פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פסיכותרפיה באורן של אומנויות הלחימה הפנימיות

מאמר זה מבקש לבחון את נקודות ההשקה בין אומנויות הלחימה הפנימיות שצמחו מתוך התורות הפילוסופיות של מזרח אסיה ובין התפיסות והתובנות שעליהן מתבססת הפסיכותרפיה המערבית. בהשראת כתבי המופת של הטאי צ'י ובזיקה לתהליכים טיפוליים מעולם הפסיכותרפיה, יתמקד המאמר בפוטנציאל לטרנספורמציה רגשית-רוחנית הגלום במפגש קשוב עם האחר.

מאמרים | 19/1/2014 | 10,842

תגיות:

 

פסיכותרפיה באורן של אומנויות הלחימה הפנימיות

 

מאת שי גיל

 

"אם ברצונך לדעת את עצמך ואת האחר, עליך לוותר תחילה על עצמך ולעקוב אחרי האחר"
(מיכאלי, כתבי המופת, 2005, עמ' 103)

 

הקדמה

אומנויות הלחימה הפנימיות ידועות במזרח מזה מאות שנים כדרך לשמירה על בריאות נפשית ופיזית וכפילוסופיית חיים שיכולה להעצים תהליכי צמיחה והתפתחות רוחנית. כמטפל בתנועה וכפסיכותרפיסט האמון על גישות מערביות לטיפול רגשי ועוסק במקביל באומנויות תנועה ולחימה פנימיות מסורתיות, אני מבקש להתבונן ברשימה זו בנקודות מפגש והשקה, בין עולמה של הפסיכותרפיה המוכרת לנו במערב, לבין אומנויות הלחימה הפנימיות שהתפתחו במשך מאות שנים ביפן ובסין. הדיון באומנויות הלחימה לסוגיהן יהיה מוגבל בהיקפו ויתמקד בעיקר בטאי צ'י צ'ואן, אומנות תנועה ולחימה מדיטטיבית שבה אני עוסק קרוב ל-20 שנה. חשוב להדגיש, במאמר זה איני מתכוון לעסוק באופן שבו נעשה שימוש בתרגולים, טכניקות או תובנות "שיובאו" מאומנויות הלחימה או מפילוסופיה טאואיסטית או זן-בודהיסטית והוצנחו הישר אל עולם הטיפול הרגשי. יבוא מעין זה נעשה לעתים במחיר "הרזייתם" של אלמנטים אלה או ניתוקם מהרקע הפילוסופי והתרבותי המזין שבו התפתחו (הגם שלגופו של עניין, אינני שולל כלל וכלל שימוש אקלקטי מושכל ומידתי בתרגולים ובאמצעים שונים, במסגרת טיפול רגשי). במקום זאת, אני מבקש לנסות להתבונן בקווי ממשק והדהוד, שינועו על רצף משתנה: בין הישיר, המובן מאליו או הגלוי, לבין העקיף, המרומז, הסמוי, או האסוציאטיבי והמטפורי, המתקיימים בין אומנויות הלחימה הפנימיות, לבין תפיסות ותובנות עליהן מתבססת הפסיכותרפיה המערבית1.

בפתח דברי אתאר בקצרה ציוני דרך מרכזיים בהתפתחותה ובהתגבשותה של טאי צ'י, לכדי אומנות לחימה מובחנת, כמו כן אתייחס לכללי יסוד ולמונחים מרכזיים בתרגול השיטתי של אומנות זו.

בהמשך, אבחן מקרוב את מערכת היחסים המתפתחת במרחב הבין-אישי שבו מתקיימים תרגילי זוגות המכונים בסינית: "טוֵוי-שו" (בתרגום ללועזית Pushing Hands ובעברית – ידיים דוחפות), בהשראת כתבי המופת של הטאי צ'י ובזיקה לתהליכם טיפוליים והתפתחותיים המוכרים לנו מעולמה של הפסיכותרפיה ומהקליניקה הטיפולית. באורם של כל אלה, אתבונן מחדש בפוטנציאל לטרנספורמציה רגשית-רוחנית הגלום במפגש קשוב ואינטימי עם "האחר".

טאי צ'י - מקורות וכללי יסוד

במשך מאות שנים תורגלו בסין אומנויות לחימה בהן למדו שיטות שונות של קונג פו. באופן מסורתי, מקובל לומר שאומנות הטאי צ'י התפתחה אי שם, בין המאה העשירית למאה השלוש עשרה לספירה, כשמייסד השיטה מזוהה בד"כ עם נזיר טאואיסטי בשם זאנג שאן פנג (1279–1368), שפיתח שיטת לחימה פנימית. משמעות השם היא: אגרוף עליון מוחלט, או שיטת הלחימה העילאית, או הטכניקה העילאית לשליטה עצמית ((Galant, 1981, p.13.

בשיטה זו, אנרגיה פנימית רוכזה בחלק התחתון של הבטן, באזור המכונה ברפואה הסינית דאן טיאן ובתרגום לעברית - "ים האנרגיה" (ממוקם כחמישה סנטימטר לערך מתחת לטבור ומזוהה עם מרכז שיווי המשקל בגוף) ומשם הוזרמה בתוך הגוף לצרכי הגנה והתקפה. בתקופה זו התפתחה ההבחנה בין האסכולה "הקשה" לבין האסכולה "הרכה" באומנויות הלחימה הסיניות. האסכולה הקשה כונתה בשם "שאולין קונג פו" (על שמם של נזירי מנזר שאולין בסין שהתמחו בה) ומאופיינת בטיפוח ובשימוש בכוח ובמהירות, במיומנות טכנית גבוהה ובאגרסיביות (איכויות המוגדרות כ-"יאנג", זכריות, בפילוסופיית הטאו). על האסכולה "הרכה" נמנות שיטות כגון: טאי צ'י, בא גואה ו-שינג אי, המתאפיינות בדרך כלל בתנועה אטית, בזרימה ובתיעול של אנרגייה פנימית (איכויות המוגדרות כ"יִין", נקביות, בפילוסופיית הטאו).

תרגול שיטתי של טאי צ'י כולל בדרך כלל את המרכיבים הבאים (כולם או מקצתם):

  • תרגילי צ'י קונג לחימום הגוף ולפתיחת "המרידיאנים" (השם המקובל ברפואה הסינית לנתיבי זרימת האנרגיה בגוף)
  • תרגול מדיטציה בעמידה, המכונה בשיטות מסוימות בשם: "אי צ'ואן" (תרגול הכוונה- תשומת הלב)
  • תרגול אטי וקשוב של "הפורום" – רצף תנועות מסורתי
  • תרגילי זוגות – טווי שו, בהם לומדים המתרגלים כיצד ליישם את הפורום במצבי לחימה, תוך פיתוח מיומנויות של הקשבה גופנית אקטיבית לגופו של הזולת, בהן נעסוק בהמשך רשימה זו.

ניתן להתבונן על טאי צ'י כתרגול והתנסות במערכות יחסים, המתקיימות הדדית במספר צירים ומימדים:

בין התודעה לבין הגוף, מודעות המתרגל לאברי הגוף השונים הנעים ביחס למרכז הגוף, כמו גם זה ביחס לזה, בתנועות מעגליות, משלימות או ניגודיות. מודעות המתרגל לתחושות, מחשבות ורגשות, וביטויים של אלה בדפוסי תנועה, בטונוס השרירים ובמקצבי הגוף הפיסי החי והמתנועע.

בין הגוף לבין הקרקע, על ציר אנכי המשתרע מעומק האדמה לרום השמיים. המתרגל מוזמן להיות מודע לכוחות מנוגדים הפועלים בו בזמן על חלקי גוף שונים לאורך הציר האנכי, כמו למשל לשים לב שפלג הגוף התחתון שוקע לקרקע בעוד עמוד השדרה ובפרט העורף מתארך כלפי מעלה ולתחושה הגופנית המתהווה מטיפוח קשב לשינויים גופניים המתחוללים במפגש בין הגוף לכוחות הפיסיקליים הפועלים עליו.

בין הגוף לבין סביבתו, כאן עסקינן במערכת צירים אופקית, המפגש עם הזולת וההתנהלות במרחב הבין-אישי, נרחיב על כך להלן.

לדעת את עצמך ואת האחר

טווי שו מאפשר למתרגל שעד כה עסק בלימוד ובהפנמה של רצף התנועות המסורתי – הפורום, להכיר ולשכלל יישומים לחימתיים של הפורום בתרגול הדדי עם הזולת. עד כה, עקב התלמיד אחר רצף התנועות של המדריך, חזר ושנה עליהם בעצמו פעם אחר פעם. עכשיו הוא נדרש לבקוע ממעטפת המרחב האישי המוגן, אל המרחב הבין-אישי החשוף והפגיע, כשהוא מזומן למפגש פנים אל פנים מול מתרגל אחר, מפגש שיאפשר לשניהם לשכלל ולעדן את מיומנויות הקשב והלחימה שלהם.

שני המתרגלים מוזמנים להיות נוכחים וקשובים בכל מאודם, כשהם ניצבים זה לעומתו של זה, נוגעים-לא נוגעים בכפות ידיהם בשעה שהמסלול האופקי של תנועת הדחיפה הקווית-לעומתית של האחד, מנוטרל ומתועל לתנועה מעגלית משותפת על ידי השני וחוזר חלילה בתנועה נמשכת וזורמת.

כל הטיה אל אחד הקטבים, קוטב העצמי או קוטב הזולת-האחר, שימוש ביותר מדי או בפחות מדי כוח, מגע דחוס ועודף או מגע חסר והססני, מהיר או אטי מדי, כל אלה יוצרים הפרעה בזרימה שמורגשת בגוף ומתבטאת הדדית בשיבוש או בקיטוע התנועה המעגלית של הדיאדה, המזמנת כל אחד מיחידיה להתכוונן מחדש על מנת לתקנה, ובלשונם של כתבי המופת: "אל תטה, אל תישען, בפתאום תעלם, בפתאום תתגשם" (מיכאלי, 2005, עמ' 47). כאן כפות הידיים משמשות כמחושים רגישים של מכלול הגוף, החשים את הזולת בעודם נעים במעגלים, תרים את המרחב הסזוריאלי2 המפריד-מחבר בין השניים, מבלי לבטל את האחר או להתבטל בפניו.

הגוף שלי נוכח ולא מאומץ בתנועתו, בעודי מחפש אחר הקצב והתזמון הנכון למפגש עם גופו של הזולת, העסוק אף הוא בחיפוש דומה. ידי מחפשות-מגששות בעיניים פקוחות-עצומות, ממרכז גופי אל מרכז גופו. יחס אינטימי מעין זה שיכול להיווצר בתרגול טווי שו, מוצא הד טיפולי בדבריו של הפסיכואנליטיקאי היינריך ראקר (2010), העוסק ביחסי העברה-העברה נגדית בקליניקה, לדבריו: "המטפל חווה את המטופל כפי שהוא חווה את העצמי שלו עצמו וזהו הבסיס להבנה. על בסיס זה האנליטיקאי נמצא תמיד עם המטופל, הוא מלווה אותו בכל אחת מתנועותיו הנפשיות, הוא משתתף בכל פרט בחייו הפנימיים והחיצוניים ללא פחד מפניו ומבלי להיכנע להתנגדויות שלו..." (עמ' 202).

ומהקליניקה בחזרה לטווי שו, שני גופים חשים ומכווננים, כמו מראה דו כיוונית, עומדים זה מול זה בחיפוש ובהקשבה בלתי פוסקים, לרגעים נפגשים על תדר משותף ולרגעים מחמיצים זה את זה, החמצה שהיא בבחינת הזמנה להרפות עוד ולהמתין למפגש נוסף עם האחר שמהדהד את עצמי, בלא מלים ובלא שכל מתווך, כפי שמלמדים כתבי המופת: "אתה לא נע אף אני לא נע אתה נע מעט אך אני כבר שם נראה רפוי אך אינו נם עומד לגאות אך אינו נפרץ..." (מיכאלי, 2005, עמ' 71).

בין שפה דחפית לשפה התייחסותית

בתרגול טווי שו, מתאפשרת התמרה של "דחף כיחס לאחר", תוך כדי התהוות יחסי גומלין בין פינוי מקום להנכחה הדדית במעגל תנועתי מתמשך הנע בין איכויות של יין ויאנג (פינוי מקום-והתמלאות).

העמידה המוּלית מיילדת תנועה מעגלית (כששני המתרגלים שוהים בין דחיפה לעומתית לוחמתית, לבין עטיפה והתמסרות רכה ונענית האחד לתנועתו של רעהו), ומהווה מעין נקודת מפגש בין שפת הדחף לשפה התייחסותית, בין המעטפת החיקית בה יחידי הדיאדה ניתנים-מוכלים הדדית זה במגעו-עטיפתו של זה, לבין המערך המולי המנוהל על ידי אגו תקיף המתייחס לאחר כאל אובייקט-זולת נפרד שממנו תובעים סיפוק או מתמודדים/מתחרים מולו על משאבים או על שליטה וכוח3. ובהקבלה לקליניקה בלשונו של ארון (2013), בין גישה טיפולית פרוידיאנית קלאסית המתאפיינת בדימויים של מאבק וקרב מטאפורי, לבין גישה התייחסותית המתאפיינת בדימויים של הדדיות ושיתוף פעולה (עמ' 164). דומה כי היכולת להחזיק בשתי העמדות יחד ולהפגיש ביניהן, יוצרת מרחב מעברי פתוח, מסקרן ולא ידוע לחקירה ולהתהוות של סובייקטיביות. במרחב זה יכולים לצוף ולהתגלם דפוסי יחסים בין אישיים ינקותיים ואחרים, מודעים ולא מודעים, הצרובים בגופו של כל אחד מהמתרגלים ומקבלים הזדמנות להתברר ולהיתקן. המרחב המעברי שנוצר בין שני המתרגלים, פותח לכל אחד מהם צומת דרכים שבה הוא מוזמן לבחור בין התקדמות יחד לבין מאבק לעומתי, בין שחזור דפוסים מוכרים ומשעבדים לבין העזה ויצירה של אופציה חדשה למפגש עם "אחרוּת". בחירה זו יכולה להשתנות שוב מרגע לרגע ואף לקרוס לעבר אחת העמדות ומצריכה סוג מיוחד של מאמץ מודע ושחרור גם יחד. תרגול טווי שו כמו פוגש את עבודת החיים הבין-אישית שאנו מזומנים אליה מדי יום ביומו. כאן התובנה של ג'סיקה בנג'מין (2005) בדבר התלות של היחיד בהכרה של האחר בכוחו (עמ' 49), מקבלת משנה תוקף, שכן בכל רגע ורגע אני חש את ההתנגדות של האחר (מעצם העובדה שאני מנסה לדחוף מסה בעלת אנרגיה וכיוון המנוגדים לתנועתי והיא בתורה דוחפת אותי), אך גם את ההיענות וההכרה של האחר בכוחי. באמצעות טווי שו, בכל רגע ורגע, אני גם מכיר באחר ובכוחו וגם מוכר על ידו וכך מתוך שפת הדחף מתהווה שפה התייחסותית של רעים זה לזה.

ארון (2010) מדבר על תשוקה אנושית הפונה לשני כיוונים מנוגדים: לעבר האחר וממנו והלאה. מחד הצורך להיחשף, לגלות ולדעת את האחר ולהיות נודע על ידו, מאידך הצורך להימנע מהאחר, מחשיפה וממגע עם עולמו הפנימי (עמ' 274). בתרגול טווי שו כל אחד בתורו דוחף את רעהו, הזולת – הנמען של הדחיפה, בוחר אם לאפשר לתנועת הדחיפה לבקוע את מעטפת המרחב האישי שלו ולפגוש את מרכז גופו, בעודו הופך לנודע ולנשלט על ידי האחר על כל המשתמע מכך, או לחילופין, להסיטה ולנטרלה ממנו והלאה תוך כדי שמירה על מרחב אישי פנוי וחופש פעולה. נכונותם של כל אחד מהמתרגלים לעקוב זה אחר תנועתו של זה ולהיענות זה לתנועתו של זה, מיילד דיאלוג תנועתי מורכב. הסנכרון והאיזון התנועתי השברירי והמשתנה מרגע לרגע, המתגלה בן שניים המכבדים זה את מרחבו האישי של רעהו, יוצר מפגש אינטימי ייחודי ללא מילים וללא שכל מתווך, תוך כדי שמירה על הנפרדות והאוטונומיה של כל אחד מהם.

משחק המחבואים הנצחי של העצמי

כתבי המופת של הטאי צ'י מלמדים כי "מפגש דחיפות ידיים הנו אמנות של ידיעת אחר" (מיכאלי, 2005, עמ' 104). מתוך מערכת יחסים גופנית, מפציעה סובייקטיביות היודעת את עצמה ומכירה באחר. תובנה זו, העומדת בזיקה לקביעתו של פרויד כי "האני הוא ראשית כל מהות גופנית" (מצוטט אצל אנזייה, 2004, עמ' 131), מקבלת ביטוי בגישות עכשוויות בפסיכותרפיה גופנית (רולף בן שחר, 2012), המכירות בחשיבותה של הנכחה גופנית (embodiment), שימוש בתחושה המורגשת של הגוף (felt sense) והבנה כי "התהליך הפסיכותרפויטי הוא התרחשות בין שני גופים" (סלע, 2005).

ויניקוט (1968) מרחיב את הבנתנו, כשהוא מציין שגדילה רגשית היא מעצם טבעה מעשה תוקפני המתחולל תוך כדי מאבק בהורה, מתוך פנטזיה לא מודעת לתפוס את מקומו (עמ' 158). על פי ויניקוט, "העימות הא מין הכלה, שאין בה השבת מידה כנגד מידה ואין בה נקמנות, אבל היא בעלת כוח משלה" (עמ' 162). מכאן נוכל להתבונן מחדש ביעקב אבינו כשהוא נאבק בכל מאודו במלאך האל ואינו מרפה ממנו: "כי אם ברכתני" (בראשית לב, כח). ועל כך מציין הפסיכואנליטיקאי היינריך ראקר (2010), שאם נאבק בגבורה בהתנגדויות המטופל, בדומה ליעקב, אולי נסיים את המאבק כשאנו מעט צולעים, "אך נהנה לא פחות מברכה שמקורה בקיום הפנימי שלנו וכך גם המטופל" (עמ' 202).

בתרגול מסורתי של טווי שו, תנועה קווית אגרסיבית מותמרת לתנועה מעגלית זורמת, חלקה וקשובה, הנעה בין שני קטבים, שני בני אדם הפונים זה אל זה בכל מאודם, "לרגע דוממים כהר, לרגע נעים כנהר" (מיכאלי, 2005 עמ' 65). ואכן, בדומה למי נהר הזורם בין שתי גדות, לרגע שוצפים ולרגע שוקטים, לעולם בתנועה שאומרת חיות, כך בשתי הדיסציפלינות כל אחד מיחידי הדיאדה מווסת ומגדיר את עצמותו הסובייקטיבית שלו ושל זולתו, בעצם נכונותו להיות שם, לעתים במאבק (עם עצמו או עם זולתו), לעתים בקבלה ובהתמסרות הדדית, לעולם בכוליותו הדחפית-נפשית. בדיאדה מעין זו, נעים יחידיה בין שתי מגמות, מחד "הכמיהה למצוא את תמציתו של האחר", כמו גם "המשאלה להיחשף בפני האחר" ומנגד "רצון עז להימנע ממגע עם האחר, להיות חבוי ומוגן, להיעזב לנפשי" (ארון, 2013 עמ' 273).

כאן, אנו עדים לדברי ארון (2013) "למשחק המחבואים הנצחי שמשחק העצמי עם הזולת" (עמ' 274). משחק קיומי שבחיקו מתהווה היכולת לשהות במרחב בין-אישי מורכב (אינטימי ובודד גם יחד), בו אנו לומדים לנהל משא ומתן על צרכים סותרים והדדיים (להכיר ולהיות מוכר, להסתתר ולהימנע מידיעת האחר), צרכים שהם חלק בלתי נפרד מהשיח הפסיכו-פיסי המתפתח בין האדם לעצמו ובין האדם לזולתו. תהליך בין-אישי מעין זה, הינו קרוב לוודאי בבואה של דינמיקה ארכיטיפית, המודגמת לטעמי באופן נוגע ללב בסיפור חסידי המובא אצל בובר (1947 ,Buber), על נכדו של ר' ברוך ממז'יבוז'. מסופר כי הנער יחיאל מיכל שיחק עם נער אחר במשחק מחבואים. הוא התחבא היטב וחיכה שחברו יחפשהו. כשחיכה זמן רב יצא ממחבואו, אבל חברו לא נראה בשום מקום. עתה הבחין יחיאל שחברו לא חיפש אותו כלל וכלל. הוא פרץ בבכי ובא במרוצה מתוך בכייה אל סבו והתאונן לפניו על חברו הרע. זלגו עיני רבי ברוך דמעות ואמר: "כך אומר גם הבורא: אני מחביא את עצמי, אבל אין איש רוצה לחפשני" (עמ' 97).

"מתוך השקעה בהפסד יצמח הרווח הגדול ביותר..." (מאן צ'ינג, 1985 עמ' 22)

טאי צ'י ופסיכותרפיה הינן דיסציפלינות עצמאיות ונפרדות, שהתפתחו בהקשר תרבותי ופילוסופי שונה ולתכלית שונה. כל שיטה עומדת בפני עצמה: מחד, שיטה טיפולית מערבית מודרנית המבקשת מזור לנפש האדם באמצעות "ריפוי בדיבור" אסוציאטיבי, רפלקטיבי ובהקשר של מערכת יחסים טיפולית ומאידך, אומנות לחימה פנימית מסורתית, המבקשת לשכלל ולהעצים את מיומנויות הלחימה, התנועה והאינטגרציה הגופנית של המתרגל המבקש להיעשות "אומן לחימה". יחד עם זאת, שתיהן מקיימות דיאלוג פורה במרחב הבין-אישי, על בסיס זיקות משותפות אותן ביקשנו להאיר ברשימה זו.

צ'ן מאן צ'ינג (Ching, 1985) מבאר את דברי לאו צה הכותב בספר הטאו: הרך והגמיש ינצח את הקשה והחזק. לגישתו של מאן צינג, כדי "ללמוד טאי צ'י צריך קודם כל להשקיע בהפסד" (p. 22). בהקבלה ניתן לומר, כי פסיכותרפיה מצריכה נכונות למפגש עם הצדדים הנפסדים, עם החסכים, עם ההגנות הנוקשות והמכווצות ומה שמאחוריהם – אזורי הנפש הרכים, הלא ידועים והלא נגועים. להתחיל טיפול, משמע יציאה למסע אל הלא ידוע ונכונות לפגוש את עצמנו מבעד למסך הסימפטומים הטורדים את שלוותנו, מתוך הבנה שמשם יכולה להתחיל צמיחה אוטנטית ובלשונו של מאן צינג (1985) "מתוך השקעה בהפסד יצמח הרווח הגדול ביותר" (p. 22).

בסרט דוקומנטרי שראיתי לאחרונה (ירייה אחת, אחת בחיים, יפן 2013), העוסק ב: kyudo – אומנות הקשתות במסורת הזן בודהיזם, מובא סיפורו של אומן קשתות מבוגר המקדיש את עצמו לאומנות זו ואף מחנך במסירות דור צעיר של קשתים מתלמדים. מזה כ-17 שנים הוא ניגש מדי שנה ושנה למבחן שהעומד בו מקבל את הדרגה הגבוה ביותר האפשרית באמנות ה-kyudo. הסרט מלווה את האמן גם בשנה הזו. המבחן מתקיים בפני עשרה שופטים המתבוננים "לפני ולפנים" ובוחנים כל תנועה, מבע וניע בגופו של היורה, לפני הירייה, במהלכה ולאחריה. המעמד כולו הוא מעין ריקוד טקסי מדויק, יפה להפליא ומעורר השתאות. מקוצר היריעה אציין שהקשת שלנו אכן פגע במרכז המטרה המרוחקת, כשהוא נראה משוחרר לחלוטין מעצמו. הקשת לא עבר גם הפעם את המבחן, אך קיבל בהכנעה ובענווה את הכרעת השופטים, כשהוא מוסיף כי ימשיך להתאמן ולעבוד על עצמו ויחזור גם בשנה הבאה להיבחן פעם נוספת. כאן "הכישלון" כביכול של הקשת, היה ללא ספק "הרווח הגדול ביותר". בתור צופה מהצד, חשתי שמדובר באדם שלם עם עצמו, עם אומנותו ועם הסובבים אותו באופן מעורר השראה וענווה גם יחד, אדם הנושא באשפת החצים מרוח דבריו של הקשת הידוע אויגן הריגל (שדמותו נזכרת בסרט) בספרו הקלאסי: זן באמנות הקשת (1990) "הקשת הקולע אל עצמו וגם לא אל עצמו... פוגע בעצמו וגם אינו פוגע בעצמו... הירייה אינה עוד ירייה... המורה נהיה תלמיד, האמן נהיה מתחיל הסוף נעשה התחלה וההתחלה נעשית שלמות" (עמ' 13).

סוף דבר

מאז ימיו של פרויד, שסבר שהמטפל מעורר את הדמונים של המטופל על מנת ללחום נגדם (1905, עמ' 93), עברנו כברת דרך ארוכה. באורם של אומנויות הלחימה הפנימיות וזיקתן לפסיכותרפיה, אוסיף שלמטפל ניתנה הזכות (ואולי נכון יותר לומר, מוטלת החובה), לא רק "להילחם" עם "השד שהוא הנוירוזה של המטופל", אליבא דפרויד (אצל ארון, 2013 עמ' 164), אלא גם להתיידד עם "השדים" ולפגוש בחסכים של המטופל ושל המטפל גם יחד.

כשם שבקרב מייסדיה של הפסיכואנליזה אנו מוצאים שימוש במנעד דימויים לתיאור מרקם יחסי מטפל מטופל, שבקצהו האחד לחימה ומאבק (פרויד) ובקצהו השני דימויים של הדדיות ושיתוף פעולה (פרנצי, אצל ארון, 2013, עמ' 164), כך גם המרחב הבין-אישי המתהווה בתרגול טווי שו, נע חליפות בן מאבק ולחימה לבין קבלה, הדדיות והתמסרות. במובן זה, שתי הדיסציפלינות מכירות בקיומה ובעוצמתה של אחרות-שונות בעולמו הפנימי של היחיד ומחוצה לו, המיילדת חיכוך, מאבק והתמודדות מורכבת ובגישה דיאלקטית הנדרשת על מנת להביא את הניגודים לידי הכרה הדדית ושיתוף פעולה בתוך נפשו של האדם ובמרקם יחסיו עם הזולת.

בסופו של דבר, דומה שקיים יחס משלים בין שתי הדיסציפלינות, בעוד שטאי צ'י היא אומנות לחימה המטפחת כלים להתמודדות/לחימה יעילה עם הזולת, הרי שפסיכותרפיה משלימה אותה בהכירה בחשיבות טיפוח קשר רגשי עם הזולת ובתהליך טיפולי המתהווה במסגרת של יחסי מטפל-מטופל.

בתווך, שתי השיטות מטפחות קשב מעודן (במסגרת התרגול או המפגש הטיפולי), המופנה בו בזמן פנימה לתוך מרחב הגוף-נפש של האדם והחוצה לסביבתו ולמפגש עם זולתו, מפגש שיכול לנוע בין התנגדות להתמסרות, בין קירבה לריחוק, בין גילוי והסתר פנים, שלל איכויות המזקקות את הוויית הנפש, הלומדת להכיר את ניגודיה ולהבין את מהותם המשתנה תדיר של מצבים סובייקטיביים ואובייקטים פנימיים התלויים זה בזה ומתהווים הדדית האחד ביחס לשני. כך בהדרגה, מתהווה סובייקטיביות אינטגרטיבית, גמישה, אדפטיבית וחומלת יותר לריבוי פניה עצמה ולזולתה. כזו המסוגלת לנוע ביתר חופשיות בין מצבים נפשיים שונים ויודעת להתייחס באופן מותאם יותר ומקוטב פחות ל"אחרות" באשר היא ולריבוי מצבים וגירויים בשדה הבין אישי.

סוף

 

הערות

  1. במאמר זה אני משתמש במונח פסיכותרפיה באופן כולל ונמנע בד"כ מלהבחין בין גישות שונות העוסקות בטיפול נפשי- רגשי וחוסות תחת קורת גג משותפת המכונה-פסיכותרפיה. יחד עם זאת, הדוגמאות וההקבלות שיוצגו במאמר, מתייחסות בעיקר לזרם המכונה דינמי ולזרם ההתייחסותי.
  2. "סזורה" (caesura), מונח המופיע במקור בלטינית ומשמעו חיתוך, במוסיקה משמעו הפסקה, דמימה בין הצלילים שהיא חלק מהמלודיה, ובעברית הוא תורגם למילה "הפסק". פרויד כותב (מצוטט אצל ברגשטיין 2011): "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של ארוע הלידה מאפשר לנו להאמין". ברגשטיין, בהסתמך על ביון, מבאר כי מדובר בהפרדה דרמטית המאפשרת המשכיות וחיבור בין מצבים ואירועים נפשיים שנראים מופרדים ובלתי ניתנים לגישור ועם זאת יש ביניהם המשכיות ורציפות (עמ' 21).
  3. השימוש במאמר זה במונחים "מעטפת חיקית" ו"מערך מולי", מתבסס על עבודתה של יונה שחר לוי. לגישתה, המעטפת החיקית מורכבת מהחזקה הורית (גופנית ונפשית) התוחמת את גבולות המרחב הגופני של התינוק ומשמשת מעין מבנה מעברי בין מעטפת הרחם לבין המרחב המולי אליו יגיע התינוק לאחר מספר חודשים, כשהיא מתאפיינת בהיתאמות הדדית. המערך המולי מבוסס על שני גופים נבדלים הניצבים זה מול זה. המשימה ההתפתחותית בשלב זה היא של בניית אוטונומיה גופנית נפשית ומתאפיינת בדחפיות ובתוקפנות חיובית. שחר לוי מקבילה את התנועה מהמעטפת החיקית למערך המולי, לשלבי הלידה הפסיכולוגית לפי מאהלר וראה בהרחבה: י. שחר לוי, פרדיגמה גופנית-תנועתית-נפשית, הוצאה עצמית ירושלים תשס"א 2001, עמ' 29-36  

 

מקורות

אנזייה, ד. (2004). ה'אני עור'. תל-אביב: תולעת ספרים

ארון, ל. (2013). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל-אביב: עם עובד

בנג'מין, ג'. (2005).כבלי האהבה. אור יהודה: כנרת זמורה ביתן

ברגשטיין, א' (2011). כאן שם ואי שם – מחשבות נוספות על המפגש עם אזורים נדחים בנפש. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כו, 1, 3121.

הריגל, א (1990). זן באמנות הקשת. תל-אביב: דביר.

ויניקוט, ד.ו. (2010). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד

ויניקוט, ד.ו. ( 1968). מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיהם על החינוך הגבוה. משחק ומציאות תל-אביב: עם עובד, 1995.

מיכאלי, ד. (2005). טאי צי צ'ואן ג'ינג, כתבי המופת, מדף הוצאה אור גבעתיים

סלע, י. (2005). פסיכותרפיה ממוקדת גוף-אתגר מחודש. פסיכו אקטואליה-הפ"י גליון נובמבר.

פרויד, ז. (1905). קטע מתוך אנליזה של היסטריה. פרויד ודורה, תל-אביב: עם עובד, 1993.

ראקר, ה. (2010). העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים.

רולף, בן-שחר, א. (2012). אנטומיה של טיפול. סקירה היסטורית ורעיונית של פסיכותרפיה גופנית, שיחות כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך כ"ז חוברת מס' 1 דצמבר 2012.

שחר-לוי, י. (2001). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי, פרדיגמה גופנית- תנועתית- נפשית, ירושלים: הוצאה עצמית, תשס"א.

Galant, l. (1981) Tai Chi the supreme ultimate, Samuel Weiser inc, Maine

Buber, M. (1947) Tales of the Hasidim,Schocen Books, N.Y.

Ching, C.M. (1985) Cheng Tzu's Thirteen Treatises on Tai Chi Chuan, North Atlantic books

 

--------------------------

לקריאה נוספת:

לנשום או לא לנשום / מאמר מאת מנשה כהן

בגוף אני מבינה:בעקבות ערב עיון על גופניות המטפל בפסיכואנליזה / לירונה רוזנטל

פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טרנס-פרסונלי: התמסרות הדדית / מאמר מאת רונן לוי

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, ש. (2014). פסיכותרפיה באורן של אומנויות הלחימה הפנימיות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3081

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוג'ס ולדמןאוג'ס ולדמן5/10/2014

מאמר מאיר עיניים ושתי הערות זמניות. הי שי קראתי את מאמרך בעיון ונהניתי ואף הזדהתי ,אף אני עוסק בטאי צ'י וצ'י קונג כ 25 שנה ואף מטפל בגישות שונות של פסיכותרפיה. וכמובן מוצא את הקשר בין הטיפול לאימון. רציתי לציין שני דברים .1 במבנה האימון הייתי מוסיף את תירגול האפליקציות/יישומים של תנועות הפורום כחלק נבדל מדחיפות ידיים ,היות ומדובר על תירגול המשלב פן יותר לחימתי אם זאת מאפשר למתרגל להעמיק בתנועת הפורום וגם לתרגל את תפקידי התוקף -מגן (יאנג-יין).
הערתי השנייה קשורה יותר בפן המדטטיבי-רוחני אשר שזור באומנות הטאי צ'י צ'ואן מעצם היותו תוצר של נזירים בודהיסטיים ודאואיסטים ,אשר את עיקר זמנם הקדישו לתרגול של מדיטציה ,אני רואה בטאי צ'י צ'ואן גם תרגול של מדיטציה בתנועה (מעבר לאי צ'ואן שם התירגול הוא יותר סטטי).ולכן חסרים לי מושגים כגון ריקות,ויתור על אגו, אחדות הכל.אשר ניתנים לביטוי בתוך האומנות ויש להם חלק חשוב בתהליכי טיפול(לא אכנס לפירוט בגלל גודל היריעה).למשל חוק המראות ,השיקוף, ההידהוד כל אלו באים לידי ביטוי בתוך עבודת הזוגות, ביחוד בתבנית החופשית של הטווי שוי.בברכה אוג'ס.

שי גילשי גיל27/1/2014

טיפול בתנועה בילדים ומתבגרים הסובלים מ-ADHD בשילוב אומנויות לחימה. תודה לכל המגיבים.
באשר לשאלתך יעל, אכן בטיפול רגשי בתנועה בילדים ומתבגרים בספקטרום של ADHD, אני משתמש לעיתים( כל מקרה ונסיבותיו ) גם בכלים מעולם אומנויות הלחימה. בטיפול רגשי מסוג זה ,יש לתת את הדעת להשפעותיהם של גירויים: סנסומוטוריים ( תנועתי-תחושתי ), קינסתטיים ( תנועה במרחב ) וטקטיליים ( תחושתי- מגעי ) על עיצוב חווית העצמי הגופני של המטופל, תוך כדי חשיפתו המידתית לגירויים שונים בהתאמה לצרכיו ההתפתחותיים והרגשיים.
אני מוצא שהשימוש בכלים מאומנויות הלחימה המסורתיות, טורם לטיפוח של קשב ומודעות לגוף ולגבולותיו, שליטה מרבית בתנועה ותיעול דחפים ועודף תנועתיות באופן מותאם ולא הרסני לילד ולסביבתו, תוך כדי העצמת הדימוי העצמי והגופני.
בעתיד אני מקווה להגיע לכתוב תאור מקרה שירחיב בנדון.

אייל שדהאייל שדה26/1/2014

התרחשות בין שני גופים: מאמר חשוב, מקסים ומרתק. ניתן רק להוסיף את המאוים של פרויד, אשר מיכאל גלוזמן ('הגוף הציוני') מסביר אותו כתרגום בעייתי למלה הגרמנית Unheimlich. המלה Heimlich בגרמנית מציינת את הביתי, המוכר, וכך המאוים אינו הזר אלא דווקא הקרוב, המוכר, הביתי אשר נהפך למאיים. (שם, עמ' 90).

תודה על מאמר חשוב.

שני הצירים, לדידי, המשמעותיים הם המעבר לשפה הדיאידית, ההתייחסותית; וההקשבה לשפה הגופנית של הנפש, כפי שציטטת את פרויד: 'האני הוא ראשית כל מהות גופנית'. ואני, במאמר שאני כותב בימים אלה מצטט את פרויד שקובע כי 'מקור הדחף הוא תהליך הגרייה באיבר והמטרה הקרובה ביותר היא להפסיק את הגרייה באותו איבר' ('שלוש מסות על התיאוריה של המיניות', 1905).

יעל ליכטשיעל ליכטש25/1/2014

מרתק ומאיר עיניים, תודה.. האם קיים תיאור מקרה של טיפול תחת גישה משלבת זו? מסקרן לקבל תמונה של התהליך הטיפולי.

וברמה אף יותר קונקרטית: מנסיונך, עד כמה טיפול תחת הגישה יכול להטיב לילדים עם הפרעות קשב קשות?

אילה אילוזאילה אילוז19/1/2014

מרגש, תודה. יש משהו מרגש בחשיפת התנודה בין הרצון לגלות ולהחשף לבין הרצון להשתחרר מהאחר ולהסתתר מפניו (אולי בארון:). השילוב של אלה עם גוף ומגע, מתובל בחוכמה יהודית עמוקה - רצונו של האל הנסתר להתגלות, הופכים את המאמר לנוגע ברבדים עמוקים ומשולבים של גוף, נפש ורוח. תודה