פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תודה לך פרומתיאוס: עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגריםתודה לך פרומתיאוס: עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגרים
תודה לך פרומתיאוס: עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגרים

תודה לך פרומתיאוס: עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגרים

מאמרים | 16/12/2018 | 6,237

היא מסוכנת והרסנית אך גם מחייה ומאפשרת. היא איננה חומר, אך היא נקלטת בחושים. היא עתיקה וחדשה תמיד. היא מהות, יסוד, ביטוי אנרגטי, התרחשות. חבויה, מתפרצת, חידתית וחמקמקה תמיד. את מי מהדהד מגוון פניה של האש - את הנפש? את הריפוי? את שניהם?
במאמר נבחן את מקומה ומשמעויותיה של האש בטיפול. בעבודתנו כמטפלות באמנות נוכחנו שלהדלקת אש, לשריפה ולהתכה של חומרים בחדר הטיפול יש איכויות מקדמות שינוי. ניסיוננו מראה שעבודה עם אש היא בעלת משמעות רבה בטיפול במתבגרות ובמתבגרים: נראה שתהליכי הטרנספורמציה שהאש יוצרת ומזמנת מהדהדים את המשימות ההתפתחותיות העומדות בפני נערות ונערים. נתמקד בקשר של האש אל שלוש מן המשימות האלה: נפרדות ועצמאות; ויסות דחפים; וגיבוש זהות. נציע אופן עבודה שיש בו היבטים קונקרטיים של עבודה עם אש בחדר הטיפול, לצד התבוננות סימבולית.

תודה לך פרומתיאוס:

עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגרים

מאת חמוטל ארבל ואביבית אביב

 

"כל אש נולדת מאש אחרת. כל אש עלולה לגווע ולמות. אין גבול לשיעור גודלה של האש, אך כנגד זה אפשר לחלקה ולבתר אותה בלי קץ, וכל חלק שלה עשוי לחיות. היא הולכת ופוחתת כשמונעים מזון מפיה. היא הולכת ונעשית זעירה כדבורה, כזבוב, ואף-על-פי-כן יש בכוחה לשוב ולעלות לאורכו של גבעול-עשב ולשוב ולהיעשות רחבה כביצה. האש היא בעל-חיים ואינה בעל-חיים, אין לה רגליים ואין לה גוף, והיא מקדימה במרוצתה את הדישונים; אין לה כנפיים והיא מעופפת בעננים; אין לה לוע והיא נושפת ורועמת ושואגת; אין לה ידיים וציפורניים והיא לופתת מרחבים"

המלחמה לאש / ז'וזף והנרי רוני (1977, עמ' 51)

 

היא מסוכנת והרסנית אך גם מחייה ומאפשרת. היא איננה חומר, אך היא נקלטת בחושים. היא עתיקה וחדשה תמיד. היא מהות, יסוד, ביטוי אנרגטי, התרחשות. חבויה, מתפרצת, חידתית וחמקמקה תמיד.

את מי מהדהד מגוון פניה של האש - את הנפש? את הריפוי? את שניהם?

בעבודתנו כמטפלות באמנות נוכחנו שלהדלקת אש, לשריפה ולהתכה של חומרים בחדר הטיפול יש איכויות מקדמות שינוי. השימוש באש בטיפול הוא שימוש כפול: כמסומן, עצם העיסוק באש הקונקרטית מגלה כל פעם פנים אחרות שלה. ובו זמנית, האש כמסמן במרחב הטיפולי מציעה מגוון רחב של דימויים - תוך-נפשיים, בין-אישיים, ארכיטיפליים (שחם, 2007). לכן האש מאפשרת לנו, כמטפלות, תנועה ברצף שבין הנוכחות הפעילה בחוויה לבין ההתבוננות הטיפולית. במאמר נבקש לבחון דיאלקטיקה זו של האש בטיפול, ואת השימוש בה בעבודה טיפולית עם מתבגרות ומתבגרים.

בספרות הטיפולית בכלל, ובספרות על טיפול באמנות בפרט, נכתב מעט יחסית על משמעויותיהם המטפוריות של חומרים ויסודות (ארבל, 2014). למיטב ידיעתנו, לא פורסם מאמר על שימוש באש בטיפול באמנות. ניסיוננו מראה שעבודה עם אש היא בעלת משמעות רבה בטיפול במתבגרים: נראה שתהליכי הטרנספורמציה שהאש יוצרת ומזמנת מהדהדים את המשימות ההתפתחותיות העומדות בפני נערות ונערים. במאמרנו נתמקד בקשר של האש אל שלוש מן המשימות האלה: נפרדות ועצמאות; ויסות דחפים; וגיבוש זהות. נציע אופן עבודה שיש בו היבטים קונקרטיים של עבודה עם אש בחדר הטיפול, לצד התבוננות סימבולית.

 

האש בתרבות האנושית

מקורה של האש בשמש, בברק ובבטן האדמה, כשהיא מגיעה מהתפרצויות געשיות. על פי הפילוסוף היווני הרקליטוס "הכל הוא אש": יסוד המאבק שבאש המכלה ומאחדת את כל החומרים הוא התגלמות היש, ובתוך השינוי המתמיד האש מגלה את אחדותה היסודית (נצר, 2004).

האש היא היסוד הראשוני של התרבות האנושית באשר היא (קמפבל, 2013). מיומנות השימוש באש בידי האדם שיחקה תפקיד מרכזי בהתפתחותו לפני כמיליון וחצי שנים וסללה את הדרך להתפתחויות עצומות (Scherjon et al., 2015). קשה לחשוב על טכנולוגיה שאינה עושה שימוש באש: האש אפשרה לאדם לבשל מזון, להתחמם, להרחיב את פעילותו לשעות הלילה, לנדוד לאיזורי אקלים קרים, לברא שטחי מחייה, לייצר כלים מחרס וממתכת, ולצד אלה גם לשרוף גידולים חקלאיים ובתי מגורים במלחמה (Stone, 1979). אבותינו ואמותינו ישבו סביב מדורת השבט, חלקו אגדות וסיפורים וקיימו טקסים. סביב המדורה התגבשו לכידותו של השבט והאתוס שלו. נראה כי מסיבות אלה האש צרובה בלא מודע המשותף של כולנו כבני אנוש (Somer and Somer, 2000).

 

האש בטיפול

מצבי האש השונים מהדהדים מרכיבים ושלבים בתהליך הטיפולי. כמו פרומתיאוס, שמשמעות שמו היא תכנון מראש, טיפול מתחיל בפעולות מכינות: לקושש מידע, לאסוף חומרים, ליצור קשר טלפוני, לקבוע מועד ומקום. מכאן נתקדם אל תחילת המפגש הראשוני, פנים אל פנים: רגע ההצתה, חיבור האנרגיה אל החומר. האם יתלקח? לעיתים ההדלקה מיידית, לעיתים מהוססת. לעיתים נדרשים גפרורים נוספים וסיוע מאחרים.

המשך התהליך בהתייצבות והתבססות של הבעירה, שדורשות הזנה קבועה וחמצן. לפעמים נדרשת סגירת הדלת מפני רוחות פרצים שעלולות לכבות את האש, ובמקרים אחרים נדרש אוויר. עשויים להיות שלבים של בעירה משתוללת, מצבים בהם נעסוק כמעט רק בכיבוי שריפות, ושלבים אחרים בהם התהליך יהיה על אש קטנה. לפעמים נפגוש את תוצרי האש - מסך עשן שמקשה על ההתבוננות, או אפר - תוצר הבעירה החוזר אל הקרקע ומזין אותה. ויהיו גם מצבים של גחלים לוחשות, ובהם נתהה: האם עדיין יש כאן בעירה? מהי ההזנה הנדרשת?

השלב האחרון בטיפול יהיה שלב הכיבוי - הפרידה. תהליכים טיפוליים שונים, כמו סוגים שונים של בעירה מזמנים סוגים שונים של כיבוי, וכל יסוד יכול לכבות את האש: האם הפרידה תדמה לכיבוי חד, חותך ומעלה עשן, כמו בשפיכת מים על אש? האם היא תדמה לכיסוי הבעירה באדמה, עד שיכבה הניצוץ? או כיבוי הדרגתי בחשיפה לאוויר?

עבודה עם אש בחדר הטיפולים מזמינה ומאפשרת לבחון איך היחסים בדיאדה טיפולית ספציפית באים לביטוי וכיצד הם משתנים. אפשר לבחון מי מדליקה​​​​​​​1 את הגפרור? באיזו מידה יש היררכיה בין המטפלת למטופל בעבודה עם האש? מי שולט בגובה הלהבות? בדוגמה אחרת, בטפטוף משותף עם שני נרות ניתן להתבונן ביחסים ביניהם: מה מידת הקירבה בין הלהבות? האם הן מתמזגות ללהבה אחת? נר אחד יכול להמיס נר שני - מי מחזיק באיזה נר? מי מושפעת ממי? ככל שהאמון בקשר הטיפולי מבוסס כך תתאפשר חקירה מעמיקה יותר, הן של המרחב התוך אישי והן של מרחב היחסים בדיאדה הטיפולית.

 

מקומה של האש בטיפול במתבגרים ובמתבגרות

האש היא טרנספורמטיבית במהותה. עוצמתה, יופייה, הסכנה, הזהירות, הפחד, הריח, העשן, השינוי המהיר, הבנייה, ההרס - אלה הם רק חלק ממאפייני האש שמהדהדים תכנים נפשיים אשר העבודה עם אש מזמנת בחדר הטיפול בכלל, ועם מתבגרות ומתבגרים בפרט. אלפנדרי (2018) מציע שנדרשת תפיסה טיפולית רחבה כדי לאפשר למתבגר התמודדויות שאינן הרסניות כלפי עצמו וכלפי הסביבה. על תפיסה כזאת לכלול בתוכה חוויות מאפשרות לצד חוויות מציבות גבול. הרגרסיה הטבעית של גיל ההתבגרות נדרשת לגבולות, כאשר חלק מהאגו משקיף מהצד ושם מעצורים (אביב, 2011). הגבול עונה על צורך ראשוני התפתחותי קדום, גם בהיסטוריה האנושית וגם בחיי המתבגרת, ובאמצעותו יש בידי המתבגרים לשחזר את החוויה האנושית הקולקטיבית של ביות האש והפיכתה למשאב זמין. שחזור חוויה קולקטיבית זו מאפשר למתבגר הפחתה של הבדידות, חווית שייכות לקהילה והצטרפות לחברה האנושית הבוגרת, שרק לה מותר לשחק באש.

חובתה הראשונה של המטפלת למטופלת היא לא לגרום נזק, ובעבודה עם אש מדובר על סיכון ממשי. בטיחותה של המטופלת גוברת על כל שיקול תרפויטי שהוא (Somer and Somer, 2000). כמו בכל טיפול נדרשת בנייה של המיכל, אך בשל הסיכון, בעבודה עם אש יש למיכל גם מאפיינים ספציפיים. תחילת העבודה עם אש בחדר הטיפול מחייבת חוזה ייחודי. מעבר לבטיחות הקונקרטית, לחוזה יש משמעות טקסית: יש ליצור יחד סטינג מוסכם מול הסכנה שנוכחת כל הזמן. רק אחרי הסכמה משותפת על היענות לגבולות, ניתן לנצל את המהות הנפשית הטרנספורמטיבית שהאש מציעה.

ברובד הקונקרטי החוזה יכלול הכנת דלי מים ודלי חול לכיבוי מיידי, ומטף בהישג יד; פתיחת חלונות לאוורור החדר; הכנת מצע לעבודה; איסוף שיער. נדרש הסבר של המטפלת על הסיכון בעבודה עם אש, והסכמה של המטופל לכלל שהמטפלת מציבה: "ברגע שזה עובר את הגבול שלי - מכבים מייד, בלי משא ומתן. את השיח ננהל אחרי הכיבוי". מטפלות שונות ילמדו מתוך הניסיון היכן עובר קו הגבול שלהן, אך נדרשת הקשבה עמוקה של המטפלת לרגשותיה לנוכח הקירבה לאש.

ראוי לחדד נקודה זו: הכללת העבודה עם אש כאחת הפרקטיקות בחדר הטיפול אינה שונה במהותה מעבודה עם סכין חיתוך, שברי זכוכית או אקדח דבק חם. על המטפלת לבחון את יכולתה שלה לשאת את החרדה הכרוכה במפגש עם האש ועם הלא נודע שהיא עלולה לזמן, וכן את חוסנה של מערכת היחסים הטיפולית. יש לשקול היטב את עצם ההיתכנות של עבודה עם אש עם מטופלות ומטופלים אימפולסיביים מאוד, או כאלה שאינם מסוגלים להבין הוראות בטיחות או לציית להן, מסיבות שונות (Somer and Somer, 2000).

החומרים עמם אנחנו עובדות הם גפרורים, נרות, עצים וחומרי בעירה טבעיים נוספים, גירי שמן (פנדה) ופלסטלינה להתכה, גואש מדולל. לא נאפשר המסת פלסטיק וחומרים סינתטיים הפולטים גזים רעילים, וכן הדלקת ניירות, אלכוהול ומגבונים הרוויים באלכוהול, שיש בהם לייצר בעירה מהירה ובלתי נשלטת. בשריפת חומרים המכילים שמן נשתמש בחול לכיבוי, ולא במים שעלולים לעיתים להגביר את הבעירה בבת אחת. מצעים ומיכלים עשויים לכלול קרטון ביצוע, לוחות עץ, כוסות עם מים לטפטופי נרות. תבניות אפיה גדולות ממתכת מציעות מיכל קונקרטי מוגן לעבודה. אחיזת חומרים בפלאייר או בצבת מאפשרת "הארכה" של היד והגנה עליה.

ניסיוננו מראה שכאשר כל התנאים הללו מתקיימים, לעיתים קרובות מתאפשרים רגעי חסד של השתקעות מדיטטיבית בעבודה, וחיבור נפשי-רוחני עמוק ולא מילולי אל מהות אנושית אוניברסלית ועתיקה.

ראוי לייחד כמה מילים לסוגיית העשן. חדר הטיפול לעיתים אפוף עשן. העשן מפעיל חוויה סומטית חזקה: גירוי תחושתי, ריח, דמעות, מחנק, שיעול. לעשן יכולות להיות כמה פונקציות - עשן משמש ליצירת מסך הפרדה, טשטוש שלי או טשטוש של האחר שמאפשר פעולה חדשה, שינוי של סטטוס קוו, תפנית בעלילה. באופנים אלה העשן עשוי לייצג צורך בנראות וביטוי תוקפני. עשן גם משמש בטקסי הקטרה לטיהור חלל לקראת השלב הבא שיתרחש בו; ניצולים מעלים עשן לציין את מצוקתם ולסמן את מקומם למצילים פוטנציאליים; העשן שהיתמר מן הקורבנות היה בתרבויות עבר אמצעי תקשורת אוניברסלי בין האדם לבין האלים (פולן, 2017). ייתכן שגם בטיפול, ברובד עמוק ולא מודע, העלאת העשן מתחברת לצורך בעזרה מן האלים, חיבור לדבר מה גדול מאיתנו.

 

כאמור, בעבודתנו הבחנו שכמה ממאפייני האש מתכתבים עם משימות התפתחותיות המאפיינות את גיל ההתבגרות. בחרנו להתמקד בתמות הבאות: נפרדות ועצמאות; ויסות דחפים; גיבוש זהות. להלן נבחן כיצד השימוש באש בטיפול יכול לסייע בהתבוננות בתמות אלה ובהמשגה שלהן.

 

1. נפרדות ועצמאות

האש נחשבה בכל התרבויות לכוח אלוהי רב עוצמה, וביות האש בידי האדם קירב אותו לאלים. בניגוד לשלושת היסודות האחרים, האש אינה נוכחת כמשאב מצוי ומובן מאליו. על האדם להתאמץ הן כדי ליצור אותה והן כדי לשמר אותה. אש התבונה והמודעות לא יכולה להתחיל מעצמה, היא זקוקה לקטליזטור שיבעיר אותה (נצר, 2004).

על פי המיתולוגיה היוונית, הטיטאן פרומתיאוס הוא שהביא לבני האדם את האש. על פרומתיאוס ועל אחיו אפימתיאוס הוטל לברוא את האדם ואת בעלי החיים. פרומתיאוס (שכאמור פירוש שמו הוא מחשבה תחילה), היה חכם ומחושב, זאת בניגוד לאחיו אפימתיאוס (שפירוש שמו: מחשבה לאחר מעשה), שהחלטותיו היו אימפולסיביות ולא מבוקרות. אפימתיאוס העניק לחיות את המתנות הטובות ביותר: מהירות, כוח, תעוזה ועורמה, וכן כנפיים, נוצות, פרוות, קונכיות ועוד. פרומתיאוס יצר את האדם זקוף, בצלם האלים. אך כשסיים, לא נותר עבור בני האדם דבר שיגן עליהם מפני בעלי החיים ומפני פגעי האקלים. בהחלטה גורלית עלה פרומתיאוס לשמים, גנב מהאש של האלים והביא אותה לבני האדם. זאוס זעם על פרומתיאוס והעניש אותו: פרומתיאוס נקשר אל צוק סלע בקווקז, ובכל יום בא העיט של זאוס ואכל את הכבד שלו, שצמח שוב בלילה, וחוזר חלילה (המילטון, 1982; March, 1999).

במיתוס של פרומתיאוס גניבת האש היא סימבול לנפרדות: מרגע הבערתה של האש מתאפשרות התבוננות והתנהלות חדשות, אך התפתחות יכולה להתרחש רק מתוך יצירת נפרדות, שבהכרח כרוכה בקונפליקט. ללא קונפליקט לא תיתכן גדילה משמעותית (נצר, 2004; שילדס, 2005). אופיו של פרומתיאוס מייצג את מאפייני גיל ההתבגרות; הן התרסתו כנגד האלים והן התחרות היצירתית עמם, למרות המחיר והעונש הנלווה (כהנא, 2018).

בטיפול, לעיתים עצם ההצעה לעבוד עם אש מעלה חרדה רבה. עבור חלק ניכר מהמתבגרים היום, מגע עם אש חיה איננו דבר יומיומי. מעטות ההזדמנויות בהן הם מבשלים, צולים או יושבים סביב מדורה. האווירה האופפת עיסוק באש היא אווירה הרואית, גברית, רצינית (פולן, 2017). בעבודתנו הופתענו לגלות שישנם לא מעט מתבגרים ומתבגרות שאינם יודעים להדליק גפרור או מצית, ועצם הרכישה של מיומנות זאת מחזקת את חווית המסוגלות והעצמאות שלהם. אנו רואות שבהדרגה פוחתת החרדה ומתאפשרת תנועה מתלות ונזקקות אל עבר יתר אוטונומיה ועצמאות.

עם זאת, עבור רוב המתבגרים ההצעה לעבוד עם אש מציתה ניצוץ. המתבגרת רוצה להיות אש: האש היא טבעית, חופשית, לא זקוקה לאיש, לא צריכה ביות. טבעה מהדהד את חווית ההתבגרות השואפת לנפרדות ועצמאות. בחדר הטיפול נראה את השאיפה הזאת גם בהתנגדויות, התנגחויות ובדיקת גבולות הקשורים לסטינג המיוחד של העבודה עם האש. ביטויים לכך עשויים להיות מיסוך החדר בעשן עד קושי להישאר בתוך החדר; שריפת חומרים מסוכנים; הדלקת גפרורים לא מבוקרת ומשחק בהם; התעלמות מהוראות הבטיחות וצורות נוספות של אתגור החוזה או של הפרה שלו. לעיתים נכון להתייחס להתנהגויות אלה כאל צורך של המטופל לחלץ מהמטפלת תגובה מגינה, ובכך לוודא שהמטפלת תמלא את חלקה בחוזה כשהמטופל אינו יכול עוד לשמור על עצמו (Somer and Somer, 2000). המתבגר נע בין צורך בהישענות תלותית על עולם המבוגרים לבין רצון לנפרדות, עצמאות ואוטונומיה (אלפנדרי, 2018). פעמים רבות תפקידו של המטפל זהה לתפקידו של החכם מהמיתוסים, שנוכחותו מסייעת לגיבור לצלוח את ההרפתקה שלו (קמפבל, 2013).

פן נוסף של השימוש באש בחדר הטיפול באמנות קשור להתנגדות לעצם עשיית אמנות. המפגש עם חומרי אמנות מייצר אצל בני נוער רבים חרדת ביצוע והתמקדות בתוצר ולא בתהליך, עד כדי שיתוק. ככל שהחומר פחות צפוי במונחי התוצר, כך גדל הפוטנציאל ההשלכתי של תכנים אינטראפסיכיים (Rubin, 1984 בתוך Somer and Somer, 2000). האש איננה חומר - כל מהותה היא תהליך, ובדרך כלל אין תוצר מצופה בעבודה עמה. האש, במובן זה, מסייעת ביצירת מרחב משחקי לא-תכליתי ובהשתקעות בו (ויניקוט, 1995). לכן לעיתים קרובות יש במשחק באש שחרור רב גם עבור מתבגרות ומתבגרים שמתקשים להיתרם מעבודה עם חומרי אמנות.

עבור מתבגרים ומתבגרות אחרים, יצירה בחומרי אמנות נתפסת כעיסוק ילדותי. גם עבור אלה השימוש באש הוא דרך נוספת לבטא את היפרדותם מעולם הילדות, והחלפתו בתכנים של עולם המבוגרים. הטיפול מספק מרחב מוגן למשחק מסוכן: היכולת לשחק יחד מהווה ממד משמעותי ביחסי ילדים עם מבוגרים, אך גם ביחסי מבוגרים אלה עם אלה (מיטשל, 2013).

ייתכן כי המשיכה של מתבגרים אל עבודה עם אש קשורה גם להתפתחותן של מודעות עצמית וחשיבה מופשטת בקרבם, התפתחות המביאה את המתבגרת להתעמק בשאלת משמעותם של החיים והמוות (קורץ, 2008). אור-בך (בתוך אביב, 2011), מציע שבתקופה זו לראשונה מכיר המתבגר בעובדה כי החיים והמוות הם עניין של בחירה. לכן תקופת גיל ההתבגרות היא תקופה שבה פורצות בעוצמה התנהגויות של הרס עצמי ואובדנות. ההכרה באפשרות הבחירה בחיים מעניקה תחושת עוצמה, אך בה בעת מעוררת חרדה עצומה. דיאלקטיקה זו מגולמת בשני פניה הסותרים של האש: האש המחייה והאש המכלה.

 

2. ויסות דחפים

כוחות החיים באדם - הליבידו, הזעם, התשוקה וההתאהבות, השנאה והנקמנות, מיוצגים כולם באש. בלא מגע עם חומרים אלה לא תתרחש טרנספורמציה נפשית. בתרבויות העתיקות הנפח נחשב אדון האש: מלאכתו נחשבה מקודשת, ולכן נפחות קשורה גם בכישוף, טקסים שמאניים, מוזיקה וריפוי (נצר, 2004).

במיתולוגיה היוונית, פטרון הנפחים הוא הפייסטוס. הפייסטוס, אל האש והמַפָּחָה, מסמל את האש הוולקנית שבאה מבטן האדמה, ושמו הרומי הוא אכן וולקן. הפייסטוס הוא לכאורה אנטי-גיבור: הוא נולד מעוות ונכה בשתי רגליו. כשהרה אמו ראתה אותו, היא נחרדה והשליכה אותו ממרומי האולימפוס לים. על פי גרסה אחרת, היה זה זאוס שנחרד ממראהו, והוא זה שזרק אותו לים. כך או כך, הוא נזרק מהאולימפוס כיצור נחות, מכוער ודחוי. הפייסטוס נפל במהלך יום שלם, וניצל על ידי שתי נימפות שגידלו אותו. הוא רכש את מלאכת הטיפול באש וכן את הנאמנות וההתמדה. הפייסטוס השתמש באש לבניה וליצירה של חפצים קסומים בעלי יופי מופלא מזהב, כסף וברזל, ביניהם תכשיטים, שריונות, כלי רכב וכלי נשק, ששימשו אלים וגיבורים רבים במיתולוגיה היוונית (ובין היתר יצר את שלשלאות הברזל שבהן נכבל פרומתיאוס...) (המילטון, 1982; March, 1999).

הסיפור על הפייסטוס משמש דוגמה ליכולת להפוך כוח הרס לכוח בונה, ויכולת להכיל את החסר ולהפוך אותו למלאות (האפט, ללא ציון שנה). דמותו מסמלת את העיסוק בוויסות של הדחף הנקמני וההרסני שנובע מפצע נטישתו ע"י הוריו. הוויסות נעשה ע"י טרנספורמציה בחומר הממשי - לקיחת האש הוולקנית ואילוף שלה. באופן זה, אש הזעם מותמרת לאש יצירה (נצר, 2004).

אחת המשימות המרכזיות שהמתבגרות והמתבגרים מתמודדים איתה היא ויסות הדחפים התוקפניים והמיניים עד השגת שליטה בהם. על פי ויניקוט (2009), קיומה של תוקפנות הוא עדות לחיים: היא המנוע, האנרגיה ההתפתחותית המתבטאת בפעילות, בתנועה, בספונטניות ובאהבה. התוקפנות מאחדת בתוכה הן את הטוב והן את הרע, ולכן אין לקטלג אותה כהרסנית. בדומה לאש סכנתה כפולה – היא עלולה להתלהט אך גם לכבות. כדי לשחרר את העצמי האמיתי מתוך העצמי הכוזב, על האדם לשחרר אגרסיה ויטאלית. סטון (Stone, 1979) קושר את הדחף התוקפני אל ההתנסות הקמאית של הרג לצורך אכילת בשר. לדבריו, ריכוך הבשר באמצעות האש מאפשר ומסמל התמרה של התוקפנות הכרוכה בהרג, שמהדהדת את הטאבו על קניבליזם. במילים אחרות, לאש יש תפקיד סובלימטיבי גם במפגש עם המוות. באופן דומה, התעוררות הדחפים המיניים בגיל ההתבגרות עלולה לגרום אצל המתבגרים חוויית חרדה וחוסר שליטה. נדרשים זמן, מיומנות והתמדה כדי להכיר את אש התשוקה המינית וללמוד את השליטה בה (האפט, ללא ציון שנה).

המפחה היא הסדנה, או המיכל, שבו מתרחשת הטרנספורמציה. שם מתאפשר להפוך את הכיעור ליופי, להתמיר את הכאב והזעם ליצירה נשגבת (נצר, 2004). בטיפול, לתהליך היצירה יש תרומה להכלה של התוקפנות: המגע הפיזי עם חומרים מאפשר למטופל פעולות הרסניות בתוך מיכל מוגן, ועל ידי כך מתאפשר פורקן של דחפים תוקפניים בלא פגיעה בזולת. תהליך סובלימטיבי זה מזמן התפתחות לקראת הסמלה גבוהה יותר (ניסימוב-נחום, 2013).

ויניקוט כתב: "אנו מניחים שבבריאות יש התלכדות של רכיבים תוקפניים וארוטיים, אבל לא תמיד אנו מייחסים משמעות הולמת לפרק הזמן שלפני ההתלכדות, ולמשימת ההתלכדות". (ויניקוט, 2009, עמ' 105). ההשתהות בשימוש באש בטיפול מאפשרת בדיוק את פרק הזמן הזה - עיסוק בדחפים המאיימים, שאינם מדוברים ולעיתים גם אינם מודעים. למידת השליטה באש והוויסות שלה על ידי המתבגרים מקבילים להפיכת הדחפים המאיימים לבני-הכלה ויתרה מכך, לכוחות בנייה. בטיפול, כאמור, העבודה עם אש מזמנת את התנועה בין שתי החוויות הקוטביות: מעוררוּת גופנית עזה, אל חוויה של התכנסות פנימה ושל איסוף מדיטטיבי, המאפשרים למידה של שהייה במרחב פנימי שקט, השעיה זמנית של המציאות והתחברות לכוח עמוק וקדום.

גיבור מיתולוגי נוסף שסיפורו קשור בחום הבעירה הוא איקרוס. איקרוס היה בנו היחיד של דדלוס. כדי לברוח מהמלך מינוס, יצר האב לו ולבנו כנפיים מנוצות שחיבר בחוטים ובשעווה. אבל איקרוס לא שעה לאזהרתו של אביו. בהתלהבותו הוא הגביה עוף והתקרב לשמש עד כדי כך שהשעווה של כנפיו נמסה, והוא צלל אל מותו בים (מיטשל, 2013 ;March, 1999).

אם סיפורו של הפייסטוס מתאר את הסובלימציה והתמרת הדחף, סיפורו של איקרוס ממחיש את הסכנה שבאי-השליטה בדחף, ושל היעדר הפנמת גבול חיצוני לכלל גבול פנימי. בטיפול, ויסות הדחפים בעבודה עם האש הקונקרטית מקבל פנים רבות. עצם השמירה על הכללים הייחודיים לעבודה עם אש מחייבת רמה גבוהה של תכנון, ארגון, שליטה וזהירות. השימוש באש מפגיש את המתבגרת כל העת עם ההתמקמות שלה ביחס לאש: מידת הקירבה/מרחק, שמאפשרת מצד אחד מגע קרוב ומצד שני שמירה על עצמה ועל הסביבה, שליטה בסוג חומרי הבעירה שמוכנסים פנימה ובכמותם, בכמות העשן, בעוצמת הלהבה ובהתפשטות האש. אך מעל הכל, הוויסות מושג באמצעות המגע עם הסכנה: הפוטנציאל ההרסני של האש נוכח במידה שאין להתעלם ממנו, ומסכן בכל רגע ורגע. השליטה בכוחה ההרסני של האש מקבילה לשליטה בדחפים הפנימיים הנחווים כמסוכנים והרסניים.

 

3. גיבוש זהות

הזהות האישית מורכבת מסדרה של גורמים פסיכולוגים, פיזיים, גיאוגרפיים, פוליטיים, תרבותיים, היסטוריים ורוחניים, שלעיתים סותרים ומתנגשים. הזהות נובעת מחיבורם של חלקים מפוזרים אלה, הכוללים מסע פנימי וחיצוני המחבר אותנו לעולם הגדול (2015, Parisian).

גיבוש הזהות הוא המשימה ההתפתחותית המרכזית במסע חייה של המתבגרת. קמפבל (2013) טבע את מושג מסע הגיבור, כשזיהה תבנית בסיסית המתארת מסע טרנספורמטיבי: הגיבור היוצא למסע מתנתק מבית גידולו ומסביבתו; עובר חניכה בה עליו להתמודד עם כוחות מאיימים, פנימיים וחיצוניים; ושב כשהוא מוכן לתת את מתנותיו לעולם. במישור הפנימי, ההתמודדות של הגיבור היא עם הדינמיקה בין כוחות הרגרסיה לבין כוחות ההתפתחות בנפש. כוחות אלה עוברים במהלך המסע טרנספורמציה, ומאפשרים את מסע הגיבור לגיבוש זהותו האישית והקבוצתית האינטגרטיבית (נצר, 2011). משמעות הטרנספורמציה אינה הכחדה של הדחף אלא התמרתו, ביטוי סובלימטיבי לאיד היצרי: שפה מחליפה מעשה, הקרבת קורבנות מותמרת לתפילה, חוויה רגשית מותמרת ליצירת אמנות (נצר, 2004).

כאמור, יצירת זהות נתפסת כתהליך פסיכולוגי מורכב, המהווה את אחת המשימות העיקריות של גיל ההתבגרות. (Parisian, 2015). זוהי תקופה של מורטוריום, פסק זמן עבור המתבגר לבחון זהויות שונות ותפקידים שונים, במטרה לצאת ממנו עם זהות אישית, מינית, מקצועית וחברתית מגובשת יחסית (אריקסון, 1987). אריקסון איפיין את משבר הזהות כזמן אינטנסיבי לחקירה של דרכים שונות להסתכל על עצמי, כשחוויה זו מתאפיינת בהרגשת אי שייכות, הן ברובד פנימי ("מי אני?") והן ברובד קבוצתי ("מי האנשים שלי?").

האלכימאים איפיינו את שלב השריפה, שלב הקלקונציו, כתהליך המתיך חומרים לכלל אחדות וגיבוש באש (נצר, 2004). ההיכרות עם האש הפנימית והשליטה בה מאפשרות למתבגר לכונן את זהותו העצמית. עבודה עם אש מאפשרת למתבגרים להתחבר לעוצמות, לסכנות, לכוחות הלא מודעים הבוערים בתוכם ולאפשר לכל אלה להיצרף יחד לכלל זהות מגובשת יחסית. לעיתים קרובות, העבודה בחדר הטיפול מתחילה בתקופה ארוכה של חקירת חומרי גלם שונים, כגון שריפת עץ, השארת סימנים שמקורם בתוצרי האש (פחם, פיח, אובייקטים שרופים), טפטוף שעווה והתכתה, התכת פלסטלינה וגירי שמן. בשלב הבא אנו עדות לעיתים לצורך באיסוף תוצרים אלה ובגיבושם לכלל תוצר שלם אחד, המבטא אינטגרציה של תוצרי החקירה, הן ברמה הקונקרטית והן ברמה הסימבולית.

בתהליך זה, החקירה החוזרת ונשנית של חומרים ותהליכים נאספת לכדי דימוי בעל משמעות, בהקבלה לפונקציית אלפא הביוניאנית: ביון (2004) מגדיר את ההתנסות הרגשית שבה רכיבי ביתא, שהם רשמים חושיים בלתי מעובדים ובלתי מעוכלים, מושלכים ובאים לידי ביטוי בפעולות. פונקציית אלפא מאפשרת הפיכת רכיבי ביתא אלה לזמינים לחשיבה מודעת, ודומים לדימויים חזותיים. תהליך זה מאפשר מגע מודע של המטופל עם עצמו ועם האחר.

היבט דומיננטי נוסף של האש הוא ההיבט המטמורפוזי: היכולת שלה לשנות צורה ולהופיע ברצף של תחפושות באופן תכוף ודרמטי, כשלמרות שינויי צורה אלה, היא תמיד חוזרת ומשמרת את מהותה הבסיסית כאש. ברורה האנלוגיה שבין המטמורפוזות הקשורות באש לבין מעשה היצירה האמנותי, המיוסד גם הוא על תהליכים מטמורפוזיים מובהקים (שחם, 2007).

אך חשוב מכך, המאפיין המטמורפוזי של האש מקביל לחוויה המטלטלת שעוברים מתבגרות ומתבגרים רבים בתהליך גיבוש זהותם, כאשר הם חווים שינויים תכופים וחריפים בגוף, ברמות האנרגיה ובמצבי הרוח שלהם. מגוון מצבי האש מנכיח את התנועה בין קצוות רגשיים של חום מול קור, התפרצות בלתי נשלטת מול חוויה כבויה, כליה מול בנייה. החידתיות התמידית של האש מהדהדת חידות קיום שמתבגרים ומתבגרות רבים עסוקים בהן. ייתכן שיש בכך משום תזכורת מעוררת תקווה לעתיד: גם עם ריבוי פנים ומצבים, המהות הפנימית נשארת אחת.

 

סיכום

במאמר הצענו התבוננות בתפקידה הדיאלקטי של האש בטיפול, הן כמסמן שבאמצעותו ניתן לתאר תהליכים פנימיים ובין אישיים, והן כמסומן, בעבודה עם אש קונקרטית על שלל האפשרויות שהיא מזמנת בחדר הטיפול. בחנו את השימוש באש בעבודה טיפולית עם מתבגרות ומתבגרים, תוך התמקדות בקשר של האש אל שלוש מן המשימות ההתפתחותיות של גיל ההתבגרות: נפרדות ועצמאות; ויסות דחפים, גיבוש זהות.

האש, כדרכה, נדלקה בחדרי הטיפול שלנו באופנים מגוונים, וגם תגובותינו אליה היו מגוונות: נדלקנו, פשוטו כמשמעו, ועם זאת התחושה שליוותה אותנו היתה שאנו נוגעות במסוכן מכל. אפשרנו את כניסתה בהדרגה, בחשש ובזהירות, אך מרגע שהסכמנו להצית אותה, אנו שבות ונוכחות בעוצמתה ובעומק המשמעויות שלה בטיפול.

מטבע הדברים אין באפשרותנו במסגרת זו להקיף את כלל המשמעויות של שימוש באש בטיפול, ואכן ויתרנו מראש על תחומי התייחסות רבים שמצדיקים התבוננות ומחקר. כך למשל לא נגענו בהיבטים מגדריים של שימוש באש בטיפול, בשימוש באש עם קבוצות גיל שונות, בטיפול קבוצתי ובסטודיו פתוח, בשימוש באש עם אוכלוסיות נוספות ובטיפול בטבע. נדרשות הרחבה והעמקה של ההתבוננות על משמעות האש בקשר הטיפולי וביחסי העברה בטיפול, וכן בחוויה של המטפלת.

בבמדבר רבה, פרשה י"ג נאמר: "המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר". אנו שומרות על האש שלא תכבה בנו עצמנו ובחדרי הטיפול שלנו, ומבקשות להעביר הלאה את הניצוץ.

 

הערות

  1. במאמר נעשה שימוש רנדומלי בלשון זכר ונקבה

 

מקורות

אביב, א. (2011). אובדנות וביטוייה בטיפול באמנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה 15.10.2018 מאתר בין המילים(5): https://www.smkb.a...ences

אלפנדרי, ר. (2018). הטיפול הפסיכודינמי במתבגרים: מחשבות והצעות. בתוך אלפנדרי (עורך): למצוא מקום לנפש; אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית. עמ' 157-172. ירושלים: כרמל.

ארבל, ח. (2014). "שלומי קשור בחוט אל שלומך": החוט ומשמעויותיו בטיפול באמנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה 7.11.18 מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy...=3133

אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית פועלים.

ביון, ו.ר. (2004). ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים.

האפט, י. (ללא ציון שנה). הפיסטוס: הנכה הגיבור היצירתי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה 20.1018 מאתר עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה (ע"ר): http://www.israjun....html

המילטון, ע. (1982). מיתולוגיה. גבעתיים: מסדה.

ויניקוט ד.ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (2009). תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות הרגשית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עמ' 92-109. תל אביב: תולעת ספרים.

כהנא, ב. (2018). זאוס, פרומתאוס והקב"ה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה 20.10.2018 מאתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית: http://jung-israel...D7%90/

מיטשל, ס. (2013). כנפיו של איקרוס: אשליה ובעיית הנרקיסיזם. בתוך מיטשל, ס. וארון, ל. (עורכים): פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. עמ' 198-227. תל אביב: תולעת ספרים.

ניסימוב-נחום, ע. (2013). כל צבעי הנפש: טיפול באמנות בילדים המתנהגים בתוקפנות. תל אביב: מכון מופת.

נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי. בן שמן: מודן.

נצר, ר. (2011). מסע הגיבור. בן שמן: מודן.

פולן, מ. (2017). קיצור תולדות הבישול - איך השפיע הבישול על חיינו. בן שמן: מודן.

קורץ, ח. (2008). אבודים בקונפליקט - התאבדות בגיל ההתבגרות. הרצאה במסגרת יום עיון: התאבדות צעירים – מה ניתן לעשות. אוניברסיטת חיפה, 30.1.08.

קמפבל, ג'. (2013). הגיבור בעל אלף הפנים. תל אביב: בבל.

רוני, ז' ורוני, ה. (1977). המלחמה לאש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שילדס, ר.ו. (2005). הבלבול המאפשר שינוי בתקופת ההתבגרות. בתוך פלשמן, א., ואבנט, ח. (עורכים): תקשורת טיפולית עם מתבגרים. עמ' 235-249. ירושלים: משרד הרווחה.

שחם, ח. (2007). פירומניה ספרותית? מוטיב האש: מקורותיו וגלגוליו בשירת אלתרמן. בתוך חבר, ח. (עורך): רגע של הולדת; מחקרים בספרות עברית ובספרות יידיש לכבוד דן מירון. עמ' 874-904. ירושלים: מוסד ביאליק.

March, J. (1999). Cassell Dictionary of Classical Mythology. London: Cassell Reference.

Parisian, K. (2015). Identity Formation: Art Therapy and an Adolescent’s Search for Self and Belonging. Journal of the American Art Therapy Association. 32(3): 130-135. Retrieved [17.08.15[
from: https://www.tandfo...61257

Scherjon, F., Bakels, C., MacDonald, K., Roebroeks, W. (2015) . Burning the Land: An Ethnographic Study of Off-Site Fire Use by Current and Historically Documented Foragers and Implications for the Interpretation of Past Fire Practices in the Landscape. Current Anthropology . 56(3):299-326.

Somer, L. and Somer, E. (2000) Perspectives on the use of glass in therapy. American journal of art therapy. 38(3):75-80.

Stone, L. (1979) Remarks on Certain Unique Conditions of Human Aggression (The Hand, Speech, and The Use of Fire). Journal of the American Psychoanalytic Association. 27(1): 27-63.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ארבל, ח. , אביב, א. (2018). תודה לך פרומתיאוס: עבודה עם אש כמקדמת טרנספורמציה רגשית בטיפול במתבגרות ובמתבגרים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3758

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן11/8/2019

שלום. בדת שלנו אלוהים אש, וגם אצלנו נענש האדם על מעשה שעשוי לעזור לו: אכילת הפרי. מפחיד לדעת שמשתמשים באש בחדר הטיפול ויכולה להיות סכנה, נקווה שאף פעם לא ייגרם נזק ושהמטפלים יהיו מספיק אחראים למנוע אותו. האש פלזמה, היא לא חומר והיא מאירה וזה הקסם שבה. מעניין לגלות איך סיפורים שקשורים ליצירת תרבות אנושית, משפיעים על כל אדם כפרט שהרי כל אחד עולם ומלואו וכולנו בעלי אותו מוח, לכן גם האמנות משפיעה על כולנו דומה ולפי אותם כללים. עצוב שהעונש לפרומתיאוס נצחי, אבל אולי זו דרך החיים וההוויה בעולמות של מעלה.

נועה טייכרנועה טייכר14/1/2019

יצירתי ונוגע. אביבית, חמוטל ופרומתיאוס, תודה על אינסוף יצירתיות ותעוזה. זו בעיני הגישה לעבודה עם מתבגרים וחבל שלא נחשפתי לזה קודם.

מיטל ברנדוינהנדלר-פריברגמיטל ברנדוינהנדלר-פריברג5/1/2019

מאמר נהדר. אני עוסקת פעמים רבות בטיפול, דרך עבודה עם אש, על גווניה. תרמתן לי מאוד, תודה רבה!.

אהוד חלקאהוד חלק27/12/2018

חמוטל ואביבית. המאמר מעניין ומעמיק.. מעורר סקרנות לדרכים היצירתיות האפשריות להתרם מההמשגות שהעלתן בו בטיפול עם מתבגרות ומתבגרים.

טוב ביטןטוב ביטן25/12/2018

מאמר מצוין. אני מאד מודה על המאמר המקיף בעבודה באש. מזה שנים שאני עובדת עם נערים וילדים באש. ורק התוודעתי כעת לתהליך, למושגים , לריפוי, לדרך ולכל מה שעומד מתחת.