פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם / יוחאי עתריהלא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם / יוחאי עתריה
לא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם / יוחאי עתריה

לא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם / יוחאי עתריה

בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר זה גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.

ספרים | 30/7/2019 | 792

תגיות:

לא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם

יוחאי עתריה

לא על המוח לבדו

תודעה, גוף, עולם

הוצאת מאגנס

 

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית?

בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר זה גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.

 

יוחאי עתריה הוא פרופסור חבר במכללת תל-חי. את הפוסט-דוקטורט (2014-16) עשה במכון ויצמן במחלקה לנוירוביולוגיה ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטה העברית בתוכנית לפילוסופיה של המדע (2011-14). יוחאי פרסם יותר משלושים מאמרים בכתבי עת שיפוטיים ופרסם שלושה ספרים נוספים: המתמטיקה של הטראומה (ספרא, 2014),
Palgrave Macmillan, 2017) The Structural Trauma of Western Culture)
Palgrave Macmillan, 2018) Body Disownership in Complex Post-Traumatic Stress Disorder)

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


3. הגישה הפנומנולוגית לחקר התודעה: תיאוריה ומחקר אמפירי-פנומנולוגי

 

3.1. הגישה הפנומנולוגית

3.1.1. פנומנולוגיה פסיכולוגית מול פסיכולוגיה כחלק ממדעי הטבע

במאמרו החשוב "פילוסופיה כמדע חמור" טוען הוסרל (1993) כי הן הפנומנולוגיה, והן הפסיכולוגיה האמפירית, הפסיכופיזית "תהיינה חייבות לעמוד ביחסים קרובים מאוד", משום ש"לשתיהן יש עניין בתודעה," גם אם מ"גישה שונה" (עמ' 78). מה שהוסרל הגדיר כ"פסיכולוגיה" בראשית המאה העשרים, תקף היום למדעי המוח הקוגניטיביים. למעשה, ניתן להכליל את טענותיו של הוסרל לגבי כל ניסיון להבין את נפש האדם מנקודת מבט אובייקטיבית טהורה.

הוסרל מזהה יחסי גומלין פוריים בין שני תחומים שעוסקים באותן סוגיות, גם אם מנקודות מבט שונות בתכלית: בעוד שהפסיכולוגיה האמפירית "עוסקת ב'תודעה הניסיונית', התודעה שבעמדת-ניסיון כמה שנמצא בהקשר של הטבע", הפסיכולוגיה הפנומנולוגית "עוסקת בתודעה 'הטהורה', זאת אומרת בתודעה מתוך עמדה פנומנולוגית" (שם).

הוסרל (1996) רואה בנטייה להפוך את המדע למחקר של עובדות בלבד את אחת הבעיות הקשות של המדע אז והיום. למעשה, כפי שמציין גולומב (1993) בהקדמה המצוינת למאמרו של הוסרל "הפסיכולוגיה כמדע חמור", המדע בכלל, וזה הפסיכולוגי בפרט, איבד "כל נגיעה לחיי האדם כמכלול ולתכליותיו פרט" (עמ' 15, דגש שלי). תהליך זה הוא חלק ממה שנייגל (2010) הגדיר כאובססיה לתהליכי אובייקטיביזציה ורדוקציה. הוסרל הגדיר זאת כנטורליזם קיצוני - מדובר במצב שבו מבקשים לחקור את כל התופעות כולן באמצעות מדעי הטבע. הנחות המוצא של המחקר מסוג זה הן: (א) ההסבר המספק היחידי הוא הסבר סיבתי, ו(ב) המתודה התקפה היחידה היא של מדעי הטבע.

מיום היווסדה נחשדה הפסיכולוגיה בהיותה מדעית למחצה בלבד. עד היום היא מנהלת הן מאבק פנימי, והן מאבק אל מול דיסציפלינות אחרות באשר למדעיותה. יש מחיר להשתייכות למדעי הטבע: כדי להפוך לחלק אינטגרלי ולגיטימי מהם על הפסיכולוגיה לשלם את המס הנדרש, לאמור, להתייחס לאדם ולחוויותיו מתוך החומרה המדעית של מדעי הטבע – לאמור לאמץ נקודת מבט "משומקום". התוצאה היא פסיכולוגיה אמפירית-פיסכופיזית אשר "מאמינה שהיא מדע ניסיוני של הפסיכי במובן שווה מבחינה עקרונית, כמו שמדע הטבע הפיזי הוא מדע ניסיוני של הפיזי". אולם, מדגיש הוסרל, "פסיכולוגיה זו מסיחה את דעתה מן האופי המיוחד של ניתוחי תודעה מסוימים" (1993, עמ' 85). כפועל יוצא, הוסרל מסיק כי "המדע הפסיכולוגי [האמפירי-נטורליסטי] במשמעותו המלאה, הוא טעות הרת-תוצאות כבדות". הקו היסודי העובר כחוט השני בפסיכולוגיה הנטורליסטית, סבור הוסרל, "הוא דחייה הצדה של כל ניתוח ישיר וטהור של התודעה" (עמ' 79).

אחת התוצאות של הקושי האינהרנטי להתייחס לחוויה הסובייקטיבית כאל חלק ממדעי הטבע היא הביהביוריזם – גישה התנהגותית המתעלמת במידה רבה מעולמו הפנימי של הפרט (בנג'מין, 2010). ולכן, כשהפסיכולוגיה מנסה להצטרף למדעי הטבע, היא חוטאת מדי פעם בהדרת החוויה הסובייקטיבית או בהפשטת יתר של חוויה זו למדדים פסיכו-פיזיולוגיים. אפשר להגדיר תהליך זה כ"נטורליזציה של התודעה" (הוסרל, 1993, עמ' 66). בתהליך זה הפסיכולוגיה הפסיכופיזית אף דורשת לעצמה את מעמד הבכורה, כאילו היא קודמת לפילוסופיה. אכן, כפי שניתן ללמוד מכותרת הרצאתו האחרונה של ראמאצ'נדראן בכינוס רית בשנת 2003: "חקר המוח – הפילוסופיה החדשה", תהליך זה נמצא בשיאו.

מול הפסיכולוגיה הנטורליסטית שהפכה את האדם לצבר עובדות, הוסרל מציב אלטרנטיבה. אין הגישה הפנומנולוגית מתיימרת לחקור את העולם כשלעצמו. היא גם לא מתייחסת לאדם או לתודעה כאל אובייקט מחקרי שאפשר לבחון במתודות הרגילות של מדעי הטבע. המפנה שהוסרל מציע הוא רדוקציה פנומנולוגית: מההתרכזות בסובייקט כסוג של אובייקט-מחקרי להתרכזות בסובייקט-כסובייקט. את הרדוקציה הפנומנולוגית אפשר לחלק לשני שלבים: אפוכה (Epoché) צורני ואפוכה אפיסטמולוגי: בשלב הראשון משהים את מתן המובן הקונקרטי לחוויה; בשלב השני משהים את התפיסות והאמונות הקודמות. אנו מנסים להבין את מה שמופיע בתודעה לפני כל תהליך של רפלקסיה ושיפוט "בצורה בלתי-אמצעית ומיידית" (גולומב, 1993, עמ' 16). גישה זו אינה עוסקת בעובדות פנימיות או בעובדות חיצוניות, כי אם במבנה האימננטי של התודעה ובאופן שבו התודעה מכוונות אל מושאיה. במילים אחרות, המחקר הפנומנולוגי מתרכז בחשיפת המבנה האינטנציונאלי של התודעה, שבסופו נחשוף "את המבנים המהותיים של תהליכים תודעתיים שונים כפי שהם מופיעים בגולמיותם האימננטית" (שם, עמ' 25). או במילותיו של הוסרל עצמו: "החקירה צריכה להיות מכוונת להכרה מדעית של מהות התודעה... וכמו כן לאופנים השונים שבהם היא מתכוונת למושאים" (הוסרל, 1993, עמ' 76). כאמור, יש לזכור כי "במידה שכל תודעה היא 'תודעה של', מכיל מחקר מהות התודעה גם את המחקר של משמעות התודעה" (עמ' 77). תהליך זה מתרחש ללא הנחות מוקדמות והוא תנאי לכל מחקר נטורליסטי נאיבי שכן, "כל מדע טבע הוא תמים מבחינת נקודות מוצאו" (עמ' 72), לאמור, המדע מניח את התודעה ואת קיומם הפיזי של האובייקטים כמובנים מאליהם. לפיכך, לפני שמאמצים נקודת מבט נטורליסטית, יש לברר את הנחות היסוד בדבר מבנה התודעה והחוויה הסובייקטיבית. רק אחר כך יהיה אפשר להתייחס אליהם גם כאל אובייקט של מחקר במדעי הטבע, מבלי לצמצם את החוויה הסובייקטיבית לנתון של מדעי הטבע.

אפשר להגדיר שתי מתודות שונות לחקר התודעה: חקר התודעה מנקודת מבט של מדעי הטבע וחקר התודעה מנקודת מבט פנומנולוגית. אחת השאלות החשובות היא כמובן מה האפשרות לדיאלוג בין שני התחומים - והאם יש ביניהם בכלל משהו משותף? נראה שהוסרל עצמו מתחבט בשאלה זו ואינו מספק לה תשובה חד-משמעית, שכן אין מדובר באותו מושא מחקר: בעוד שהמחקר הפנומנולוגי מתרכז בחוויה הסובייקטיבית (מבפנים), הפסיכולוגיה - כחלק ממדעי הטבע – מצמצמת את החוויה הסובייקטיבית לנתון במדעי הטבע. בניגוד לכך, כשמדע הפסיכולוגיה עובר טרנספורמציה לפסיכולוגיה-פנומנולוגית, אין מדעי הטבע מבטלים את החוויה הסובייקטיבית אלא יוצאים מחוויה זו למחקר פסיכופיזי. הניסוי נעשה תוך התייחסות לחוויה הסובייקטיבית (Gallagher & Sørensen, 2006), תוך דיאלוג בין הממצאים הסובייקטיביים לממצאים האובייקטיבים מבלי לנסות לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לנתון במדעי הטבע (Varela, 1996). בגישתו של הוסרל, הדיאלוג בין הפסיכולוגיה הפנומנולוגית לפסיכולוגיה כתחום במדעי הטבע הוא דיאלוג בין שתי דיסציפלינות שחולקות אותה השקפת עולם באשר לאופי ההתכוונותי והייחודי של התודעה. כשהוסרל מדבר על פסיכולוגיה של מדעי הטבע, אין הוא מדבר על מבחנים פסיכופיזיים. גישתו מבקשת לחולל מהפך במדעי הטבע, לפחות בכל מה שקשור לחקר התודעה. הוסרל דורש ממדעי הטבע לחקור את התודעה מתוך הכרה בחשיבות החוויה הסובייקטיבית מבלי לנסות, בשום פנים ואופן, לבטלה או לערוך לה רדוקציה מן הנפשי לפיזי בלבד. חשוב להדגיש, שהוסרל אינו מבטל את הפסיכופיזיקה, אלא את זיקתה למדעי התודעה – "השגיאה היסודית של הפסיכולוגיה המודרנית [הנטורליסטית-אמפירית], המעכבת בעדה להיות פסיכולוגיה במשמעותה האמתית, המדעית-המלאה, היא, שהפסיכולוגיה לא הכירה ולא פיתחה מתודה פנומנולוגית זו" (הוסרל, 1993, עמ' 107), ועוד: "הפסיכולוגיה הניסויית היא מתודה, אשר בתנאים מסוימים תקבע עובדות וסדירויות פסיכופיזיות בעלות ערך, אך סדירויות אלה ללא מדע תודעה שיטתי, החוקר את הפסיכי מחקר אימננטי, משוללות הן כל אפשרות של הבנה מעמיקה יותר ושימוש מדעי תקף" (עמ' 80). קשה שלא להחיל משפט זה גם על מדעי המוח בעידן הנוכחי. ובהקשר זה כדאי להוסיף את הערתו של הוסרל בסוגריים, ולפיה לפסיכולוגיה הניסויית יש הישגים לא מבוטלים "(כשהיא מסתפקת במועט בנוגע למטרותיה)" (עמ' 81).

הפסיכולוגיה הפנומנולוגית אינה מקבלת כהסבר מתאם סטטיסטי, וגם לא תמונה מוחית. הפסיכולוגיה הפנומנולוגית פונה לתיאור החוויה הסובייקטיבית באופן קדם-רפלקטיבי - תהליך שאמור לאפשר הסבר של מבנה התודעה מתוך הבנה מעמיקה יותר. על פי הוסרל, המקבילה לפיזיקה, בכל מה שקשור למדעי הטבע, אינה הפסיכולוגיה הנטורליסטית על גרסאותיה השונות (מביהביוריזם ועד מדעי המוח) אלא הפסיכולוגיה הפנומנולוגית1.

 

3.1.2. ייחודה של הרפלקסיה הפנומנולוגית

כדי להבין במה שונה הפסיכולוגיה הנתפסת כחלק ממדעי הטבע מפנומנולוגיה פסיכולוגית, יש להציג את ההבדלים שבין האינטרוספקציה הפסיכולוגית לבין הרפלקסיה הפנומנולוגית. ויליאם ג'ימס, בספרו המונומנטלי עקרונות הפסיכולוגיה (1890), כותב כי "התבוננות אינטרוספקטיבית היא מה שעלינו להסתמך עליו בראש ובראשונה ותמיד. המילה אינטרוספקציה אינה זקוקה להגדרה. משמעותה, כמובן, היא להסתכל פנימה אל תוך תודעתנו" (p. 185). במובן העמוק, הרפלקסיה הפנומנולוגית אינה שוות ערך למושג אינטרוספקציה: בעוד אינטרוספקציה בוחנת את החוויה הסובייקטיבית מנקודת מבט של גוף שלישי ולפיכך מתייחסת לסובייקט כאובייקט, הרי שהרפלקסיה-הפנומנולוגית מתייחסת לסובייקט-כסובייקט, לאמור, מבפנים - מנקודת מבט של גוף ראשון.

עם ייסוד המעבדות הראשונות לחקר הפסיכולוגיה בגרמניה בסוף המאה ה-19, החלו חוקרים כגון וונדט להשתמש באינטרוספקציה כבכלי מחקרי להבנת התודעה2. נסיינים הוכשרו ואומנו בדיווח על המחשבות הפנימיות שלהם. אבל, לא הייתה הסכמה ברורה על הדרך שבה יש לערוך את ההתבוננות הפנימית ולכן היה קושי בהתייחסות לאינטרוספקציה כאל כלי מדעי. נראה היה שעצם ההתבוננות משנה את אופי החוויה, ובמקרים אחרים מידע אינטרוספקטיבי התברר כלא מדויק ​​​​​​​3(Nisbett & Wilson, 1977)​​​​​​​. ביקורות כאלו ואחרות הובילו לירידת קרנה של השיטה, והיום יתקשו חוקרי תודעה להתייחס למחקר שמערב התבוננות פנימית כאל מחקר רציני.

הגישה הפנומנולוגית מתרכזת בבעיה אחרת, ראשונית יותר, והיא שכל התבוננות כאילו מבחוץ מתייחסת לתודעה ולמושאיה כאל אובייקט מחקרי, ממש כמו כל אובייקט אחר במדעי הטבע. במובן הזה, אף על פי שמדובר במתודולוגיה איכותנית הפונה לכאורה אל הסובייקט עצמו, אין היא מתייחסת באמת לחוויה הסובייקטיבית כאל דבר ייחודי. הפניה לאינטרוספקציה נעשית רק משום שבזמן נתון אין כלי טוב ממנה שיכול לומר משהו על הסובייקט, אבל למעשה אין שם סובייקט כי מתייחסים לסובייקט כאל אובייקט. תהליך האינטרוספקציה יצא מתהליך הנטורליזציה והאובייקטיביזציה כי האדם התייחס לעולמו הפנימי כאל אובייקט התבוננות. יתרה מכך, בתהליך ההתבוננות הפנימית התודעה עצמה נעשית אובייקט, וכך היא מאבדת את המאפיין החשוב ביותר שלה: חוויה סובייקטיבית שנחווית מנקודת מבט ייחודית ומסוימת – וכבר ראינו בפרק הראשון שזה אולי המאפיין החשוב ביותר של החוויה הסובייקטיבית (נייגל, 2010). המעבר מאינטרוספקציה למבחנים פסיכופיזיים למיניהם, או למחקר מוחי, טבעי יותר מכפי שנדמה. מכשיר ה fMRI אינו אלא אינטרוספקציה מסוג אחר. במקום שהחוקר יתבונן בעולמו הפנימי כבאובייקט (אינטרוספקציה), החוקר מתבונן ישירות בעולמו הפנימי של הנבדק – אך מנקודת מבט של גוף שלישי, ממש כמו במקרה של אינטרוספקציה.

הגישה הפנומנולוגית לחוויה הסובייקטיבית שונה מהותית. הוסרל מדגיש שהכול תלוי בכך "שלא נחליף ראייה פנומנולוגית עם 'התבוננות עצמית', עם ניסיון פנימי," או בקיצור, "עם פעולות המניחות במקום מהויות את הפרטים האינדיבידואלים המתאימים למהויות אלה" (הוסרל, 1993, עמ' 103-4). במילים אחרות, הוסרל סבור שאינטרוספקציה או התבוננות פנימית, כפי שזו מתבטאת בפסיכולוגיה האמפירית (והיום בוודאי במדעי המוח) חייבת להיות לחלוטין מחוץ למסגרתה של הפסיכולוגיה הפנומנולוגית. רפלקסיה בגישה הפנומנולוגית היא התבוננות בלתי אמצעית במהות עצמה – במבנה התודעה עצמו. מדובר בתהליך שבו אנו לומדים להתבונן (ושוב מילה זו מטעה) במבנה ההתכוונותי של התודעה. הוסרל (1993) סבור אפוא ש"השגיאה היסודית של הפסיכולוגיה המודרנית, המעכבת בעדה מלהיות פסיכולוגיה במשמעותה האמיתית, המדעית המלאה, היא שהפסיכולוגיה לא הכירה ולא פיתחה מתודה פנומנולוגית זו" (עמ' 107). כאמור, הרפלקסיה הפנומנולוגית חוקרת את מהות התודעה עצמה ואינה בוחנת תופעה פסיכולוגית – לאמור, זו שההתכוונות של התודעה מופנית אליה. אם להשתמש בדימויו של הוסרל במאמרו על פנומנולוגיה באנציקלופדיה בריטניקה משנת 1929 ישנו הבדל בין "החזית הנראית באופן ממשי" לבין "הצד האחורי 'הבלתי נראה'" (שם, עמ' 148). בעוד החזית הנראית היא בדיוק מה שאנו חווים בתהליך פשוט של אינטרוספקציה, תהליך הרפלקסיה הפנומנולוגית מאפשר לנו לחשוף את המבנה של הצד האחורי המאפשר כל תהליך של תפיסה. הצד האחורי הוא המבנה ההתכוונותי של התודעה שמאפשר לנו להיות מכוונים לעולם.

חשוב בנקודה זו להדגיש שהוסרל סבור ש"ניתן לגשת לחיינו הפסיכיים לא רק באמצעות ניסיון עצמי אלא גם באמצעות ניסיון האחרים". המטרה בתהליך זה היא אפוא "לחקור בצורה שיטתית את סוגי האינטנציונליות היסודיים ומהם את הצורות האופייניות של התהליכים ההתכוונותיים, את משתניהם האפשריים, את הסינתזות שלהם לצורות חדשות, את חיבוריהם המבניים", וכפועל יוצא "להתקדם לעבר ידיעה תיאורית של כוליות התהליך הנפשי, לקראת טיפוס כולל של כל חיי הנפש" (עמ' 149).

יש להוסיף שהמחקר האינטרוספקטיבי מבית היוצר של הפסיכולוגיה הפסיכופיזית מפנה את המבט פנימה. הנחת המוצא הסמויה היא שחיי הנפש מתקיימים רק בפנים, ופשוט יש להסתכל פנימה. יש בכך הפרדה קוטבית בין הפנים לחוץ. אלא ששוב אנו רואים כיצד הנחות מוצא שגויות מייצרות בעיות שלא היו אמורות לעלות מלכתחילה. תומפסון (2007) מדגיש כי הרפלקסיה הפנומנולוגית אמנם מניחה את העולם עצמו בסוגריים, אך אינה מתעלמת ממנו: היא בוחנת את אופן הופעתו בתודעה ומנסה להבין את מבנה התודעה שגורם לעולם להיחוות באופן שבו הוא נחווה. על פי הגישה הפנומנולוגית, כדי ללמוד על מבנה התודעה, אין להפנות את המבט פנימה, אלא יש להפנותו אל העולם עצמו; יש ללמוד להסתכל מחדש על העולם ולהתמקד באופן שבו העולם מופיע; יש ללמוד להסתכל על האופן שאנחנו מסתכלים על העולם, או קודם כל ללמוד להתבונן (עד כמה שהמושג בעייתי בהקשר זה) על המבנה הפנימי שלנו המאפשר לנו להסתכל על העולם כמו שאנחנו מסתכלים עליו. בדרך זו ניתן להתחיל לתאר את מבנה החוויה האנושית. חשוב להדגיש שעל פי הגישה הפנומנולוגית אפשר להשוות בין נבדקים שונים ולנסות לבנות דפוס תקף לכלל האנשים. הרפלקסיה הפנומנולוגית אמורה לאפשר לנו לספק מידע הנוגע לאופי החוויה הסובייקטיבית ולמבנה הכללי של התודעה. ולזה מתכוון הוסרל כשהוא מדבר על המהויות – הוא שואף למצוא את אבני היסוד המרכיבות את התודעה.

 

​​​​​​​

הערות

  1. הקוראת הביקורתית עלולה לשאול: האם אין האדם חלק מהעולם, חלק מהטבע? התשובה חיובית, ולכן חשוב הדיאלוג של הפסיכולוגיה הפנומנולוגית עם הפסיכולוגיה כחלק ממדעי הטבע. השאלה הקשה באמת היא איזה דיאלוג אפשרי במקרה זה. ניתן לומר שמצד אחד הוסרל מבטל את הפסיכולוגיה הניסויית, ומצד אחר הוא מנסה להחזיק בה ולמצוא תחום שבו היא רלוונטית. קושי זה לא נפתר על ידי הוסרל (גולומב, 1993), וגם חוקרים ופילוסופים שבאו אחריו לא פתרו בעיה זו. ניתן אף לומר שבעיה זו היא חלק מהבעיה הקשה בחקר התודעה.
  2. וונדט היה מודע למגבלות המתודולוגיות של גישה זו (בנג'מין, 2010).
  3. מחקר מהשנים האחרונות מראה חוקרת שבגישה הפנומנולוגית ניתן להתגבר על הבעיות שנוגעות להטיה של החוויה מעצם ההתבוננות בה (Petitmengin, Remillieux, Cahour, & Carter-Thomas, 2013). כדי להתמודד עם הטיה זו, חוקרים רבים בוחרים במתרגלי מדיטציה וותיקים כקבוצת מדגם (Fox, Zakarauskas, Dixon, Ellamil, & Thompson, 2012; Thompson E. , 2006). אכן זה אחד המניעים להשתמש בקבוצה זו גם במחקר הנוכחי.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.