פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

מאמרים

לזכרו של רובין וויליאמס: בחינת יחסי מטפל-מטופל בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" בעקבות חשיבתו התאורטית של כריסטופר בולאס

במאמר זה ייעשה ניסיון להציג ולהדגים חלק קטן מהחשיבה התאורטית של כריסטופר בולאס דרך בחינת יחסי מטפל-מטופל בסרט "סיפורו של וויל האנטינג". את תפקיד המטפל בסרט מגלם רובין וויליאמס. תקוותי היא כי האינטגרציה בין החשיבה התאורטית של בולאס לבין ההמחשה שלה דרך הדיון בסרט, תשפוך מעט אור על ראייתו של בולאס את המעשה הטיפולי.

מתפרסם מ 5/11/2014 | 19,184 צפיות

תגיות: | | |

 

לזכרו של רובין וויליאמס: בחינת יחסי מטפל-מטופל בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" בעקבות חשיבתו התאורטית של כריסטופר בולאס

 

מאת יואל בלום

 

מאמר זה מתבסס על עבודה מסכמת במסגרת לימודיי לתואר השני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת בר-אילן ואשר הוכנה במסגרת הקורס: "הרצף בין נורמלי לפתולוגי" בהנחייתו ובהדרכתו הנפלאה של ד"ר רוני אלפנדרי. אני מבקש להודות מעומק לבי לד"ר אלפנדרי שבאמצעותו נחשפתי לראשונה לחשיבה העשירה, המורכבת והיצירתית של כריסטופר בולאס.

 

מבוא

בולאס נודע בין השאר כמי שעוסק בסובייקטיביות של האנליטיקאי, ואף דוגל בשיתוף מטופלים – באופן מרוסן, מבוקר וסלקטיבי – בחוויות ההעברה הנגדית. בולאס מאמץ את הדגש הבריטי המסורתי של האנליטיקאי כמכיל, כקולט וכמקבל הזדהות השלכתית, כיוצר מרחב פוטנציאלי שבתוכו בוראים המטופלים את האנליטיקאי שהם זקוקים לו. בולאס מציע לאנליטיקאי להביט פנימה, אל תוך הסובייקטיביות שלו, כדי למצוא את המטופלים שלו בתוך עצמו (ארון, 1996).

בולאס טוען שהמאפיינים הייחודיים של האישיות נקבעים באינטראקציות המוקדמות ביותר בין התינוק לבין מטפליו וכי אלה מכוננים את הביטוי האישי הייחודי – ה"אידיום" ("Idiom"). כשבולאס מדבר על מושג ה"אידיום", הוא מתכוון לגרעין העצמי הייחודי של כל אדם, מעין מקבילה נפשית לטביעת-אצבע. תחושה אישית זו של העצמי היא פרטית ביותר ובסופו של דבר אינה ניתנת לביטוי במילים, וקל יותר להרגיש אותה מאשר לתארה.

בספרו השני "כוחות של גורל וייעוד" (1989), בולאס שם לעצמו מטרה לפתח תאוריה הנוגעת ל"עצמי האמתי". בספר זו משתמש בולאס במונחים "אידיום" ו"דחף הייעוד". על פי תפישתו, כל עצמי נולד עם אידיום בלתי ממומש, אשר יהפוך בחלקו לעצמי האמתי שלו באמצעות השימוש שיעשה באותם אובייקטים הזמינים בעבורו הודות לטיפול ההורי. האידיום האישי, גרעין העצמי וההוויה הייחודי, מחפש דרך להתרחב. אם העצמי חופשי יחסית לבסס את אידיום ההוויה (being) וההתייחסות (relating) שלו באמצעות אספקה מהסביבה, הרי שהוא יוצר ומעצב את עולמו החד-פעמי באסתטיקה ייחודית לו. זוהי גם הסיבה שכל עצמי מוצא אנשים מסוימים מושכים יותר מאחרים ואובייקטים מציאותיים מסוימים – יצירות ספרותיות או מוזיקליות, תחביבים, צורות בילוי ופנאי – מעניינים יותר מאחרים. במהלך חייו הוא עתיד להבנות עולם, אשר גם אם הוא חולק אובייקטים במשותף עם עצמיים אחרים, הוא יעצב אותם לכדי צורה ייחודית כמו טביעת אצבעו (בולאס, 2000).

הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" כהדגמה לחשיבה של בולאס

הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" נכתב על ידי שני צעירים אנונימיים אז – מאט דיימון ובן אפלק. הוא מספר את סיפורו של וויל, בחור בן עשרים, שרת מחונן העובד בניקיון רצפות במכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ'וסטס. וויל הוא גאון מבריק, בעל כישרון מתמטי, יכולות זיכרון וקריאה גבוהות מאוד, אך הוא מתמודד עם קשיים פסיכולוגיים. הוא מעביר את זמנו בשיטוטים עם חבריו מנוער, שתייה בלתי מבוקרת של אלכוהול והסתבכות עם החוק. הוא אלים ומרבה להשתתף בתגרות. וויל מסתובב עם חבורת פועלי בניין שמעניקים לו את החום והמסגרת התומכת החסרים לו. הוא ננטש בילדותו וגדל במשפחות אומנות, שם סבל מהתעללות. בתנאים קשים אלה הוא מפתח אישיות בעלת הערכה עצמית נמוכה המתגרה בחוקי הסביבה. וויל דוחה בכפייתיות כל ניסיון קרבה כדי שלא ייאלץ לחוות שוב את הדחייה שעבר בילדותו. הפוטנציאל העצום הטמון בו הולך לאיבוד בשל מצוקה פסיכולוגית שמקורה בילדותו הקשה ומשפחתו המפוררת. וויל הוא אדם נטול אמון בסביבתו, מלבד כמה נערי שוליים כמוהו. הוא עוטף עצמו במנגנוני הגנה שמונעים ממנו כל התקרבות לאנשים חדשים וכל ניסיון להתמודד באמת עם החיים והאתגרים שהם טומנים בחובם.

כחלק מתהליך שיקומו, לאחר עוד היתקלות עם החוק, וויל נדרש להיפגש באופן קבוע עם פסיכולוג. לאחר שוויל "מבריח" מספר פסיכולוגים, הוא מתחיל להיפגש עם הפסיכולוג שון מגוויר (בגילומו של רובין וויליאמס), אדם השבוי זה מספר שנים בצער על מות אשתו האהובה. בין השניים נרקם קשר מיוחד ומרפא. במקביל מתוארים בסרט קשריו עם חבריו ועם בת זוג בה התאהב. כמו כן, לאורך הסרט מופעל על וויל לחץ להתקבל לעבודה במוסד מכובד על מנת לממש את כישרונותיו הרבים. בסופו של הסרט מחליט וויל לעזוב הכול ולנסוע בעקבות חברתו. וויל עובר שינוי ניכר מתחילת הסרט ועד סופו. הוא מתחיל להבין את עצמו ואת מה שחוסם אותו. הבנתו החדשה מאפשרת לו לעבור שינוי ולממש את עצמו כאינדיבידואל.

דמות המטפל: שון מגוויר הוא מטפל אנושי וחם. הוא גם מצטיין במתמטיקה, לוחם אמיץ בווייטנאם, קורא המון ספרים, מרים משקולות ומצייר. במהלך הקשר עם וויל, הוא מספר לו רבות על עצמו, על אישתו המתה ועל הרומן שהיה ביניהם, על הדברים הקטנים אשר עושים את הקשר שלהם לייחודי ועל ילדותו שלו כילד מוכה.

כאמור, שון אינו המטפל הראשון שוויל נפגש עמו, אולם את השניים הראשונים וויל "נפנף" מעליו. למטפל הראשון שנפגש עמו, וויל מספר שהוא הולך לרקוד בכל מיני מקומות ומחקה בגופו ובקולו את האווירה באותם מקומות. המטפל על פניו מצטרף למקום שוויל נמצא בו ומגיב בקולות ותנועות משלו המהדהדים לכאורה את החוויה של וויל. אולם וויל חווה זאת כהתנהגות כוזבת ואף מאשים אותו בתגובה שהוא הומוסקסואל. המטפל מתנגד לאמירתו של וויל ואומר לו שיפסיק עם מעשי הקונדס כי הלחץ פוגע בפוטנציאל שלו. לאחר פגישה זו מודיע המטפל כי לא ימשיך לטפל בוויל. עם המטפל השני נעשה ניסיון מצדו של המטפל לעשות היפנוזה בוויל. תוך כדי כך וויל "עובד עליו", ממציא סיפור ואינו מתמסר לניסיון של המטפל, ואף מכריז כי אינו זקוק לטיפול. לאחר פגישה זו תם הקשר ביניהם. אולם דווקא עם שון, המטפל השלישי שעמו נפגש וויל, שעמו התסריט היה אמור לחזור על עצמו, וויל יוצר קשר מיוחד ומיטיב.

ניתן לראות בסרט כי עם שני המטפלים הראשונים נוצר דיאלוג של מראית עין, דיאלוג הנעשה מתוך נאמנות להגדרה הפורמלית של תפקיד המטפל ועמדות סוגרות. היצמדות לתכתיבי התפקיד, פירושה נטייה של מטפל להיצמד להגדרה פורמלית ולגבולות "התפקיד" שהציבו לו הכשרתו המקצועית, האיגוד המקצועי שאליו הוא משתייך ועמיתיו למקצוע. צמצום המטפל להיבטים הפורמליים של תפקידו, מביא לעמדה "מקצועית" מרוחקת וקרה וליחס בלתי אישי, המגבירים את הניכור ומחזקים את הרגשת הנער כי אנשי הממסד אינם מסוגלים להבין לנפשו.

בפגישה הראשונה עם שון, מתיישב וויל במקומו ואומר בסרקזם: "אני מת להתחיל. בוא נתחיל בריפוי". שון שואל אותו מאיפה הוא, וויל מתבונן בספרייתו של שון ומתחיל ביניהם דיאלוג על ספרים. שון שואל את וויל: "מה הוא ספר טוב?" ובתשובה וויל עונה: "כל מה שמרים לך את השערות". שון מגיב בהומור: "לא נשארו לי הרבה, וויל". בהמשך הפגישה, חושף שון פרטים מחייו האישיים כאמצעי ליצור קשר משמעותי עם וויל ולרכוש את אמונו. החשיפה נעשית דרך הפילטר של תחומי העניין והעיסוק של שון, שמהדהדים את אלו של וויל (הרמת משקולות, ציור, אמנות). למרות זאת, וויל אומר הערות מעליבות ובוטות על ציורו של שון, התלוי בחדר. בין השאר הוא אומר לו: "אולי התחתנת עם האישה הלא נכונה". שון עונה בתגובה: "אולי אתה צריך לשמור על הפה שלך", אך וויל ממשיך בהערותיו הפוגעניות כשהוא מרגיש שסוגיה זו רגישה מאוד בעבור שון. שון אכן מאבד את שיווי משקלו, תופס את וויל בגרון ואומר לו: "אם תקרא כך שוב לאשתי אני אחסל אותך. זמננו תם". בכך מסתיימת הפגישה הראשונה.

כיצד ניתן להבין את התנהגותו הפוגענית של וויל כלפי שון, אותה התנהגות ש"הוציאה" מתוך שון ביטויי אידיום תוקפניים כלפי וויל? במאמרו "עבריינות כסימן לתקווה" (1968), מציע וויניקוט כי בהתנהגותם האנטי-סוציאלית של מתבגרים המאופיינים בדפוס של עברייניות וחוסר הסתגלות לנורמות של החברה, טמון גרעין מהותי של תקווה. מתבגרים אלו לא הצליחו לאפשר לעצמי האמתי שלהם להגיח החוצה בדרך נורמטיבית, אולם הם לא וויתרו על המשאלה הלא מודעת לבטא את העצמי האמתי ולכן הם נוקטים פעילויות אנטי-סוציאליות. כך, למרות הפוגענות של מעשיהם, הם מצליחים להתחבר ולבטא חלקים של עצמי אמתי.

בהקשר לחשיבה של בולאס, אשר פיתח את מושג העצמי האמתי של וויניקוט וטען שיש להחליפו במושג אידיום, נטען כי האידיום מתבטא רק דרך חוויה, דרך אינטראקציה עם אחר וביטוייו אלה לא עומדים בזכות עצמם. בולאס שואל: מה החלק בתוכנו שמקבל תגובה מהסביבה כבר בשלבים הכי מוקדמים שלנו? בסרט ניתן להיווכח כי וויל גדל בסביבה הרסנית, מזניחה ומתעללת מצד הדמויות הראשוניות. ניתן לומר כי הדמויות הראשוניות בחייו לא היו קשובות לביטויי האידיום של וויל ולא אפשרו אותם. וויל לא זכה לקבל מהסביבה תגובה הולמת שתאפשר את ביטויי הצרכים האידיומטיים שלו. בעקבות כך, חייב היה וויל לעשות אדפטציה ולהסתגל למציאות כפי שהיא. מכאן פיתח עצמי כוזב והפוטנציאל האידיומטי שלו נחסם ולא קיבל ביטוי. בהקשר לעבודתנו הקלינית ניתן לשאול: כיצד אנו מבחינים בין עצמי אמתי לעצמי כוזב? כאשר מטופלים מפנים אלינו את ביטויי האידיום שלהם, אנו מרגישים שהם מנסים להוציא מאתנו משהו שאנו לא מכירים בעצמנו באותו הרגע והדבר מפתיע אותנו. אנו שואפים לשים את עצמנו באותו המקום שהמטופלים צריכים. ניתן לראות בסרט שוויל עושה מהלך שמטריף את שון ומוציא אותו משיווי משקל, אך ניתן גם לומר שהוא מייחל לכך ששון לא יגיב לאותם מנגנוני הגנה חריפים שלו. באופן פרדוקסלי, דווקא ההתנהגות ה"מקצועית" והניטרלית של המטפלים הקודמים חסמה את ביטויי האידיום של וויל. מטפלים אלו לא הצליחו לשים עצמם במקום שוויל היה זקוק לו באותו רגע והגיבו לאותו חלק הגנתי של וויל שנבע מהאינטראקציות שהופנמו עם האנשים שהיו מסביבו. ואילו שון, המטפל השלישי, על אף שהגיב באלימות כלפי וויל, השכיל לתפוש את התנהגותו של וויל לא כהתנגדות גרידא, אלא גם כביטוי חשוב של חלקים אידיומטיים של עצמו. בהתנהגותו של שון מודגמת חשיבתו של בולאס על כך שמטרת הטיפול היא לא רק  להתגבר על טראומות עבר, אלא גם ליצור חוויה חדשה. התנהגותו המתריסה והפוגענית של וויל כלפי שון ביטאה לדעתי משאלה לא מודעת לאחיזה חזקה ומכילה שבה ירגיש בטוח. ורק אז, מבחינה אידיומטית, הוא הרגיש חי. דווקא כששון תפס אותו בחוזקה הרגיש וויל כי החלק האידיומטי שלו מקבל הדהוד ומענה חי וישיר מצדו של שון.

לדעתי, בפגישותיו עם המטפלים שקדמו לשון, דווקא כשהם ניסו "להכילו" הם נכשלו. מטפלים אלו לא מצאו מה לעשות וכיצד לנהוג עם גילויי התוקפנות של וויל. ניתן להבין את גילויי התוקפנות של וויל לא רק כניסיון לפגוע במטפלים, אלא משאלה לחוות תקשורת חיה ואותנטית ב"כאן ועכשיו" ומסר שהוא לא מרגיש אותם מספיק. לעומת זאת, תגובתו של שון מהדהדת לוויל כי יש מענה חי וטרי למשאלותיו והוא מרגיש כי הצליח לגעת בשון במקום עמוק, ובכך לייצר קשר משמעותי בעבור עצמו.

בולאס משתמש במילה Ruthlessness ("אכזריות" באין מונח עברי מתאים יותר). בולאס מדבר על החיוניות והמקום הבונה של ביטויי Ruthlessness כחלק מביטויי העצמי. החוויה של הילד שלומד להתאים עצמו לסביבה ולהתנהג בהתאם למה שהסביבה מצפה ממנו, יוצרת עצמי כוזב וחוסמת את ביטויי ה-Ruthlessness. כלפי אותו החלק של ההורה שממנו הילד אינו מקבל את מה שהוא רוצה – הוא מפתח שנאה ותוקפנות. תוקפנות זו היא בלתי נמנעת והכרחית על מנת ליצור זהות נפרדת ועצמאית. כשתוקפנות זו נחסמת, נחסם גם שדה שלם של ביטויי אידיום.

שון, המטפל של וויל, מאפשר את אותם ביטויי Ruthlessness של וויל ואינו רואה בהם ניסיון הרסני גרידא שנועד להתקיפו, אלא חלק חיוני והכרחי כחלק מביטויי האידיום של וויל שעד אז נחסמו על ידי סביבה בלתי מאפשרת של אותם חלקים, ובכך, באופן פרדוקסלי הגבירו את התנהגותו האנטי-סוציאלית של וויל. כשהעצמי האמתי חיפש סביבה בטוחה אצל שון וכששון אפשר לוויל להיות מי שהוא, באותו הרגע – גילה וויל ממד חדש. יכולת זו של שון להציע מרחב חדש ביניהם, היא מה שבולאס מכנה: שימוש באובייקט. שון אפשר לוויל להשתמש בו באופן שייצר עבורו משהו חדש.

בולאס מדבר על כך שהמטופל משתמש בחלקים שונים של המטפל לשם מילוי צרכיו, ושבנוסף לכך, הדבר נעשה לעתים ללא ידיעתו של המטפל. בשונה מוויניקוט, שדיבר על השלכה בתהליך של שימוש במטפל כאובייקט, בולאס טוען שמעבר לכך ישנו חלק במטפל שאינו מוכר לו בתוך עצמו ויוצא במפגש עם המטופל. כלומר, גם האידיום של המטפל מקבל ביטוי במפגש עם המטופל, ולכן מה שקורה עם מטופל ספציפי מאפשר מפגש חד פעמי. הפגישה הראשונה בין שון לוויל מדגימה את אותם ביטויי אידיום של המטפל, את המקומות שבהם חלקים מופתעים, לא צפויים, לא מתוכננים, באים לידי ביטוי כלפי וויל (בתגובתו האלימה של שון בסיום הפגישה).

לאחר הפגישה הראשונה שהסתיימה לכאורה באקט הרסני מצדו של המטפל, אומר הפרופסור ששידך את שון לוויל, כי יבין אם שון לא ירצה להיפגש יותר עם וויל. ואולם שון קובע עם וויל מועד לפגישה הבאה. פגישה זו מתחילה בכך ששון אומר לוויל: "בוא אתי" ולוקח אותו לפגישה מחוץ לקליניקה, למרחב הפתוח מול האגם. וויל מגיב באופן סרקסטי ופוגעני ואז שון אומר לו כי הוא חשב על מה שוויל אמר לו לגבי הציור שלו, שהוא נשאר ער במשך חצי לילה ולאחר מכן שקע בשינה עמוקה ולא חשב עליו מאז. לאחר מכן פוצח שון במונולוג שהוא אחד משיאיו של הסרט ושבעיני מהווה את רגע החיבור הרגשי המשמעותי ביותר של וויל לעולמו הפנימי. הנה המונולוג:

חשבתי על מה שאמרת לי באותו יום, על הציור שלי.

נשארתי ער חצי לילה וחשבתי על זה ואז פתאום הבנתי משהו, נפלתי לשינה עמוקה ושלווה ולא חשבתי עליך מאז.

אתה יודע מה הבנתי?

אתה רק ילד, אין לך שום מושג על מה אתה מדבר.

אף פעם לא יצאת מבוסטון.

אם אשאל אותך על אומנות בטח תיתן לי תקציר של כל ספר אומנות שאי פעם נכתב... מיכלאנג'לו? אתה יודע הרבה עליו אני בטוח. רפרטואר העבודות שלו, ביקורות, דעות פוליטיות, הוא והאפיפיור, נטיות מיניות. כל העסק, נכון?

אבל אתה לא יכול להגיד לי מה הריח בקפלה הסיסטינית. אף פעם לא עמדת שם והבטת למעלה בתקרה היפיפייה הזאת.

ואם אשאל אותך על נשים, אתה כנראה תיתן לי סילבוס של ההעדפות האישיות שלך ואולי גם זיינת כמה פעמיים.

אבל אתה לא יכול להגיד לי איך זה להתעורר ליד אישה בבוקר ולהרגיש באמת מאושר.

אתה ילד קשוח.

אם אשאל אותך על מלחמה אתה תזרוק עלי את שייקספיר נכון? "עוד פעם לגשר חברים יקרים" אבל אף פעם לא השתתפת באחת. אף פעם לא החזקת את החבר הכי טוב שלך בחיקך וראית אותו נושם את הנשימה האחרונה שלו, מחכה לעזרה שלך.

אם אשאל אותך על אהבה בטח היית מצטט לי סונטה אבל אף פעם לא הסתכלת על אישה והרגשת באמת פגיע. וידעת שרק המבט שלה יכול למוטט אותך. ושאלוהים יצר מלאך בעולם רק בשבילך שיכול להציל אותך מתהומות גיהינום ולא תדע איך זה מרגיש להיות המלאך שלה, לאהוב אותה ולהיות שם בשבילה תמיד, בכל מצב, בסרטן.

ולא יהיה לך מושג איך ישנים בכיסא קטן בחדר בביה"ח במשך חודשיים ומחזיקים לה את היד כי הרופאים מבינים שהמונח "שעות ביקור" לא מדברות אליך.

ואתה לא יודע מה זה אובדן אמתי בגלל שזה קורה רק כשאתה אוהב מישהו יותר מאשר שאתה אוהב את עצמך. אני בספק אם העזת לאהוב מישהו כל כך.

אני מסתכל עליך ואני לא רואה גבר אינטליגנטי ובטוח בעצמו, אני רואה ילד שחצן מפוחד ומלא בחרא.

אבל אתה גאון וויל, אף אחד לא יכול להכחיש את זה, אף אחד לא יכול להבין את המעמקים שלך. אבל אתה מתיימר לדעת הכול עלי כי ראית ציור שלי וקרעת את החיים המחורבנים שלי לחתיכות.

אתה יתום נכון?

אתה חושב שהייתי מתיימר לדעת אפילו קמצוץ על כמה קשים החיים שלך היו, איך אתה מרגיש, מי אתה, כי קראתי את אוליבר טוויסט? זה מתאר אותך?

באופן אישי אני שם על זה זין כי אין שום דבר שאני יכול ללמוד ממך שאני לא יכול לקרוא באיזה ספר מזויין. אלא אם אתה רוצה לדבר על עצמך, מי אתה? ואז אני מרותק. אני בפנים. אבל אתה לא רוצה לעשות את זה? אה חבר? אתה מת מפחד ממה שאתה עשוי להגיד.

תורך צ'יף.

אף שברמה הסמנטית היה כאן מונולוג של שון, על אף שתיקתו של וויל, הרי שבמובן המהותי והעמוק ביותר נוצר כאן דיאלוג חי ומשמעותי. חשיבותו של דיאלוג מסוג זה היא בכך שהוא כולל רצון אמתי של המטפל להפוך את הנער לשותף למען עצמו ולא לחזור על הדינמיקה שבה הכול נקבע עבורו, המנטרלת אותו והופכת אותו לאובייקט סביל בידי המבוגרים, המטיפים לו כיצד עליו לנהוג. בהזדמנות זו, נבחנת יכולתו של הנער לקחת אחריות על עצמו וניתן לו פתח להמשיך ולהתלבט יחד עם המטפל, כאדם בוגר המוכן ליצור למענו מרחב פוטנציאלי הולם יותר לצרכיו, כך שיחווה את עצמו כמי ששולט ומכוון את מעשיו ולא רק כמי שמגיב לסביבה.

בפגישה השלישית ביניהם, נכנס וויל ובא להדליק סיגריה. שון אומר לו שאסור לעשן בחדר. לאחר מכן הם יושבים ושותקים במהלך כל הפגישה. כששון מספר על הפגישה לפרופסור ששידך ביניהם, שואל הפרופסור: "מה זה, תחרות בין שני ילדים מהשכונה?", ושון עונה: "כן, ואני לא יכול לדבר ראשון". שון אומר לפרופסור שוויל מנסה להוכיח לו בשתיקתו שהוא לא צריך לדבר אם הוא לא חייב.

בולאס (1987) מדבר על כך שהאנליטיקאי עשוי למצוא את עצמו מוטרד וזועם על המטופל, העלול מצדו לדרוש ממנו לחיות את החוויה אתו ולהמציא לו הוכחות שכך הדבר, עדות שתשכנע את המטופל רק אם האנליטיקאי מגלה התנגדות לפגיעה הזאת. על ידי התנגדות לפגיעה, כוונתו של בולאס היא למשל להגיד משהו כמו: "שטויות" למטופל ה"מזבל" לאנליטיקאי במהלך הפגישה הטיפולית. זוהי צורה של תוקפנות נגדית, אך לא כזאת המולידה תוקפנות גדולה יותר, וגם לא תוקפנות המפיקה את תחושת האשמה של המטופל, אלא תוקפנות המקלה על המטופל אשר, ברגע כזה, מרגיש צורך שיעצרו אותו, שיגלו את השקר או שמישהו יתייצב מולו ברגש כנגד היסוד הפתולוגי שבפגישה.

הפגישה הרביעית ביניהם מתחילה שוב בשתיקה וכשוויל קולט ששון עומד להירדם, הוא מתחיל לדבר. הוא משתף את שון באנקדוטה מצחיקה שקרתה לו ושון מצטרף אליו. ואז מתרחש ביניהם הדיאלוג המשמעותי הבא:

וויל: "כן, יצאתי לדייט בשבוע שעבר"

שון: "איך הלך?"

וויל: "היה טוב"

שון: "תצאו שוב?"

וויל: "לא יודע"

שון: "למה לא?"

וויל: "לא התקשרתי אליה"

שון: "אלוהים, אתה חובבן"

וויל: "אני יודע מה אני עושה"

שון: "כן"

וויל: "כן, אל תדאג לי. אני יודע מה אני עושה. כן, אבל הבחורה הזו היא כמו, אתה יודע, יפה, היא חכמה, היא כיפית. היא שונה מרוב הבחורות שהייתי איתן."

שון: "אז צלצל אליה כבר רומיאו"

וויל: "למה? כדי להבין שהיא לא כזו חכמה, שהיא מה זה משעממת? אתה יודע, אני מתכוון שהבחורה הזו מושלמת כרגע, ואני לא רוצה להרוס את זה"

שון: "אולי אתה מושלם כרגע, אולי אתה לא רוצה להרוס את זה. אני חושב שזו יופי של פילוסופיה, וויל, ככה תוכל להעביר את כל חייך, מבלי שלעולם תצטרך להכיר מישהו באמת. אשתי נהגה להפליץ כשהייתה מתוחה. היו לה כל מיני שיגעונות נפלאים. היא נהגה להפליץ מתוך שינה. סליחה ששיתפתי אותך בזה. לילה אחד זה היה כל כך חזק, זה העיר את הכלב ואז היא התעוררה ופתאום שאלה אותי: 'זה היית אתה?' לא היה לי לב לגלות לה. הו אלוהים (מתפקע מצחוק)"

וויל: "היא העירה את עצמה?"

שון: "כן! אלוהים. אבל וויל, היא מתה כבר שנתיים וזה החרא שאני זוכר. דברים נפלאים, אתה יודע, דברים קטנים שכאלו, אבל אלו הדברים שאליהם אני מתגעגע הכי הרבה. האידיוסינקרטיות הזו שרק אני מכיר. זה מה שהפך אותה לאשתי. הו, וגם לה היו הדברים הקטנים עליי, היא ידעה כל חטא קטן שלי. אנשים קוראים לדברים הללו חסרונות, אבל הם לא, אלו הדברים הטובים. ואז אנחנו בוחרים למי ניתן להיכנס לעולמינו המוזר, הקטן. אתה אינך מושלם נערי, ותן לי לחסוך לך את המתח – הבחורה הזו שפגשת – גם היא לא מושלמת, אך השאלה היא: אם אתם מושלמים זה בשביל זו. זה העניין כולו. זה כל העניין עם אינטימיות. אתה יכול לדעת הכול בחיים, אבל הדרך היחידה שלך לברר את זה היא לנסות. אתה בטח לא תלמד דבר מזקן מזדיין כמוני. וגם אילו ידעתי, לא הייתי מספר למושתן כמוך."

וויל (מחייך): "למה לא? אמרת לי כבר כל דבר מזויין אחר, אתה מדבר יותר מכל פסיכולוג שאי פעם פגשתי."

שון (צוחק): "אני מלמד את החרא הזה, לא אמרתי שאני באמת יודע לעשות את זה."

בתחילת הטיפול בו וגם בפגישה זו, וויל מנסה לבחון את שון ולבדוק עד כמה בטוח הוא יכול להרגיש בנוכחותו כדי שההגנות שלו תוכלנה להתרופף באופן סביל ועל מנת לאפשר לביטויי האידיום להגיח לאוויר העולם. בולאס מדבר על ההכרח שהמטפל ירפה מתוכו את הצורך להבין בכל רגע נתון את השחזור בדפוסי המטופל, על מנת להיות מופתע מהאופן שבו המטופל משתמש בו. בהקשר זה בולאס מבחין בין אמירות מפרשות לבין אמירות בונות. בדיאלוג שהובא ניתן לראות שימוש רב באמירות בונות מצד שון. אמירות אלו מאפשרות יצירה של חלקים חדשים בנפשו של וויל והתעוררות שלהם, והללו מאפשרים את גדילתו. זהו גם המקום של הייעוד (destiny), התהוות תפיסת עתיד וכיוון (לעומת פסיביות, השלמה עם הגורל ונידונות מראש). בסצנה זו (ובאחרות) נוקט שון בהתערבות שחורגת מיחסי העברה גרידא. חשוב מאוד לומר כי חשיפתו האישית אינה באה כדי לספק את צרכיו הנרקיסיסטיים, אלא כאקט בונה המאפשר טרנספורמציה וביטוי אידיומטי חדש. חשיפתו של שון, על אף שבמבט ראשון נראית קיצונית ורוויה בפרטים אינטימיים, נועדה לממש את האתיקה של הנסיגה הפנימית של המטופל כדי שהוא יוכל להשתמש במטפל. החשיפה היא מבוקרת ובקונטקסט נתון. החשיפה והאותנטיות של שון לא באה מתוך הצורך האישי שלו, אלא בשירות המטופל שעורר בו משהו בלתי צפוי. ואכן, בולאס מדבר על הסכנה של פיתוי מצדו של המטפל, הסכנה שהמטופל ייקח ממנו משהו שהוא לא צריך, משהו שהוא לגמרי אישי של המטפל. בולאס מדבר על החשיבות של הכרת הסובייקטיביות העצמית של המטפל. בדוגמה שהובאה, החשיפה של שון מגיעה לאחר שוויל משתף אותו בהרהורים לגבי הקושי שלו ליצור מגע משמעותי עם בחורה שהכיר. שון עושה שימוש בעצמו, ומאפשר לוויל לעשות שימוש בו, על ידי כך שהוא משתף את וויל במערכת היחסים האינטימית שהייתה לו עם אשתו. בכך המטפל משיג ארבעה דברים:

א. מסייע לוויל להפנים פוטנציאל חדש, דרכי התבוננות חדשות, מתן לגיטימציה למשאלות פנימיות עמוקות אך מוכחשות של וויל ליצירת מגע אינטימי.

ב. מימוש אותו מגע אינטימי ב"כאן ועכשיו" בין שון לוויל.

ג. שון נעשה סובייקט בעולמו של וויל. הנקודה החשובה כאן היא ההפנמה כי ישנו יחס של נפרדות בין המטפל למטופל (ורק אז מתאפשרת אינטימיות בונה) ולא השאלה אם הם מסכימים אחד עם דברי השני או לא. כמובן שאי ההסכמה של שון עם וויל ועם דרך התבוננותו נעשה באופן כזה שלא יחווה כאירוע טראומתי, אלא שיסייע בזכות ובלגיטימיות של הצורך בנפרדות.

ד. היכולת של וויל להיות לבד בנוכחותו של שון – היכולת להרפות ממנגנוני ההגנה שלו ולהיכנס לעולמו המדומיין. ההרגשה כי הסביבה (במקרה זה – שון) לא תתפרק אם הוא לא יטפל בה. לאחר פגישה זו, אוזר וויל אומץ ומנסה להתקרב לסקיילר, הבחורה שהכיר.

בפגישה החמישית ביניהם, ובהמשך לפגישה הקודמת, עושה וויל שימוש בשון (שימוש באובייקט) ושואל אותו שאלות לגבי חייו האישיים ובעיקר מנסה לחקור על המשמעות של אשתו המתה עבור שון. וויל נבהל לרגע מהפולשנות של עצמו ואף מתנצל על כך, אולם שון לא נבהל ו"מרים את הכפפה". שון מספר איך הכיר את אשתו ואיך הלך לפגוש אותה לדייט ראשון בעיצומו של משחק בייסבול חשוב. גם כאן באים לידי ביטוי ההכרה וההיענות לחלקים בתוך וויל שמבקשים הד בעולמו האישי של שון וההיענות להיות משומש כאובייקט עבורו. דווקא דרך החשיפה של שון מתאפשרת אקספלורציה, נסיגה ואף Reverie (ביון) אצל וויל.

תוך כדי הטיפול בוויל, הפרופסור ששידך בין וויל לשון ושלקח חסות על וויל, מנסה להאיץ בשון שידבר עם וויל על עתידו ושינסה לדרבן את וויל לקבל החלטות הנוגעות להמשך חייו המקצועיים. באחת הפעמים הוא שואל את שון: "דיברתם כבר על העתיד?" ושון עונה לו: "אנחנו עדיין עסוקים בעבר". שון אומר לפרופסור שוויל עדיין לא מוכן לכך ושחשוב לתת לו זמן כדי לחשוב על מה שהוא רוצה באמת. וויל חסר הזדמנויות מוקדמות לגלות ולגדול אל תוך האידיום האישי שלו, הוא הרגיש שגורלו נחרץ ונקבע ביחסיו ובהתנסויותיו עם הסובב אותו. הדמויות המטפלות הראשוניות שלו, במקום להציע אובייקטים לשימושיו היצירתיים, סיפקו אובייקטים באופן מזניח, הרסני ואלים. וויל ננטש בידי האנשים שהיו אמורים לאהוב אותו יותר מכול. הוא דוחה מעליו אנשים לפני שהם יוכלו לעזוב אותו. מנגנון הגנה זה מותיר אותו בודד כל חייו ואם ידחפו אותו, זה יקרה לו שוב. וויל למד להתייחס (או לא להתייחס) לאובייקטים באופן שהוא הפנים והוא תלוי בהם בכך שהם משתחזרים ביחסיו העתידיים. בעולמו הפנימי של אדם שנדון לגורלו (fated) ושבוי בעולם פנימי שבו ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט משוחזרים ללא הפסקה, נעדרת פונקציה של תחושת עתיד השונה מהסביבה המופנמת שהוא סוחב עמו. תחושת הגורל במקרה כזה היא הרגשה של ייאוש וחוסר יכולת להשפיע על מהלך חייו. לכן ההתערבות הטיפולית של שון בוויל נועדה לייצר התנסות מתמשכת והדרגתית של ביטוי האידיום שלו דרך השימוש באובייקטים הפנויים למטרה זו, ומתוך מחשבה שחוויית הקיום תשתנה לחוויה של חיי ייעוד והנעה אל עבר העתיד. השאיפה היא שתהיה בו תחושה פנימית של יצירת חייו האישיים בעצמו.

בסצנה הבאה בסרט תופס וויל את שון ואת הפרופסור בעודם מדברים עליו. בעיתוי זה, הטיפול בוויל מתקרב לסיומו ושון אמור לכתוב עליו חוות דעת לבית המשפט. בפגישה זו שואל וויל את שון אם חווה אלימות באופן אישי ואם עבר התעללות בעצמו. שון אומר שכן ומספר שאביו היה אלכוהוליסט שנהג להכותו. בהמשך הסצנה מספר וויל לשון שהוא ניתק את הקשר עם סקיילר אהובתו. שון אמר שלא ידע על כך. ברגע הכי מרגש בסרט (לטעמי) מתקרב שון לוויל ואומר לו: "אני לא יודע הרבה אבל, אתה רואה את התיק הזה [מחזיק לפניו את התיק האישי של וויל שבו רשומה ההיסטוריה שלו]? כל החרא הזה? זו לא אשמתך. הסתכל עליי בני. זו לא אשמתך". וויל נראה נבוך תחילה, ואומר: "כן, אני יודע". אבל כששון חוזר שוב ושוב על המשפט וויל דוחף אותו מעליו ואומר לו: "אל תעבוד עליי. לא אתה". שון ממשיך לומר את המשפט ואז וויל מתחיל לבכות. שון מחבק אותו ואז וויל קורס אל תוך זרועותיו ומחבק אותו בחזרה.

בולאס מדבר על מטרת הטיפול לא כפרשנות של הלא-מודע, אלא מודד את הצלחת הטיפול על פי מידת ההפנמה של המטופל את המילים של המטפל, כך שהן הופכות להיות חלק מעולמו הפנימי. האמירה של המטפל משמשת את המטופל והופכת להיות לאובייקט פנימי בתוכו. המטופל יכול לעשות שימוש אנרגטי באובייקט זה ודרכו לתת ביטוי לחלק מהעצמי האמתי שלו. בדרך זו נעשה שינוי תודעתי, רישות וחיווי חדש של יחסי האובייקט שלו. משום שהתרחש שינוי, המטופל מרגיש כי הוא לא נידון לגורלו אלא שולט בייעודו. המפה הפנימית בתוכו השתנתה ולכן משהו בתוך המטופל עצמו השתנה. האמירה של שון לוויל ("זו לא אשמתך") נאמרה מעמדה מסוימת. שון מודע לאיזה חלק אצל וויל הוא פונה. הוא מצליח לברור את אותו אספקט שדרכו הוא יפנה אל וויל כדי שירגיש מובן ומוכל, שיש מקום לעצמי האמתי שלו ושהוא יוכל להכיר את הסובייקטיביות של עצמו ולבטא אותה.

בסיום הסרט וויל מספר לשון שהוא קיבל משרה. שון לא מגיב באופן אוטומטי בתגובה כגון: "איחוליי", "מזל טוב" או "איזה יופי", אלא שואל בתגובה: "זה מה שאתה רוצה?". באמירה זו מודגמת שוב ההתערבות של שון שנועדה לסייע לוויל לפתח תחושה פנימית של יצירת חייו האישיים. בסיום הפגישה אומר שון לוויל: "תפעל על פי הרגש שלך והכול יהיה בסדר". בכך הוא מביע את אמונו בוויל, אמון שהיה חסר לו כל חייו. הם מתחבקים ו-וויל שואל את שון: "זה אסור על פי כללי האתיקה?" ושון עונה בהומור: "רק אם תלטף אותי..."

בסופו של הסרט וויל מחליט לעזוב הכול ולנסוע בעקבות חברתו. הוא משאיר מכתב לשון המבשר על כך.

ומחשבה לסיום: רק אם יצליח לגרום לאובייקט טוב (האנליטיקאי) להשתגע קמעה (כפי שמתרחש בסרט), יוכל מטופל מסוגו של וויל להאמין בטיפול שלו ולדעת שהאנליטיקאי נמצא במקום שבו הוא היה, שרד ויצא ללא פגיעה בתחושת העצמי שלו, התפתחות בהעברה הנגדית שתעלה בקנה אחד עם יציאתו של המטופל מתוך הטירוף המשפחתי שלו במהלך ההעברה. מבחינה זו, תקופת ההעברה-ההעברה הנגדית היא בהכרח טירוף בצוותא, שבעקבותיו באים ריפוי הדדי ויצירה משותפת של גרעין העצמי, כפי שבאים לידי ביטוי בסרט שלפנינו.

מילות אישיות לסיום

רובין וויליאמס הלך לעולמו. אלו האסוציאציות שעלו בי בהקשר אליו כששמעתי על דבר מותו: דינמיט של כישרון מושפרץ בטונות מהשרוול, אנושיות בלתי מסוננת שבקעה מכל תו בפניו ובגופו, היפראקטיביות שלא ידעה מנוח, חום אנושי חסר שיקולי טקטיקה, צורך בלתי נגמר באהבת קהל, רגישות אובססיבית, אישיות שעולה על גדותיה, בשלל צבעים, קוטבית. מה שנקרא too much personality. וגם, הוא שיחק בסרט שהוא אחד מהסרטים האהובים עליי בכלל: "סיפורו של וויל האנטינג" וגילם שם תפקיד שהמילה "מרטיט" קטנה עליו.
מורה אהוב סיפר לי פעם על שחקן ותיק שהיה אומר לו: "החוכמה בחיים היא להפוך את הדפקט לאפקט". רובין וויליאמס הצליח בזה בגדול. אהבתי אותו והוא יהיה חסר לי. יהי זכרו ברוך.

 

 

מקורות

ארון, ל. (1996). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד, 2013.

בולאס, כ. (1987). צלו של אובייקט: פסיכואנליזה של הידוע הלא נחשב. תל אביב: דביר, 2000.

בולאס, כ. (2000). היסטריה. תל אביב: תולעת ספרים, 2009.

ויניקוט, ד', ו'. (1968). עבריינות כסימן לתקווה. בתוך ד' ו' ויניקוט: הכל מתחיל בבית (עמ' 76-83). תל-אביב: דביר, 1995.

Bollas, C. (1989). Forces of Destiny. London: Free Association Books.

Gus Van Sant (Director). (1997). Good Will Hunting. USA: Miramax

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בלום, י. (2014). לזכרו של רובין וויליאמס: בחינת יחסי מטפל-מטופל בסרט "סיפורו של וויל האנטינג" בעקבות חשיבתו התאורטית של כריסטופר בולאס. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3193

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חנה לויחנה לוי21/6/2015

פסיכואנליזה הדדית. הרבה זמן תהיתי כיצד היה נראה הטיפול אצל מר שנדור פרנצי האגדי. אולי נישלמה תהייתי. מעניין ומחכים.

סילביה איילוןסילביה איילון8/2/2015

תודה רבה רבה..... ממש מרגש האהבה הנרקם,ומחמם את ליבינו...

יואל בלוםיואל בלום15/11/2014

תודה עמית.

עמית פכלרעמית פכלר15/11/2014

ואז בא איזה פוץ אחד וניסה לקלקל את השמחה.... הסרט סיפורו של ויל האנטינג הוא אחד הסרטים המהנים ביותר שראיתי בשלושת העשורים האחרונים. הרגעים שבהם חוזר שון ואומר לויל it's not your fault מהווים אחת הסצנות הזכורות לי ביותר בתולדות הקולנוע שאני מכיר. רובין ויליאמס הוא בעיני אחד הענקים ביותר שאי פעם נצפו על הבד או על בימת הסטנד-אפ. אחד ממוריי המשמעותיים ביותר מימי התואר השני בקלינית ועד היום הקרין חלקים מהסרט כחלק מהסמינר שלו ושפתיו היו לוחשות את הטקסט של כל הדמויות לאורך סצנות שלמות, בדבקות של מתפלל.
הניתוח שלך, יואל, מרתק, וקראתי את רשימתך ברצף ובעניין רב.
רק כמה עניינים הפריעו לי: ויל האנטינג הוא אכן 'טיפוס'; אבל האופן שבו שון מטפל בו יכול להצליח באמת, לדעתי, רק בקולנוע. מי לא היה רוצה שרובין ויליאמס יאמצו לבן? אבל לתפוס את המטופל בגרונו, לספר לו על אשתו, לשתפו באבלו עליה, לצאת מהקליניקה לספסל בחוץ, לדווח לפרופסור למתמטיקה איך מתקדם הטיפול - כל אלה עובדים היטב בפנטזיה, או כמו שאמר עמנואל ברמן, בפנטזיה שיש להוליווד בנוגע ל'מה זה טיפול'. אין לי סימוכין לכך, אבל אני משוכנע שהסצנה המדוברת שבה משכנע שון את ויל שאין זו אשמתו שהיה ילד מוכה (לאחר שסיפר על ההצלפות שספג בעצמו מאביו) חזקה, בין השאר, מפני שרובין ויליאמס אילתר בה על הטקסט והפתיע את מאט דיימון, בעוד המצלמה רצה. אלא שבחיים האמיתיים, המטופל יכול לקבל מהמטפל הרגשה שהמטפל יודע מה זה להתפרק ולהתאחות מחדש, יודע מה זה לבקר באזורי השיגעון ולעמוד בכך, גם מבלי שהמטפל מספר פרטים קונקרטיים מחייו. ההתקרבות למטופל אינה חייבת לעבור דרך חשיפה עצמית מהסוג הזה. והשאלה של ויל בסוף אם חיבוק אינו הפרה של חוקי אתיקה יכולה לאותת לכך שהוא מתבלבל מסגנונו של שון. 'רק אם תלטף אותי' אומר שון למי שמטפלו הראשון זרק אותו לאחר שהמילה הומוסקסואליות עלתה לאוויר...
הוליווד ממשיכה לנפק סרטים שהפנטזיה שלהם על התנהגות אנושית וחמה של המטפל מטשטשת את ההרס ואת בלבול השפות העמוק שהתנהגות כזאת יוצרת ביחסים הטיפוליים. כך בסרט 'שרינק' בכיכובו של קווין ספייסי, שפירוט פגישותיה של מטופלת הופך לעלילת תסריט; כך בסרט 50:50 שגיבורו מתאהב במטפלת שלו והשניים הופכים לזוג (היא כל כך חמודה, קשה לכעוס עליה...); כך בסרט 'אופטימיות היא שם המשחק', שם הפסיכולוג / פסיכיאטר של בראדלי קופר מתעלל בו בהשמעת שיר שגורם לו להתמוטט ומחבק אותו באחוות אוהדים במשחק הפוטבול, ובא אליו הביתה לצפייה משפחתית בגמר. בניגוד ל'שרינק', השניים האחרונים סרטים מהנים ביותר לצפייה. אבל הפנטזיה אודות טיפול מונצחת בשלושתם באותו אופן שמתעלם ממה שקורה למטופל באמת, כשהמטפל שלו חוצה את הקווים כמו שמתואר. האלטרנטיבה לאנושיות וחום אינה ריחוק, פוזה וקור; מי שרואה זאת כך שבוי בתפיסה קוטבית, פיצולית, ביחס למהותו של טיפול פסיכולוגי. יש מידה של קרבה נכונה תוך שמירה על מרחק בריא בטיפול - ולמצוא את המידה הזאת זה מה שהופך את המקצוע הזה לקשה כל כך. אבל קיצורי הדרך רק ירחיקו אותנו משם.

יואל בלוםיואל בלום10/11/2014

הי אורה, איזה כיף.... לקבל כזו תגובה ממך! ושמח מאוד שזה נגע בך. מודה לך מקרב לב על דברייך.

אורה גור אשאורה גור אש10/11/2014

מרתק מרגש ונוגע ללב. איזה יופי של הגשה, של התיאורים והציטוטים מהסרט, הניתוח והתובנות..
והמילים המרגשות והמדוייקות על אודות רובין ווילאמס השחקן הענק
שכל כך אהבתי.
המון תודה

יואל בלוםיואל בלום10/11/2014

תודה רבה סילביה על הפרגון. ואותי זה מרגש שהמאמר ריגש אותך..

סילביה איילוןסילביה איילון10/11/2014

תודה רבה מרגש.... מודה לך,על הרגישות ומחשבות הנוגועות ללב..........

יואל בלוםיואל בלום9/11/2014

סיגל יקרה... אילו מילים... תודה מעומק הלב.

sigal flintsigal flint9/11/2014

הלוואי ולרובין וויליאמס היה שון שכזה. הי יואל, כתוב מקסים, גם הסרט וגם הרעיונות של בולס עוברים באופן צלול וחם. אפשר לשים לב שאתה יודע מה זה "לגלם דמות" ולנתח אותה ממקום קרוב. הלוואי ולרובין ווילאמס היה "שון" שכזה..סיגל

יואל בלוםיואל בלום9/11/2014

בשמחה דבורה..

dvora ashkenazidvora ashkenazi9/11/2014

תודה גדולה.

יואל בלוםיואל בלום6/11/2014

שרית, תודה רבה על המילים החמות והנדיבות!. שמח מאוד שהמאמר דיבר אליך.

שרית מרדכישרית מרדכי6/11/2014

תודה יואל. על כתיבה מרגשת בהקשר לסרט נפלא ושחקן מרגש. גם לי הוא יחסר.

יואל בלוםיואל בלום6/11/2014

גליה, שמח שאהבת. ותודה רבה (-:.

גליה דוכןגליה דוכן6/11/2014

מאוד מרגש. מקסים ומרגש ולאור זה שראיתי גם את הסרט, אז בכלל זה הציף.

יואל בלוםיואל בלום5/11/2014

עדי תודה רבה!.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח5/11/2014

מקסים, חכם ונוגע.