיאורתיקן ופסיכואנליטיקן משפיע והנשיא הראשון של הארגון  הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותפיה התייחסותית ריחפה בכנס. אשתו ושותפתו לדרך ולכתיבה מרגרט בלאק וכן ביתו הגיעו מארה"ב וכיבדו את הכנס בנוכחותן.

כתביהם של מיטשל ובלאק  מתורגמים לעברית בעריכתו המדעית המצויינת של מאיר ברגר שהיה אף הוא בקהל.  כמי שבקי ומכיר את רעיונותיו של מיטשל חיפש ברגר  "את עקבותיו של מיטשל בדברי המציגים והמתדיינים: "לעיתים מצאתי יותר מרוחו ולעיתים פחות, אולם האקלים הכללי של פתיחות ורב- גווניות אינטלקטואלית מאד איפיין את הכנס ואת הרוח הטובה ששררה בו".

עמי גופר-פרגו ממשתתפי הכנס רואה הישג חשוב  בעצם קיום כנס בינלאומי  בארץ  בתקופה זו בהתחשב במצב הפוליטי והכלכלי בישראל. גופר-פרגו מקדד את התפיסה ההתייחסותית וטוען  "שהאתגר הטיפולי התייחסותי טמון בעבודה סימולטאנית על משמעויות דינאמיות קלאסיות מחד ועל הריתמוס הנוצר בין שניים מאידך. מפגש של חיות ומוות, קטיעה ורצף  ביחד ולבד כאילו שאוזן אחת של המטפל מקשיבה לתהליכים הלא מודעים והאוזן השנייה מקשיבה ל"חוכמת המגע" בקשר הטיפולי כקשר א-סימטרי והדדי". לדעתו  השאלה היא לא מה זוכרים ומה שוכחים אלא "איך זוכרים ושוכחים כחווייה אינטרסובייקטיבית דינאמית של מגע חי בין שניים בחדר הטיפול".

  

גם הרצל יוגב מגיב ל"מגע החי" בין שניים ולהשפעתו המבורכת על השותפים ואומר: "הכנס אפשר לי את המגע האמיתי בין הכותב לבין הרקע שמשם צמחה כתיבתו, הצצה לסובייקט המטפל ואל חוויותיו שהביאו אותו לחשיבה התיאורטית. דוגמא לכך הייתה הרצאתה של ארנברג שסיפרה על המסע לגילוי שורשיה היהודים ושתרם לגילוי הרגשי האותנטי של עצמה. מסע זה הביא אותה לכתיבת המאמר

  "The Intimate Edge in Therapeutic Relatedness" . הקצה אינטימי מתייחס לנקודה בה מתרחש מגע אותנטי ובלתי אמצעי בטיפול. הנקודה בה מתרחש מגע מקסימלי בין שתי ישויות ללא התמזגות והפרת הייחודיות והנפרדות של שתי אלה. נקודה זו היא המקום בו המטפל והמטופל הינם משתתפים צופים. אותה נקודה של מפגש איננה הסוף והמטרה אלא נקודת התחלה חשובה ליחסים הטיפוליים".

"מפסיכולוגיה של אדם אחד" על פי הגישה הקלאסית ל"פסיכולוגיה של שני אנשים"

על פי הגישה האינטר- סוביקטיבית . היכולת להיות אוטנטי עם עצמי בנוכחות האחר    "we meet there for I am" {לואיס ארון} ולספר את הסיפור שלי בנוכחות אחרים,   מייצר חווייה של יצירה משותפת , יצירה של שניים מאפשרת ריפוי {מלקולם סלאבין}. 

לעיתים הגוף הוא שמספר את הסיפור, בגוון הקול, בטונאליות, בהתנהלות, בתנועה   ""body words על פי  ברברה פייזר.  פייזר טוענת שבחזרה הכפייתית יש את הצורף להוציא, להחצין את הרגש החבוי העומד מאחור. זהו הסיפור שהגוף זוכר והנפש מנסה לשכוח. הגישה האינטרסובייקטיבית נותנת מקום ל"גוף הזוכר" ולחוויות טראומטיות הנרשמות בזיכרון של הגוף.   

ג'יאני נביוסי העלה את חוויית הסיפור והשיתוף בנוכחות אחרים לאומנות.  בהרצאה מרתקת ומנומקת ובמבטא איטלקי מתנגן,  השמיע נביוסי תפילה של רוסיני והדגים באמצעות המוסיקה איך שירת היחיד והעצמת סיפורו על ידי המקהלה יוצרים חווייה רגשית המהדהדת אצל כל השותפים כולל הקהל המאזין.

ואכן, גם הקבוצה כמקהלה המהדהדת את קולו של היחיד קיבלה מקום בכנס .

כאשת קבוצות חשוב לי להדגיש את הפרספקטיבה הקבוצתית שקיבלה מענה במרחב אחד של שיח ושיתוף  ב-  הקבוצה הגדולה.

הקבוצה הגדולה התקיימה בשעות הבוקר בכל אחד משלושת ימי הכנס.  אבי ברמן, אחד המנחים של הקבוצה הגדולה יחד עם אירנה מלניק ויצחק מנדלסון מתאר את שהתרחש בה:   "הקבוצה הגדולה הוגדרה כמתן אפשרות לעיבוד של משתתפים שבאים מחו"ל לישראל בתקופה סוערת זו. מארגני הכנס היניחו כי משתתפים מחו"ל חשים אמביוולנציה אישית ופוליטית כלפי בואם לישראל לאחר המלחמה בעזה ובתוך היחסים המורכבים בין ישראלים לפלשתינאים.  ואמנם, בקבוצה הגדולה עלו קולות של ספקות, קונפליקט ואמביוולנציה.   מנגד, היו בה ביטויים רבים של החוויה החברתית- פוליטית של ישראלים ותרעומת על מה שנחווה כאי-הבנה של האורחים את המציאות הישראלית. לאורך שלושת הימים הלך מספר המשתתפים וגדל. מתוך 450 משתתפי הכנס הגיעו למפגש הראשון כ- 150 ומספרם גדל ל- 250 במפגש השלישי.  הקבוצה הגדולה הפכה לאירוע התייחסותי, אינטר- סובייקטיבי, שבו התקיים רב שיח מיוחד במינו של מגוון של רגשות ונקודות השקפה.  התהליך שהתפתח נע מעמדות פתיחה לקונפליקט ומקונפליקט – לפיוס ולדו קיום".

הקבוצה הגדולה הפכה להיות נקודת התייחסות חשובה למשתתפי הכנס לאורך שלושת ימי הפעילות. היא יצרה חוויה משמעותית ומדוברת בקרב המשתתפים ומעלה לטעמי את המרכזיות והחשיבות של קבוצה גם בכנס פסיכואנליטי.

 גם מרים ברגר כפסיכואנליטיקאית קבוצתית ראתה בקבוצה הגדולה "מרכז עצבים פסיכואנליטי מרתק מלא וגדוש רעיונות, חיבורים מפתיעים ויצירתיות אישית ומקצועית".  

 

לואיס ארון  פסיכואנליטיקאי אמריקאי ומהקולות הבולטים בזרם ההתייחסותי מסכם עבורי את הכנס:

 

 "While I do not want to review all of the wonderful papers and presentations and panels that I heard, I do want to single out the importance to me of the morning processing group, which I thought was expertly handled by our three consultants.  I believe that this opportunity to come together each morning and process our experience was enormously valuable.  I only wish, in retrospect, that we had a final meeting at the very end of the conference in which to discuss our reactions at the end".

 

סטיבן מיטשל אמר: "הפסיכואנליזה אינה צריכה להיות מאיימת ומרוחקת אלא חווייה אישית מערבת, ממריצה ונגישה".  כזה היה הכנס עבורנו,  משתתפיו.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזן, ע. (2009). אחרי הכנס "בצל הזיכרון"– The shadow of memory. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2193

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.