פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

כתבות שטח

להבין כדי למנוע

במסגרת הכנס המדעי השלישי לחקר האובדנות בישראל התכנסו כ-400 חוקרים, מטפלים ובני משפחות שכולות על מנת להיחשף למחקרים ישראלים עדכניים בתחום האובדנות ומניעתה. במהלך הכנס הוצגו נתונים והתפתחויות על רקע יציאתה לדרך של התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, הוצגו התערבויות מבוססות מחקר ותוכניות ייעודיות, כמו גם תיאורי מקרה קליניים. הכנס עמד בסימן חיבור בין המחקר המדעי לבין עשייה לשם מניעה בפועל. לאורכו התקיים דיון על הצורך באיזון שבין ה-‘doing’ וה-‘being' בחדר הטיפולים, תוך שימת דגש על השלכות המחסור בכלים שמאפשרים זיהוי ומניעת אובדנות - בהיעדרם לא יוכל המטפל לשהות עם המטופל במרחב שמאפשר צמיחה והתפתחות.

מתפרסם מ 6/8/2015 | 7,062 צפיות

תגיות: | | | | |

 

להבין כדי למנוע

סקירת הכנס המדעי השנתי לחקר האובדנות בישראל

מאת יעל קרקואר, נועה קיפניס וענב בן אוליאל

 

'להבין כדי למנוע'- סקירת הכנס המדעי השנתי לחקר האובדנות בישראל. הכנס נערך ב-4.5.2015 במכללה האקדמית תל אביב יפו ובשיתוף המרכז האקדמי רופין.

במוקד הכנס הנוכחי השנתי לחקר האובדנות בישראל עמדו מחקרים בעלי חזון יישומי למניעת אובדנות. בהרצאות השונות והמגוונות הוצגו נתונים מעניינים שעסקו בתהליכי איתור, הערכה, טיפול ומניעה מעשית של אובדנות בישראל, בין השאר דרך העשייה המחקרית במסגרת התכנית הלאומית למניעת התאבדות שיצאה לדרך השנה. כמו כן, אורח הכנס, פרופ' דיוויד ברנט, מומחה בעל שם עולמי בתחום האובדנות והתערבויות טיפליות בקרב אובדניים, הציג פרוטוקולים לטיפול בצעירים בסיכון אובדני. את דברי הפתיחה נשאו ד"ר יוסי לוי בלז וד"ר סמי חמדאן, יושבי הראש במשותף, אשר שיתפו את הקהל בהתרגשותם לרגל כינון הכנס המדעי השלישי לחקר האובדנות בישראל והודו לכלל המשתתפים. כמו בשנים עברו, ההתכנסות הנוכחית יצרה קרקע פורייה לדיאלוג וקשרי עבודה בין חוקרים, מטפלים, אנשי חינוך וקובעי מדיניות שעוסקים בסיוע לאוכולוסיות ופרטים שנמצאים במשברי אובדני.

בין חוסר אונים לאופטימיות נחושה

פרופ' אלן אפטר פתח את המושב הראשון, ובניסיונו לטעת בשומעיו תקווה, הציג תחילה נתונים עדכניים שמעידים על מגמת ירידה בשיעור ההתאבדויות בעולם המערבי בשנים האחרונות. פרופ' אפטר מאמין ביכולתנו להמשיך ולהפחית את שיעורי ההתאבדויות, וטוען כי השקעה במחקר בשנים הקרובות, בין היתר בתחום הביולוגי ובחקר של מקרים חמורים של התנהגות אובדנית, תוכל לתרום לכך.

הדובר השני, פרופ' חיים עומר מאוניברסיטת תל אביב, פרס בקצרה תוכנית חדשה לעבודה עם הורים המתמודדים עם איומים אובדניים מצד ילדיהם, תוכנית של התנגדות לא אלימה אשר נחקרת בימים אלה ממש. פרופ' עומר היטיב להפוך סוגיה מבהילה למדי עבור הורים ומטפלים לכזו שניתן לעמוד מולה. הוא סבור כי ישנם דפוסי התנהגות המאפיינים הורים הנחשפים לאיומי התאבדות, כדוגמת פאניקה, אגרסיביות או התעלמות, דפוסים שאינם אדפטיביים להתמודדות עם מצוקת ילדיהם. לשיטתו, ניתן לסייע להורים להתבונן על דפוסים אלו ולשנותם באופן שיאפשר לילדיהם לצאת מכלל סכנה אובדנית. התוכנית שהציג עומר הינה אמנם תוכנית קצרת מועד להורים, אך היא משלבת גם גורמי תמיכה נוספים הנוגעים הילד, מתוך מחשבה שיש להפיג את בדידותו ולהעניק לו תחושה של חיבור ונוכחות מיטיבה סביבו. בלב התוכנית מצויים חמישה מעברים שההורים נדרשים לחוות אל מול הילד. למשל, מעבר מחוסר אונים לנוכחות הורית, שבו ההורה נוכח בצורה מכבדת ולא אינטרוסיבית, עמדה שמבטאת השגחה הורית. עומר הדגים משפטים שהורה בעמדה שכזו יוכל לומר לילדו- "אני ההורה שלך, לא ניתן לגרש אותי, לא ניתן לפטר אותי, אני נשאר כאן". מעברים נוספים שהוצגו היו: מבדידות למחוברות, מכניעה להתנגדות, מהסלמה לשליטה עצמית, ומריחוק ועוינות לקרבה ודאגה חיובית. פרופ' עומר תיאר כי במסגרת התוכנית, לאחר ניסיון אובדני, מזמינים ההורים את כל המשפחה לבית החולים בה מאושפז הילד- סימן לכך שהם אינם מתכוונים להסתיר את הנושא ושהאובדנות של הילד הופכת לנושא מדובר בתוך המשפחה.

את המושב הראשון חתם פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת התאבדות ומנהל המרכז לבריאות הנפש בגהה. זלצמן הסביר מדוע מורכב וכמעט בלתי אפשרי לנבא התאבדות כאשר אנו פוגשים אדם בודד בקליניקה. על פי הבחנתו, הקושי בניבוי טמון בכך שההתאבדות כשלעצמה הינה אירוע נדיר, ומנגד גורמי הסיכון להתנהגות זו הם שכיחים (למשל מין, טווח גילאים מסוים ותחלואה נפשית). למעשה, "קל יותר לנבא מי הם האנשים שלא יבצעו מעשה אובדני ביחס לאלו שכן יעשו ניסיון". נוכח טענה זו, זלצמן מציג רשימה של צעדי מנע פרקטיים, המהווים את הכלי היחיד הזמין לנו כיום: לשאול את שאלת האובדנות ישירות, לטפל בקושי, להתייעץ עם קולגה, לתעד את הסיכון, להשגיח ולהרחיק אמצעים וכמובן להיות אמפתיים. דבריו של זלצמן פתחו צוהר לדיון שהתפתח לאורך הכנס לגבי שאלת האחריות של המטפלים, נושא שהורחב בפאנל המומחים ויוצג בתום סקירה זו.

בחלקו השני של הכנס התקיימו שני מושבים במקביל. האחד התמקד במחקרי יישום בקהילה, עסק בעיקרו באוכלוסיות בהם אחוזי האובדנות גבוהים באופן ניכר וביקש לשרטט הנחיות לזיהוי מוקדם ומתן מענה. המושב הנוסף הציג קולות מתוך המועצה הלאומית למניעת אובדנות וכן מסקנות מהתוכנית הצה"לית למניעת התאבדויות.

זיהוי הצורך והתאמת מענה - מחקרים יישומיים בקהילה

ד"ר שירי דניאלס מעמותת ער"ן התכתבה עם דבריו של פרופסור אפטר בדבר אחוזי אובדנות הגבוהים בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי, והציגה תוכנית ייחודית אשר מטרתה להידרש לתופעה זו. בשנתיים האחרונות, במסגרת התוכנית הלאומית למניעת אובדנות, רצה תוכנית פיילוט המפעילה קו יזום לקשישים בדיכאון. לשם כך הוכשרו באופן ייעודי 30 מתנדבים מעמותת ער"ן אשר מקיימים 12 שיחות טלפוניות שבועיות עם קשישים שהופנו דרך קופות החולים או העובדים הסוציאליים, באזורים ספציפיים בארץ שבהם הוחלט ליישם את תוכנית ניסיונית זו. בהקשר זה, ד"ר דניאלס הדגישה את החשיבות המכרעת של זיהוי מועמדים לתוכנית באמצעות רופאי המשפחה, שומרי הסף העיקריים באוכלוסיית הגיל השלישי. ד"ר דניאלס סיפרה בהתרגשות על 84 הקשישים שהשתתפו בתוכנית עד כה ותארה הצלחה עליה דיווח צוות המחקר המלווה את הפרויקט. הרצאתה הדגישה את החשיבות בטיפול באוכלוסיה הפסיכוגריאטרית והצביעה על אופק טיפולי עבורם. משמעות התוכנית עברה באנקדוטה שסיפרה על קשיש שהשתתף בתוכנית ושיתף כי הוא ממתין ליד הטלפון לשיחתו השבועית.

ההרצאה הבאה ניתנה על ידי פרופסור יורם ברק, פסיכיאטר בכיר מהמחלקה הפסיכוגריאטרית באברבנאל ומרצה באוניברסיטת תל אביב, אשר ביסס את הצורך בהידרשות קהילתית לאובדנות בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי. פרופ' ברק בישר על קיומו של חלון ההזדמנויות טיפולי צר במיוחד בקרב אוכלוסיה זו, זאת בשל העובדה שמרבית הניסיונות האובדניים מצדם מביאים למוות. למרות נתון זה וממצאים המעידים על היותם קבוצת סיכון משמעותית, לדבריו, אין די עיסוק באוכלוסייה זו גם ברמה המחקרית. המחקר שהציג, המהווה חלק ממחקר נרחב ובינלאומי, בחן את ההבדלים בין אוכלוסיית הגיל השלישי לבין מבוגרים עד גיל 65 אשר הגיעו לבית החולים וולפסון בעקבות ניסיון אובדני. ממצאיו הציגו תמונה עגומה: קיים ייצוג יתר של קשישים שביצעו ניסיון אובדני (16.6%) כשהחלוקה בין נשים לגברים זהה לזו הקיימת באוכלוסיה הכללית. אחוזי הדיכאון והפרעות ההסתגלות בקרב הקשישים היה גבוה במיוחד, ומרביתם בצעו ניסיון באמצעות תרופות מרשם. הנתון המטלטל ביותר היה בדבר טיפול ההמשך- מרבית הקשישים לאחר ניסיון אובדני, בין 600-800 קשישים בשנה, אושפזו במחלקות פנימיות להשגחה כללית וללא אשפוז פסיכיאטרי עוקב או התערבות פסיכיאטרית במחלקה. ברק סיכם את הרצאתו בהדגשת פערי הידע בין המטפלים בקהילה וברפואה הכללית לבין אלו המתמחים באוכלוסיית הגיל השלישי ביחידות הפסיכוגריאטריות, ותבע את הצורך בנוהל רשמי אשר יחייב הידרשות פסיכיאטרית לאחר ניסיון אובדני.

הדובר השלישי היה דוקטור שי חן גל, הפסיכולוג הראשי של בתי הספר של משרד הכלכלה, אשר הסיט את הזרקור לכיוון אוכלוסייה נוספת בסיכון אובדני- בני נוער בסיכון. בתי הספר שבאחריותו השתתפו במחקר בינלאומי שביקש לבחון אסטרטגיות יעילות לזיהוי ומניעת אובדנות בקרב בני נוער. האסטרטגיה הראשונה שנבחנה ויושמה הייתה איתור אקטיבי של מחשבות או ניסיונות אובדניים באמצעות שאלונים וראיונות. ממצאי המחקר הראו כי בדומה לבתי ספר באירופה, 8.6% מהתלמידים דיווחו על מחשבונות או ניסיונות, 65% מתוכם לא היו מוכרים קודם לכן למערכת. במסגרת הפרויקט, הנערים שאותרו זכו לפסיכותרפיה אחת לשבוע בידי פסיכולוג קליני או חינוכי, כלומר להתערבות מידית בסביבתם הטבעית. המחקר הראה כי התערבות זו הביאה לירידה משמעותית במחשבות והניסיונות האובדניים. בשילוב עם מאמצי האיתור, נבחנה אסטרטגיה נוספת שנמצאה יעילה - הכשרת שומרי סף לזיהוי האובדנות, ובפרט זאת מורים והורים. לקראת סיום ההרצאה חן גל הדגיש את הייחודיות הישראלית וסיפר על סיכון משולש למחשבות וניסיונות אובדניים בקרב בני המגזר הערבי. הוא הוסיף כי גורמי הסיכון והחוסן השונים בין האוכלוסייה היהודית, הערבית והדרוזית, מצריכים הבניית תוכניות התערבות ייעודיות.

את המושב נעל דוקטור ישראל אורון, חוקר בתחום האובדנות מאוניברסיטת חיפה, שריגש את היציעים עם הקראת מכתבי פרידה שנכתבו על ידי ישראלים שהתאבדו. אורון ביקש לטעון כי בחירת המילים במכתבים, כמו גם כתב ידם של הכותבים, יכולים ללמד רבות על הכוונה האובדנית וניבויה. הוא הצביע על האמביוולנטיות שעולה ממכתבים אחדים, שעה שהכוונה להתאבד איננה תמיד מפורשת ולעיתים אף אין התייחסות ברורה למונח התאבדות, אלא שהמעשה מכונה "זה". לעומת זאת, מכתבי פרידה אחרים מרמזים על ביטחון במימוש המעשה ולכן נכתבים בלשון עבר, כפי שהוצג במכתב תמציתי ומטלטל: "די לי, התאבדתי". עוד הוא הציג את מכאובי הנפש הגואים אשר עולים מן המכתבים, כמו זעקת כאב אל הסביבה. אורון התייחס גם להיעדרותו של ממד העתיד במכתבים כמסמל את סופיותו של המעשה. לבסוף, הוא הציע ביטויים לתהליך ההבשלה של ההחלטה לסיים את החיים כפי שבא לידי ביטוי בסדרת מכתבים, התגלגלות רעיון החידלון בניגוד למעשה ספונטני. בדבריו אורון הצביע על מכתבי הפרידה כבעלי תוכן וצורה ייחודיים וכמרכז ידע אודות הכוונה והמעשה האובדני. הרצאה זו נבדלה באופייה מיתר ההרצאות שעה שהפגישה את הקהל עם מילותיהם האחרונות של המתאבדים, והותירה חותם עוצמתי על הכותבות.

קולות מן השטח - טיוב מידע ושיטות למניעת אובדנות בגופים שונים בארץ ובעולם

מושב ב' המקביל, אותו ניהל פרופ' גיל זלצמן, נסב סביב תוכניות המועצה הלאומית למניעת התאבדויות בישראל. עורכת הדין שושי הרץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות, שיתפה בהתרגשות רבה בפרטים לגבי התוכנית החדשה. היא ציינה כי מטרת התוכנית הינה הקניית חינוך בתחום האובדנות לאוכלוסייה הרחבה ומיסוד דרכי התמודדות שונות עם התופעה. פעולות אלו נעשות בין היתר באמצעות פתיחת קווים חמים וטיפול במשפחות מתאבדים הנמצאות בסיכון. כמו כן, מטרת התוכנית הינה ליצור מנגנון אשר יאפשר רצף טיפול ומעבר מידע בין הרשויות על מנת למנוע את הישמטותם מהרדאר הטיפולי של אלו המצויים בסיכון.

ד"ר רן ברזילי מהמרכז לבריאות הנפש גהה הציג בהמשכו של מושב זה מטא-אנליזה בינלאומית אשר סקרה כ-220 מחקרים בתחום האובדנות. מטרת הסקירה הייתה למפות את המחקר שנעשה בתחום האובדנות בעשור האחרון, מתוך ניסיון להבין מהם כיווני מחקר שיכולים לקדם ולסייע בהבנת התופעה ובניית תוכניות התערבות יעילות. מן המחקר עלו ממצאים כגון: מיעוט מחקר בנושא השפעת התקשורת, היעדר מחקרים שמצאו יעילות במניעת אובדנות, ריבוי עבודות בנושא שומרי סף לצד צורך במחקר נוסף.

הדוברת השלישית במושב, ד"ר טלי בראון, אפידמיולוגית מהמרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות, הציגה את המורכבות במדידה של היקף תופעת ההתאבדות בישראל. נראה כי הנתונים העולים מתעודות פטירה בארץ אינם מצליחים ליצור תמונה מלאה של היקף התופעה, וזאת בשל הימנעותו של ממלא התעודה מסימון סיבת הפטירה במקרה של אובדנות. היא הוסיפה כי הנתונים אודות סיבת המוות במסמכים אחרים, כגון דוחות משטרה, הצוותים הרפואיים או המכון הפתולוגי, מצביעים על היקף אובדנות גדול באופן ניכר מזה שעולה מתעודות הפטירה. הרצאתה חשפה את הבושה וסטיגמה הקיימת בחברה לגבי התאבדות כפי שמתבטא באופן קונקרטי ברישום הבירוקרטי.

לבסוף, דוקטור לאה שלף, מהמחלקה לבריאות הנפש בחיל האוויר, תיארה את כברת הדרך שעשה הצבא במניעת אובדנות. בעקבות דרישת הרמטכ"ל ב-2005 לפיתוח מנגנון צה"לי שיטפל בתופעה, פותחה התוכנית הצה"לית למניעת התאבדויות, תוכנית אותה מלווה צוות בקרה אזרחי. במסגרת התוכנית צה"ל לומד ומתחקר אירועי אובדנות, שם במרכז את אחריות המפקדים בדאגה לשלום החיילים, מפחית את הגישה לנשק ומשקיע מאמץ ביצירת שיתוף בין הגורמים השונים (הורים, מפקדים, רופאים, קב"ן) לגבי מצבו של החייל מבלי לפגוע בסודיות רפואית. כמו כן, בשנים האחרונות מתקיימת תוכנית המכונה "יש מוצא" במסגרתה עוברים הקב"נים קורס שנתי בנושא אובדנות המותאם למסגרת הצבאית, אשר במהלכה הם מוכשרים לזהות ולטפל בהתנהגויות אובדניות. הממצאים שהציגה מעודדים: לפי מחקרים שנערכו על ידי צה"ל, מאז כינון התוכנית ב-2006 הופחתו ההתאבדויות בקרב חיילים ב-43%, הפחתה משמעותית בהחלט. לצד האמור, דוקטור שלף ציינה כי צה"ל נזהר מעמדה של "רפואה מתגוננת", וכן כי המאמץ מתמשך והמחקר והפיתוח של תוכניות המניעה נמשך.

הדור הבא - מחקרים חדשניים בתחום

המושב השלישי התמקד במחקרים חדשניים של חוקרים צעירים בתחום האובדנות. בפתח המושב, דוקטור יוסי לוי-בלז מהמרכז האקדמי רופין ודוקטור סמי חמדאן מהמכללה האקדמית תל אביב יפו, העניקו את מלגת המחקר השנתית ע"ש דורון אסף זכרונו לברכה, לחוקרים צעירים מאוניברסיטת בן-גוריון אשר עסקו באובדנות בקרב הפזורה הבדואית בדרום הארץ. דוקטור לוי-בלז הדגיש את חשיבות הפרס, שכן הדוברת הראשונה במושב, מנוחי מרקוביץ'-מיכלסון, מציגה מחקר אשר הושלם בזכות זכייתה בפרס בכנס אשתקד.

לאחר הענקת הפרס הציגה מרקוביץ'-מיכלסון את מחקרה העוסק בחשיבה אובדנית בקרב נשות פדויי שבי ממלחמת יום כיפור. המחקר התמקד בטראומטיזציה משנית המופיעה בקרב אחרים הנמצאים בקשר משמעותי עם חווה הטראומה בעת שהם נחשפים למידע על האירוע הטראומטי. כצפוי, המחקר העלה כי נשות פדויי שבי סבלו מיתר מצוקה פסיכולוגית. עם זאת, חשיבה אובדנית לא נמצאה בין מאפייני המצוקה שחוותה אשת הפדוי. בין הממצאים המעניינים במחקר עלה כי ככל שהבעל סבל מעוצמה גבוהה של תסמיני PTSD ומחשבות אובדניות, כך נמדדה אצל אישתו מידה מתונה יותר של עלייה במחשבות האובדניות, ביחס לשכיחותן בטרם הטראומה. מרקוביץ'-מיכלסון הציעה כי נשות פדויי השבי לוקחות במקרים רבים אחריות על רווחתם הנפשית של בעליהן, ולפיכך לאחר הטראומה תפקידן משתנה מרעיה לאם או מטפלת. מן האפשר שתפקידן הטיפולי מהווה גורם חוסן; גיוס המשאבים לטיפול בבעל מונע את המפגש עם תהומות המחשבות האובדניות בקרב נשותיהם של פדויי השבי.  

נילי לביא , מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו, הציגה את מחקרה אשר נערך במסגרת עבודת התיזה שלה. המחקר עוסק במצוקה נפשית וסיכון אובדני בקרב שאירים של התאבדות ומוות פתאומי. תוצאות המחקר הצביעו על כך שהזמן אינו מרפא, שכן לא נמצא קשר בין הזמן שחלף מאז האובדן לבין רמת המצוקה הנפשית ורמת הסיכון האובדני. כמו כן, נמצא כי הורים שכולים דיווחו על מחשבות אובדניות וסימפטומים של דיכאון בשיעורים גבוהים הרבה יותר בהשוואה לבני משפחה אחרים מדרגה ראשונה (אח/בעל וכו').

הדוברת השלישית, דוקטור אביגיל שניר מאוניברסיטת תל-אביב, הציגה מחקר אורך בן 20 שנה אודות השפעתם של הלם קרב ופוסט טראומה על מחשבות אובדניות בקרב לוחמי צה"ל ששירתו במלחמת לבנון הראשונה. כצפוי, בקרב לוחמים אשר סבלו מהלם קרב נמצאו רמות גבוהות יותר של מחשבות אובדניות לאורך כל השנים שנבדקו, כאשר התמורות במחשבות האובדניות נמצאו בקשר ישיר עם התמורות בסימפטומים של ההפרעה הפוסט טראומטית. באופן מפתיע, נקודת השיא של החשיבה האובדנית בקבוצת המחקר הייתה בשנת 1984, כשנתיים לאחר המלחמה. ד"ר שניר מסבירה את התעצמותה של המצוקה כנובעת מהציפייה מן הלוחם לחזור לתפקוד ומהלגיטימציה הפחותה לקושי שלו. ממצא זה עורר בנו מחשבות אודות החשיבות של תמיכה מצד הסביבה וחוסר שיפוטיות כלפי לוחמים אשר מתקשים לחזור לשגרה לאחר הלחימה. לתחושתנו בחברה הישראלית נהוג להתמקד בהנצחת הנופלים, ואין התייחסות מספקת לשיקום הלוחמים אשר חוזרים משדה הקרב.

הדובר הבא, דוקטור דן קמינסקי מהאוניברסיטה העברית, הציג מחקר רטרוספקטיבי שמטרתו לזהות גורמי סיכון להתנהגות אובדנית בצה"ל, וזאת על-מנת לשפר את יכולת המניעה באירגון. מחקרו העלה כי רוב הניסיונות האובדניים בקרב החיילים במדגם, אשר כלל כרבע מיליון חיילים, בוצעו בשנה הראשונה לשירות על ידי חיילים ששירתו בתפקיד עורפי. כמו כן, נמצאה עלייה בתכיפות מפגשים רפואיים בקרב חיילים אלה, ממצא המדגיש פעם נוספת את חשיבות יצירת מערך שומרי הסף לצורך איתור אנשים בסיכון. בהתאם לכך, נמצאה עדות לתרומתם של אנשי בריאות הנפש במערכת הצבאית, שכן עלייה בתכיפות המפגשים עם גורמי בריאות הנפש הפחיתה את הסיכון לניסיון אובדני.

הדוברת החמישית והאחרונה, שני חן מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו, הציגה מחקר חלוץ הבוחן סיכון אובדני בקרב נשים אשר עוברות הפריה חוץ גופנית. כ-10% מבין הנשים במדגם נמצאו בסיכון אובדני. מין הממצאים עולה כי נשים אשר עברו הפרייה חוץ גופית ונמצאו בסיכון אובדני התאפיינו במיעוט או היעדר ילדים, ודיווחו על רמות גבוהות של תסמיני דיכאון ומחשבות אובדניות במהלך השנה החולפת. חן הסיקה כי טיפולי הפרייה מהווים סיטואציה מעוררת דחק המחייבת המשך הערכה מחקרית וקלינית בקרב אוכלוסייה זו.

לאורך המושב התפעלנו מאפיקי המחקר הרבים שהוצגו. השוני בין המחקרים חיזק עבורנו את התחושה כי תחום האובדנות הינו תחום בעל חשיבות ראשונה במעלה אשר קשור באופן ישיר לפסיכופתולגיות שונות ומגוונות.

משב של אופטימיות 

בין המושבים השלישי והרביעי התקיימה ההרצאה המרכזית של הכנס- הרצאתו של פרופסור דיוויד ברנט, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פיטסבורג ואחד המומחים הגדולים בתחום מניעת אובדנות בקרב בני נוער בעולם. ברנט פתח את הרצאתו בהתייחסות לשאלת ניבוי האובדנות שהעלה בפתח הכנס פרופסור גיל זלצמן ואמר: "אם אי אפשר לנבא, צריך למנוע". ברנט הסכים עם דבר הקושי בניבוי האובדנות באופן נקודתי ולפיכך גרס כי יש להידרש לגורמי הסיכון. לאחר שסקר את גורמי הסיכון להתנהגות אובדנית הוא הציג תוכניות מנע מבוססות מחקר אשר בכוחן להפחית אובדנות בקרב בני נוער. בין התוכניות טיפולים למניעת פגיעה עצמית כגון RAPP, מנטליזציה, DBT ו-CBT. המסר של ברנט היה מהותי ונדמה היה שהדהד בקרב הקהל והשתלב בדברי קודמיו. ברנט הציע למקד את הידע והמשאבים שברשותנו לאיתור ומניעה ברמה הקהילתית ובשלבים המוקדמים. ליישום רעיון זה חשוב למפות לדבריו את גורמי הסיכון, כפי שנעשה בארה"ב, ולהבנות התערבויות ייחודיות אשר יטפלו בבעיה משורשה ובאופן מערכתי. לשם כך הדגיש כי חשוב להביא לידיעת מקבלי ההחלטות את הנתונים אודות יעילות תוכניות המניעה, כמו גם את יעילותן הכלכלית.

בחזרה לחדר הטיפולים - ניתוחי מקרה ופאנל מומחים

המושב הרביעי והאחרון עסק בפרקטיקה הקלינית. יו"ר המושב, פרופסור עדה זוהר, ראש המגמה הקלינית במרכז האקדמי רופין, הדגישה בדברי הפתיחה את הפער בין הקושי בהתמודדות עם אובדנות בחדר הטיפולים לבין התרוממות הנפש שהיא חשה כאשר היא נפגשת עם העשייה הענפה והמחקר בתחום.

הדוברת הראשונה, דוקטור ירי גבעון מאוניברסיטת בר-אילן, תיארה מאפיינים ייחודים של אובדנות אשר עלו מסדרת ראיונות דינאמיים שערכה עם מטופלים אשר ביצעו ניסיונות אובדניים. הראיונות התמקדו בשאלה מה גרם לניסיון האובדני ובתהליך הטיפולי שעברו. מעבר לייחודיות של כל מטופל וסיפורו האישי, בלטו תחושת הייאוש, הכאב וההרס העצמי אשר קדמו לניסיון האובדני, כמו גם מרכיבים תוקפניים באישיות המטופל. גבעון הדגישה את הצורך של המטופלים בכך שיאמינו לרצון הכן שלהם להפסיק לחיות. כמו כן, עסקה גבעון בחשיבות הקשר הטיפולי ובקושי של המטפל לתקף ולשאת את הצורך האובדני במקביל לרצון לשמור על המטופל בחיים; מחד גיסא על המטפל להביע אמפתיה כלפי הרצון של המטופל להתאבד ולא לבטל אותו, אך מאידך גיסא מתפקידו לשמור על חיי המטופל. הרצאתה הסתיימה בטון אופטימי, בבחירתה של גבעון להציג תיאור מקרה של נער אשר המשיג בטיפול את הניסיון האובדני שלו כהזדמנות לתהליך משמעותי. באופן הזה, גבעון הציגה את האפשרות להפוך את הסבל הנפשי לתובנה ולצמיחה באמצעות טיפול.

הדוברת הבאה, דוקטור ענת ברונשטיין-קלומק מהמרכז הבין-תחומי הרצליה, הציגה פרוטוקול קוגניטיבי-התנהגותי למניעת אובדנות באמצעות תיאור מקרה של נערה בת 11 אשר הביעה רצון למות. ברונשטיין-קלומק עסקה בחשיבות של יצירת תוכנית ביטחון (safety plan) במסגרת הטיפול שמטרתה לסייע למטופל להתמודד עם הקשיים ללא שימוש באובדנות. ההתערבות כוללת שורה של צעדים הדרגתיים על-פי רמת החומרה: איתור סימנים מקדימים כגון תחושת חוסר ערך ודחף לפגיעה עצמית, שימוש בהסחות דעת ויצירת רשימה של אנשים (הורה או מטפל) אליהם ניתן לפנות במידה וההסחות לא סייעו. לבסוף, במידה וכל האמצעים לא הקלו על הדחף תבוצע פנייה למיון בליווי ההורים. לסיכום קראה ברונשטיין-קלומק גם למטפלים דינאמיים לעשות שימוש בתוכנית הביטחון, מתוך רצון להוביל לאינטרגציה בין הגישה הדינאמית לגישה הקוגניטיבית בתחום ומתוך השקפתה כי גם מטפלים דינאמיים עשויים להעזר בכלים התנהגותיים מובנים. כמו כן, היא הדגישה את יכולתם של הפסיכולוגים החינוכיים, הבאים במגע תדיר עם התלמידים ומהווים למעשה גורם טיפולי ראשוני, לטפל באופן אפקטיבי בסממנים אובדניים בקרב ילדים בבתי הספר, וללא הפנייה מידית של אמירה אובדנית למיון.

בסיום המושב התקיים פאנל מומחים ודיון בשיתוף הקהל. הדיון עסק, בין היתר, בהבחנה בין מקרי אובדנות "נורמטיביים" למקרים של אובדנות רצחנית, בדומה לאירוע טייס המשנה בג'רמן ווינגס. לדברי פרופ' יורם יובל האובדנות מהסוג השני קשורה בהפרעות אישיות חריפות, בניגוד למרבית המתאבדים המתאפיינים בקווים דיכאוניים ומפנים את תוקפנותם כלפי העצמי בלבד. קולם של המשפחות השכולות נשמע אף הוא בדיון. נציג המשפחות השכולות הביע את הצורך בהפניית הזרקור אל עבר הכאב הנפשי וההתמודדות המורכבת של המשפחות. נציגה נוספת של משפחות המתאבדים תארה את התסכול שחוותה מתחושתה שאנשי המקצוע מתחמקים מדיון וטיפול בנושא. פרופ' יובל תיאר באומץ רב את האימה המשתקת שחווים המטפלים מפני תביעות, והעלה בהקשר זה את "חוק השומרוני הטוב" אשר מונהג בארצות הברית ובמדינות נוספות. לציין כי חוק זה דומה לחוק "לא תעמוד על דם רעך"1הקיים בישראל. פרופ' גיל זלצמן ציין כי במסגרת התוכנית הלאומית הוצע להנהיג את מדיניות ה "no fault" אשר מתקיימת בסקנדינביה. לפי מתווה זה משפחות השאירים יפוצו באופן אוטומטי וללא צורך בתביעה משפטית. לבסוף, עלתה שאלה מצד מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בנוגע לטיפול באובדנות לאחר הרפורמה בבריאות הנפש. במסגרת הרפורמה תידרש אבחנה פסיכיאטרית לצורך קבלת טיפול, בעוד שלא קיימת אבחנה ב-DSM לאובדנות.

לסיכום ובנימה אישית, כפסיכולוגיות קליניות במהלך ההכשרה התרשמנו מרבדיו של הכנס. החל מהמידע האמפירי והממפה שהוצע בו, דרך תוכניות ההתערבות בשדה וכלה בחומרים הקליניים. רבדים אלו אפשרו למידה משמעותית לצד חיבור רגשי. כמו כן, הכנס הרחיב את ההתבוננות לתחומים שלעיתים נוח להימנע מהעיסוק בהם, כגון שיקולים כלכליים וקידום אינטרסים בקרב מקבלי ההחלטות, צעדים שהינם הכרחיים לקידום תוכניות המניעה. המחקר הענף המתנהל בארץ, המחויבות לשיח, מאמצי המניעה השונים וההתגייסות הלאומית הפיחו בנו אופטימיות להמשך. לצד זאת, מסתמן כי חשוב להמשיך לפסוע בדרכי המחקר והקליניקה לכדי צמצום מקרי האובדנות.

 

אתר הכנס הכולל תקצירים, מצגות ועוד מידע על הכנס: http://www.isrs.org.il/

[1]חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר. החוק הקובע כי:  א. חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתוב. המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס. 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קיפניס, נ. , בן אוליאל, ע. , קרקואר, י. (2015). להבין כדי למנוע. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3320

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.