פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
CO∞FIGURATION FIELD: בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמיCO∞FIGURATION FIELD: בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמי
CO∞FIGURATION FIELD: בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמי

CO∞FIGURATION FIELD: בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמי

מאמרים | 11/8/2019 | 1,818

עבודה טיפולית המשלבת אמנות, חוויה והמשגה מספקת קרקע פורייה לגילום של העצמי – אך גם לחיפוש אחריו ולהתוודעות אליו, להתמרתו ולבריאתו. מאמר זה עוסק בחקירת מצב אי הידיעה כמנוע לחוויה של חיפוש אחר ההתוודעות אל העצמי באמצעות עשייה אמנותית בטיפול. במאמר ניעשה שימוש במונח המקורי Co∞figuration field על מנת להמשיג את התנועה בין מתן צורה לעולמו של המטופל לבין החיפוש אחר הצורה המייצגת אותו ואת חומרי הנפש הלא מודעים שלו. מרכיביו השונים של המושג יוצרים מארג המגלם את תהליך נביטתה של הכרת העצמי בשדה ההתרחשות הדינמי הנוצר מהמפגש בין מטפל, מטופל ויצירה.

CO∞FIGURATION FIELD

בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמי

מאת רונית אמיר וראומה וינברג

 

 

 

אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.

לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ

תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.

וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה

כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

(ויסלבה שימבורסקה, 1996: 11)

מפגש טיפולי, אשר מתקיימת בו עשייה אמנותית, מביא איתו כעסקת חבילה אי וודאות המתקיימת הן מעצם הטיפול במהותו והן מעצם היצירה המתרחשת תוך כדי הטיפול. המטופל פוגש את עצמו לעיתים קרובות באופן ממשי וקונקרטי מול סיטואציית "הדף הלבן", מול דף ריק. בבואו ליצור, לעיתים הוא אינו יודע איך, ולעיתים אינו יודע מהיכן ולאן תתפתח יצירתו. אין הוא אוחז מראש בידיעה לאן יוביל אותו הדיאלוג בין רגשות, מחשבות, רעיונות, אופן הביטוי, החומרים, הצבעים הקומפוזיציה, והיחסים שיתקיימו ביניהם. עם זאת, בעזרת היצירה עשוי האיום הטמון באי הידיעה להפוך לחוויה נסבלת, לעיתים מאתגרת – ואפילו אהובה. זוהי חוויה שבה הידיעה העצמית הולכת ומתגבשת דרך מתן צורה חומרית וחזותית. כפי שמתארת שימבורסקה, מצב אי הידיעה עשוי אפוא למעשה כחוויה גרעינית התומכת ביוצר, כ"מעקה גואל".

במאמר זה נציג את המושג Co∞figuration field, מושג מקורי שיצרנו בניסיון להבין תהליכים של התוודעות אל העצמי בטיפול באמצעות אמנות. באמצעותו נבקש לתאר כיצד תהליך חווייתי ויצירתי חוזר ונשנה עם חומרי אמנות מאפשר מרחב להתנסות בחיפוש, גילוי וגילום של ידיעת האדם את עצמו. תחילה נציג היבטים שונים של ידיעה וידיעה עצמית, כפי שעולים ממקורות תרבותיים שונים ובפרט מכתיבה פסיכואנליטית; לאחר מכן נתאר את תפקידה של היצירה במסע לגילוי העצמי וחקירתו ונציג בהרחבה את המושג Co∞figuration field; בהמשך נביא פגישה טיפולית, ודרכה נדגים כיצד ידיעת המטופל את עצמו הולכת ומתחוורת, איך משמעות נוצרת ומתגבשת בטיפול, תורמת קו, מרקם, צבע, ונפח לדמותו המתהווה.

 

ידיעה וידיעה עצמית בתרבות ובטיפול

מקורות תרבותיים רבים ושונים שופכים אור על היבטים שונים של שאלות הידיעה והידיעה העצמית. כך למשל, ספר "בראשית" (פרקים א-ד) מאיר את תולדתה של ההתפתחות בתהליך התוודעות האדם אל עצמו ואת והמחיר הנלווה אליה. לפי המסופר, תכונות אנושיות בסיסיות כמו צורך, סקרנות, התפתות ורצון לדעת גרמו לאדם ולחווה לאכול מן הפרי האסור של עץ הדעת – אקט שהוביל לפקיחת עיניהם אך גזר עליהם גם את הגירוש מגן עדן. בהקשר של אקט האכילה, משמעות המילה "ידיעה" היא בראש ובראשונה היכרות חושית וחווייתית עם פרי עץ הדעת, שכרוכות בה מעורבות והתלבטות רגשית ומוסרית, באופן המחולל שינוי מהותי. פקיחת העיניים הביאה את אדם וחווה לא רק "לראות דעת", אלא גם לידיעה מורכבת ולמודעות עצמית שחוללה שינוי תפיסתי ומהותי בהם ובחייהם. הפרתו של הציווי גרמה להם להיות חשופים להכרה במציאות פנימית וחיצונית הכרוכה במפגש עם מכאובים, ייסורים, אשמה, כעס, מיניות ואחריות, כמו גם עם מגבלותיהם האנושיות.

גם בדיאלוג האפלטוני "מנון" עולות שאלות משמעותיות הנוגעות לידיעה, שגם להן השלכות חשובות על התוודעות עצמית: אפלטון (1997: 430) מעלה את הפרדוקס שמנון מציב בפני סוקרטס בדבר האפשרות ללמוד דבר שלא היה ידוע לו. אם איננו יודעים מה אנחנו מחפשים, איך נוכל לחפש אותו ואיך נוכל לדעת שמצאנו? הידיעה תלויה במציאותו של הלא ידוע, אך באיזו דרך אפשר לחפש דבר שאיננו יודעים כלל מהו?

הפסיכואנליזה, כבר מראשיתה, הצביעה על שאלות הידיעה ואי הידיעה של המטופל ביחס לעצמו ולעולם הסובב אותו כעל שאלות העומדת בבסיס הטיפול ובבסיס הבריאות הנפשית, ועסקה בהן רבות. המושג "לא מודע”, אשר לו מקום מרכזי בחשיבתו של פרויד, מתייחס לכל אותם אזורים בנפש אשר אינם ידועים למטופל – אך ממשיכים להשפיע על חייו ולנהל אותו. לפי גישה זאת, הטיפול מנסה לחשוף את מניעיו הלא מודעים של המטופל על מנת לאפשר לו להתעמת עם מה שהוא מנסה לא לדעת ולפתח מודעות שתסייע לו להתמודד עם יצריו ודחפיו. פרויד ראה ברצון לדעת דחף שבבסיסו הסקרנות הטבעית של האדם והרצון לחקור. דחף זה, לדבריו, קשור לעמימות ולסודיות המתלוות למיניות כשאלה קיומית על מוצאו של האדם ואשר יוצרות חוויה של אי ידיעה (1962 [1905] ,Freud). אם כן, מהתפיסה הפסיכואנליטית עולה תמונה של כוחות סותרים הפועלים בנפש ביחס לשאלת ההתוודעות העצמית: הכוחות החותרים אחר ידיעה אשר תגלה לאדם את עצמו ואת מהות קיומו ותספק את הכמיהה לפענח את הצופן הקיומי שלו, ולצידם אלה המונעים מן החשש ממה שיעלה מן הידיעה, כמו גם מאי הידיעה ומחוסר הוודאות.

בנוסף, הספרות הפסיכואנליטית התעמקה בשאלה מהי ידיעה ובחנה איך תרים אחריה. בהקשר זה אמיר (2008) מרחיבה את ההבחנה שעשו מלצר והאריס בין שני סוגי ידיעה: "ידיעה על אודות" ו"ידיעת אֶת". לדבריה, "הידיעה על אודות" מתייחסת לאובייקט הידיעה מבחוץ, ממרחק. זוהי ידיעה המשבצת את החדש במוכר. ה"ידיעה את" לעומת זאת היא צורת ידיעה שבה מתקיים מגע נפשי עמוק וקרוב עם רעיון או מחשבה. זוהי ידיעה המבקשת לחשוף את מהות הדברים. באופן ידיעה זה מתקיימת תנועה אינטראקטיבית: נוצר תהליך של מפגש שבו האדם מפענח את הצופן הפנימי של אובייקט הידיעה, הוא חודר אותו ובאותה עת מאפשר לו לחדור אליו ולפענח גם את הצופן הפנימי של עצמו. ידיעה זו מוּנעת מהמשאלה לגלות לא רק את מה שקיים, אלא גם את החדש, הייחודי ואת האפשרויות הגלומות באובייקט. שני סוגי הידיעה הכרחיים, הם מקיימים אינטראקציה וגם יחסים דיאלקטיים זה עם זה. שניהם הכרחיים האחד לקיומו של השני ונותנים תוקף ומשמעות זה לזה.

בולאס ([1987] 2000) מוסיף ממד לשאלת הידיעה באמצעות המושג שטבע, "הידוע שאינו נחשב". לדבריו: "זוהי צורה של ידיעה שעדיין לא נחלמה ולא דומיינה משום שעדיין לא התממשה נפשית". בהקשר של ידיעה עצמית, הידוע שאינו נחשב הוא צורת ידע המקדימה את הידיעה של אדם על עצמו. זוהי חוויה שהיא מעבר להבנה ולהמשגה, יסוד עמוק, גרעיני ולא מילולי בחוויית העצמי האמיתי. הנגישות אל הידוע שאינו נחשב היא דרך צורת הביטוי, דרך סגנון ההוויה, הפעולות הממשיות ודפוסי העשייה (האידיום) כפי שכותב בולאס : "הבעות הפנים, התנועות והמחוות הגופניות, המשקל, המרקם והצבע. החוויה מוחזקת כצורה, דרכה בא לידי ביטוי אופיו של האדם" ([2011] 2015 :366).

 

היצירה כחקירה ואמצעי לגילוי עצמי

לעיתים אין מתוודעים לפוטנציאלים הסמויים של חומרי היצירה אלא באמצעות היצירה, כלומר, באמצעות המימוש. [...] האמן אינו יוצר את הפוטנציאל, אלא מגלה אותו ב"משושיו" הרגישים (לורנד, 1991 [1948]: 176-177)

בפעולת האמנות עצמה מתגלים, דרך צורות הביטוי, תכנים חדשים ולא ידועים ליוצרם. כדבריו של לפור (2004: 25): "עבודת האמנות היא חקירה בלתי נגמרת, הניצתת מחדש מיצירה ליצירה. חקירה שאינה יכולה להגיע לכלל פתרון ושלמרות כך מולידה יכולת הכרה [...] רק דרך אקט הגורם לנראה להופיע על בד הציור". המפגש עם היצירה האמנותית, מאפשר מצד אחד חשיפה של המטופל והמטפל לחוויה ולמגע קרוב ואינטימי איתה, אך גם יוצר מרחק ביטחון מסוים המתקיים בתחושה של האמנות כאובייקט "חיצוני", שדרכו מתאפשרת התבוננות וגילוי משמעותי של ההיבטים האישיים.

היצירה מעצם טיבעה משמשת ככלי לביטוי הקודם לרוב לידיעה המודעת, ולכן היא מאפשרת ל"ידוע שאינו נחשב" (בולאס, [1987] 2000) לבצבץ דרך אותן פעולות ממשיות ביצירה ולאפשר תהליך של גילוי ושל נתינת צורה, שתוביל לפיתוח ידיעה עצמית מושתתת חוויה בכאן ועכשיו בפגישות בטיפול. במהלך הבריאה וההתגבשות הצורנית של עבודת האמנות, הופכים חומרי היצירה מחומרי גלם גרידא לחומרי גלם נפשיים. התגלמותם של החומרים הנפשיים ביצירת אמנות הנוכחת באופן מוחשי מחוץ לעולמו הפנימי של המטופל, עושה אותה הן למיכל והן לאובייקט נותן משוב. עבודת האמנות (כמו גם עמדת המטפל, שעליה יורחב בהמשך) משמשת כך כהד תומך לחיפושו של המטופל אחר משמעות.

הלמידה תוך כדי יצירה, כמו גם ההתבוננות על היצירה, מביאה להתמרה ביכולתו של המטופל לבנות גשר בין האני החווה לאני המתבונן שלו. המטופל לא רק מבטא את העצמי דרך האמנות וכך מתוודע אל עצמו: דרך ההתבוננות הוא גם מבטא, מגלה, מארגן ומפענח את הצופן הפנימי שלו. זוהי התרחבות, העמקה והפנמה של החוויה על המשגותיה, המאפשרת למטופל להפגיש ולהכיל את שני סוגי הידיעות במובן שאמיר (2008) מדברת עליהם: הידיעה את והידיעה על אודות. בעזרת תהליך היצירה וההתבוננות המשותפת בה עם המטפל, המטופל שב ויוצר את עצמו מתוך גילוי של משהו חדש בחוויה שלו. כפי שכתב בולאס ([2011] 2015: 314): "מה שהמשורר כותב, או הצייר מצייר, או המוזיקאי מלחין לא היה קיים קודם לכן".

 

מסע הפסיכותרפיה באמנות – Co∞figuration field

האמנות, ובמיוחד הציור, ניזונים מאותה שכבת מובן גולמי שעליה האקטיביזם אינו מעוניין לדעת דבר. יתרה מזאת, האמנות והציור הם היחידים העושים זאת בתמימות גמורה. [...] רק לצייר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי. [...] הוא מתהלך בינינו, חזק או חלש בחייו, אך הוא ריבון ללא עוררין בהרהורו המתמשך בעולם, ללא שום "טכניקה" מלבד זו הניתנת לעיניו ולידיו מכוח הראייה ומכוח הציור. (מרלו-פונטי, [1961] 2004: 32)

כשפנינו להבין את המשמעויות השונות המתקיימות במרחב טיפולי שבו מתאפשר חיפוש אחר התוודעות אל העצמי דרך יצירה אמנותית, ניסינו לתור אחר צורה מילולית לחוויות וצורות שחלקן אינו מילולי במהותו. נעשינו ערניות מאוד הן לאתגר שמשימה זו הציבה בפנינו והן לחשש שעוררה בנו, שההגדרות דווקא ירחיקו אותנו ממהות החוויה המתקיימת ביצירה.

יצירה במסגרת טיפול, במהותה, מייצגת את שפת החוויה האישית והסובייקטיבית, שקשה ולעיתים בלתי אפשרי לתרגמה בנאמנות לשפה מילולית תקשורתית. חלק גדול משפת החוויה הזו מושתת בעיקרו על חוויית הקליטה החושית, שהיא הבסיס שדרכו אנו קולטים את העולם. על בסיס חוויה זו מתפתחת התקשורת הרגשית הפרה-ורבאלית: מגע, מרקם, צורה, קול, ראייה ותנועה. קומוניקציה זו מלווה אותנו לכל אורך ימי חיינו, ומהווה נדבך מאוד משמעותי בחוויה שלנו. לעומת זאת, בשפת הקומוניקציה המילולית אנו משתמשים באוצר סימנים מוכתבים אשר כל אחד מהם שואף "להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של הכללה" (נוי, 1999: 42) ואשר עשוי בשל כך להרחיקנו מהחוויה. לבסוף מצאנו מענה במונח שטווינו אנו, Co∞figuration field, המשלב מילים באנגלית עם סימן גרפי.

המונח Co∞figuration field מורכב מחלקים שונים (המילה co, סימן האינסוף ∞ , המילה figuration והמילה field), שההתבוננות בבחירתם ובקשר המתקיים ביניהם יכולה ללמד על משמעותו ורבדיו ולסייע "לדעת על אודותיו" (אמיר, 2008). הבחירה בשפה האנגלית איפשרה לנו לרקום את המארג שאליו אנו מכוונות בזכות ריבוי המשמעויות שהשפה האנגלית מציעה למילה figuration (כפי שיפורט מיד).

בחרנו במילה Co, תחילית שמשמעותה באנגלית היא "ביחד", כיוון שהיא מייצגת עבורנו את המערך המיוחד בטיפול באמנות – מה שתאורטיקנים מתחום הטיפול באמנות מכנים המשולש הטיפולי (Schaverien, 2000). במערך זה משתתפים יחדיו שלושה שחקנים, על הקשרים וההקשרים הנוצרים ביניהם: היצירה, המטופל והמטפל. עבודת האמנות שחקן דינמי רב עוצמה במשולש זה, שכן נוכחותה הפיזית והממשית של עבודת האמנות מעניקה לה חיים ומבט משל עצמה. ה-co גם מתכתב עם רכיב ה-field (שדה), שעליו נרחיב בהמשך.

סימן האינסוף ∞ מייצג בעינינו את הכוח הטמון בשילובים בין הרכיבים השונים כדי שיתאפשר שינוי בטיפול. הסימן, ככזה, מפקיע את המונח מהשפה המילולית גרידא ובכך הוא מרמז על תנועה לעבר המקומות הטרום מילוליים, הצפים תוך כדי יצירתה של עבודת האמנות בטיפול. הוא מבטא את המרחב שבו המשמעות של העולם הרגשי הפנימי נחווית עוד לפני שאפשר לקרוא לה בשם. מתוך האינסופיות הפוטנציאלית הזו מגיחה ומתגבשת החוויה הרגשית הנתפסת של המטופל את עצמו.

המילה figuration מכילה בתוכה ממדים שונים של "מצבי צבירה" דקדוקיים ולשוניים המתקיימים בעשייה היצירתית. במילונים שונים היא מופיעה הן כפועל או תנועה והן כשם עצם שנגזר מהפועל. כפועל (To figure, To figure out), פרושה הוא לפתור בעיה, להבין או להגיע לידי הבנה, להיות הגיוני, להיכנס ולהיות חלק מ-, אך גם לתת ייצוג דרך צורה או תבנית (figure) ולתת דימוי או מטאפורה של משהו. כשם עצם, הפרושים השונים שלה פורסים מגוון של מצבים המהדהדים לנו היבטים שונים של המתרחש בטיפול באמנות. היא משמשת להגדיר או לבטא צורה (Form), ובמקביל היא גם מושג המשמש ייצוג של הצורה (Figure). הפרושים המילוניים שלה מגוונים וביניהם נמצאים: ציור הנותן אינפורמציה, ייצוג צורה על ידי ציור, רישום פיסול, אדם או דבר המייצגים מודעות מסוימת, וגם הנראות או הרושם הניתנים מהתנהגות האדם. (ראו: Cambridge dictionary; Merriam-Webster dictionary)

פרויד, בספרו "פשר החלומות" (455-460 :1980 [1900] ,Freud), בהתייחסותו לתפקיד החלום ולמשמעותו, דיבר על figurability כתהליך של ייצוג שבו מחשבות הופכות לרכיבים חזותיים. כהמשך לרעיון זה, אך מתוך תשומת לב לפעילות אמנותית הנעשית בזמן ערות דווקא, ה-Co∞figuration field מקפל בתוכו את הפוטנציאל הטמון בטיפול ליצירת מרחב תהליכי מתמשך של חיפוש אחר צורה חזותית שתיתן במה לחומרי הנפש הלא מודעים חסרי הצורה. שלא כמו בחלום, המתרכז בעיקר בארגון העולם הפנימי, היצירה מבטאת דיאלוג בין שני העולמות, הפנימי והחיצוני גם יחד, ונותנת מקום למשימות השונות בדיאלוג זה:

המשימה כלפי חוץ מחייבת פיתוח היכולת לקלוט את הגירויים מן הסביבה, לארגן אותם לתמונה פנימית המייצגת נאמנה את המציאות. [...] המשימה כלפי פנים כוללת את היכולת להטמיע כל חוויה והתנסות חדשה לתוך תחושת העצמי [...] ולארגן את התחושות, הרגשות, הדימויים הפנימיים והמחשבות לכדי תחושת עצמי מלוכד" (נוי, 1999).

שילוב זה בין העולם הפנימי והחיצוני נותן הזדמנות למפגש עם החוויות הלא מודעות, על ביטויין החזותי והממשי, ומאפשר גילוי ויצירה של משמעות.

המילה Field מופיעה במילון כשדה, מגרש ותחום. כשדה, היא מתייחסת לשטח פתוח שבו גדלה צמחייה טבעית. כאשר שטח זה מעובד הוא משמש לגידולים חקלאיים למטרת הזנה והתפתחות. מאחר שאנו מאמינות שמטרת הטיפול היא להביא לצמיחתו הנפשית של המטופל, האסוציאציה הראשונית שלנו למשמעות המילה שדה באה מתחום החקלאות. אסוציאציה נוספת מגיעה מתחום המתמטיקה והפיזיקה, שם "שדה" בא להצביע על הכוחות הפועלים על ישויות המצויות באותו שדה ועל האינטראקציה בין הכוחות הללו.

בפסיכואנליזה, התפיסה של "השדה" מבטאת את המרחב האנליטי הבינאישי שבו מתרחש חיבור בין הלא מודע של המטפל ללא מודע של המטופל. הדימויים, הרגשות המתעוררים וההתרחשויות בטיפול הם תולדה של השדה הבינאישי. ממשיכיו של ביון שהשדה הוא מושג מפתח במשנתם מפנים תשומת לב מיוחדת לאופן שבו המטופל והמטפל כזוג טיפולי משפיעים הדדית זה על זה. מושא ההתבוננות של המטפל הוא השדה אשר נוצר במפגש בינו לבין המטופל. פרו (1999), בספרו "Bi-Personal Field" (השדה הדו-אישי) מציע נקודת מבט שלפיה גם המטפל וגם המטופל מבנים במפגש ביניהם שדה, פועלים בתוכו, משפיעים עליו ומושפעים ממנו. ה"שדה" נושא אופי יצירתי, וההתרחשות בו מדומה למחזה ולדרמה; במקומות אחרים פרו מדמה את המפגש לציור שמרכיביו נמצאים בתנועה מתמדת, כמו בתמונה חיה. הוא מדמה את הסטינג הטיפולי למסגרת התוחמת את הבד, ומסביר שהרגשות של בני הזוג הטיפולי הם הבד והצבעים המאורגנים על ידי המילים. טיפוליו של פרו הם מעשה אמנות בעיניו. בין הטכניקות שלו לטיפול הוא מציע לנו גם לשאול את עצמנו כיצד ניתן לנסח דיאלוג כציור. הוא לומד להבין את מטופליו באמצעות המאמץ "ללמוד לצייר" את רגשותיהם וחוויותיהם בזמן המפגש. פרו מנסה לעודד גם את המטופל לדמיין וליצור ומדמה אותו לחניך בסדנא שלו. כך למשל, אחת ממטופליו למדה "כיצד לעבור מתיאור כרומטי טהור של תחושות לטכניקה פיגורטיבית אשר כוללת זיהוי ותיאור של רגשותיה ותחושותיה.”

פרו מתייחס אם כן ליצירה כאל דימוי, אך קיומה הממשי של יצירת אמנות כחלק ממפגשי הטיפול באמצעות אמנות הביאה אותנו לחשוב על שדה גם כ"שדה החזותי" אליו מתייחס מרלו-פונטי ([1961] 2004: 40,61). לדבריו, בשדה זה היכולת לראות היא היכולת להיות קיים ומעורב בעולם. כוחה הבסיסי של הראייה הוא יכולתה לבטא יותר מאשר את עצמה. הרואה הוא הנראה, והנראות – כמו הגופניות – היא חלק בלתי נפרד ממהותו. מרלו-פונטי מצטט את סזאן ואומר שרוח החיים מופחת בצייר כאשר הוא "חושב בציור", לא כאשר הוא מבטא את דעותיו, אלא ברגע שראייתו הופכת למחווה. בשדה החזותי מתקיים מפגש עם העולם דרך התפיסה החושית והמשמעות שהאדם נותן לה. עבור מרלו-פונטי התפיסה היא צורה של קיום בין הדברים. בהקדמה לספרו של מרלו-פונטי "העין והרוח" מסביר כנען שבהגותו מרלו-פונטי חושף " 'מרחב ביניים' קדום וראשוני, שדה קונקרטי, סמוי מן העין, מסתורי. זהו קו תפר בין החושי לשכלי, בין פנים לחוץ, בין סובייקטיבי לאובייקטיבי. חשיפה זו מחוללת את הפלא של הפיכת העולם לבעל משמעות ומובן" (2004: 12–13).

ה-Co∞figuration field הוא אפוא שדה עיבוד לנביטה וצמיחה של שכבת מובן גולמי. השימוש בחומרי אמנות קונקרטיים ומגוונים, בעלי תכונות ייחודיות ממשיות ומציאותיות כאחד, היא הבונה בטיפול מצע שעליו הנפש מחפשת, מתנסה, מתאמנת, מגלה ומגלמת את העצמי. צורות הביטוי השונות ותהליכי הביטוי הראשוניים והמשניים של החוויה האנושית האישית באים לידי ביטוי ומשתפים פעולה (co) ביצירת משמעות. יחדיו הם תומכים באריגת מרקם טיפולי מתמשך, חי ופועם, הניזון מהתנועה הדו-סטרית של החומרים הנפשיים המודעים והלא מודעים גם יחד. כך נוצר השדה הפורה המזמין את המטופל לתהליך של צמיחה ושל חיפוש אחר התחוורותו (figuring out) אל עצמו.

פירוט הרכיבים של המונח Co∞figuration field סייע לדעת על אודותיו. נפנה עתה ל"לדעת את" החוויה של ה-Co∞figuration field דרך הניסיון לצייר את ההתרחשות בפגישה טיפולית אחת של ראומה עם רוני (שם בדוי). בפגישה זו נראה כיצד דבק והדבקה, כחומרי אמנות הניתנים בהקשר טיפולי, הופכים להיות חומרים נפשיים המדברים את חוויית החיבור והקשר של המטופל. התובנות (figuring out) בפגישה נובעות מהתפתחות צורה (form) אשר נוצרה בראש ובראשונה מאופן נוכחותו של המטופל בחדר, מעצם בחירותיו בחומרי היצירה, מחוויית המגע עמם ומהקרבה הפיזית לעבודה. זאת כאשר המטפלת מציעה את המקום, החומרים ואת עצמה כעדה הרואה (במושגיו של מרלו-פונטי) וחשה אותו בפועלו. יצירת האמנות קורמת עור וגידים, הופכת ונעשית לישות נוספת בחדר, המשיבה מבט כאשר המטפלת והמטופל מתבוננים בה ובתהליך היווצרותה. הצורה ההולכת ומתהווה נהיית לייצוג (figure), להבנה של דפוס ולהתוודעותו של המטופל אל עצמו.

 

פגישה טיפולית: צדפים, כרישים ודבק

רוני מגיע למפגש לאחר חופשה ב-"shell beach shark bay" באוסטרליה. הוא מראה לי תמונות וסרט מהחוף ומספר בהתפעלות ובהתרגשות על חוף הצדפים שראה שם. להתלהבות שמבטא מתווסף דוק של עצבות, תחושת מועקה, כשהוא מספר על הקשר עם בת זוגו. שוב, כמו בפגישות אחרות, הוא מתאר את אי הביטחון המתקיים בקשר זה. הוא כמהַ לחוש נאהב והיא מרוחקת ומתקשה להפגין אהבה ודאגה, חסכונית ומחושבת בנתינתה. לתחושתו, "בלתי אפשרי ליצור איתה שותפות, עסוקה בענייניה, בעולמה, היא כל הזמן מנכיחה את שלה וכל כך קשה לה לוותר, כל כך קשה לה לתת". "היא פשוט אגוצנטרית", הוא פוסק. מייד לאחר מכן, כהמשך ישיר לדבריו, הוא מבקש ליצור.

לשאלתי לאילו חומרים הוא זקוק לצורך היצירה הוא משתהה לרגע, ואומר: "אין לי מושג, לא יודע, תראי לי את". "גם אני עדיין לא יודעת, מה דעתך שנעבור ביחד בחדר ונתבונן בחומרי האמנות שיש כאן?" אני מציעה. הוא מהנהן בחיוב, ואנו משוטטים, מחפשים ואז לרגע נפרדים. הוא מרשה לעצמו לשהות, להתבונן ולבחור לעצמו חומרים ממקום אחד בחדר, בזמן שאני מביאה חומרים שונים מהמחסן. צדפים שמצאתי שם תפסו את תשומת לבי, התקשרו למקום שממנו חזר זה עתה. אני מניחה אותם בין שאר החומרים שהבאתי.

כשאני מתבוננת בחומרים שעל השולחן, מפתיע אותי לגלות שבין החומרים שהוא בחר לעבודה היו "בובות דאגה" זעירות מגואטמלה שאותן הבאתי אני מאחד ממסעותיי. אלה לא שימשו בקליניקה כחומרי יצירה, אלא כאמצעי לעבודה השלכתית. אני חשה אי נוחות על השימוש שאולי הוא עומד לעשות בהן. חושבת לעצמי שאולי עליי לוותר עליהן למענו, לתת לו ליצור איתן, מרגישה אשמה שלא הנחיתי אותו כראוי והנגשתי את החומרים בצורה לא ברורה. אני מרגישה שקשה לי לומר לו בפשטות: "זה לא נועד ליצירה". כמעט באותה נשימה, משתלטת עליי תחושת בעלות ורצון לשמור אותן אך ורק לעצמי. אני כועסת עליו שהוא שם אותי במקום הזה. לא יודעת איזו תגובה אמיתית שלי יכולה להתאים לו כרגע. רק חשה בעוצמה את הפער הזה בינינו. מרגישה שזהו פער שמקורו מגיע מעבר לסיטואציה המיידית הקונקרטית.

אני אומרת: "אלה לא חומרי יצירה, אלה בובות דאגה". "אוי סליחה, לא ידעתי", הוא משיב. אני מרגישה שעננה של מבוכה מאפירה את פניו ושהמרחב בחדר הופך ללא בטוח. הגבול נימתח, הטריטוריה סומנה כשלי, ואני נהייתי לבעלת הבית שבכוחה להעניק או לחסוך, כשהוא לגמרי תלוי בחסדיי. אני מרגישה שהשמירה על המרחב שלי הפכה אותי למרוחקת, קרה ומנכיחה את שלי בצורה שרירותית, מה שתורם לתחושת אי הביטחון שאפפה את החדר.

פניו מתבהרים לנוכח הצדפים שהבאתי לו מהמחסן. הוא מבקש דבק חם ומייד בוחר שניים מהם ומקבע אותם באמצעות הרבה ממנו במרכזו של הנייר שבחר כמצע. רק לאחר הפעולה הזו, הוא ממשש את יתר הצדפים, חש את מרקמם ואופיים, בוחר נוספים, ומפזר אותם על המצע. לרגע הוא מפזרם בצורה אקראית, ולאחר מכן בודק בדיקה מדודה את מיקומם בהתחשב בשני הצדפים שקובעו בתחילה. הוא מזיז, מתאים, בוחן – ואז, במחווה של הסכמה, זולף עליהם טיפה קטנטונת של דבק חם ומקבע את מקומם. לאור צורת ההדבקה העדינה שלהם, התחושה שלי משתנה. הריחוק שחוויתי מקודם מתחיל להתפוגג. אני מרגישה עימו יותר ויותר, מתבוננת, מרותקת לתהליך היצירה שלו, ערה ומטולטלת מעט מההרגשה של משהו קבוע, חזק מאוד, המשתנה בפתאומיות לתחושה של מצב ארעי. אני מתחילה להרגיש שיש קשר למה שקרה בינינו עם בובות הדאגה, אך עדיין לא ממש יכולה לחבר ולנסח זאת במילים. אופי הדבקת הצדפים האלה שונה מאוד מהנחת שני הצדפים הראשונים שהודבקו בחוזקה עם כמות דבק רבה מאוד. לא היה ברור לי אילו מהצדפים שהניח על המשטח הודבקו ואילו רק מונחים שם. ככל שהוא ממשיך להדביקם, גובר בי המתח לנוכח החיפוש שלו אחר הצדפים שעדיין אינם מחוברים למצע. בצורה שבה רוני מדביק בעזרת אקדח הדבק החם, נגרמות לו כוויות קלות באצבעותיו, אך הוא אינו מתייחס אליהן וממשיך לעבוד.

מדהים אותי לגלות עד כמה הוא מצליח לזכור אילו מהצדפים המונחים על המצע מחוברים ואילו נותר לו להדביק. אני מרגישה שאנחנו כמו משחקים במשחק זיכרון. בזמן שהוא מנסה לאתר את הצדפים אשר נמצאו מתאימים להתחבר למצע, אני חשה שעל אף שהוא עובד ואני מתבוננת, אני מתחברת יחד איתו לתהליך הזה, מאתרת במוחי את זיכרון חוויית ההדבקה; תוהה היכן נמצאים החיבורים למשטח ואיפה אינם מחוברים. הרגשתי שאני נמצאת במעין סיפור מתח, שבו הצורה מצד אחד הולכת ומתפתחת, אבל לא ברור לגמרי מה המשכה, מה הולך באמת להיות מעבר לשני הצדפים הראשונים שהונחו וחוברו בתשומת לב כה מדוקדקת ומיידית.

במקביל, אני ממשיכה לתהות ביחס לחיבור בינינו ולמה שקורה עכשיו בפגישה לאור עבודתו. אני חושבת על תחושת חוסר הביטחון ששררה בחדר, ועל הקרבה השוררת ברגע זה. מחשבתי נדדה לאסוציאציה על משחק הזיכרון שעלתה בי, ועל כך שבמשחק זה צריך למצוא את בן הזוג – השני. אני חשה שפעולת הקיבוע הראשונית מול פעולת האיתור, ההדבקה והחיפוש נושאות איתן מטען עשיר של זיכרונות והטבעות רגשיות של התקשרות וחיבור, כמו גם חקירה חדשה של מה מתאים לחבר למה ומתי. חוויית החיבור והקשר הנרקמת על הדף הופכת לממשית כל כך, עד שלרגע רחש גלי הים והצדפים באותו חוף כרישים באוסטרליה נשמע בחדר. באותו רגע עולה בי שאלת הקשר עם הכרישים, הסכנה שבהם והמתח שמתעורר. האם יש משמעות לבחירה של רוני בחוף המסוים הזה? האם קיימת שם משמעות של סכנה לא מודעת מתחת לכל היופי של חוף הצדפים?

רוני מחליט לעצור. רוכן אל העבודה, מרגיש את כולה מקרוב, מתרחק מעט ממנה תוך שהוא מצהיר: "עדיין לא ס י י מ ת י..." מתרומם מכיסאו, מקים גם את העבודה השכובה ומשעין אותה על הקיר. אני מצטרפת לעמוד לצידו. העבודה נראתה אחרת מזווית זו, היא נעמדה שם כישות נוספת. בהבעת פליאה הנסוכה על פניו הוא קורא: "וואו, יש כאן זוגות של צדפים! בכלל לא שמתי לב שהדבקתי כך".

רגעים של שתיקה מתוחה ממלאים את החדר. רוני מתחיל אז לדבר על ההפתעה שחש כשגילה את צימודם של הצדפים, ועל כך שנראה לו שמבלי משים, היצירה עוסקת כנראה בקשרים הזוגיים שלו. אני מביאה לתשומת ליבו את הבחירה בדבק החם ואת אופן השימוש וההדבקה בו. יצירתו מפיחה עתה חיים בתיאור שלו על החיבור והקשר עם בת זוגו שהועלה בתחילת הפגישה. על המהירות שבה חש מחויבות לקשר למרות הפער שחש במחויבות שלה כלפיו. על אי נכונותה להתמסר אליו, שמלווה בתחושה שהיא איננה נדיבה כלפיו. אני בודקת איתו אם ציפייה כזו עלתה גם ממני כאשר הביא בין חומרי היצירה את בובות הדאגה. הוא מהנהן ואמר שהניח שמה שנמצא בחדר מוצע לו ליצירה, וגילה שזה לא ממש כך. "אולי מתאים שאבדוק", הוא מהרהר בקול. הוא משתף שההתבוננות בתהליך העבודה הביאה אותו לראות באופן שונה את הקשר שלו עם אימו, שמסירותה הרבה אליו נתפסה על ידו כחמה מאוד, ככזו ש"עשתה לו רק טוב". היצירה המחישה לו שיש לו ציפיות מן ה"אחר" שאינן עומדות במבחן המציאות. לכך נלוות תחושות תסכול, אכזבה, עוגמת נפש וסכנה של כאב הכרוך בניתוק.

רוני מגלה על עצמו שרצון הקיבוע של הקשר היה אימפולסיבי מדי ומהיר מדי – "מודבק" מדי, אוטומטי מדי, ולא איפשר לו את החופש ליצור תהליך הדרגתי של היכרות, בדיקה והתאמה לצרכיו. בהסתכלות המשותפת שלנו, אנו מתעכבים שוב על הבחירה בדבק החם ותוך כך ניסכת משמעות נוספת בבחירה בחומר זה מעבר לפוטנציאל מהירות ההדבקה שלו. ראינו שלבחירה בדבק חם, שהוא דבק מהיר ולוהט, יש מחיר צורב של כוויה וכאב – ולמרות זאת הוא ממשיך להשתמש בו ולא נרתע או נעצר כדי לבדוק אופציות נוספות.

*

בנקודה זו רוני ואני שנינו חשנו שנוצרת הזדמנות לחקור, לחפש, להבין עוד את הקשרים בין מיידיות הפתרון לבין הכאב. חוויית היצירה בדבק החם, המפגש עימי בסיטואציית החדר, נוכחותה של עבודת האמנות, ההתבוננות המשותפת בה – כולם חברו יחד (co) לניסוח המשמעויות. בטון דיבורו נראה שינוי, ורוגע ניסך על פניו תוך כדי כשהוא מבין את המשהו החדש על עצמו.

שנינו נשארנו בתחושה טובה שהפעם משהו השתנה – העבודה נשארה לא גמורה, והוא לא סיים אותה באופן אוטומטי כהרגלו כשראה שהפגישה היא לקראת סיום. ניסכה כאן משמעות שונה (figuration במשמעות אחת) לצורת סיום העבודות הקודמות שלו, ולהבנה שבו האופן שנהג לסיים מייצג את הדפוס האוטומטי של מיידיות ומהירות המאפיין את צורת ההתקשרות שלו עד לרגע מודעות זה (figuration במשמעות שונה).

נראה שעצם המפגש של רוני עם עצמו תוך כדי תהליך העבודה וההתבוננות בו יצר אצלו מרחב מרתק של אפשרויות, והיה בגדר מפגש חווייתי ממשי עם קשייו. ללא התהליך, הוא יכול היה להישאר לכוד בזווית הידיעה המוכרת לו על עצמו. התהליך היצירתי איפשר לו להתקרב בצורה חיה לידיעה עמוקה את עצמו. בפגישה ראיתי את הסקרנות שעלתה ברוני ביחס להקשרים בין מה שחווה וראה בתהליך היצירה, ובמפגש עימי, לבין ההבנה של התפיסה האוטומטית הקודמת שלו על דפוסי הקשר שלו. תהיתי כיצד הפגישה תשפיע על המשך הטיפול.

ואמנם, בפעמים הבאות ראיתי שרוני נתן לעצמו יותר חופש "משחק" ביצירה כדי לחקור ולהתנסות. הוא ביקש להביא חומרים נוספים כדי להתחבר לחוויות מוקדמות שלו והשתמש בחומרי האמנות ובסקרנות שהתעוררה מעצם היצירה כ"פותחי הדלת" לעיבוד המסע שלו במרחבי הזמן. נוצרה כאן הזדמנות, תוך כדי תהליך הניסוי וההתנסות, להשתמש ביצירה כב"מעקה גואל" התומך בהתוודעותו אל עצמו ובתהליך היצירה האין סופית של דמותו (figure).

 

דיון: התוודעות אל העצמי תוך כדי תהליך יצירת חיפוש אחר צורה ומשמעות

חומרי ההתנסות השונים שהאמן נותן דעתו עליהם כאילו רומזים לו על האפשרות הגלומה בהם ו"מזמינים" אותו למצות אותה. האמן ה"נרמז" מנסה לממש את הפוטנציאל, אך אינו יודע מראש מה יהיה המימוש המתאים ואף לא את דמותו הברורה של פוטנציאל זה. [...] האמן עצמו מגלה תוך כדי תהליך עבודתו את המימוש המתאים, ולעיתים הוא אף מגלה רמזים חדשים תוך כדי תהליך זה ומשנה את כיוון היצירה בהתאם לכך. (לורנד, 1991: 184).

דרך תיאור הפגישה הטיפולית עם רוני ניסינו להעביר את הממדים השונים של תהליך ה-Co∞figuration field. בתהליך יצירתי כזה בטיפול נוצרת צורה בעלת נוכחות ממשית במציאות. צורה זו מגלמת את הדפוס המאפיין את המטופל, ומהווה ביטוי למצב נפשי ההופך לסמל טרי שזה עתה נוצר.

הצורה זוכה להדהוד גם ביחסים הנרקמים בין המטופל למטפלת. המפגש עם רוני ועולמו עורר תחושות וחוויות במטפלת ויצר עבורה מפגש גם עם עולמה שלה. כעדה לנוכחות הגילום המוחשי של משמעויות הצורה ודפוסי הקשר המקוריים שלו, היא חוותה את קשייו להיות במגע ובקשר קרוב המתפתח בקצב טבעי. היא נכחה בעת התעלמותו מאיתותי הכאב שאותם חש בעת היצירה, וראתה כיצד הוא מתכחש ונמנע לראות בהם תמרורי אזהרה על המתרחש בקשר, כמו בחיים. התערבויותיה הטיפוליות התבטאו בתחילה ביחסה לחומרים ובדרך הגשתם. הבנותיה הן תולדה של התוודעותה לתחושות שהתעוררו בה לאור בחירותיו של רוני במהלך היצירה, וגם לנוכח עבודת האמנות.

רוני מצידו הגיב אל המטפלת, בחר את חומרי האמנות ונותן להם צורה. הוא יצר, בא לידי ביטוי. הוא פגש עבודת אמנות שקודם הייתה חלק ממנו – ועכשיו נמצאת מחוצה לו ויש לה אמירה משלה. הוא התבונן בה ובעזרתה גילה וניסח את עצמו. כתוצאה מההתבוננות, הניסוח והעיבוד של החוויה, התפתחה גם צורה חדשה של תובנה וסקרנות, שאפשר היה לדבר אותה ועליה במהלך הטיפול. זהו תהליך מורכב, שמתחיל מעבודה קונקרטית שאינה מלוּוה ישירות בתוכן.

ואמנם, בזמן אמת, איננו יודעים לאן עבודת היצירה תוביל. ה-Co∞figuration field הוא המרחב שבו השימוש בחומרי האמנות מאפשר מגע של המטופל ושל המטפלת כאחת עם חומרים נפשיים גולמיים לא מודעים הנובעים מידיעה פנימית, שכה קשה לפגוש אותה במילים. מתאפשרת בו בנייה של תמונה דו-כיוונית: לא רק מהלא מודע למודע, אלא גם מהמודע אל עבר הלא מודע. זהו מסע שהוא בטבעו מסע אל עבֶר משהו שאיננוּ יודעים ואיננוּ ערים לו, כיוון שאיננו מודע. המסע עובר דרך העשייה והחוויה שבחדר, במטרה לנקות את ה"רעש" של המילים המדוברות, ולהאיר כך את דגמי החיפוש הטבעיים של המטופל.

בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות" עומד פנחס נוי (1999) על כך שדרך העשייה האמנותית ניתנת הזדמנות למפגש עם המציאות ולחיבור שלה לעולם הפנימי. נוי מציין כי מפגש זה הוא בדיוק מה שמבחין את העשייה האמנותית מעבודת החלום:

ישנו הבדל מהותי בין פעילות עיבוד ראשונית המתבצעת בחלום לבין פעילות עיבוד זו המתבצעת בערנות. החלום בוקע מן הבלתי מודע כאשר "מספר" (Narrator) כלשהו הפועל במעמקים מבלי לשתפנו בשיקוליו ובהחלטותיו מארגן את זיכרונותינו וחוויותינו לחזיונות ורוקם מהם עלילות. [...] אך כאשר העיבוד הראשוני חל בזמן הערנות, עליי להיות שותף לו במידה זו או אחרת. [...] שניהם [החלום והיצירה] מנסים להקנות משמעות לכל אחד מתכני הנפש ולקשרם בקשרי משמעות זה לזה. אך בעוד שהחלום מתרכז בעיקר בארגון העולם הפנימי למערכת של קישורים משמעותיים, מנסה הפעילות האמנותית לשלב את שני העולמות, הפנימי והמציאותי, למרקם משמעות אחד. למעשה זהו ניסיון לעכל ולהבין את האירועים המציאותיים בשפת הרגשות והחוויות ואת הרגשות והחוויות במושגי המציאות". (שם: 223)

הטיפול באמנות פותח הזדמנות לניסוי ומשחק לא מודע בחומרים קונקרטיים וממשיים הנבחרים לצורך יצירת האמנות. תוך כדי תהליך העבודה באמנות יכול להיערך חיפוש המבטא את הארגון הפנימי, האסתטי והסובייקטיבי של המטופל. ליצירה בטיפול מוקדש זמן ייחודי המהווה מיכל מתמשך התומך במפגש עם העצמי. המפגש של המטופל עם המציאות של חומרי האמנות מתפתח להיות תהליך ממשי ובעל משמעות. במהלכו של תהליך העבודה צצים הקונפליקטים הפנימיים של המטופל ובאים במגע עם חומרי האמנות, ובדרך העבודה שלו איתם. ההתבוננות המשותפת של המטפל והמטופל בעבודת האמנות שנוצרה זה עתה ובסמלים הטריים המתעוררים מתוך עבודת היצירה (דרך צורת העבודה המוחשית) מאפשרת התבוננות בעצמי כחלק ממשהו "אחר", ויוצרת מקום גם למודעות חדשה וגם לתחושה שיש משהו פנימי שיודע את המטופל יותר ממנו.

מריון מילנר ([1987] 2006) מתארת באופן חי ומרגש, דרך חווייתה האישית, איך היא מגלה בתוכה את הפעילות המבהירה לה את עצמה. היא מתארת אותה כהתרוקנות ממחשבות המאפשרת לקלוט מבפנים מחשבה לא צפויה, תשובה לשאלה שאפילו לא ידעה שנשאלה:

ככל שיכולתי להשקיט את עצמי ולהתבונן בתנועות המרצדות בנפש, מנסה לתת להן ביטוי ברישום או במילים, כך למדתי להכיר בפעילות משיבה שניתן לתאר אותה רק כידיעה, ידיעה שאין לה כל קשר אליי. זו הייתה ידיעה המביטה קדימה ואחורה, ונותנת צורה לבלבול של חיי היום יום ולכאוס של התחושות. עדיין הרגשתי שמשהו שאינו אני "חי אותי", אולם עתה נראה לי כי יש ביכולתי לתת אמון במשהו זה, במשהו שידע טוב ממני לאן אני הולכת. בעבר הייתי מוטרדת בשאלה האם צריך שתהיה מטרה בחיים או שעדיף פשוט להיסחף. עתה אני בטוחה ששתי התשובות אינן נכונות ושיש לתת, בסבלנות ובערנות למטרה לקחת אותי, להתבונן בעצמי כחלק ממשהו "אחר". (שם: 14).

 

סיכום

במאמר זה ביקשנו לחקור את אפשרויות ההתוודעות של המטופל אל עצמו. שאלנו איך אפשר לספק למטופל הזדמנות לחפש דבר שאיננו יודעים מהו. תהינו איך אפשר לייצר בטיפול מגע עם הצופן הפנימי, להעז לחפש אותו ולהתחבר איתו. הראינו איך מתן צורה חזותית לחומרים נפשיים יכול לקרב לידיעה עצמית. לצורך זה הצגנו את המושג Co∞figuration field, המתייחס לתהליך שבו האיום הטמון בידיעה ובאי הידיעה של המטופל והמטפל יכול להתחלף בחוויה יצירתית המזמינה את שניהם לחקור, לחפש ולפגוש. דרך המושג ביקשנו להבהיר כיצד הידיעה הולכת ומתחוורת בעבודת אמנות הנוצרת בטיפול, בתהליך שבו המטופל משתמש בחומרים ללא תכנון ראשוני תוך כדי שוטטות ביניהם בחיפוש אחר צורה המתאימה להרגשתו לחוויה שלו. הדגמנו כיצד הופכים הקשרים הנארגים בין הידיעה לבין המטפל והמטופל לשדה של התרחשות דינאמית אשר מצמיח מגוון של משמעויות, הגשמות והתגלמויות של העצמי.

השדה הנוצר בטיפול מספק למטופל את המרחב לתנועה מתמשכת בין מתן מרקם, צבע וצורה (קונקרטית ומטאפורית), לבין חיפוש אחר הצורה המייצגת אותו ולמעבר מתמיד בין היות שֵם עצם (figure) למצב של פעולה (figuration). במילים אחרות, עבודת האמנות לא רק מגלמת את המטופל, אלא מספקת לו הזדמנות ליצירת משמעות עצמית, שכן הצורה המתהווה משפיעה על התגלמותו המחודשת.

במעברים הללו, המתבטאים גם במעבר בין מצבי יצירה חווייתית לתהליך ההתבוננות בה, המטופל צובר תחושת ביטחון במאפשרת לו להיות באי הידיעה במצב של השתנות. הביטחון הנבנה מאפשר שוטטות מכוונת ואקראית בחיפוש אחר צורה ומשמעות. חוויית תנועת החיפוש המחזורית, המתרחשת פגישה לאחר פגישה, מבססת אצל המטופל את הידיעה שעל אף שהצורה שהוא לובש היא משתנה וזמנית בביטוי שלה, היא בו בעת גם מתמשכת ברמת החוויה הקיומית. חיפוש הצורה, על משמעותה המתגלה שוב ושוב בטיפול, ממשיך להתקיים ולנוע מעבר לסיטואציה הספציפית ולעניין המסוים שבו עסק המטופל באותו הרגע.

חוויית מסע חושית גרעינית ומחזורית כזו מביאה את המטופל פעמים רבות להתייחס לאמנות "כמעקה גואל" התומך ביצירת המפגש האישי שלו עם אי הידיעה. החוויה מאפשרת לו ליצור מודעות לדגמי החיפוש שלו אחר דרכי הידיעה הטבעיים לו ביצירה ובחיים, דרך חומרי האמנות שבחר בתהליך היצירה ודרך ההתבוננות המשותפת. בתהליך יצירתי וטיפולי זה הוא מקבל פרספקטיבה על מחזוריותם של דגמים אלה שלו כתהליך טבעי ומתמשך שניתן לשאתו בדרכו אל המשמעות. כך מאפשרת היצירה במסגרת הטיפול לממש את הציווי שאליו מכוון רילקה ([1929] 2004: 22) בשירו המקשר בין יצירה לידיעה עצמית:

על היוצר להיות עולם לעצמו ולמצוא

את הכול בתוכו ובתוך הטבע שאליו התחבר [...]

להתכנס בתוך עצמך

ולבחון את המעמקים שמהם נובעים חייך.

 

מקורות

אמיר, ד' (2008). על הליריות של הנפש. ירושלים: הוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת מגנס.

אפלטון (380] לפנה”ס] 1997). מנון. בתוך: כתבי אפלטון: כרך א. תרגום י.ג. ליבס. תל אביב: שוקן.

בולאס, כ' ([2011] 2015). המקראה של כריסטופר בולאס. תרגום: ד' רוזנבליט. תל אביב: תולעת ספרים.

בולאס, כ' ([1987] 2000). צלו של האובייקט. תרגום: מ' קראוס. תל אביב: דביר.

כנען, ח' (2004). מה בין העין לרוח? בתוך: מרלו-פונטי: העין והרוח. תרגום: ע' דורפמן. תל אביב: רסלינג.

לורנד, ר' (1991). על טבעה של האמנות. תל אביב: דביר.

לפור, ק' (2004). הקדמה. בתוך: מרלו-פונטי: בתוך: מרלו-פונטי: העין והרוח. תרגום: ע' דורפמן. תל אביב: רסלינג.

מילנר, מ' ([1987] 2006). קול משלה: מריון מילנר והמסורת העצמאית. בתוך: טירופו הכבוש של האדם השפוי: ארבעים וארבע שנים של מחקר פסיכואנליטי. תרגום: ד' רופין. תל אביב: תולעת ספרים.

מרלו-פונטי, מ' ([1961] 2004). העין והרוח. תרגום: ע' דופרמן. תל אביב: רסלינג.

נוי, פ' (1997) : התהליכים הנורמליים לתחזוקת תחושת העצמי: האמנות (נוסח מורחב של הרצאה לזכר פרופ' רות יפה ז"ל בשם "הפסיכואנליזה של האמנות" שהוגשה באזכרה למלאות שנה למותה, בבית-החולים "שלוותא")

נוי, פ' (1999). הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות. תל אביב: מודן.

רילקה, ר"מ ([1929] 2004). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: ע' ברודסקי. ירושלים: הוצאת כרמל.

שימברוסקה, ו' (1996). אחדים אוהבים שירה. בתוך: סוף והתחלה: מבחר שירים. תרגום: ר' וייכרט. תל אביב: גוונים.

Ferro, A. (1999) The Bi-Personal Field: Experiences In Child Analysis. London: The New Library of Psychoanalysis.

Freud, S. (1990 [1900]). The Interpretation of Dreams, trans. James Strachey. New York: Pelican Books.

Freud, S. (1962 [1905]). Three Essays on the Theory of Sexuality, trans. James Strachey. New York: Basic Books

Schaverien, J (2000). The Triangular Relationship and The Aesthetic Countertransference in Analytical Art Psychotherapy in G McNeilly & A Gilroy (Eds), The Changing Shape of Art Therapy: New Developments in Theory and Practice. London: Jassica Kingsley, pp. 55-83.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אמיר, ר. , וינברג, ר. (2019). CO∞FIGURATION FIELD: בניית מרחב התוודעות יצירתי במסע אל העצמי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3846

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אפרת אלדמעאפרת אלדמע23/8/2019

מאמר מרתק ופורץ דרך. בראבו!!!

אפרת אלדמעאפרת אלדמע23/8/2019

מאמר מרתק ופורץ דרך. בראבו!!!

עינת ביביעינת ביבי19/8/2019

בדרך לשדה מוכר. ראומה ורונית,
טוויתן בעדינות ובבהירות, דרך המושג החדש והמרתק, חיבור חשוב בין החוויה להמשגתה, בין התהליך לאובייקט והתוצר ובין הפנים והחוץ. כל כך הרבה מטפלים, מטופלים, אנשים העוסקים בתחום הטיפולי וכאלו שלו, תוהים ומחפשים את המילים להגדיר ועדיין לא מבינים איך ‘חומרי האמנות’ מדברים את ‘חומרי הנפש’ ואיך מתרחש התהליך. פעמים רבות אני נתקלת בחיבור גס, מהיר ומכאיב (כמו הדבק החם בתיאור המקרה)בין העשייה האמנותית לתהליך הגילוי, בין הידיעה ‘על עצמו’ לידיעה ‘את עצמו’. כתבתן בצורה עמוקה, מסקרנת ומרגשת על התהליך, תוך שאתן מובילות אותי צעד צעד בדרך שאתן עשיתן ובשדות שבהן שוטטתן - בשדה האמנות, הפסיכואנליזה, השירה ובשדות אחרים שהפכו למוכרים.
תודה על מאמר חשוב.
מאמינה שיתרום רבות למטפלים באמנות ולאחרים.