ולא לזכור איך לשכוח: על זיכרון ושכחה ביצירתה של רונה קינן
מאת נטע עמית
לא מזמן, בזמן ריצה בטיילת של תל אביב, התחיל להתנגן באייטיונז שלי השיר "מי מפחד מהזריחה" של רונה קינן, ופתאום עלתה לי בזיכרון תמונה מאוד ספציפית שקשורה בשיר הזה. נזכרתי איך הייתי שרה לעצמי בראש את מילות השיר, "מה נעים פחות/ מלראות את הזריחה/ מהצד הלא נכון", במסדר הטירונות בשש בבוקר. גיליתי אז שאין באמת צד נכון לראות ממנו את הזריחה, ודווקא שם, כשהפכתי למספר אישי בתוך מדי ב' ישנים שגדולים עליי בכמה מידות, השיר הזה היה לי משהו להיאחז בו. הקול של קינן בראש שלי החזיר אותי הביתה וסיפק לי נחמה. כנראה שלא בכדי השיר היה הטריגר דווקא לזיכרון הספציפי הזה; הקשבתי לשיר הזה – ולאלבום "לנשום בספירה לאחור" כולו – מאות פעמים בתקופה ההיא, ועד היום הוא מהווה את הפסקול של החוויות והזיכרונות שלי מאותם ימים.
כמה ימים לאחר מכן נכחתי בהופעה של קינן, וכשהיא שרה את השיר "מי מפחד מהזריחה", הזיכרון שהוא העלה עמו היה של עצמי רצה בטיילת, מקשיבה לשיר באוזניות ונזכרת בטירונות. מטא-זיכרון, אם תרצו. טריגרים שונים, כגון ריח, תמונה או שיר, יכולים לעורר בנו זיכרון מסוים באופן בלתי מודע או בלתי רצוני, ובכל פעם שהוא נשלף מהמגירה שבה הוא נח, הזיכרון עשוי להשתנות ולהתעצב מחדש. כשנשלוף אותו משם בפעם הבאה, הוא כבר יהיה קצת אחר. זיכרון הוא דבר דינמי; האופן שבו אנו מספרים לעצמנו את הסיפור שלנו מעצב בתורו את האופן שבו הזיכרון נשמר וגם נשלף בהמשך, כשהוא עולה שוב בראשנו. כך גם האופן שבו נחווה ריח, תמונה או שיר, שמקושרים אצלנו באופן חזק ורגשי לזיכרון מסוים.
אחד המוטיבים החוזרים ביצירתה של רונה קינן הוא הזיכרון, ומשמעותי לא פחות הוא מוטיב השכחה. שני אלו קשורים ביניהם באופן בלתי נפרד; לא רק במנגנונים המוחיים הרלוונטיים – אמיגדלה והיפוקמפוס, בין היתר – אלא גם ביחסים המורכבים בין הזיכרון לשכחה, ברמה המודעת והבלתי מודעת, ובקונפליקט שלא פעם שורר בין הרצון לשכוח ובין הזיכרון שלא מרפה: "ולא לזכור איך לשכוח/ את הלילה שעבר/ לא לזכור איך להפסיק לחשוב/ על מה יהיה מחר" ("מי מפחד מהזריחה"). הזיכרון מעלה עמו את חשכת הלילה ואת כאבי העבר, אך גם את הפחד והחרדה מהעתיד לבוא, מהמחר. את השאלה הרטורית "מה נעים פחות/ מעווית של כאב/ כשעולה הזיכרון" היא זורקת לחלל השיר בהמשך; הזיכרון נחווה לא רק כמאיים מבחינה רגשית, אלא כמכאיב ממש – אותה "עווית של כאב" שהיא מתארת בשיר היא ביטוי של כאב פיזי לכל דבר. בדומה לכך, ב"נופל מחוץ לזמן" (2011), שגם עוסק לא מעט בזיכרון ובשכחה, דויד גרוסמן מבקש: "ללמוד להפריד/ את הזיכרון/ מהכאב. או לפחות את חלקו/ כך אוכל גם לזכור אותך יותר/ לא אפחד כל פעם/ מכוויית הזיכרון". כאן הזיכרון כבר צורב ממש כמו כווייה. כך או כך, הניסיונות לברוח ולהדחיק את הזיכרונות נידונים לכישלון: "מי שמזיע כדי לשכוח/ סופו שיצטרך תמיד לזכור", כך קינן שרה כמה שנים מאוחר יותר, ב"הזמנה אל תוך הבור" (מתוך: "המראות ונחיתות", 2011).
ואולם, לעתים אנו דווקא מבכרים את הזיכרון על פני השכחה: בשיר "טיול בהיר" (מתוך: "לנשום בספירה לאחור", 2004) היא מתארת רסיסי זיכרון של חלום שאבד לה עם היקיצה אל תוך המציאות, ושרה: "כמה קל לשכוח, וכמה רציתי לזכור". בהקשר אחר לגמרי, ב"נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, הוא מלין על כך שהזיכרון מצמצם את דמות בנו לכדי אוסף של תמונות בנאליות, שאינן מצליחות לתפוס את מלוא האדם שהיה ואינו. גם הוא נאבק בשכחה, בהיעלמותם של הפרטים הקטנים והזיכרונות, שדוהים ומיטשטשים עם חלוף הזמן, החיים. בשני המקרים, הן כאשר מבקשים לשכוח והן כאשר מנסים לשלוף אותן תמונות של זיכרון חמקמק, של חלום, של אירוע או של אדם אהוב שאבד ("מה שהלך לי לאיבוד נמצא בקצות הזיכרון", מתוך: "מה שהלך לי לאיבוד", באלבום "המראות ונחיתות") – התחושה שעולה היא היעדר שליטה. לזיכרון חיים משל עצמו, והוא שיחליט אם להישכח או אם לעלות, באיזה אופן ומתי.
העיניים כצוהר לזיכרון
מוטיב נוסף ביצירה של רונה קינן הוא העיניים, הראייה, או דווקא חוסר היכולת לראות בחשכת הלילה, שמסמלת גם את המקומות האפלים יותר של הנפש. אלבומה השני נקרא "עיניים זרות", וכך גם שיר הנושא שלו, שנפתח במילים "חושך, לא ראיתי כלום/ עיניים זרות עיבדו נתונים". בהקשר של זיכרון ושכחה, העיניים בשירים באלבום הזה פותחות צוהר לזיכרון:
"העיניים לא שוכחות מראות נשכחים
ושוכחת עוד פחות
מה שהיה יכול להיות
פתקים שהשארתי לעצמי על המקרר
מזכירים לי ללא הרף שמשהו חסר."
("שינה ישנה")
הזיכרון כאן הוא ויזואלי באופיו, והעיניים הן החלון לנפש הזוכרת, או יותר נכון לנפש הבלתי-שוכחת. נפש זו לא רק זוכרת את התמונות והמראות שקרו באמת, אלא גם מייצרת בעיני רוחה תמונה של כל מה שהיה יכול להיות ולא יהיה – אותן מחשבות של "מה היה אילו". חשיבה מסוג זה מכונה בעגה המקצועית "חשיבה נוגדת עובדות" (Counterfactual thinking), כלומר חשיבה שיוצרת תמונה של תרחישים היפותטיים, מזכירה לאדם שוב ושוב את מה שאבד לו, מעוררת בו את תחושת ההחמצה ומונעת ממנו להתקדם ולהמשיך הלאה. התמונות שנצרבו בזיכרון אינן מרפות, והפעם הזיכרון מתרחב גם אל מעבר לזיכרון ה"אמיתי" והמחשבות בוראות זיכרונות אלטרנטיביים ומייסרים.
"אני כבר לא מנסה/ להיזכר במילים של השיר", היא שרה בהמשך השיר הזה; אולי היא מוותרת מתוך ייאוש, ואולי דווקא מתוך השלמה. כך או כך, את מראה העיניים היא אינה מסוגלת לשכוח, אבל את המילים היא אינה מצליחה לזכור.
מוטיב העיניים והזיכרון חוזר גם בשיר נוסף באלבום:
"לפעמים אני נזכר בעיניים
ששמטו את הקרקע מתחתיי
זה מהיר כמו תאונה
מבט אחד ודי
לפעמים אני נזכר בימים שקטים
כשהסתובבתי בעולם בעיניים עצומות
והייתי מישהו אחר
אבל מי הייתי אני לא זוכר."
("המעיין הזוהר")
בחלקו הראשון של הבית בשיר, העיניים חיצוניות לדובר – "עיניים זרות", או אולי הן מוכרות דווקא והוא זה שנזכר במבט שלהן, המבט המקפיא, החודר והמצמית, ששמט את הקרקע מתחתיו. בחלק השני, העיניים הן עיניו שלו, והן עצומות. הוא עיוור לעולם ולעצמו, והעיוורון הזה מאפשר לו להיות מישהו אחר לגמרי – מנותק מדפוסי התנהגות וחשיבה, מכבלי העבר שלו – אך גם גוזר עליו שכחה. ואולם, אין מדובר בשכחה של פרטים או של זיכרונות ספציפיים, אלא בשכחה של העצמי, של הזהות שלו, כמו אדם במצב דיסוציאטיבי או אדם שאיבד את זיכרונו בעקבות אמנזיה רטרוגרדית, כתוצאה מפגיעה מוחית או משיטיון ודמנציה, בגילים מאוחרים יותר. בלי הזיכרונות שלנו אנו בני אדם תלושים, נטולי הקשר, חלומות, תקוות או אישיות.
טראומה, זיכרון ושכחה
האלבום "שירים ליואל", שיצא בשנת 2009, עוסק בבן דמותו של אביה של רונה קינן, עמוס קינן ז"ל, ונוגע אף הוא בזיכרון ובשכחה, אך מזווית מעט שונה. באלבום הזה היא יוצאת לראשונה מעורה שלה ומתרחקת מעט מהתכנים שבהם עסקו שני האלבומים הראשונים. קינן פונה אל החוויה הלאומית ודרכה גם אל החוויה הפרטית, אבל הפעם דרך העיניים של אדם אחר: האלבום מתאר את סיפור חייו של יואל, שנולד בתל אביב של שנות ה-20, בדומה לעמוס קינן. ברוב שירי האלבום, קינן ממקמת עצמה בתפקיד מספרת יודעת-כול ודוברת, וקולה כבתו כמעט ולא נשמע שם. למען האמת, גם קולו של יואל כמעט ולא נשמע. הוא מעין אנטי-גיבור אילם – שותק, משותק והלום. לאורך האלבום היא לוקחת אותנו למסע דרך תחנות חייו: מילדותו בתל אביב, דרך מלחמת העצמאות והקרב (או הטבח, תלוי את מי שואלים) בדיר יאסין, ועד ההזדקנות, הדמנציה ולבסוף – המוות. האלבום מספר על יואל, עמוס קינן אם תרצו, שזיכרון המאורעות של דיר יאסין, שבהם לקח חלק כלוחם בלח"י, ממשיך לייסר את מצפונו עד כדי שנאה עצמית ואף פוסט טראומה של ממש. לעומתו, המדינה הצעירה שקמה על חורבות דיר יאסין וכפרים רבים אחרים מעדיפה לשכוח ולמחוק מזיכרונה ומהנרטיב שלה את אותם אירועים. הפער הזה, בין האדם הזוכר ובין המדינה שמעדיפה דווקא לשכוח – המדינה ששלחה אותו לשם ולאחר מכן התנערה מאחריות, הדחיקה והשכיחה – מעצים בתורו את הקונפליקט הפנימי של יואל-קינן ותורם להתרסקות שלו ולסוף הטרגי.
"שירים ליואל" נכתב על רקע מחלתו של עמוס קינן, שבשנותיו האחרונות סבל מדמנציה, והוא גם מהווה מעין תהליך פרידה של בתו ממנו. ההרחקה שהיא עושה באמצעות העמדתה כמספרת חיצונית מאפשרת לה לעשות סובלימציה של המצב, להתמודד עם הפרידה ועם האובדן הבלתי נמנעים ולגעת באופן כנה וחשוף בדמותו של אביה, הפרטית והציבורית. לקראת סופו של האלבום, המתאר את שלבי חייו האחרונים של יואל, כאשר הוא כבר הולך ומאבד את זיכרונו, היא שרה ב"הסולם 2" (קטע מעבר שאורכו כ-30 שניות בלבד): "אבא שלי טיפס על סולם/ ושכח איך לרדת", ולרגע אחד קצר יוצאת מעמדת המספרת החיצונית וחוזרת להיות בתו הפרטית. בשיר שבא אחריו, "כשהקוצים היו קוצים", היא כבר חוזרת לתפקיד המספרת ומתארת סצנה שבה יואל משוטט ברחובות תל אביב ואינו מצליח למצוא את הבית שלו. בחוויית המציאות הכאוטית שלו הוא חוזר למלחמה, אל רסיסי הזיכרון שהזמן ואפילו המחלה לא הצליחו למחוק. בדמדומי חייו הוא חוזר לזיכרון הרגשי ההוא, שנצרב ונחרת באמיגדלה שלו בזמן הקרב או מעט אחריו; הוא חי שוב ושוב את הטראומה, אבל הדמנציה פוגעת בבוחן המציאות שלו, שבעבר (ובשירים קודמים באלבום) בכל זאת אפשר לו להבין שהוא כבר אינו בתוך המלחמה ואלו רק הסיוטים שרודפים אותו. הווה ועבר מתערבבים בזיכרון השבור והקטוע שלו, שהולך ונמחק עם התנוונות תאי העצב עד למותו העצוב והבלתי נמנע, כי "משורה ישחרר רק המוות", כפי שכתוב בהמנון הלח"י, ציטוט שמשתלב בחלקו האחרון של השיר באופן מצמרר שאינו מותיר מקום לספק. "שכל בלי זיכרון הוא כמו מבצר בלי חיילים", אמר פעם נפוליאון בונפרטה. הזיכרון של יואל – ושל כל אדם הסובל מדמנציה – הולך ונמוג לאט לאט, ואיתו גם הזהות והאישיות שלו, ומהמבצר שהיה פעם אדם שלם נותרת רק קליפה ריקה, בלי עבר, הווה או עתיד.
האלבום מסתיים בשיר "למה הלכת ליער האפור", ובמילים: "איך תחזור אם לא תזכור לאן לחזור/ לאן". האלבום נע בין הזיכרון והשכחה הפרטיים, של הטראומה והדמנציה, ואובדן הדרך אל הבית והדרך בחיים בכלל, ובין הטראומה הקולקטיבית ואובדן הדרך הלאומית והפוליטית. הטראומה האישית, הפרטית, אולי הלכה לעולמה עם יואל, או עמוס קינן (שנפטר חודשים מספר לאחר צאת האלבום), אבל הטראומה שאנחנו נושאים עמנו בזיכרון הקולקטיבי (ולא פחות מכך – הדברים שאנחנו מנסים למחוק ולהשכיח ממנו) עדיין מחלחלת עמוק, מושתקת ומוסתרת מתחת לחומות הגנה, הכחשה והדחקה.
***
ברל כצנלסון כתב:
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם.
אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?" (1935).
הזיכרון תמיד קשור בזהות חברתית ובזהות לאומית, כמו אצל כצנלסון, וכמו בפרשנות הפוליטית-חברתית ל"שירים ליואל", אך גם – ואולי בעיקר – בזהות אישית, כמו דמותו הפרטית של יואל של רונה קינן, וכן בשירים באלבומים האחרים שלה.
סוף דבר: "אל תיגע בפמוטים, זה מזכיר לסבתא בינה עבר שחור משחור שבעל כורחה הלבינה"
("הבית האפור", מתוך: "שירים ליואל")
יש זיכרונות שהרגש המלווה אותם הוא של כאב חד, שאינו קוהה עם השנים; כאב שקשור בטראומה. על מנת לא לחוש בכאב, האדם נמנע מלהתמודד עם הטראומה ועם כל דבר שעלול לעורר את זיכרונה. כך ב"בית האפור" של רונה קינן, שיר שמתאר בית של סבא וסבתא ניצולי שואה, שבו "תמיד היו דברים שהס מלהזכיר" וטראומות העבר מושתקות ומודחקות. בית זה מלא באיסורים וצריך ללכת בו בזהירות, "על ביצים", כדי לא לפתוח פצעים ישנים ולעורר עולם שנחרב: "מה שלא תעשה אל תיגע בתקליט הישן/ הוא מזכיר לסבא וסבתא עולם שחלף מן העולם". ואולם, גם פה, כמו בהמשך האלבום "שירים ליואל" ובטראומה של יואל עצמו מהמלחמה כמה שנים (ושירים) מאוחר יותר, אי אפשר באמת להדחיק ולשכוח:
"נגן בקונצרטינה, נגן עד שאבכה
נגן לי שיר שאיש אינו זוכר כיצד לשכוח
נגן בקונצרטינה, נגן עד שניפול
וכל הזיכרונות ירדו איתנו אל השאול".
באחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי סבתי מספרת לי סיפור לפני השינה, על כלב שרץ ביער ורודף אחרי ילדה קטנה. בדיעבד, אני יודעת כיום שהיא סיפרה לי את הזיכרון היחיד שהיה לה מחייה הקודמים. סבתא שלי לא זכרה דבר מילדותה ומהמשפחה שלה, שממנה נעקרה בתקופת השואה בפולין כשהייתה בת שש בלבד. העבר שלה והזהות שלה היו עבורה תמיד חור שחור. בניגוד אליה, סבא שלי מעולם לא הצליח לשכוח; לא את שבעת המחנות שעבר ביניהם ולא את כל משפחתו כמעט, עשרות רבות של אחים ואחיות, אחיינים, דודים והורים, שנספו בגטאות ובמחנות. גם 60 שנה אחרי, הוא זכר כל פרט ופרט באופן חד וברור, והזיכרונות לא נתנו לו מנוח והמשיכו לרדוף אותו עד יומו האחרון. שניהם הצליחו לגייס כוחות נפש בלתי נתפסים, עלו ארצה, הכירו זה את זו והקימו משפחה. ולמרות הכול, הבית שלהם, כפי שאני זוכרת אותו מילדותי, היה מלא בחיים ואפילו בשמחה, בניגוד ל"בית האפור" שמתואר בשיר של קינן. לאורך השנים, הרבה פעמים שאלתי את עצמי – מה עדיף? לחיות עם מטען השכחה, התלישות והיעדר השורשים של סבתא, או עם מטען הכאב של הזיכרון של סבא? ככל הנראה אין לכך תשובה. ואולם, גם בנסיבות פחות קיצוניות, הזיכרון והשכחה הם חלק בלתי נפרד מחיינו; לעתים הם נמצאים בקונפליקט, ולעתים הם משלימים זה את זה. כך או כך, ללא שני המנגנונים הבלתי נפרדים האלו והאופן שבו הם מעצבים את הזהות שלנו (וגם אנחנו, בתורנו, מעצבים אותם) – לא היינו מי שאנחנו.
ציטוטי השירים בכתבה
"לנשום בספירה לאחור". מילים ולחנים: רונה קינן. (אן אם סי, 2004).
"עיניים זרות". מילים ולחנים: רונה קינן, למעט "מעיין הזוהר" שהולחן בשיתוף עם ערן ויץ. (אן אם סי, 2007).
"שירים ליואל". מילים ולחנים: רונה קינן. (אן אם סי, 2009).
"המראות ונחיתות". מילים ולחנים: רונה קינן. (אן אם סי, 2011).
מקורות
גרוסמן, דויד. (תשע"א 2011). נופל מחוץ לזמן. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
כצנלסון, ב. (תרצ"ה 1935). מהפכה ומסורת. מתוך: במבחן, תל אביב.
