פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטותזוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות
זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות

זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות

כתבות שטח | 27/12/2018 | 3,408

את יום העיון לרגל צאת ספרה החדש, פתחה ד"ר ירום עם הסבר על שפת הביניים שהיא מבקשת ליצור, כזו שתגיע מתוך עולם הטיפול. מר רועי סמנה עסק במורכבות הדיבור על מיניות בטיפול. פרופ' רחל שיף דיברה על אהבה, מין ונישואים במערך של נרקיסיזם. ד"ר ירון גילת הציג את התפתחות מדע האהבה, שמנסה לתרגם את תופעת האהבה למונחים ביולוגיים, וניסה לטעון כנגדו. את יום העיון חתם ד"ר עמית פכלר, שדיבר על המתח שבין הצפת התכנים המיניים במדיה אל מול ניסיונות גורמים שמרניים לרסן את המיניות, שהיא למעשה סוד הלידה, החיים והמוות.

זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות

 

מאת שיר דרור

 

סקירת יום העיון שהתקיים ב-26 בנובמבר 2018 בבית הסטודנט שבאוניברסיטת חיפה לרגל צאת ספרה החדש של ד"ר ניצה ירום – "מצפן לזוגיות ראויה: מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות"

 

פרדוקס המיניות

בתחילת יום העיון, נשאה פרופ' רבקה יהב דברי פתיחה על ספרה של ד"ר ירום והביעה התפעלות מיכולתה לגעת בתכנים שבעבר נעדרו מהשיח של אנשי הטיפול. את דבריה ליוו השירים "אהבה בת 20" של יוסי בנאי ו"מישהו פעם אהב אותי ככה" של עברי לידר, כדי להמחיש את ההבדלים בחוויה של אז ועכשיו. בסוף דבריה הקריאה פרופ' יהב את השיר המופיע בספרה של ד"ר ירום, "מעצבן אותי הגעגוע", מאת לי יֶה, משוררת סינית בת המאה השמינית לספירה.

את ההרצאה הראשונה, "ציוני דרך לזוגיות ומיניות בזמננו", נשאה ד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית בכירה, פסיכואנליטיקאית ומחברת הספר. ד"ר ירום תיארה בה את רצונה לייצר שפת ביניים שתגיע מעולם הטיפול ותשמש בתקופה זו דרך אמצע או "מצפן", כדבריה. מצפן זה, מטרתו לעודד אצל הפרט שפה פנימית של בחירה, של שיקול דעת ושל דיאלוג – שהוא לא רק פרקטי אלא גם מתחשב ומביא בחשבון את הטלטלה בין הקלישאות, הסטריאוטיפים והבלבול של הפרט.

ד"ר ירום התייחסה לפרדוקסים שבזוגיות ובמיניות בנות זמננו – מחד גיסא יש שפע של אפשרויות הגורמות לפרט להתבלבל, ומאידך גיסא הוא מנסה להתאים את עצמו לתכתיבי הזוגיות והמיניות המזויפים המוצגים במדיה ונידונים לכישלון; מצד אחד הזוגיות היא מוסד שקיים איתנו מאז ומתמיד וגם להט"בים נלחמים על זכותם למסד את הזוגיות שלהם, ומצד אחר, בקליניקה ובכלל בחיים, פוגשים אנשים שמחפשים זוגיות, אך לא יודעים מה לעשות איתה כשהם נמצאים במערכת יחסים.

כיום אנשים צריכים לקיים זוגיות השונה מזו שהכירו אצל הוריהם – חלוקת התפקידים משתנה, וכך גם הדיאלוג הזוגי. מטופלת אומרת: "אני מחפשת את האחד, את הנפש התאומה", וד"ר ירום מגיבה על כך: "איזה אחד? ואיזו נפש תאומה? בן אדם מחפש מישהו להתכרבל איתו בלילה". מפגשים מיניים מזדמנים מובילים לעתים לסימפטום "הגועל של הבוקר שאחרי". אמנם יש לנו חופש, אך לעתים החופש הזה מעייף. פרויד אמר שהזר או הבלתי צפוי מרגשים אותנו, אבל אנשים באינסטינקט מחפשים אחר המקום הבטוח שלהם.

סתירה נוספת המאפיינת את תקופתנו היא המבוכה המתלווה לחופש שאנו נהנים ממנו. אנחנו עושים אבל לא מדברים. נישואים בטקס וגירושים בטקס עדיין לא מכניסים תוכן לתהליכים שקורים בין בני הזוג. צריך להכניס תוכן של מהות, של יחסים, של התאמות. ד"ר ירום מאמינה שהיצור האנושי הוא תבוני, שהאפליקציות לא יחליפו את הצורך במגע ובביטחון ושמחובתנו כקלינאים לעזור למטופלים לא לפחד ממי שהם נמצאים איתו ביחסי קרבה וללמוד לשאוב מכך הנאה.

כיום, הנשים מועצמות מבעבר. הגברים במשק הבית אינם ה"מאצ'ואים" שבהכרח נלחמים ב-#MeToo, אבל מתרחשת הקצנה שלילית ביחסים בין המינים. כך חלחל לאחרונה לתודעה הציבורית המושג "גבריות רעילה" (Toxic Masculinity), ההופך את הגברים לאויב מסוכן. יתר על כן, נשים מועצמות מתבלבלות ומפחדות לוותר על השליטה שב"תקתוק", אף שכולנו יודעים שמחמת הביולוגיה והחוויות, אי אפשר להיות בשליטה באורגזמה ומוכרחים לוותר על השליטה הזאת כדי לא להפסיד באינטימיות של החיים הפרטיים. גברים רבים טוענים שהנשים החזקות הללו, שיודעות מה הן רוצות, מפחידות אותם ושמתוך החרדה שמא לא יצליחו לעמוד בציפיות שלהן הם בורחים לפורנו ולסטוצים.

 

מיניות בטיפול

את ההרצאה השנייה נשא מר רועי סמנה, פסיכולוג קליני, מרצה ומדריך בתוכניות לפסיכותרפיה, תחת הכותרת "הקצה הפוריטני של החוויה – הדיבור על מיניות בטיפול". סמנה, שבפתח דבריו הציג את השיר "הפסקה" מאת אנה הרמן, דיבר על ארוטיקה ועל העברה נגדית בטיפול. לדבריו, מדובר בנושא מורכב שתכופות מעורר בנו הקלינאים אי נוחות, על אחת כמה וכמה שמיניות נקשרת כמעט רפלקסיבית עם פוגעניות.

האופן שבו נתפסה המיניות על ידי הפסיכואנליזה השתנה לאורך השנים, וסמנה נותן דוגמאות מהתקופות השונות. פרויד, כך הוא הסביר, האמין שקשיים בתחום המיני עשויים להוביל להפרעות נפשיות. היום, לעומת זאת, מעדיפים לדבר על תלות ועל תוקפנות, ומיניות נהפכה למילה גסה כמעט. מאמר מתקופתנו על מנגנון הסקסואליזציה, למשל, דן בצרכים שלא סופקו ושעוברים הסבה לפעילות סימבולית, פילוסופית, אמנותית, דתית וכיוצא בזה. אוגדן בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה", פיתח מושגים וטכניקות לחשיבה על הממד של הקיום האנושי. לדברי סמנה, מדובר בספר חשוב שתרם להשתקעות בקצה הפוריטני של החוויה. קוהון אף טען כי "פין האב הפך להיות עוד שד", כלומר הטיפול הפסיכואנליטי נוטה יותר מדי לכיוון האימהי, וכי קהל המטפלים מתייחס לכל התנהגות מינית כאל סקסואליזציה של דחפים ראשוניים.

נכון, אומר סמנה, סקס הוא לא תמיד רק סקס, אבל יש שינוי ביחס הכללי של החברה למיניות, גם אם לכאורה הוא פחות קונפליקטואלי מבעבר (למשל, אנו פוגשים בקליניקה מטופלות ומטופלים הסובלים ממצוקה ממשית במיניות שלהם, לפעמים דווקא בתגובה למיניות המזדקרת מכל עבר). ואולם, אף שאנו מוקפים כיום בדימויים מיניים והמין הוא נושא חם בדיון הציבורי, הוא עולה לכותרות בעיקר בהקשר שלילי. בספרו "The War on Sex", שנכתב עם טרבור הופה, כותב דיוויד הלפרין כי העולם מנהל מלחמה נגד הסקס. זו מלחמה שקטה, תחת מסווה, שלרוב לא מבחינים בה. הלפרין בספרו מצביע על מגמה שעד לאחרונה כמעט לא הייתה מדוברת: החופש המיני נשחק בתקופתנו במידה הולכת וגדלה. יש סוגי סקס שמוקעים מהחברה, וקל למצוא בתקשורת מוסר פוריטני וצדקני דוגמת הפאניקה שהתעוררה בעקבות כתבה באתר מאקו שהתייחסה ל-25 הפנטזיות הפופולריות אצל נשים ובהן פנטזיית האונס. לא מעט מהמגיבים התייחסו ל"חולניות" שבה והתעלמו מכך שמסיבות שונות ומורכבות, זה עשרות שנים שנשים חוות פנטזיות כאלו (על פי מחקרים, בין 31 אחוז ל-57 אחוז מהנשים).

לדברי סמנה, גם בקרב המטפלים חל שינוי ביחס למיניות, והוא אף טוען שהפסיכואנליזה עברה עיקור. זוהי פוריטניות מתעתעת החושפת טפח ומסתירה טפחיים. תופעה מצערת בעולם הטיפול הממחישה שינוי זה היא הפניית המטופל אל סקסולוגים, שכשהוא מעלה בפני המטפלים בעיה הקשורה במיניות. גם מחקרים מאששים את ההנחה שפסיכותרפיסטים נרתעים מעיסוק בתכנים הקשורים במיניות של המטופלים שלהם, ממעיטים בחשיבות הנושא ומתוך כך פוחתת מידת נכונות המטופלים לשתף את מטפליהם בתכנים אלו.

סמנה הזכיר בדבריו גם את דיוויד מאן, המתייחס לקשר הפסיכואנליטי כאל קשר ארוטי – כולל כל הפנטזיות והחלקים המיניים והחושניים שיכולים להיות לו לאדם, ולאו דווקא משיכה ועוררות מינית.

רוב המטפלים יסכימו שפסיכואנליזה היא תהליך פתייני שחודר עמוק, וחשוב שנכיר בכך שפרשנויות יכולות להיחוות כאגרסיביות או נצלניות או כעדינות ורגישות. מאן טוען שהתינוק שנוצר ממפגש ארוטי בין ההורים חווה את חוויותיו הראשוניות במסגרת יחסים ארוטיים עם אמו, בשלב המכונה "ארוטיקה קדם אדיפלית". ארוטיקה קשורה ביצירה ויצירתיות ובהפיכת האדם לבריא, חזק ומפותח יותר. לפיכך, העברה ארוטית היא תהליך חזק בטיפול והחומר הארוטי שמטופל מביא הוא סוג של תקשורת וניסיון ליצור משהו חדש בטיפול.

על כל מטפל לשאול את עצמו מהן התחושות הארוטיות שלו כלפי המטופל, בפרט ביחס למטופלים שהיכולת הארוטית שלהם רדומה או מתה. חשוב לדבר על מיניות עם הומור ועונג, וחשוב שכמטפלים נהיה מודעים למה שמתעורר בנו בתגובה לתכנים המיניים העולים בטיפול. פרויד הגה את המונח "העברה ארוטית" כשכתב בשיתוף עם ברוייר את "מחקרים בנושא היסטריה". בספר זה מוזכרת מטופלת של ברוייר, "אנה או" כינויה, שבתהליך טיפולי של אסוציאציות חופשיות הצליחה להשתחרר מהתסמינים שלה. פרויד הגיע למסקנה שביטויי האהבה של מטופלים למטפלים דומים מאוד לאלה המבוטאים בחיי היומיום ושהם משמשים למניעת היזכרות בחוויות כואבות. עד לשנים האחרונות, נמנעה הספרות המקצועית מלעסוק בהעברה נגדית ארוטית, וכשהנושא כבר עלה לדיון – הוא היה כרוך בהצעה למטפלים החווים זאת להפסיק את הטיפול. סמנה טוען שהבעיה היא לא ברגשות עצמם, אלא במימוש חסר מודעות שלהם.

דונלד מלצר כותב שבטיפול מוצלח יש שני אנשים שלכודים באינטימיות ושביחסים האנליטיים יש ממד משמעותי של אהבה. חגית אהרוני כותבת על כך שהמצע הטיפולי הראשוני הוא אהבה.
דיבור על תשוקה הוא חוויה פרדוקסלית, שבה המילה היא לא מילה והפעולה היא לא פעולה.
כמו בכל העברה, צריך לקבל את רגשות המטופל, ויותר חשוב לחקור אותם מלפרש אותם. המטפל צריך לשקוע בפנטזיה הארוטית מבלי לטבוע בה. מטופלים רבים מסרבים לדבר על הרגשות הללו עם המטפלים, אבל גם מטפלים רבים נמנעים מלעסוק בכך. הם מתבלבלים, מגיבים בפאניקה, בקור או בחוסר גבולות ומרגישים צורך לפרש את הדבר עד שייעלם. הרבה מהם לא יודעים איך להתמודד עם תפוח האדמה הלוהט הזה ומציעים פרשנות של התקה, שחוטאת למציאות המורכבת.

את המיניות שעשויה לצוף במהלך הטיפול משווה סמנה למיניות הילדית. זו כמעט תמיד מציפה, עד שגם אנחנו כהורים לא עוזרים לילד לעבד ולהכיל את המיניות שלו. לילד החווה טנטרום נדע לומר: "אתה כועס כי לא קיבלת סוכרייה", אבל אם נתפוס את הילד המאונן, נסתפק בלומר לו: "זה בסדר, אבל את זה תעשה בחדר", ונימנע מלדבר איתו על מה שזה עושה לו. התרבות מציפה אותנו במסרים מיניים, אז חשוב להתגבר על הפחד והמבוכה ולהכניס את המיניות לחדר, כדי לעזור להסמלה של התוכן, בניגוד למה שההורים מתקשים לעשות. העברה ארוטית שנחקרת בטיפול יכולה להיות דרך מדויקת וחיה להבנה ולקבלה של המטופל את מיניותו.

סמנה מדווח על מחקר ולפיו רוב המטפלים חוו תחושות מיניות כלפי המטופלים שלהם. בכמה מחקרים שבדקו חריגות ביחסי מטפל-מטופל, נמצא כי 7-6 אחוזים הודו בקיום יחסי מין עם מטופלים, כך שהחריגות האתיות נפוצות בהרבה ממה שנהוג לחשוב. מעניין לציין שהרבה מהמטפלים שעברו עבירות אתיות עם המטופלים הביאו את הנושא להדרכה בשלבים המוקדמים, אך נדחו על ידי מדריכיהם. כיום יש איסור על קיום יחסים בעלי אופי מיני בין מטפלים למטופלים, ועצם קיומו של האיסור מצביע על כך שהתופעה אכן קיימת. היות שהמטפל משמש בכל רגע נתון במגוון תפקידים (אב, מטפל, גבר, ידיד) עבור המטופלת, למשל, הרי שמימוש משאלה למין קונקרטי מצדה יהווה אולי מענה מדמות הגבר אבל בה בעת יהא הרסני למטופלת הבת.

סמנה מבקש שנחזיר בקליניקה את תשומת הלב למיניות. עולם הטיפול נוטה כיום לשמרנות ולפוריטניות והתוצאה הבלתי נמנעת היא נהירת המטופלים למטפלים אלטרנטיביים לקבלת מענה. יש חשיבות רבה לכך שאנו כמטפלים ניתן מקום לכל גוני המיניות ושנפעל ליצירה ולשימור של מרחב ארוטי, משחקי, שאינו זיון ואינו זיוף, אותנטי אבל שמור, כזה המאפשר לשני הצדדים לנוע בחופשיות תוך מודעות ליחסי הכוחות המתקיימים בחדר.

 

אהבה רומנטית ונרקיסיזם

פרופ' רחל שיף, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית בכירה ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, נשאה את ההרצאה השלישית: "אהבה, מין ונישואין במערך של נרקיסיזם". אהבה, מיניות ונישואים הם שלושה היבטים מרכזיים מאוד בחיי הפרט; מצד אחד יש קשיים רבים לקיימם ומצד אחר הם תורמים תרומה רבה לתחושת הקיום והחיוניות. הרצאה זו סבבה סביב ההיבטים האלה אצל מטופלים עם אישיות נרקיסיסטית או קווים נרקיסיסטיים.

קוהוט מתייחס לקווים הנרקיסיסטיים כאל התפתחות נורמלית, ולאישיות הנרקיסיסטית כאל תוצאה של כשל התפתחותי. היכולת של נרקיסיסטים לחוש חיבה ותשוקה לאורך זמן פגומה. תכופות הם יבחרו בפרטנרים שרק יחזקו את הפתולוגיה שלהם – את עמדת הגדלות או הנחיתות, לפי סוג הקווים האישיותיים שלהם. בקליניקה ניתן לראות איך המצוקה של הפציינטים האלה מחלחלת לחיי שותפיהם לחיים. אנשים אלו יפגינו תכופות מתירנות מינית, לפעמים עם חוסר מוצהר של חיבה, הדדיות ורגש, ולא יצליחו לשמר דאגה גם לעצמי וגם לאובייקט.

יש הגדרות שונות במחקרים ואצל תיאורטיקנים לאהבה רומנטית; קרנברג הציע הגדרה שעושה אינטגרציה בין כמה הגדרות – מדובר בריגוש מיני המומר בתשוקה מינית כלפי אדם אחר. באהבה יש צורך בעליונות של האהבה על התוקפנות; בסובלנות לאמביוולנטיות, שהיא נורמלית; בהזדהות ובאמפתיה לזהות המגדרית של בן הזוג; ובצורה בוגרת של אידיאליזציה לצד מחויבות עמוקה – לאחר ולמערכות יחסים. צריך אהבה, דאגה, הכלה והכרת תודה ביחסים הדדיים. לא ייפלא, אם כן, שברשימה ארוכה כזו הרבה פעמים מתקשים למצוא אהבה מתמשכת. התשוקות הראשוניות יכולות להיות קצרות – והלהבה הבוערת בלהט זוהר עשויה להתחלף ברוך של ידידות.

אנחנו האנליטיקאים מתייחסים לאהבה על בסיס הקשר אם-ילד ועל בסיס התסביך האדיפלי, ומגדירים אהבה בוגרת כאינטגרציה של שני סוגי האהבות. פרויד אמר שאנו אף פעם לא חסרי הגנה כמו בזמן שאנחנו מאוהבים. פרטים רבים מגנים על עצמם מפני האפשרות של כאב. עם זאת, אהבה מובילה להתאוששות החלקים האבודים של העצמי, מפרקת הגנות ומעניקה משמעות לחיים. הפרט הנרקיסיסטי חש מקופח מתקופת ההזדהות של הילדות ומתקשה בכל התפקודים – הוא אינו יכול לכייל את רגשותיו במקביל למצבים הפסיכו-פיזיולוגיים ויש לו קושי בשימור מרחק אופטימלי בתוך מערכת היחסים. רוב הזמן הוא אינו מרשה חיים נפשיים לאחר, אבל האחר הוא מקור לתוקפנות, לתסכול וללחץ.

ברצף יחסי המין, הנע מרמזים עדינים מבני הזוג למוכנות, דרך משחק מקדים ראשוני כאשר בני הזוג לבושים, התפשטות ו"משחק מקדים ראוי" ועד לחדירה ששיאה אורגזמה ולאחריה הבעת רוך – בכל שלב נרקיסיזם פתולוגי יכול לגרום לבעיות. המפגש בין גוף עירום לגוף עירום, אומר קרנברג, מעלה את הקנאה של האדם באחר והופכת את הסיפוק המיני לשעמום, ואז חלה ירידה בתדירות יחסי המין בליווי כל מיני רציונליזציות.

לטענת אחטר, נשים וגברים נרקיסיסטיים יעדיפו תנוחות מיניות שבהן יהיו בשליטה המונעת על ידי פוטנציאל האורגזמה וכך ישאבו עונג רב יותר מהמין. ויניקוט מתייחס למצב הפוסט אורגזמי, באומרו שהיכולת ליהנות מלחלוק בדידות נותנת תחושה עמוקה של סיפוק, אבל אנשים נרקיסיסטיים ימהרו להתלבש וללכת, כיוון שיש להם קושי ליהנות מלהיות ביחד כשכל אחד לבד.

בנישואים, ההיבט השלישי הנידון בהקשר למערך הנרקיסיסטי, יש משימות פסיכולוגיות מתמשכות ותהליכים אינטרה-פסיכיים – התפכחות מאשליה בנוגע לעצמי ולשותף, ויתור על העצמי האידיאלי, הצורך להקריב קורבנות למען השותף וסירוב לפיתויים ארוטיים מחוץ לנישואים – שהתמודדות טובה איתם יכולה להביא לשרידת הנישואים ואף לשגשוג. הנרקיסיסט, לעומת זאת, עשוי להתאפיין במגוון התנהגויות פתולוגיות המקשות את ההתמודדות עם התהליכים שצוינו לעיל: עכבה ביכולת להיכנס בכלל לנישואים, נטייה לבחור בשותפים שיסייעו בשימור המבט הגרנדיוזי עליהם ונטייה לבגידות מחוץ לנישואים. פעמים רבות הבגידה היא תוצר של אכזבה ומאפשרת מיצוי של חלקי העצמי (self) שלא באו לידי ביטוי בתוך הנישואים.

 

מדע האהבה

ד"ר ירון גילת, פסיכיאטר ומנהל מרפאת המבוגרים במרכז לבריאות הנפש ע"ש י. אברבנאל, הרצה על "הסובייקט מאוהב". לטענת ד"ר גילת, אנו חוזים בהתפתחות מדע האהבה, שמנסה לתרגם את תופעת האהבה למונחים ביולוגיים, דרך מיפוי אזורים שונים המופעלים במוח במהלך ההתאהבות.
מחקר משנת 2009 מצא חפיפה בין מעגלים עצביים של אהבה אימהית, אהבה רומנטית ואהבה ארוכת טווח, שהוכיחה שיש מעורבות של חומרים ספציפיים המופרשים במוח. מאמר אחר משנת 2010 הציג התקדמויות בתחום מדעי המוח, המאפשרות הבנה טובה יותר של המנגנונים הנמצאים בבסיס היחסים הדיאדיים.

חוקרים אלו מניחים שהנפשי הוא מוחי. עם זאת, הם אינם יודעים עדיין איך ניתן לתאם בין ההורמונים מחד גיסא ובין המנגנונים הלא מודעים והקשיים הזוגיים מאידך גיסא. הם רק מבינים, לטענתם, את ההיפותזה של הדטרמיניזם המוחי. לקאן אמר: "אין יחס מיני שניתן לכתוב אותו". כוונתו היא שביחסים שבין המינים (ביחס המתמטי אם תרצו) תוצאת החלוקה לעולם לא תהיה מספר שלם. אצל הזוג, ההתענגות של האחד אינה משלימה בשום אופן את זו של האחר – בני הזוג בהכרח מתייחסים זה לזה באופן שלא ניתן לחלוקה שלמה, והיחס המיני כרוך תמיד בשארית. יתר על כן, איפה שיש חוק לא יכולה להתקיים אהבה. יש ניסיונות עיקשים מאוד של הדת או המדינה להכניס את האהבה בתוך הסד של החוק, ואנחנו נראה לאן זה יוביל אותנו.

היחסים המיניים מבוססים תמיד על התענגות, על משהו גולמי שלא ניתן לתארו במילים. ממשי זה מכוסה לחלוטין על ידי המסמן (השפה), על ידי מחקר מבוסס ראיות. המדע גורס שיש ידע ממשי שניתן לצמצם למסמן, לכמת לגרפים וטבלאות. נקודת מבט זו צומחת מסוג של פוזיטיביזם שלא משאיר סדק, שסע, ואילו עבור הפסיכואנליזה הסדק הזה הוא שמכונן את הסובייקט, הסובייקט השסוע, הסובייקט של הלא מודע. הפסיכואנליזה מכירה בכך שבכל יחס מיני נותרת שארית שקשורה במועקה. בעוד המדע הפסיכיאטרי, הפסיכולוגי, שואף להעלמת המועקה מהחיים של האדם ושל הזוג, הרי שבפסיכואנליזה של הפרט המועקה היא מצפן, והיא גם יודעת שאין אהבה ראויה לשמה שלא כרוכה בה גם מעט מועקה. ההתענגות והתשוקה הן תמיד חד פעמיות. דרך הגישה הקוגניטיבית, נשלל הלא מודע הפסיכואנליטי. באופן מעוות משהו, הנוירו-פסיכואנליזה מחפשת קורלטים מוחיים לנפש, כשהמטרה המוצהרת היא לתקן את טעותו של פרויד ולהמליך תחתיו תת הכרה קוגניטיבי. הלא מודע אינו הבלתי מודע, הוא אינו מה שלא בהכרה. הלא מודע אין משמעותו שלילת המודעות. מחד גיסא, בין הלא מודע ובין המוח אין שום קשר, ומאידך גיסא, ההתנסות בפסיכואנליזה לא אומרת שום דבר על המוח.

התקופה היא תקופה של צריכה (ראו Black Friday), של מדע, של תמורות פוליטיות מדאיגות. מה שלקאן מראה לנו הוא שהתשוקה אינה פונקציה ביולוגית, שהיא אינה בקורלציה עם אובייקט טבעי אלא מפונטז ושהיא משחקת ומהתלת במי שמפנטז אותה. התשוקה מעוררת אי נעימות, אבל גם משמשת אותנו כמצפן, ולבני אדם יש מצפנים מרובים שאומרים להם איך לחשוב וממה ליהנות. עד לאחרונה כל המצפנים שלנו, ולא משנה עד כמה הם היו מגוונים, הצביעו לכיוון האב. ד"ר גילת גורס שחל פיחות במעמד האב על רקע ערך השוויון, צמיחת הקפיטליזם והתפתחות הטכנולוגיה. החדשנות גוברת על המסורת, רשתות גוברות על היררכיות, רישום של העתיד גובר על העבר ונשיות גוברת על גבריות. אנחנו חיים בעידן הפרוורסיה ורק ימים יגידו מה יקרה לאהבה ולמיניות בעידן הזה.

 

האמת העירומה

את יום העיון חתמה הרצאתו של ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, מרצה ומדריך בתוכניות לפסיכותרפיה, תחת הכותרת: "האמת העירומה: צניעות, דו-מיניות ואורגזמה".
בשירו של שחר אבן נאמר "חבל שאי אפשר ללכת עירומים", וד"ר פכלר מנסה לענות על השאלה: למה לא בעצם? לצורך כך נתבונן דרך ארבע עדשות שונות:

  1. המין מקפל בתוכו את סוד הלידה, החיים והמוות. La petite mort בצרפתית, "המוות הקטן" בתרגום חופשי, הוא כינוי לאורגזמה, מכיוון שברגע השיא של האורגזמה חלה התאיינות של האני. מיניות בכלל ועירום בפרט מחזיקים את הסוד של תחילת החיים, של סוף החיים ושל מה שביניהם. הכול נכלל במיניות.
     
  2. אנחנו לא מפסיקים לשדר איתותים ומסרים מיניים זה לזה.
     
  3. לבגדים שלנו יש תפקיד כפול – להגן עלינו מפני הגילוי העירום של סוד הלידה, החיים והמוות ולהוסיף בעצמם לשדר המיני. בעצם, לבגדים ולהתנהגות הגופנית שלנו יש מסר אמביוולנטי: "בואו נעשה סקס" אבל גם "תתפסו מרחק".
     
  4. כולנו מצויים על רצף של משיכה דו-מינית – גם לבני מיננו וגם לבני המין השני, ואם ההשערה הזאת מקבלת אישושים, היא יכולה לאיים על הפרט ואז הוא יוצא נגדה בתגובת היפוך באמצעות קודים מאוד מחמירים של צניעות.

כדי לחיות, אנו מדחיקים את ידיעת מותנו הוודאי, ומה שעוזר לנו לדחות את הקץ ולהרגיש הכי חיים זה העונג המיני שבסופו האורגזמה. סודות הלידה, החיים, המוות והמיניות מקבלים ביטוי גם ביצירות כמו "שר הטבעות". בעולם בדיוני הן הטובים והן הרעים רודפים אחרי הטבעת, והיא גם טובה והיא גם קטלנית. הבמאי עיצב אותה בצורת פות – ללמדנו שיש אולי משהו במיניות בכלל ובמיניות הנפשית בפרט שיכול להיות מאגי, קוסם, מושך וקטלני ועשוי להסביר את הניסיון לדכא את המין הנשי, כי החשיפה למיניות הנשית היא יותר מדי אינפורמציה לשאתה.

סיפור אדם וחוה הוא סיפור שכולו כפילות ואמביוולנטיות. ה' שותל באמצע הגן את עץ הדעת ועץ החיים ואומר לאדם וחוה שאם הם יאכלו מהפירות הם ימותו. הנחש, לעומת זאת, מעביר מסר הפוך. חוה אוכלת ראשונה; היא כבר יודעת ומקדימה את האדם בצעד והדבר הראשון שהיא עושה זה לחלוק איתו את הפרי. הם לא מתים, אבל הם נענשים – לא לפני שהם מבינים שהם עירומים. גילם המוערך הוא 15, השלב שבו סימני הבגרות המינית מאותתים שיש להם כוח-על של יצירת חיים. התחלת הבנה זו היא חדשנית ומרגשת מצד אחד ומפחידה מצד אחר. זה הגיל שבו מיני מיתולוגיות גותיות הופכות לפופולאריות, כמו איש הזאב – האדם שהופך לזאב בכל לילה של ירח מלא – וערפדים הניזונים מדם. את חוה ה' מעניש באומרו: "בעצב תלדי בנים". יש פה גם את העצב וגם את תחילת החיים. את האדם הוא מעניש באומרו "בזיעת אפיך תאכל לחם [...] כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לראשונה בני הזוג מבינים מה זה למות. החיות גם הן ימותו, אבל הן לא אקזיסטנציאליסטיות; הן לא מודעות לעובדת מותן העתידי. לדעת בעברית זה לקיים אקט מיני, כי כשאדם וחוה מגורשים, הדבר הראשון שהם עושים זה לקיים יחסי מין: "האדם ידע את חווה אשתו". זהו הממד של האינטימיות, כלומר יש פה ידיעה שהיא מעבר לפעולה האנטומית-ביולוגית של רבייה.

פרויד טען שכל סקרנות אנושית וכל חקירה הן נגזרות מתורבתות של הרצון לדעת איך באים ילדים לעולם. ב"פירוש החלום" כתב פרויד על תמות בחלומות, אחת מהן היא עירום. חלומות אלו מחזירים אותנו לשלב ילדותי – אז לא הייתה לנו בושה. זו התעוררה עם הגיענו לגיל ההתבגרות. גם סיפור גן העדן הוא ארכיטיפ של אותה תקופה ילדית שבה לא ידענו בושה. פרנצי אמר על סופי פגישות טיפוליות שכשנגמרת השעה, המטופל המודע לכך צריך מהר מאוד לחזור למציאות ולכן עלול להרגיש חשוף לגמרי. אם כן, עירום מלמד על האפשרות ליצור חיים אבל גם יכול להיות "too much information", כי הגילוי גדול מדי, וכאן נכנסת לתמונה התמה של קודים של התנהגות ושפת גוף.

התרבות שלנו זרועת רמזים ואותות מיניים: האישה המורחת שפתון מתכוננת למסר המיני שתשדר לסביבתה, כי השפתיים הן הביטוי הגלוי (בגדר חץ המורה מטה) לשפתי הפות. חיטוט באף או באוזן בפרהסיה נחשב ללא תרבותי, כך טוען ד"ר פכלר, כי הוא מזכיר את "מעשה המכחול בשפופרת" (הכינוי לסקס אצל חרדים). דוגמה אחרת למסרים מיניים היא דוגמנים המצולמים כשמים מותזים עליהם. מטרת צילומים אלה להעביר מסר מיני תת-סיפי, המזכיר לנו את הזיעה המכסה את גופנו בשעת המשגל.

קודים של צניעות הם ניסיון למשמע את האיתותים הללו. למשל, פשקווילים הקוראים לנשים להתלבש בצניעות מקורם בידיעה שמתחת לבגדים יש אישה עירומה. רוצה לומר: אנחנו לא יכולים לשלוט בשום סימן, אז נכסה הכול. החרדים לא יקשיבו לשירת אישה, "קול באישה ערווה", כי מיתרי הקול נראים כמו צינור, ובמהלך השירה הם מתכווצים מעלה ומטה. לכן, גם מבלי להסתכל לעומק הלוע, הקול מהווה תזכורת לאיבר המין הנשי. לילה סולימני, שכתבה את הספר "השיר הענוג", אמרה שדת במהותה היא מיזוגנית, תוצר של הפטריארכיה שרואה צורך לשלוט בנשים. מיניות, לעומת זאת, היא לא משהו שבאמת אפשר לשלוט בו. זה המקום היחיד שאין בו חוקים, שאפשר להיות בו חופשי לגמרי – אין אלוהים איפה שיש סקס וזה בדיוק מה שמפחיד את אנשי הדת.

הדת היא ניסיון למשמע תחום שהוא יצרי. כולנו נמשכים פוטנציאלית לשני המינים. לא חייבים לממש את הפוטנציאל הזה לאורך החיים, אבל המשיכה הזו היא מולדת. פרויד התייחס לכך ב"שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". זה יכול לאיים מאוד על חילונים ודתיים כאחד, והדתיים גם נוקטים אמצעים שבחלקם הם ריאקציה פורמציה. כלומר, השמירה על עצמי מפני האישה שתדיח אותי לחטא יכולה להרגיע אותי הרבה יותר מהאפשרות שלא רק אליה אני נמשך. האפשרות שהתאהבתי בחברי לחדר היא כל כך "too much information", עד שאני צריך להגיד לעצמי שאני צריך להגן על עצמי מפני זמרת.

לסיכום ולחיזוק טענתו, הציג ד"ר פכלר כמה דוגמאות מאלפות להתנהגויות ולאמירות יומיומיות הזרועות אמירות סקסואליות בהקשרים חד-מיניים דוגמת ספורט בין גברים, אלימות משטרתית כלפי חשודים ועוד. כל זאת כדי לומר שהמשיכה פנים רבות לה וכשאין היתר לביטויים ישירים, אלו יקבלו ביטויים מוסווים בתרבות.

 

ועוד כמה מילים לסיכום; יום העיון הזה היה מבחינתי מלמד וחשוב, בעיקר מהזווית של שיח על מיניות מצד מומחים בתחום הטיפול ולא מטעם מומחים מתחום המיניות (סקסולוגים). לתחושתי, יש עוד כברת דרך לעשות בהיבט של שיח פתוח וישיר על מיניות, ולראיה – כמחצית מהמנחים חגו סביב הנושא ונמנעו מ"ללכלך את הידיים", עד כדי כך שאפילו הגיית המילים "משגל" או "זיון" הייתה קשה להם. אחת גם הגדילה לומר שהיא מדור אחר, שמרני יותר, שפחות נוח לו לדבר באופן ישיר על הנושא. גם היקף המשתתפים בכנס היה קטן באופן יחסי והעיד על כמות המטפלים הנותנים את הדעת לחשיבות נושא המיניות בטיפול. כולי תקווה כי כנסים מהסוג הזה ירבו ויגדלו ויהפכו לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בתחום הטיפול, במוסדות הלימוד האקדמיים.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דרור, ש. (2018). זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3760

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.