לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
לתת את הדעת על השלכות גילוי הדעת: הרהורים של מטפלת בפגיעה מילתת את הדעת על השלכות גילוי הדעת: הרהורים של מטפלת בפגיעה מי

לתת את הדעת על השלכות גילוי הדעת: הרהורים של מטפלת בפגיעה מינית

דעות | 14/11/2014 | 17,005

רחל סובר חוששת שגילוי הדעת של 47 החוקרים ואנשי הטיפול בעניין הזכרונות המודחקים עלול לגרום נזק נרחב שיתבטא לא רק בפגיעה באפשרות של מי שעברה פגיעה מינית בילדותה לתבוע... המשך

 

לתת את הדעת על השלכות גילוי הדעת: 

הרהורים של מטפלת בפגיעה מינית

מאת רחל סובר

 

 

 

למען ההגינות, עלי להודות שגילוי הדעת, שנחתם על ידי 47 חוקרים ואנשי טיפול, בנוגע לשאלה האם זכרונות לא רציפים אכן מעידים על מציאות אובייקטיבית וקבילים מבחינה משפטית או לא, איננו מעניין אותי מהיבט אינטלקטואלי כלשהו. אני עסוקה בנזק העצום שגרם גילוי הדעת: נזק שמתבטא לא רק בפגיעה באפשרות של נפגעת לתבוע צדק בעולמנו, אלא גם באפשרות שהיא תקבל טיפול נאות.

אין צורך לשכנע אותי שטראומה מורכבת משתחזרת באין ספור צורות של חלומות, פלשבקים, זיכרונות רציפים ולא רציפים, ועוד. לרוב, במסגרת עבודתי הטיפולית, אני גם לא מחפשת הוכחות לכך שנפגעת היא דוברת אמת ולא משקרת, או מדמיינת. אני מאמינה לה, לא משום שאין כל אפשרות שה'שואה' הזו שהיא חולקת איתי כלל לא התרחשה, או לפחות לא קרתה לה, (הרי לא הייתי שם, לא ראיתי אותה, לא שמעתי אותה בשעת ההתרחשות), אלא משום שאני מנסה לתת תוקף לסבל שאנשים מספרים לי עליו. לכל הפחות, לא אוסיף לסבלם הלא יתואר על ידי הכחשה של הסבל שלהם, של חוויתם. זו אחת הסיבות שאני עומדת ביום הזיכרון.

לאורך שלושים שנים בהן ראיתי, יחד עם עמיתיי, מאות פונים ופונות שהם נפגעי פגיעה מינית ושמעתי את סיפוריהם של אלפי מקרים קליניים שבמוקדם פגיעה מינית, למדתי על חשיבותה של אמונה, אמונה באנשים ואמונה לאנשים המדווחים על סבל (ראה תגובת ע. פואה, הארץ, 25.10.14, ל"זליגמן וזומר אשר מאמינים בCPTSD כמו באלהים”).

חוויות של טראומה וטרגדיה שאנשים עוברים מסופרות בכל כך הרבה צורות: דרך כאבים סומאטיים, בזיכרונות רציפים, בזיכרונות לא רציפים, בתופעות דיסוציאטיביות מחרידות, בשחזורי טראומה in vivo בהווה, בחלומות בעלי משמעות קונקרטית וסימבולית, בקשרים שהם יוצרים, וזאת רק תחילתה של הרשימה. הסבל הזה בא כאורח לא מוזמן, פולש לתוך חייה של נפגעת, ומחכה שנכיר בו ונהייה מוכנים להיות עדים. זה מה שייתן סיכוי לאפשרות להחיות תקווה כלשהי של המטופלת לחיים, חיים בעולם מתוקן, בעולם צודק והגון יותר.


- פרסומת -

על כן, מה שמפריע לי זו לא העובדה שגם אם אוספים יחד את ניסיונם של ארבעים ושבעה אנשי המקצוע הטובים החתומים על גילוי הדעת, בעבודה עם נפגעים ונפגעות, הוא יהיה מצומצם מזה שצוברים זומר וזליגמן בחודש עבודה אחד. העניין אותו אני מוצאת מטריד במיוחד הוא שהפולמוס האינטלקטואלי שהם עוררו, כנראה מתוך רצון להבטיח שאי צדק לא ייעשה, דווקא עלול, לצערנו, לשמש בסיס לעוול ולהרבה מאוד אי צדק.

נכון להיום, נפגעת שרוצה לשמור על נפשה ולא לעבור תקיפה נוספת נאלצת לחשוב היטב אם לפנות לבית המשפט. ניסיון של שנים מראה כי נפגעת אשר מעזה לגשת למשפט פלילי עלולה להפוך מוקד להתקפה ולהאשמות שהיא בדתה את הדברים מליבה, בתום או שלא בתום. היא יכולה להפוך מוקד לזלזול והשמצות ואמינותה נתונה לפקפוק. בחדרי חדרים גם אנשי משפט ימליצו למקורביהם לא לגשת להליך משפטי, בידיעה שעיקר המרדף יהיה לא אחר הצדק אלא אחר הנפגעת. בעיניי, גילוי הדעת, שלא במתכוון, מקדם רדיפה אחר הנפגעת, ולא אחר הצדק.

אני נחרדת לחשוב על השפעתו האפשרית של גילוי דעת זה על המטפלים המסורים בנפגעי פגיעה מינית. מטפלים אלה עובדים עם נפגעים ונפגעות אשר חונכו על ידי הפוגעים שלהם להטיל דופי וספק בחוויה שלהם עצמם ובתפיסה שלהם (למשל, לאחר שהילדה נאנסה על ידי אביה, הוא פנה אליה ושאל אותה, "רוצה עוד?"). מטופלים אלה אשר לעתים קרובות, כבר אינם מאמינים לשום חוויה של עצמם, זקוקים בחדר הטיפולים לעדים הנותנים תוקף, לא לחוקרים אשר מטילים ספק באמינות חוויותיהם ואף באמינות מניעיהם. ההעזה של מטפלים לתת תוקף לחוויה של נפגעת היא ההעזה להאמין להם ובהם, העזה אשר מחייה.

כיום מטפלים אשר מוכנים להיות עדים ולתת תוקף לחווית הנפגע/ת מוצאים את עצמם לא פעם במצב בו הם מואשמים בכך שהם משתילים ומעודדים "זיכרונות" בדויים במטופלים שלהם. למעשה, מטפלים אלה בנפגעי אונס מואשמים בעצמם באונס הרוח ונפש של מטופליהם. מאין ניקח עכשיו את האומץ להמשיך ולתת תוקף למה שהמטופלות מספרות? הפולמוס האינטלקטואלי הפך לפולמוס חודרני המערער יכולתו של מטפל להכיר בזוועה שהנפגעת עברה. המטפלת כבר לא יכולה באמת לסגור את הדלת ולהיות עדה למטופלת שלה. היא עכשיו מוטרדת מארבעים ושבעה חוקרים שמטילים ספק בכך שהמילה של הנפגעת מעידה על משהו שקרה, בכך שהסימפטומטולוגיה מעידה על משהו שאכן קרה, שהזיכרון הבלתי רציף מעיד על התרחשותה של פגיעה, ודורשים, ככלל, שתישאר בעמדה ספקנית ביחס לפגיעה של הנפגעת. במקרה הטוב, אולי מותר למטפלת להתייחס לכל אלה כמעידים על "נרטיב פרטי", סובייקטיבי, שיצרה המטופלת.

המטפלת נדרשת אם כן לבלתי אפשרי - לשמש כעדה עבור המטופלת באותו זמן שמזכירים לה שעליה בעצם לפקפק באמינות האירוע או חוויה. יתרה מכך, המטפלת לא יכולה לסגור את דלת חדר הטיפולים ולספק למטופלת את חווית העדות הכל-כך נחוצה, משום שהיא עסוקה בחרדה שמא תיתבע במשפט דיבה על כך שהיא מאמינה למטופליה.

מטפלים בפגיעה מינית צריכים להיות מוכנים היום לכך שהתביעה נגד הפוגע תהפוך לתביעה נגדם בגין השתלת זיכרונות והוצאת דיבה. אני חרדה מההפרעה העצומה שהוא מחוללת בחדר הטיפולים, מ'הפרעת הקשב' הרגשית שהוא עלול לעורר במטפלת, ובטרפוד יכולתה להיות עדה לטראומה. אני חרדה מההפרעה העצומה שגילוי דעת זה מחולל ביכולת של בית המשפט להמשיך להעמיק בהבנת מורכבות הביטויים וההשפעות של טראומה מורכבת על נפש הנפגעת והפרעה לתהליך הלמידה שזליגמן וזומר הנחילו בעשור האחרון לכל כך הרבה אנשי מקצוע בכלל ולאנשי משפט בפרט.. בנוסף, אני חרדה מההפרעה העצומה שגילוי דעת זה מחולל בתודעה הציבורית סביב פגיעות מיניות, תודעה שנבנית עשרות שנים.

אני נדהמת לראות שוב איך ההיסטוריה משחזרת את עצמה, בנסיגה מהכרה בעובדות של פגיעה מינית לייחוס זיכרונות אלה לעולם הפנימי. אני חרדה מהפגיעה של הפולמוס הזה ביכולת של מטפלת ומטופלת לעבוד בשקט, מהפגיעה בביטחון של חדר הטיפולים, מהפגיעה בביטחון המטפלת המאפשר לה לעשות עבודתה נאמנה מבלי לפחד מתביעות דיבה וטיעוני 'השתלת זיכרונות'. אני חרדה עד מאד מפני האפשרות שיום אחד מטפלות יפחדו לקחת לטיפולם נפגעים ונפגעות. האמיצות בינינו תוכלנה להתחיל לטפל רק אם דאגנו לכסות את עצמנו בביטוחים מיוחדים למקרה של תביעת דיבה נגדנו במשך הזמן.

צר לי שכשחתמו האנשים הטובים על גילוי הדעת, לא חשבו עד הסוף, אולי משום שלא העריכו איזה מחיר יכול המשחק האינטלקטואלי הזה לגבות מהטיפול ומהחיים של נפגעות ומטפליהם.


- פרסומת -

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, פגיעה מינית, חלומות, פסיכותרפיה, טראומה, זיכרון
דוד סולומון
דוד סולומון
עובד סוציאלי
עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
חן זליג
חן זליג
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עדי אלוני-מלמוד
עדי אלוני-מלמוד
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה
תמר (ורנר) גרנט
תמר (ורנר) גרנט
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה
עדי פדר
עדי פדר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רונן יעקובסון
רונן יעקובסון
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קרן כהןקרן כהן21/12/2015

המציאות עולה על כל דמיון. תודה רחל על המילים החשובות, העלת על הכתב את אשר ישב על ליבי עם קריאה חוזרת של גילוי הדעת של 47 האינטלקטואלים שמצאו לנכון לצאת חוצץ, ואיני מבינה מדוע עשו זאת... לעניות דעתי ולהערכתי יושבים בקרבננו, אנשי מקצוע הפסיכולוגיה והטיפול אנשים שרצוי להם לפתח יותר רגישות לאוכלוסיות שאינם הם עצמם... כלומר, חסרה להם היכולת לדמיין 'מה היה קורה אילו' דבר מסוג זה היה קורה לאדם יקר להם, או אולי אפילו להם עצמם... כוחו של הדמיון, אמרו חכמים לפני, עולה על המציאות...

צבי גילצבי גיל7/12/2014

דעתי הצנועה. דני כתב יפה ואני מצטרף למה שכתב.
וגם רחל כתבה יפה, חכם ורגיש.
לגבי מה שכתב ד'ר בק: אני דוקא כן פגשתי - אמנם לא הרבה פעמים - בנשים שסיפרו לי (חוסות בחובתי לשמור על הסודיות) על תלונות שוא. מה לעשות, כנראה זה קורה. להאמין לאשה הפגועה זה צורך טיפולי, אבל זה לא בהכרח הופך את הפגיעה הסובייקטיבית שלה לאמת אובייקטיבית.
אני גם פגשתי אדם שהתלוננו עליו על פגיעה מינית. הוא נשבע לי שלא עשה זאת. כך או אחרת, חייו (כמעט נהרסו). האם פגע או לא פגע? איך אדע?
יש להבדיל בין האמת הסובייקטיבית של הנפגעת לאמת האובייקטיבית, העובדתית, ומכאן - הבחנה בין ה'אני מאמין' המקצועי שלנו לבין ממצאי מחקר; ובהמשך - הצורך של שופטים לגזור דין, באופן חד משמעי, לכאן או לכאן, אשם או חף, על סמך ראיות. בודאי לא על סמן מה שאנחנו מרגישים או מאמינים.
אני מקווה שהמכתב של הארבעים ושבעה לא פגע לא בנפגעות תקיפה מינית ולא בטיפול בהן. לא הייתי רוצה שאנשים(קל וחומר מומחים בתחומם) יהיו מנועים מלהביע את מה שנראה להם כאמת, כדי לא לפגוע ברגשות הסובייקטיביים של אנשים אחרים.
ולבסוף, צר לי שהביקורת על המדעיות של זכרונות מודחקים משמשת כדי להשתלח בתקפות של התיאוריה הפסיכואנליטית בכלל. אני שולל בתקוף את הטענה ש'אין הוכחות לתיאוריה של הדחקה/דיוסציאציה'.
צבי

דני שראלדני שראל17/11/2014

על ההבדל בין "דרישה לפקפק באמינות" לבין לגיטימציה להרגיש ספקות.
רחל היקרה שלום,
אני שותף לדאגה שלך לגבי האימפקט שעלול להיות ל'מכתב ה47' על נפגעות, על מטפלים, על הציבור ועל מערכת המשפט, אבל אני גם מודאג מ'תגובת הנגד' שכמו מנסה להשתיק את הלגיטימיות של הספקות שקבוצת ה47 העלתה.

אמנם אין לי הניסיון העצום שיש לך בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, אבל בכל זאת ברבות השנים פגשתי גם אני נפגעות רבות, (גם נפגעים). לגבי רובן לא היה לי ספק שנפגעו, גם כשבפגישה אחת זכרו שזה קרה בסלון ובפגישה אחרת חשבו שזה היה דווקא בחדר השינה, גם אם חשבו שזה היה בגיל 12 ואחר כך שזה בעצם קרה כבר כשהיו בני או בנות 9, גם אם הם נזכרו בזה אחרי שנה של טיפול ולעתים גם כשהם לא היו בטוחים לגמרי אם הדבר קרה. לא בחרתי להאמין, באמת האמנתי, לא מתוך הישענות תיאורטית כזו או אחרת, או הסתמכות על מחקרים כאלה או אחרים, אלא בעקבות ההקשבה המתמשכת למטופלת ולסבלה.
אבל היו מקרים שבהם ליווה את הטיפול ואת הרגשתי הספק: היה או לא היה? ומה בעצם היה? הספק מייסר ומציק, המחיר של הטלת הספק יכול להיות עצום, אבל כך גם המחיר שבה מואשם מישהו על לא עוול בכפו מציק. המשאלה לוודאות עמוקה, ההכרה שספק הוא חלק מהחוויה הטיפוסית של נפגעות ושטראומה מובילה לדיסוציאציה, שמטיבה מייצרת ספקות וחוויה של חוסר אמינות ברורה ומוכרת לי. לכן המחשבה שמישהי עברה פגיעה, הגיעה אלי לטיפול, חשפה זאת ואני מוצא עצמי לא לגמרי מאמין היא לעתים בלתי נסבלת ואני ער לחלוטין לרה-טראומטיזציה ששחזור שכזה עלול לעורר.
אבל מה לעשות, ואיני יכול להתכחש למשהו בי שלפעמים מתעורר בו הספק למרות שהוא משתדל שלא כך יהיה. האם אני אמור להשתיק את החלק הזה בי? האם זה בכלל אפשרי? האם זה מיטיב עם המטופלת?
המתח שתיארת בין מטפלת שרוצה לשמש עדה לחוויה הבלתי מתוקפת לבין הסביבה (הציבורית, המשפטית, או המקצועית) המפקפקת, משקף קונפליקט שהוא לעתים פנימי: המתח מתקיים לעתים בתוך העברתה הנגדית של המטפלת. האם מעולם לא היו לך ספקות לגבי מה ששמעת בטיפול? האם לא קרה שהספקות שלך התגלו כממשיים, גם בלי שלקחת על עצמך עמדה של חוקרת? האם לא קרה שנאלצת ללוות טיפול ממושך כשאת אכולת ספקות?
לאורך חיי המקצועיים היו מקרים, ספורים אמנם, אבל בכל זאת היו, שבהם הסתבר שמטופלים בדו מסיבות שונות סיפורי פגיעה מינית ואחרת שלא היו. אני מתייחס לאותם מקרים, שאני יודע זאת בוודאות, כי בהמשך הטיפול המטופלים עצמם סיפרו לי זאת.
אני משער שצפית בסרט 'הניצוד' שמתאר מורה שמואשם על לא עוול בכפו שפגע מינית בילדה ואת מחול השדים שמתנהל סביבו. מעבר לעוול שנעשה למורה, כדאי לחשוב גם על אותה ילדה מתוקה בסרט שדווקא האמינו לה שנפגעה, איך תגדל עם הידיעה שכך הרסה חייו של אדם?
לצערי הספק לגבי מהימנותם של זיכרונות רציפים ומודחקים הפך לאחרונה לכדור חבטות בפוליטיקת המגדר, בפוליטיקת המאבקים בין אסכולות בפסיכולוגיה ובמאבקים בין הפסיכולוגיה המחקרית, ה'מדעית' לקלינית. עקב כך עלול להיפגע גם החופש להרגיש ספקות בהעברה הנגדית בלי להיחשד כמזדהה עם איזו עמדה אפריורית שאינה קשובה למטופלת הספציפית. המאבק הזה עלול שלא לאפשר מרחב לספקות המתקיימים בתוך עולמה הפנימי של המטופלת, שעלולה לסבול עד מאד מאי הוודאות שהיא עצמה חשה. האם אין סכנה של דה-לגיטמציה לספק שיש למטופלת עצמה לגבי מה שהיה ולאשמה שנלווית לאפשרות שמה שהיא אולי זוכרת אולי לא התרחש? האם לחוויה שכזאת אין מקום? האם אף פעם לא מדאיגה אותך האפשרות שאת מתקפת משהו שלא היה? ואיני מדבר כלל על פחד מתביעת דיבה, אלא על חשש מ'תביעת דיבה של חלק של המטופלת עצמה', שמרגישה שמשהו שם לא בסדר.
איני מדבר חלילה על 'דרישה לפקפק באמינות האירוע או החוויה', וגם לא על עמדה חוקרת המנסה לברר בטיפול מה בדיוק היה, כמו הפך המטפל לשוטר או לשופט, אלא על מתן מרחב לפקפוקים אם ישנם, שמא תידחף המטופלת לוודאות מזוייפת, עם המחירים הנלווים לכך.
אם לסכם: אני חושב שיש מקום להשארת מרחב לספקות ולשאלות גם בשדה השיפוטי, גם בשדה המחקרי, גם בתוך ההעברה הנגדית של המטפלת וגם בתוך עולמה הפנימי של המטופלת, ויש להזהר מעמדות עקרוניותאידיאולוגיות שמרחיקות את המטופלת מלהיות עם מגוון תחושותיה לגבי מה שעברה.
להתראות
דני

רחל סובררחל סובר16/11/2014

חופש הביטוי. מר בק שלום, אני שמחה שעודדתי אותך לגלות דעתך על העניין, ועוד פעמיים, מכיוון שאני כמוך לא מעונינת בסתימת פיות. לא פגשתי מימי חיי בעבודה זו שלושים שנה אף מתלוננת אחת שנופפה , ועוד בגאווה, בתלונת שווא הרסנית. אני הייתי שואלת את עצמי במקומך איך נפל בגורלי לפגוש כמה וכמה. כל טוב רחל

דוד בקדוד בק16/11/2014

כשאדם מגלה את דעתו הוא לא פוגע. כשהוא מסתיר דעתו דעתנו נסתרת.

תהילה גיגיתהילה גיגי16/11/2014

כתבה מצוינת אשר מבהירה באופן מדויק את מוקד הפגיעה של גילוי הדעת.. אני מסכימה עם כל מילה ומחזקת את דברייך.

דוד בקדוד בק16/11/2014

אם תאמיני - את חשופה לתביעה? כמובן שלא. סתימת פיות מזיקה לא פחות.. מותר ל47 המגיבים להגיב כמו ל80 ומשהו שהגיבו אחריהם כמו לאחרים שכתבו דברים חשובים או דברי הבל. אני פגשתי גם נפגעות תקיפה ונפגעי תקיפה וגם נערות ונשים מנפנפות בגאווה בתלונת שווא הרסנית בלשון המעטה. האם תגובתי לא נוחה לך אז תגדירי אותה כמזיקה??

ד"ר נעמה לויצקיד"ר נעמה לויצקי15/11/2014

גילוי דעת חשוב ביותר!. תודה רחל, ששיתפת והעלית על פני השטח את הדברים החשובים הללו.
חשיבה מעמיקה מסוג זה, המתבוננת במורכבות החויה של המטופלות, וצורכיהן, שראשיתה ביכולת שלנו להקשיב, להיות, ולייצר מרחב של אמונה במונחים של אייגן, הם תחילת הדרך בכינון חיים עם פחות מוות נפשי. במיוחד אצל מטופלת נפגעות תקיפה מינית. לצערי, הצרימה היא חזקה ביותר כאשר מתוך עולם המטפלים, יש הנדמה כי משימות בסיסיות אלו כאילו נעלמו מהלב והעין.

ד"ר ענת גורד"ר ענת גור15/11/2014

תודה רחל !. על הכתיבה המדוייקת והרגישה, ועל שאת מתייצבת לצד נפגעות ונפגעי טראומות קיצון, אך גם לצד אנשי המקצוע בישראל המקדישים את חייהם המקצועיים לטיפול בנפגעים ולרכישת והנחלת הידע המצטבר על משמעות הטיפול באנשים שנפגעו אנושות בידי בני אדם שהיו אמורים לטפל ולשמור עליהם.