פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

עדות היא מצב נפשי: חווית העדות בטיפול אנליטי, שלא בהכרח קשורה לטראומה

מאה שנה של הגות פסיכואנליטית חלפו לפני שהמילה 'עדות' התקבעה בז'רגון המקצועי, וגם אז רק בהקשר של טראומה. מושג העדות נכנס ללקסיקון המקצועי בעשור האחרון של המאה ה-20, כניסתו הייתה תולדה של עיסוק אינטנסיבי בטראומה בתרבות החברתית, וכתוצאה, העדות והטראומה נכרכו יחדיו.
לקשר גורדי זה הייתה השפעה כפולה: מחד, לטראומה יש כוח רב, ("הטראומה תמיד אומרת את המילה האחרונה") וכוח זה הצליח להפנות זרקור לתופעת העדות בטיפול ולהוציא אותה מחביונה. אבל מאידך, ה'זרקור' מיקד תשומת לב לאספקט אחד של עדות וטישטש תכונות חשובות אחרות שלה.
מטרתי במאמר זה היא להזיז את צילה של הטראומה מתופעת העדות, לבחון אותה כמופע שלם, ולהכיר בערכה כפונקציה מובחנת וחיונית בכל טיפול, ללא קשר לתכנים המועלים בו.

מאמרים | מתפרסם מ 3/3/2019 | 1,399 צפיות

תגיות:

עדות היא מצב נפשי

חווית העדות בטיפול אנליטי, שלא בהכרח קשורה לטראומה1

מאת ציפי רוזנברג שיפר

 

 

תמיד חיפשתי עד לחיים. זה מה שתמיד רציתי,

בלעדיו לא יתכן.

אולי אפשר לחיות בלי עד, ולהמשיך תמיד לחפש אחריו ולקוות,

אך ברור שלא ניתן לחיות עם אנטי-עד [...]

עדות היא הסימן להיותנו בחיים כאן, על האדמה.

וגם במוות חשובה עדות.

(פנחס שדה)​​​​​​​2

 

מבוא

מאה שנה של הגות פסיכואנליטית חלפו לפני שהמילה 'עדות' התקבעה בז'רגון המקצועי. מטפלים לא נהגו להשתמש במילה עדות בקונטקסט הטיפולי, והסיבה המשוערת היא שהמושג מיוחס לתחום המשפטי או לתיעוד היסטורי. אורנג' (Orange, 2001) וארון (Aron, 2013), לעומת זאת, מוצאים לכך סיבה אחרת. אורנג' טוען שמדובר בשאריות של החשיבה הקרטזיאנית3, ושניהם תולים זאת בסירובו של פרויד לשאול מושגים מהעולם הדתי – ואכן מקורות העדות הם בכתבי הקודש.

מושג העדות נכנס ללקסיקון המקצועי בעשור האחרון של המאה ה-20, בעקבות עיסוק אינטנסיבי בטראומה בתרבות החברתית. כתוצאה מכך, מושגי העדות והטראומה נכרכו יחדיו. לקשר גורדי זה הייתה השפעה כפולה: מחד, לטראומה יש כוח רב ("הטראומה תמיד אומרת את המילה האחרונה"), וכוח זה הצליח להפנות זרקור לתופעת העדות בטיפול ולהוציא אותה מחביונה. מאידך, ה'זרקור' מיקד את תשומת הלב לאספקט אחד של העדות, וטשטש תכונות חשובות אחרות שלה. מטרתי במאמר זה היא להזיז את צילה של הטראומה מתופעת העדות, לבחון אותה כמופע שלם, ולהכיר בערכה כפונקציה מובחנת וחיונית בכל טיפול, בלי קשר לתכנים המועלים בו.

עדות היא תופעה מרכזית בחיינו. היא נמצאת אתנו כל הזמן, וכמעט תמיד מתקבלת כמובן מאליו ומורגשת רק כשהיא חסרה. הורים, חברים, אוהבים, מטפלים – הם עדים. "הם רואים, קוראים בשם, מתקפים, דואגים ולוקחים אחריות על מה שהם רואים".

מילות המפתח של עדות הן נוכחות ואמון. עדות בטיפול היא פעולה אינטרסובייקטיבית, שמערבת את המטופל והמטפל גם יחד. המטופל הוא עד בכך שהוא מוסר את עדותו (testimony). המטפל הוא עד מפי עד, בכך שהוא יש נוכח ששומע ומאמין (witnessing) לסיפור העדות שמתהווה לפניו. לשתי צורות העדות הללו יש ערך תירפויטי רב, ושתיהן משרתות את המטופל.

דיבור של עדות מחייב עדים מעצם מהותו. אין מתן עדות ללא עד נוכח, בדומה לשאלה הפילוסופית אם היה רעש כשהעץ נפל ביער ולא היה מי שישמע את הנפילה. מכאן נובעת גם הפרובלמטיקה של פעולת העדות, שמתרכזת בשאלה: מהו המעמד האפיסטמולוגי של עדות, שהשומעים אותה ו/או צופים בה, אינם יכולים לתפוס בחושים? שאלה זו מהווה בסיס למחלוקת פילוסופית מתמשכת בדבר מתן אמון בעדות הזולת, המסמנת שתי גישות עיקריות: גישה רדוקציוניסטית, המצדיקה אמון בעדות על בסיס שיקולים רציונליים או הוכחות אמפיריות; וגישה נון-רדוקציוניסטית, המדגישה את ההקשר של מתן העדות ואינה מנתקת את העד מעדותו. התומכים בגישה זו נותנים אמון בעדותו של העד, על סמך משתנים אישיים ועל סמך ההוויה שנוצרת במעמד העדות. הגישה הראשונה, הצרה, שאינה מתחשבת בסובייקט, אינה מתאימה לעבודה תירפויטית בהקשר של עדויות מטופלים.

 

המפנה ב'דימוי הידע'4 של אקט העדות

בשנות ה-90 של המאה ה-20, התחולל מפנה פרדיגמטי בתפיסת מושג העדות. שורשיו של המפנה נטועים בטראומות מלחמת העולם וזוועות השואה – שחלחלו לתרבויות עמים, והגדירו מחדש את משמעות העדות – אך המפנה ניכר בבירור רק חמישים שנה אחר כך. חוקרים והיסטוריונים טענו שמעמדה של העדות בשיח השתנה לאחר משפט אייכמן (1962-1961), אך טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות; משפט אייכמן אמנם מיקד את תשומת הלב לתופעת העדות המדוברת, וגרם לשינוי משמעותי במעמדם החברתי של שורדי השואה בארץ – אך השפעתו על מעמד העדות בשיח נשארה מוגבלת. המפנה התחולל שלושים שנה אחרי המשפט, על רקע שינויים בהשקפות עולם בפילוסופיה המערבית; ובאופן מוזר, בעקבות סרטו של קלוד לנצמן, "שואה" (1985), ש'עדות' היה נושאו העמוק. הסרט הוכיח את כוחו העצום של המסך בהטמעת מסרים בתרבות החברתית. הסרט נתן לשואה קול ופנים. אמנם גם לפני כן ידע העולם סיפורים על השואה, אבל קלוד לנצמן איפשר לראשונה לראות את השואה בצפייה בהבעות פנים ובקולות בו זמנית. השפעתו הייתה דרמטית, והוא הפך לאירוע המכונן ביותר במפנה דימוי הידע של פעולת העדות.

כמעט מיד לאחר צאתו של הסרט, מתן עדויות של שורדי השואה החל להיתמך על ידי הממסד, ארגון "עמך" הוקם בישראל כשנה לאחריו (1987), המכון הבינלאומי לחקר השואה בתוך "יד ושם" נפתח שש שנים אחר כך (1993) ובמקביל לו הוקרן סרטו של שפילברג, "רשימת שינדלר". שנה אחר כך יצא לדרך 'פרוייקט העדויות' בארצות הברית (1994) ועוד שנה אחריו – הוקם מוזיאון השואה בוושינגטון, ועוד.

בתוך כל אלה, חוקרים מדיסציפלינות שונות החלו לתת את דעתם על אספקטים נוספים של עדות, מעבר לאלה האפיסטמולוגיים. הדגש עבר לצדדים הקשורים לחוויה הרגשית של העד המוסר את עדותו, ולחוויה של הנמען המקשיב. התעניינות זו הביאה להכרה בכך שעדות הניתנת מבחירה, נושאת בחובה משמעות רגשית חווייתית חזקה, גם לעד המספר, וגם לעד השומע. לראשונה נשאלה השאלה האם אקט העדות הוא מדיום פשוט של מסירת פרטים, או שמא גם מדיום תירפויטי.

גבולות שיח העדות, שהיה מוגבל בעיקר לשדות המשפט וההיסטוריה, נפרצו, והשיח נכנס לתרבות החברתית, לספרות, לשירה, לקולנוע ובעיקר לנרטיב הטיפולי. חוקרים כמו מילר (1990 Miller,), הרמן (1992), קודי (Coady, 1992) ופלמן ולאוב (2008), זיהו את ההיבטים הפסיכולוגיים של פעולת העדות; ועדות הוכרה כחוויה משמעותית, טרנספורמטיבית, שמרכזה בקבלת הכרה, כינון העצמי ותיקוף המציאות של הסובייקט.

רחל בלס (2004), שחקרה את יחסה המשתנה של הפסיכואנליזה לעדויות של מטופלות בתחום גילוי העריות, מתייחסת לשינוי במעמד העדות בפסיכואנליזה:

"השינוי שחל בפסיכואנליזה בשני העשורים האחרונים, הוא חלק משינוי כללי בחברה, שגם לתנועות הפמיניסטיות היה תפקיד מפתח ביצירתו. ובמקביל לו חלו התפתחויות פנימיות בפסיכואנליזה, שהובילו להעצמת כוחן של תת-גישות כמו: אסכולת פסיכולוגיית העצמי (self-psychology), הגישה האינטרסובייקטיבית (intersubjective), והגישה ההתיחסותית (relational), הנותנות מקום מרכזי יותר למציאות החיצונית הממשית – הן למציאות החיים של המטופל בעבר ובהווה, והן למציאות הממשית של הסיטואציה הטיפולית עצמה שאינה מומשגת יותר במונחים של העברה והעברה נגדית."

על ציר הזמן, ניתן לזהות שלוש עמדות עיקריות ביחסה של הפסיכואנליזה לעדויות מטופלים. העמדה הראשונה, שהושפעה מעמדתו של פרויד, גרסה שהעדות המודעת היא ניסיון הגנתי לטשטש, להסתיר או לעוות תכנים לא מודעים ועיקר תפקידו של האנליטיקאי הוא להתחקות אחר תכנים אלה. העמדה השנייה הוכתבה על ידי תיאוריות העצמי ויחסי האובייקט של ויניקוט וקוהוט. בעמדה זו התהפך באחת יחס זה לעדות, ומטפלים נטו להאמין לכל מה שיוצא מפיו של המטופל. העמדה השלישית היא העמדה המורכבת יותר. לפי עמדה זו, אותה מייצגים כותבים מהאסכולות האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית5, עדות בטיפול היא פונקציה טיפולית חשובה מעצם העובדה שהמטפל הוא עד, המקשיב לחוויות המטופל ונותן תוקף לתפיסת המציאות של המטופל ביחס לעברו הטראומטי.

אני קוראת כאן לניסוח מחדש של העמדה האחרונה, ניסוח שמכיר בפונקציית העדות ככלי טיפולי ויטלי בכל טיפול, בלי קשר לתכנים המועלים בו, ולא רק למטופלים שעברו חוויה טראומטית.

 

פעולת העדות כפונקציה מובחנת

מובחנותה של פונקציית העדות בפסיכואנליזה מקבלת ביטוי אל מול ההתערבויות האנליטיות המרכזיות. השוני המרכזי הוא העדר טריטוריה תיאורטית. לכל הפונקציות הטיפוליות יש גיבוי באסכולות הפסיכואנליטיות למיניהן. היינו, כל פונקציה טיפולית נשענת על אחת מהתיאוריות המוכרות. לדוגמא: הטרנספרנס והפירוש נוסדו בפסיכואנליזה הקלסית; השיקוף, האמפתיה וזולת-עצמי מגיעים מפסיכולוגיית העצמי; הזדהות השלכתית מגיעה מהמשנה הקלייניאנית ותיאוריית יחסי האובייקט; וכך הלאה. זו כמובן חולשתה של פונקציית העדות, בעיקר מבחינת קידום מעמדה של העדות בשדה הקליני, אך זה גם יתרונה. כך מתאפשר לה לשמש כמרחב ביניים בין שתי השקפות עולם, שהאפיסטמולוגיה של הפסיכואנליזה מיטלטלת ביניהן מיום היוולדה. נקודה זו משמשת כיתרון אקטואלי לאור קריאתם העכשווית של פסיכואנליטיקאים כמו ארון (2013) או אורנג' (2010), הקוראים לצאת ממצבים דיכוטומיים שהפסיכואנליזה משופעת בהם, ולהרבות במצבים דיאלוגיים ובמצבי הדדיות שמאפיינים עדות.

אורנג' (1995 ,Orange ), שמדברת בשפת ה-self, רואה את עדות המטפל כ-mirroring או זולת-עצמי. סיידן (1996 ,Seiden), שמדבר אותה שפה, מקביל עדות לאמפתיה וטוען שלכך בעצם התכוון קוהוט. פולנד (2000 ,Poland), לעומתם, ראה את פעולת העדות כמאפשרת להבין את אחרותו של המטופל. הוא טען שהמטפל, כעד, חייב לשמור על אחרותו – וזאת במיוחד בסיומי טיפול – כדי לתת הכרה לעצמיותו הנפרדת של המטופל.

 

המטפל כעד: "פסיכואנליטיקאים הם קודם כל עדים"6

עדות המטפל היא פונקציה מובחנת של המטפל האנליטי, שנמצאת ברקע ההליך הטיפולי כל הזמן. היא מהווה, על פי סיידן, "תשתית בסיסית של הטיפול, שעליה נבנה כל מה שקורה באנליזה. מושג העדות הינו, כאמור, חדש יחסית בטכניקה הטיפולית ומעולם לא נבנה לו בסיס תיאורטי. על כן, מהרבה בחינות, אופן ההתפתחות וההשתרשות שלו בתחום הפסיכואנליטי, מזכיר מודל חשיבתי פילוסופי; כזה שמתפתח לפי הכרח פנימי משל עצמו, ובדרך התפתחותו הוא שוזר מחשבה תיאורטית עם ניסיון קליני7.

שני פסיכואנליטיקאים שחקרו את פונקציית העדות בטיפול במובנה הרחב הם סיידן ופולנד. פולנד התייחס באופן כללי לחוסר ההערכה הפסיכואנליטי לאקט העדות. לדבריו, בראשית דרכו כמטפל העדות לא נחשבה בעיניו, אך העבודה הקלינית לימדה אותו אחרת. פונקציית העדות משלבת, לטענתו, דאגה לשלום המטופל עם היכולת לשחרר אותו – "Witnessing implies caring yet letting go". בהמשך לכך הוא משרטט גם כמה קווים טכניים לעדות המטפל: לדבריו, בזמן מתן העדות אין המטפל אמור להציע פרושים טרנספרנסיאליים, ואינו אמור לקדם הליך טיפולי. זהו זמן של הקשבה ייחודית, הנותנת מקום של כבוד לאחרות של המטופל ו"משמעותה לשחרר ולוותר על האשליה ההעברתית של ההתמזגות".

כאשר המטפל מאפשר את הניתוח העצמי של המטופל ומעריך אותו, הוא מחזק, לדעת פולנד, את האינדיווידואליות שלו. בפעולת העדות של המטפל יש תקשורת לא ורבלית של הכרה, שהיא קטליזטור להגשמה עצמית, והיא מעודדת מודעות עצמית ופתיחות להערכת העצמיות הייחודית של האחר. פולנד מבדיל בין אחרות לזרות, ומכיר בהדדיות שבעדות:

"התרומה בעדות היא הדדית ומעשירה גם את המטופל וגם את המטפל [...] המטפל כעד לוקח חלק בעדות שנפרשת לפניו, וגם נשאר נפרד ממנה. בפעולת העדות המטפל מכיר באמת של מה שנתפס באחר, ובו זמנית מכיר שלעולם לא יכיר את האחרות במלואה. [...] המטפל מהווה חלק ממעמד העדות הנפרשת בפניו אבל באותה מידה הוא נפרד ממנה​​​​​​​8. [...] אותו חלק של העצמי שפרוסט כינה: "האמיתי והלא קומוניקטיבי אלא בדרך האמנות", הופך לידוע בחלקו דרך האמנות הגבוהה של הפסיכואנליזה, גם הידיעה וגם חוסר הידיעה משתקפים בעדות המטפל."

רלבנטיים כאן גם דבריה של אולמן, שבחלקם מצטטת את פולנד:

"הייחודי בתהליך העדות הוא דווקא בהיות המטפל 'אחר'. [...] העדות היא פונקציה ספציפית של האנליטיקאי. היא משחררת את הסיפור החבוי של המטופל ומאפשרת תיקוף של המציאות החיצונית והסובייקטיבית."

אורנג' (1995Orange, ) עוסקת רבות בעמדת המטפל כעד בהקשר של העבר הטראומטי של המטופל, ועם זאת יש לה התייחסות כללית אחת הרלבנטית לענייננו, הנוגעת לאופי הפרשנות בעדות: פרשנות של עדות, לדבריה, היא "פרשנות של אמון" (hermeneutic of trust) והיא שונה מהפרשנות המקובלת, הנהוגה בטיפול אנליטי. לדבריה, פרשנות של עדות היא הראויה להיות הפרשנות בטיפול. יתירה מזו – לדברי אורנג', הפרשנות נטועה כבר בתוך ההקשבה של המטפל כעד:

"Close listening is itself an important form of interpretation […] and fully deserves to be considered psychoanalytic".

אני מבקשת להוסיף שעדות לא מהווה פרשנות של אמון בלבד – יש בה הרבה יותר מאשר הבעת אמון בדברי המטופל. להיות עד פירושו להקשיב ולהאמין בצורה שנותנת תיקוף; לנהל קומוניקציה ורבלית ולא ורבלית של הכרה ושל תיקוף, הפועלת בדרך דומה לתיאור של גדמר (Gadamar, 1960):

"האחר (כמטפל) איננו ניצב כיודע או שופט שאיננו מעורב, אלא מחפש, תוהה וחושב עם השני (המטופל) וחווה אתו את הסיטואציה."

סיידן (Seiden, 1996), לעומת פולנד, רואה את פונקציית העדות בטיפול במבט רחב יותר. הוא רואה בה את ליבת הטיפול, ומוצא באמצעותה את החיבור בין הפסיכואנליזה לחכמה הטיפולית עתיקת היומין:

"הנוכחות, האמון וההקשבה של עמדת המטפל כעד, נותנים הכרה למציאות החיצונית, מקבלים את הפרטים המסופרים כמות שהם ויוצרים בכך תיקוף של ערך.
ליבת העניין היא לספק נוכחות כזו המאפשרת למטופלים להבין את חייהם, לתת משמעות לדברים - הן חיצוניים והן פנימיים - לעשות סדר, לגרום לריאליות ולאפשרות של תיקוף זיכרונות. לכל אלה נדרשת נוכחות של עד.
ההתייחסות לנוכחות זו כעדות, מרחיבה את גבולות הטיפול האנליטי ומאפשרת לנו לגעת בחכמה העתיקה, ולראות את העבודה הפסיכואנליטית בקונטקסט של הניסיון הטיפולי והתרבותי רב השנים."

 

עדות המטופל

סוג אחר של עדות בסיטואציה הטיפולית, שאני מעוניינת במיוחד להציג, הוא הרבה יותר ספציפי. כוונתי לעדות של מטופל החורגת מהמהלך הטיפולי; עדות שהמטופל ימסור רק כאשר המטפל רכש את אמונו באופן מלא, והמטופל יודע שהמטפל יקשיב ויאמין לו, וינצור את עדותו. מסירת עדות כזו הינה מישור אחר של חוויה וזמן בהליך הטיפולי, או בניסוחו של ויטגנשטיין (1953), 'משחק שפה' אחר. יש לדיבור עדות זה תדר דיבור שונה ו'דקדוק' משלו. ה'יודע' כאן הוא המטופל. המטפל מוותר על ריבונותו ומציית לסט חוקים שונה, מה שיוצר הינתנות (giveness) הדדית שונה ודיאלקטיקה שונה.

עדויות אלה של המטופלים הן סיפורים אישיים, שלעיתים קרובות חדר הטיפולים הוא המקום היחיד שבו הם 'יוצאים לאור'. אלה הן פיסות חיים שכמעט תמיד אינן מצפות לפרשנות. הן נארגות במרחב הטיפולי לא כמטפורה של העולם הפנימי, אלא כאירוע מציאותי ומשמעותי שהמטופל עבר ושמר בליבו; הצורך להתחלק בו מתגבר על העכבות החזקות הכרוכות בכך. מנעד הנושאים של עדויות אלה הוא רחב: החל מסיפורי חיים חבויים, סודות אישיים או משפחתיים, אהבות אסורות וחוויות כואבות – ועד לחוויות הצלחה והישגים שהאדם גאה בהם אבל אין להם עדים, כי קרו בזמן אחר או במקום אחר. בדיבור עדות כזה נכללים לעיתים גם מחשבות או תכניות המתייחסות למעשי תוקפנות של המטופל עצמו (אולמן, 2006), או מקרים שהמטופל מתבייש בהם (1995Orange, ). המשותף לכל העדויות הללו הוא שהן כוללות תכנים ריאליים בחיי המטופל, ושהן נמסרות רק כאשר נרכש אמון בקשר ונבנית אוירה של 'היות בבית'.

אף שעדות המטופל נחשבת לאחרונה לכלי אקספלורטיבי טוב ויעיל להליך הטיפולי, טענתי היא שברוב המקרים העדות מכוונת להישאר כעדות בלבד, כזו הנמסרת מתוך רצון לחלוק את כובד משקלה הרגשי (impact). כמעט בכל המקרים אין למטופל עניין בעיבוד החומר שחשף או בניתוח מקומה של העדות בחייו, ואין להחיל עליה התערבות אנליטית. יתרה מזו, אם המטפל מעוניין לעבד את המידע שהתקבל, או אפילו להעלות אותו שוב בחדר הטיפולים, עליו לבקש מהמטופל רשות לכך.

 

לסיום

הקשבתו של המטפל לעדות המטופל ואמונו בה, יוצרים עבור המטופל חוויה של תיקוף והכרה. הם מהווים גורם מרפא, המתבטא בכך שהעד יודע שהמאזין-המטפל מאמין לו וסומך על תחושותיו, חוויותיו, זיכרונותיו והמילים בהן הוא בוחר להשתמש. חוויה זו נמצאת תמיד ברקע של התכנים הספציפיים העולים בטיפול. ברמה נוספת, ישנם רגעים בהם העדות הופכת מרקע לצורה, כלומר שהדיאדה הטיפולית הופכת להיות של עד ועד-מפי-עד; אלו הם רגעים 'טהורים' של עדות.

העדות היא פונקציה טיפולית מובחנת וחיונית לשינוי הנפשי בכל טיפול. היא נכנסה לנרטיב הטיפולי בדלת צדדית וראוי לה להיכנס בכניסה הראשית, וכדברי אורנג' – "Better late than never".

 

​​​​​​​

 

הערות

  1. מאמר זה מבוסס על עבודת דוקטורט שלי, שנושאה: "תופעת העדות – מחקר פילוסופי ופסיכואנליטי". העבודה נכתבה בהנחייתם הטובה של פרופ' אבי שגיא וד"ר ענר גוברין, היחידה ללימודים בינתחומיים, מסלול פסיכואנליזה ופרשנות, אוניברסיטת בר-אילן, 2016.
  2. רגב וקורן, 2014, עמ' 109.
  3. Orange, 2001, pp. 289-291. האפיסטמולוגיה של דקארט (1637), הקרויה "חשיבה קרטזיאנית", דגלה באינדיווידואליזם והתוותה דרך חיים שבה אדם מסתמך בחייו על עצמו – לא רק בדרך העיון והחקירה הרציונלית, אלא גם בדרך הניסיון והמעשה. דקארט חתר לבסס את הפילוסופיה כולה ואת הידע האנושי בכללותו על מה שאדם בודד יכול לדעת בוודאות בינו לבין עצמו. השפעתו הייתה עצומה, ובמשנתו קבע את סדר היום האינדיווידואליסטי במסורת הפילוסופית למאות שנים אחריו, והיא ניכרת עד היום.
  4. הביטוי 'דימוי ידע' הוטבע על ידי 1981 ,Elkana.
  5. הבולטים ביניהם הם סיידן (Seiden, 1996), גופמן (1997) , פולנד (2000 Poland,), אורנג' (Orange, 1996), אולמן (2006) וארון (2013).
  6. Seiden, 1996, p. 690. כל התרגומים לאורך המאמר הם של המחברת.
  7. הרעיון לקוח מלפלנש, 2001, עמ' 18, שם הוא מדבר על דרך התפתחות של חשיבה שונה בתוך הפסיכואנליזה.
  8. שם, ובמקור: "The analyst is at once both part of what is unfolding and apart from the patient's unique singularity".

 

 

מקורות

אולמן, ח. (2006). "להיות עד – עדות כתהליך בחברה ובטיפול", אלפיים, 31, עמ' 24-11.

ארון, ל. (1996). בתוך הנ"ל, המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה, עם עובד, 2013.

בלס, ר. (1998). "תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות". בתוך: זליגמן, צ. וסלומון, ז. (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 456-443.

דקארט, ר. (1637). מאמר על המתודה. ירושלים: כרמל, 2008.

ויטגנשטיין, ל. (1953). חקירות פילוסופיות. ירושלים: מאגנס, 1994.

לואיס-הרמן, ג'. (1992). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד, 2001.

לפלנש, ז'. (2001). חיים ומוות בפסיכואנליזה. תל אביב: רסלינג, 2010.

נגב, א. וקורן, י. (2013). פנחס שדה: היומנים. כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2014.

פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992). עדות, תל אביב: רסלינג, 2005.

שגיא, א. (תשע"ב). מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

Aron, L. (2013). "The Transference is Indeed a Cross: Discussion of Sue Grand’s ‘God at an Impasse: Devotion, Social Justice, and the Psychoanalytic Subject’". Psychoanalytic Dialogues, 23(4), 464-474.

Coady, C. A. J. (1992). Testimony: A Philosophical Study. Oxford: Clarendon Press.

Elkana, Y. (1981). "A Programmatic Attempt at an Anthropology of Science". In E. Mendelshon & Y. Elkana (Eds.), Sciences and Cultures, Dordrecht: Reidel, 1-76.

Gadamar, H. G. (1960). Truth and Method. New York: Continuum, 1989.

Goffman, E. The Goffman Reader. Oxford: Blackwell, 1997. pp-23-24

Miller, A. (1990). The Untouched Key: Tracing Childhood Trauma in Creativity and Destructiveness. New York: Doubleday Anchor.

Orange, D. M. (1995). Emotional Understanding: Studies in Psychoanalytic Epistemology. New York & London: Guilford Press.

Orange, D. M. (2001). "From Cartesian Minds to Experimental Worlds in Psychoanalysis". Psychoanalytic Psychology, 18(2), 287-302.

Orange, D. M. (2010). Thinking For Clinicians. New York: Routledge.

Poland, W. S. (2000), "The Analyst's Witnessing and Otherness". Journal of the American Psychoanalytic Association, 48, 17-34.

Seiden, H. M. (1996). "The Healing Presence: Part I: The Witness as Self-Object Function”. Psychoanalytic Review, 83, 685-693.

Wilson, A. (2003). "Ghosts of Paradigms past: The once and future evolution of psychoanalytic thought". Journal of the American Psychoanalytic Association, 51, 825-855.

Wittgenstein, L. (1958). Philosophical Investigation. Oxford: Blackwell.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רוזנברג, צ. (2019). עדות היא מצב נפשי: חווית העדות בטיפול אנליטי, שלא בהכרח קשורה לטראומה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/7/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3781

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מאיר פרלובמאיר פרלוב7/4/2019

תודה. גם אני מרגיש שזה מאמר מעניין שמעלה כיווני מחשבה שונים, ואני מסכים איתך שיש סביב המושג 'עדות' רעיונות שאולי טרם 'נחשבו דיים' בחשיבה הטיפולית שלנו. נדמה לי שיש הרבה מקום לעבודת בירור אודות הדומה והשונה בין תהליכים של אמפאתיה ומירורינג ובין תהליכים של עדות.
ברמה האישית-קלינית, אני מוצא את עצמי נע לפעמים לכיוון של הסתכלות על התהליך הטיפולי מיסודו כתהליך עדות, ולא רק על מקטע ספיציפי זה או אחר, בין אם טראומתי ובין אם 'סודי'. כאילו שבנוסף למבט האמפאתי והמירורינג, שיש להם איפיונים ספיציפיים, יש פונקציה כללית יותר של 'עדות' לה הנפש זקוקה, אולי בכדי לא להיות לבד. כאילו על משקל - האם עץ שנופל ביער וקולו לא נשמע - האם הוא בכלל קיים?
אני מקווה שנקרא בהמשך עוד מחשבות שלך על הנושא!
מאיר פרלוב