מזוכיזם כדינמיקה באישיות וכפסיכופתולוגיה
המזוכיזם על-פי שתי גישות פסיכודינמיות
מאת קים יובל
"הפסיכופטיות של המיניות" (Psychopathia Sexualis), ספרו של הפסיכיאטר הווינאי ריכרד פון קראפט-אבינג (Krafft-Ebing, 1900) היה לאחד המחקרים פורצי הדרך אודות המיניות במאה ה-19. ספר זה היה בין הראשונים להציג מחקר מקיף הממפה את ה"סטיות" המיניות האנושית, ובו נתן קראפט-אבינג שם ל"סטיות" שהיו חדשות בזמנו במחקר המיניות. הידועות מבין הסטיות היו "סאדיזם", על שם המרקיז דה-סאד (de Sade), ו"מזוכיזם", על שם הרוזן ליאופולד פון זאכר-מזוך (Sacher-Masoch) (Bullough ,1994). המזוכיזם, לפי קראפט-אבינג, הוא סטייה מינית שבה סיפוק קשור לסבל או להשפלה שעובר הסובייקט, במסגרתו הכאב יכול להופיע בצורת "דקירות, מלקות, הצלפות, והשפלה מוסרית על בסיס כניעות לנשים, המלווה כמעט תמיד בענישה גופנית" (Laplanche & Pontalis, 1973).
מאז ימיו של קראפט-אבינג, תפיסת המזוכיזם בשיח הפסיכואנליטי, כמו גם בשיח התרבותי, השתנתה רבות. אלמנטים כמו מיניות מוחצנת וביטויים מפורשים של אלימות הפכו נוכחים פחות,וההבנה של מזוכיזם כמנגנון נפשי בסיסי בעל ביטויים הקשורים ליחסים בין אישיים ולחוויות עצמי בעולם הפכו נפוצים בהרבה. בעבודה זו אבקש לסקור שתי גישות דינאמיות ואת יחסן למזוכיזם כפתולוגיה, וכדינמיקה הנמצאת בבסיס האישיות. תחילה אתייחס לגישה הפרוידיאנית למזוכיזם, ואתמקד בניתוח שפרויד מציע במאמרו "הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" (פרויד, 1924/2002). לאחר מכן אפנה לגישת יחסי האובייקט ואסקור את התובנות המגיעות ממנה ביחס לסוגיית המזוכיזם, תוך הישענות על הסיווג התיאורטי והסינתזה שמציעה ננסי מקוויליאמס (McWilliams, 1994).
מזוכיזם אצל פרויד: הראשוני, המשני, הנשי והמוסרי
לאורך כתיבתו פרויד עסק לא פעם בשאלת המזוכיזם כחלק משאלות אחרות, בעיקר כחלק מדיונו בסאדיזם (לדוגמה: Frued, 1905; Frued, 1915), ורק בשנת 1924 בחר להקדיש את המאמר "הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" (פרויד, 1924/2002) לעיסוק מסודר, אנליטי ומפותח בנושא (Quinodoz, 2005). במאמריו, פרויד, כמו קראפט-אבינג, הניח כי המזוכיזם קשור באופן הדוק לנשיות, להשפלה ולסאדיזם. כן בדומה לקראפט-אבינג, גם פרויד הבין את המזוכיזם בהקשר המיני הישיר, והוא התאים להתמקדות הראשונית של התיאוריה שלו ביצרים ובמיניות. יחד עם זאת, בניגוד לקראפט-אבינג, ב"בעיה הכלכלית של המזוכיזם" פרויד טוען כי מדובר בתופעה רחבה יותר במסגרת הקיום הנפשי האנושי, והוא אינו מתייחס אל המזוכיזם ככזה המוגבל למיניות באופן שסקסולוגים מתייחסים אליה, או כתופעה שניונית הנגזרת מתוך הסאדיזם בלבד. עבורו, מזוכיזם כפי שהוא מתבטא באופן גלוי במיניות הוא רק אחד מיני מופעים רבים של תופעה בסיסית יותר, בעלת הגיון פנימי (Laplanche & Pontalis, 1973; McWilliams, 1994; פרויד, 1924/2002).
פרויד מגיע לטפל בבעיית המזוכיזם לאחר שהוא נתקל במספר מקרים של מטופלים שהתנהגותם פוגעת באופן ישיר באינטרסים שלהם, מה שמקוויליאמס (McWilliams, 1994 ; מיטשל ובלאק, 1995/2006) מכנה "Self-defeating behavior" . על פניו, התנהגות זו לא עולה בקנה אחד עם תורת היצרים הראשונה שלו, המתבססת על חלוקה לפעולות הנגזרות מעקרון העונג ופעולת הנגזרות מעקרון המציאות (Freud, 1911). "קיומה של הנהייה המזוכיסטית בחיי היצר של האדם", הוא כותב בפתח מאמרו, "עשויה להיקרא בצדק חידה כלכלית. שהרי אם עקרון העונג חולש על התהליכים הנפשיים כך שתכליתם המיידית היא הימנעות מאי-עונג והשגת עונג, אזי המזוכיזם הוא למעשה חסר פשר. ואילו, אם כאב ואי-עונג לא משמשים עוד כהתראות אלא כתכליות, אזי מושבת עקרון העונג, וכביכול פוקדת תרדמה את שומר חיינו הנפשיים" (פרויד, 1924/2002).
בתורת היצרים המאוחרת שלו (Freud, 1920) מתייחס פרויד ל"חידה הכלכלית" (המתייחסת, כמובן, ל"כלכלת אנרגיה" ייצרית), ומכניס לחשבון את יצר המוות המסביר רבים ממופעי המזוכיזם. הוא ממיין ומסווג את המזוכיזם לשלוש צורות: "המזוכיזם הארוגני–הראשוני", "המזוכיזם הנשי" ו"המזוכיזם המוסרי". אל שלושת אלה מקובל להוסיף גם אבחנה יותר בסיסית יותר בין "מזוכיזם ראשוני", בין "מזוכיזם משני" (Laplanche & Pontalis, 1973; Quinodoz, 2005; ליכטנברג-אטינגר, 2002). אתמקד להלן באופן בו צורות מזוכיזם שונות מצביעות על דינמיקות בסיסיות באישיות.
המזוכיזם הראשוני, לפי פרויד, ניזון ממאגר בסיסי של אנרגיות הנגזר מיצר המוות, ובמסגרתו מנותבת אנרגיה של תוקפנות והרס כלפי הסובייקט עצמו באופן ישיר. חלק גדול ממאגר האנרגיה של המזוכיזם הראשוני ומהאופן שבו הוא פועל נובע מכך שיצר המוות כרוך ללא הפרד בליבידו, ולמעשה פרויד מתייחס אליו כמה שמגלם השתלבות של יצרי חיים ומוות ברמה כמעט ביולוגית, המתקיימת ללא תלות במערכת יחסים עם החוץ. בפועל, השתלבות יצרים זו מביאה לכך ש"הריגוש המעורר כאב ואי-עונג" מוביל להתעוררות היצר המיני אצל הסובייקט (פרויד, 1924/2002). באופן הזה אנחנו יכולים לראות שפרויד טוען כי בסובייקט קיים מנגנון בסיסי וראשוני, המפנה כלפי עצמו אלימות והרס, ללא תלות בנסיבות חיצוניות כלשהן (מיטשל ובלאק, 1995/2006).
התוצאות הקשות של השתלבות זו של יצר המוות בליבידו יכולות לנוע בין הפקת הנאה מקילוף גלד ועד לשימור וחיפוש אקטיבי של מערכות יחסים פוגעניות. כאשר המזוכיזם הראשוני מופיע בעוצמה גבוהה, הוא יכול למנוע מן הסובייקט את ההבנה שחלק מסבלו בחיים אינו הכרחי, ולמנוע ממנו את השינוי (פרויד, 1924/2002). אולם כל עוד דינמיקה נפשית זו מצויה ברמה סבירה, היא אינה שלילית בלבד, ולמעשה יש לה תוצאות חיוביות משמעותיות. ראשית, השתלבות זו היא-היא המונעת את הופעת יצר המוות כבודד, מה שהיה מוביל עד למצב של איון עצמי טוטאלי. שנית, המזוכיזם הראשוני בהופעתו זו גם משמר את החיים בכך שהוא מאפשר לסובייקט להתענג על הסבל, שהוא חלק אימננטי ובלתי נמנע מן החיים (ליכטנברג-אטינגר, 2002).
לעומת המזוכיזם הראשוני, המזוכיזם המשני, ניזון ממאגר יסודי אחר, והוא נגזר מתוקפנות שמופעלת קודם כל כלפי חוץ. פרויד טוען כי במקרה של המזוכיזם המשני, אגרסיביות או סאדיזם שהופנו כלפי אובייקט חיצוני, חזרו והופיעו כמתקיפים את הסובייקט. במנגנון זה, כפי שכותבת ברכה ליכטנברג-אטינגר, "הפנמת דחפי ההרס מתרחשת לאחר שאלו הופנו קודם החוצה"; למעשה הוא שייך לדיון של פרויד בסאדיזם משום שהוא משני לו (ולא למזוכיזם הראשוני, כפי שניתן לחשוב בטעות) (Laplanche & Pontalis, 1973; ליכטנברג-אטינגר, 2002).
המזוכיזם הנשי מתקבל על פי פרויד מתוך מזיגה של שתי צורות מזוכיזם בסיסיות - הראשית והמשנית - וגם הוא, כמו שתיהן, קשור לליבידו וליצר המוות הנשזרים יחדיו (פרויד, 1924/2002). את ההנאה וההתענגות מן הכאב המופיעות בצורה ברורה במזוכיזם מסוג זה – מה שז'אק לקאן מכנה "Jouissance" (אוונס, 1996/2006), ומה שהתרגלנו לקרוא לו הנאה מזוכיסטית ממין – רואה פרויד כ"ביטוי למהות הנשית" (Laplanche & Pontalis, 1973; פרויד, 1924/2002). ככזה, הוא רלוונטי פחות לנשים ואבחנתו רלוונטית בעיקר כשמתייחסים לגברים (ליכטנברג-אטינגר, 2002). עבור פרויד, מה שמייחד צורה זו של המזוכיזם הוא יחס פאסיבי לאובייקט, ובאופן ספציפי מאפיינות אותה פנטזיות על היות הסובייקט בעמדה הנחדרת במשגל, כמסורס או כיולד, פנטזיות הקשורות כולן לנשיות. מקורו של מזוכיזם זה הוא בתסביך אדיפוס, וקשור לאופן שבו הילד מבין כיצד אביו מתענג מאימו, ולפנטזיה במסגרתה הוא מעוניין להחליף את אימו כאובייקט התשוקה של האב (פרויד, 1924/2002).
ניתן לראות אם כן כי מזוכיזם נשי גם הוא מצביע על דינמיקה נפשית בסיסית, שבמסגרתה לסובייקט קיימת שאיפה מסוימת לתפוס עמדה פאסיבית, ילדית אולי, אל מול אחר המפעיל אותו. דינמיקה זו, כאשר היא מופיעה ברמה נשלטת, מהווה חלק מטווח חוויות ורצונות נורמלי. יחד עם זאת, כאשר הרגרסיה למצב הילדי עוצמתית יתר על המידה, המזוכיזם מפריע לתפקוד והופך לפתולוגי. ברמה הנוירוטית, נוכל למצוא אותו בשאיפה בלתי מודעת של הסובייקט לאַחר מתעלל בצורה סימבולית ולעתים גם ממשית (ליכטנברג-אטינגר, 2002). כאשר ההפרעה מופיעה כפרברסיה, מזוכיזם נשי יכול להתבטא בניסיון מודע להמחזה ולשחזור במציאות של מעמדו של הילד כפאסיבי ותלותי אל מול המבוגר האקטיבי. כמו כן נמצא פעמים רבות גם רצון לממש פנטזיות מיניות הקשורות להצלפות ולקשירות, כפי שכותב פרויד: "התוכן הגלוי בא לידי ביטוי בחסימת הפה, בקשירת הגוף, בספיגת מכות מכאיבות, בהצלפות שוט, בחוויית התעללות כלשהי, בכפייה של ציות מוחלט..." (פרויד, 1924/2002)
לפי פרויד, המזוכיזם המוסרי הוא צורה "שהיא במובן מסוים החשובה ביותר", (פרויד, 1924/2002), והיא גם זו שזכתה לפיתוחים הפסיכואנליטיים המאוחרים הרבים ביותר (McWilliams, 1994). עיקר ביטוייה של צורה זו הוא ביחסים פנים-נפשיים, וכמעט ולא נראה בה את הביטויים המיניים של המזוכיזם באופן גלוי – בשונה מן המזוכיזם הנשי (ליכטנברג-אטינגר, 2002). ככלל, גם היא נובעת מפתרון לא מלא של תסביך אדיפוס, ומן היחסים המורכבים שמתכוננים בעקבות כך בין האני העליון, על דימוייו האידיאליים כמו גם על הביקורת והתוקפנות שבו, לבין האני.
לב-לבו של המזוכיזם המוסרי, לדידו של פרויד, הוא רגשות אשם לא מודעים המובילים לרצון, לא מודע גם הוא, בקבלת עונש. את האלמנט הזה מזהה פרויד כדומיננטי והוא מצביע על כך שלא פעם הוא המעצב את הדינמיקה הפנימית של חיי אדם, כמו את יחסיו של אדם עם סביבתו (Laplanche & Pontalis, 1973). כך לדוגמה, הוא מספר על אדם שסבל מנוירוזה לאורך זמן, ושום טיפול לא הצליח לעזור לו, אך הנוירוזה שלו חלפה מעצמה כאשר נכנס למערכת יחסים בה היה אומלל. "צורת ייסורים אחת מתחלפת באחרת", כותב פרויד, "ואני רואים שעיקר העניין היה ביכולת לשאת מידה מסוימת של ייסורים" (פרויד, 1924/2002).
המודעות של הסובלים ממזוכיזם מוסרי לדינמיקה זו, כמו גם לעובדה שהם בעלי "עכבות מוסריות מוגזמות" (פרויד, 1924/2002) היא מצומצמת ביותר, מה שמצביע, בין השאר, על שימוש במנגנון הכחשה. אך למרות הכחשה זו, ובמידה לא מבוטלת בגללה, נותרים סימפטומים מזוכיסטיים גלויים; למעשה, הרבה מהאופנים שבאמצעותם צופה מבחוץ יוכל לאפיין אדם עם מזוכיזם מוסרי יהיו על בסיס ביטוי בפעולה (Acting out), שיספר בדיוק את אותם אלמנטים שהאדם מכחיש (McWilliams, 1994). כמו כן, אפשר לראות כי יש למזוכיזם המוסרי מאפיינים דומים למצב הדיכאוני, בעיקר בהקשר של הפנמות דמויות המופת הפונות כנגד העצמי ובאידיאליזציה שכרוכה בו (פרויד, 1917/2002). יחד עם זאת, ובניגוד בולט לדיכאוניים, אנשים הנוטים למזוכיזם מוסרי מרגישים צורך לפעול בעולם: עולם הרגש הפנימי שלהם והעמדה המוסרית-מוסרנית מניעה אותם לפעולה; יש להם צורך לעשות משהו ביחס לתחושות הדיכאוניות שנובעות מהמתקפה הביקורתית חסרת הרסן של האני העליון על האני, והם לא נכנסים למצבים המאפיינים דיכאוניים כמו פסיביות ובידוד מהסביבה (McWilliams, 1994). לסיכום, ניתן לראות שפרויד מציע לנו פירוק של תופעת המזוכיזם, ומיון מורכב יחסית של סוגי מזוכיזם שונים המובילים לפסיכופתולוגיות מגוונות.
תיאוריית יחסי האובייקט: כאב והצורך באהבה
ככלל, הפרספקטיבה שמציעה אסכולת יחסי האובייקט ביחס לשאלת המזוכיזם מגוונת למדי, ושונה מזו שהציע פרויד, וההבדל המרכזי ביותר אולי הוא היחס השונה של שתי הגישות למין ולמיניות. תיאוריית הדחף של פרויד קישרה, במידה רבה, מיניות באופן ברור וכמעט חד-חד ערכי עם מבנה אישיות, כך שדינמיקות של מיניות ודינמיקות אישיותיות נראות כזהות. חלק מן ההוגים השייכים לאסכולת יחסי האובייקט יצאו נגד תפיסה זו, ועל אף שטענו כי דינמיקות מזוכיסטיות קיימות לעתים בחיי המין של אנשים עם מאפייני אישיות מזוכיסטיים, והן אכן קשורות למזוכיזם (Kerenberg, 1988), לדידם למזוכיסטים רבים אין בהכרח נגיעה לפרקטיקות מזוכיסטיות בחדר המיטות (McWilliams, 1994).
יחד עם זאת, כמעט כל התיאורטיקנים של יחסי האובייקט המשיכו בצורה זו או אחרת את המחשבה הפרוידיאנית; אם נתבונן במשקפי הסיווג שפרויד כונן, נוכל לראות כי הרבה מהעבודה התיאורטית במסגרת אסכולה זו נעשתה בפיתוח הצורה של המזוכיזם המוסרי. זאת ועוד: כמו פרויד, גם רבים מהתיאורטיקנים של יחסי האובייקט מצביעים על חלק לא מבוטל מהמופעים של מזוכיזם כשייכים לטווח הנורמלי, ואף מסמנים אותו כתנאי אפשרות של הקיום החברתי. למעשה, הם טוענים כי הופעת מאפיינים מזוכיסטיים היא נפוצה למדי, ויכולה לקרות לכל אדם בהקשרים מסוימים (Baumeister, 1989; McWilliams, 1994). אפשר לראות כי מוטיבציה מוסרית יכולה להוביל את האדם לסבול למען מטרה גדולה שהקולקטיב אשר אליו הוא שייך סימן כראויה, ולמעשה קיימים מוסדות חברתיים רבים שמזוכיזם הוא חלק מהדבק המשמר אותם. לדוגמה ניתן למצוא בשירות צבאי, בדתות מסויימות (ובר, 1905/1984) או אפילו במוסד המשפחה או האימהוּת (Deutsch, 1944) פרקטיקות מזוכיסטיות המערבות נהייה אחר סבל עם הנאה ממוסדת ממנו. כמו כן, ניתן לראות כי המושג "מזוכיזם" בשימושו הפסיכואנליטי הרווח (McWilliams, 1994), חל גם על לא מעט בני אדם בטווח הנורמלי, משום שהוא לא מצביע בהכרח על אדם המפיק עונג מסבל או מכאב, אלא על אדם המוכן לשאת אותם מתוך אמונה שהם יובילו לתוצאה חיובית כלשהי.
למרות זאת, במסגרת תיאוריית יחסי האובייקט ניתן לזהות בבירור דפוסים פתולוגיים של מזוכיזם, שבהם המטרה אליה המזוכיסט מכוון היא ספציפית ושונה מאיזה טוב קולקטיבי; המזוכיסט מניח שאם יישא מספיק סבל וכאב, החסך הבסיסי שלו יקבל מענה בצורה של האמפתיה, האהבה, וההכרה אליהן הוא כמהּ. בדומה לניתוח של פרויד, גם חוקרים רבים שפעלו במסגרת ההנחות של יחסי האובייקט הצביעו על כך שקיים דמיון בין מבנה אישיות מזוכיסטי ודיכאוני. עמנואל האמר (Hammer) טוען כי מזוכיסט הוא דיכאוני שעוד לא אבדה תקוותו: האטיולוגיה של שני המצבים דומה - שניהם נובעים מאובדן טראומטי ומחסך מתמשך שלא ניתן היה להכיר בהם ולעבד אותם, וממטפלים ביקורתיים או ממודלים של אנשים דיכאוניים שהיו סביבם (McWilliams, 1994); אך בניגוד לדיכאוני, האדם שאימץ אופן פעולה מזוכיסטי טרם ויתר כליל על הרצון להיות אהוב. אם מקשיבים היטב למטופלים מזוכיסטיים, טוענת מקוויליאמס, שומעים שבסופו של יום, כאשר הם היו מאוד זקוקים לאדם שיטפל בהם, הוא היה נוכח (McWilliams, 1994). צורה ספקולטיבית אחת להתפתחות המצב המזוכיסטי קשורה לתגובה ההורית לילדים: ידוע כי קיימים מצבים בהם אנשים שתפקודם ההורי לקוי ביותר עדיין מסוגלים לתמוך בילדיהם במצבים הכרוכים בסכנות גדולות או בפגיעה פיזית. ילדים לומדים מהתנהגות זו כי על אף שבדרך כלל הם מוזנחים על ידי מי שאמון על הטיפול בהם, אם הם רק יסבלו מספיק אז ייתכן ויקבלו תשומת לב ודאגה מהם (Thompson, 1959).
אנשי תיאוריית יחסי האובייקט מצביעים על גורם התפתחותי נוסף הדומיננטי בקרב מזוכיסטים: לאורך חייהם, ובעיקר לאורך הילדות המוקדמת, הם חשו שמשקיעים בהם השקעה רגשית רק כאשר נענשו, וכך נוצר קשר הדוק בין סבל לבין היקשרות רגשית. צימוד זה רלוונטי בעיקר למקרים בהם קיימת התעללות סאדסיטית והתנהגות פוגענית קשה מצד ההורה המטפל. במסגרת יחסים כאלה לומד הילד - שלפי תיאוריית יחסי האובייקט רצונו הראשי והדומיננטי ביותר הוא קשר - שסבל הוא מחיר הכרחי ואף מאפיין של מערכת יחסים (Brenman, 1952).
מעבר לקווים הדומים בין מזוכיסטים לדיכאוניים, נראה כי לפי ההיגיון של תיאוריית יחסי האובייקט למזוכיסטים יש גם מאפיינים פרנואידיים, וניתן לראות כי המרכזיות של היחס לאיום בתוך הדינמיקה הנפשית משמעותית בהקשר זה. מזוכיסטים, כמו גם פרנואידים, חשים איום מתמיד ממתקפה על הערך העצמי שלהם, ועל ביטחונם הפיזי. אם את ההיגיון הפרנואידי בהתמודדות עם איום זה אפשר לנסח באופן גס כ"אתקיף אותך לפני שתתקיף אותי", על אותו משקל ניתן לנסח את ההיגיון המזוכיסטי כ"אני אתקיף את עצמי, כך שאתה לא צריך לעשות את זה". על מנת להימנע מאי הוודאות, ומהפחד המתמשך ממתקפה בלתי צפויה, מעדיפים המזוכיסטים את הוודאות ובעיקר את השליטה שבענישה העצמית, תוך אמונה שהיא מבטלת את האפשרות של הסובבים לתקוף אותם, ובמקום זאת היא מאלצת את האנשים בסביבה לרחם עליהם ולהרעיף עליהם אהבה. באופן הזה נראה כי פרנואידים בוחרים להקריב את האהבה בתמורה לתחושה של כוח, ומזוכיסטים מקריבים את הכוח עבור הסיכוי לאהבה (Nydes, 1963).
זאת ועוד, אפיון נוסף שניתן למצוא אצל חלק מהאנשים המזוכיסטים הוא שלאורך חייהם הם סבלו לא מעט, אך כמעט ולא התלוננו ובחרו לשאת את הסבל בצורה "אבירית". על כך הם קיבלו לאורך השנים חיזוקים חיוביים רבים, ובכך עודדו אותם למעשה לא לענות על צרכיהם שלהם. דפוס ההקרבה הזה נלמד באופן עמוק, ונראה כי בשל כך המזוכיסטים מנסים להתמודד עם אתגרים רבים דרך דפוסים של הקרבה, באופן בלתי מסתגל בעליל. כמו כן, חלק מן הדינמיקה הבין-אישית שמזוכיסטים מקיימים בעולם נשען על תפיסתם את עצמם כעליונים מוסרית, וכ"קדושים מעונים" שהחיים התאכזרו אליהם. בשל כך ביחסיהם הבין אישיים, המזוכיסטים נוטים להתחבר פעמים רבות עם מי שיתַקף את תחושת חוסר הצדק שלהם, ונוטים ליצור שוב ושוב מערכות יחסים שבהן יתייחסו אליהם בחוסר רגישות ואפילו בסאדיזם. (McWilliams, 1994)
סיכום
מזוכיזם, כפי שהוא מצטייר מתוך ההמשגות של העולם הפסיכואנליטי, הוא איננו תופעה נדירה, אלא דינמיקה אישיותית שכל אדם מכיר ברמה זו או אחרת. כמעט כל מי שעובר הדרכה בהקשר טיפולי מכיר את הלך הרוח המלווה ביקורת עצמית קשוחה ביותר, בתקווה למנוע ביקורת חיצונית; כמעט כל אדם שהוא שותף פעיל בחברה יודע שהקרבה עצמית בהקשרים מסוימים היא תכונה מוערכת. יחד עם זאת, כמו הרבה דינמיקות בסיסיות המרכיבות את נפש אדם, כאשר הדינמיקה של המזוכיזם הופכת להיות הדומיננטית בחיי הנפש והמציאות מובֶנת דרך הפריזמה המזוכיסטית, אזי ברור שנוצר קושי בהסתגלות, והדינמיקה חורגת מהנורמה.
מקורות
אוונס, ד. (2005), מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תל אביב: רסלינג. (פורסם במקור 1996)
ובר, מ. (1984), האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם, תל אביב: עם עובד. (פורסם במקור 1905)
ליכטנברג-אטינגר, ב. (2002), שזירת ארוס ויצר המוות: המזוכיזם לסוגיו כל פי זיגמונד פרויד ב'הבעיה הכלכלית של הזמוכיזם', בתוך: י. בנימיני וע. צבעוני (עורכים), עבד, התענגות, אדון. תל אביב: רסלינג.
מיטשל, ס. א. ובלאק, מ. ג. (2006), פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית, תל-אביב: תולעת ספרים. (פורסם במקור 1995)
פרויד, ז. (2002), השאלה הכלכלית של המזוכיזם. בתוך: י.בנימיני וע. צבעוני (עורכים), עבד, התענגות, אדון, (ע"מ 17-27), תל אביב: רסלינג. (פורסם במקור 1924)
פרויד, ז. (2002), אבל ומלנכוליה, בתוך: אבל ומלנכוליה, פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, תל אביב: רסלינג. (פורסם במקור 1917)
Baumeister, R. F. (1989). Masochism and the self. Hiisdale, NJ: Lawrence Erlbaum.
Brenman, M. (1952). On teasing and being teased and the problem of "moral masochism." Psychoanalytic study of the child, 7, 264-285.
Bullough, V. L. (1994). Science in the Bedroom: A History of Sex Research ,New York: Basic Books.
Deutsch, H. (1944). The psychology of woman: A psychoanalytic interpretation: Vol. 1. Grilhood. New York: Grune & Stratton.
Kernberg, O. F. (1988). Clinical diemensions of masochism. Journal of the American Psychoanalytic Association, 36, 1005-1029.
Krafft-Ebing, R.(1900). Psychopathia Sexualis: A Medico-Forensic Study, Pioneer Publication Inc, 1939).
Laplanche, J., & Pontalis, J.B. (1973). The Language of Psycho-Analysis, London: Hogarth Press (reprinted: London: Karnac Books and the Institute of Psycho-Analysis, 1988).
McWilliams N. (1994). Psychoanalytic Diagnosis, ch. 12, p. 257-278. New York: Guilford Press.
Nydes, J. (1963). The paranoid-masochistic character. Psychoanalytic Review, 50, 215-251.
Freud, S. (1905). Three Essays on the Theory of Sexuality. Standard Edition, 7, 125-245.
Freud, S. (1915). Instincts and their Vicissitudes. Standard Edition, 14, 111-140.
Freud, S. (1911). Formulations on the two principles of mental functioning. Standard Edition, 12: 218-26.
Freud, S (1920). Beyond the pleasure principle. Standard Edition, 18: 7-64.
Thompson, C. M. (1959). The interpersonal approach to the clinical problem of masochism. In M. Green (Ed.), Clara M. Thompson: Interpersonal psychoanalysis (pp. 183-187). New York: Basic Books.
Quinodoz, J. M. (2005). Reading Freud : a chronological exploration of Freud’s writings , translated by David Alcorn, New York: Routledge.
