פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

ספרים

סודות הגינון הטיפולי / תמר לוסטיג

הספר "סודות הגינון הטיפולי" מביא בפנינו סיפורים המבוססים על מפגשים אמיתיים, הלקוחים מתוך עבודתה של תמר לוסטיג. זהו מסעם המשותף של המטופלים והמטפלת, בעבודתם יחד ועם הצמחים. ממצב בסיסי של מצוקה, פחד, קיבעון וייאוש מתאפשרת תנועה לחיים בריאים, בטוחים ושמחים יותר. גיבורי הסיפורים עוברים התפתחות נפשית ורוחנית משמעותית הכוללת העזה, פיוס, השלמה וצמיחה במקביל לעולם הצומח.
הספר הינו תמצית ירוקה של חסד ואהבה המתבטאים בפעולת הגומלין ביננו לבין הטבע.

מתפרסם מ 24/5/2019 | 346 צפיות

תגיות: |

סודות הגינון הטיפולי

תמר לוסטיג

סודות הגינון הטיפולי

הוצאה עצמית

 

הספר "סודות הגינון הטיפולי" מביא בפנינו סיפורים המבוססים על מפגשים אמיתיים, הלקוחים מתוך עבודתה של תמר לוסטיג. זהו מסעם המשותף של המטופלים והמטפלת, בעבודתם יחד ועם הצמחים. ממצב בסיסי של מצוקה, פחד, קיבעון וייאוש מתאפשרת תנועה לחיים בריאים, בטוחים ושמחים יותר. גיבורי הסיפורים עוברים התפתחות נפשית ורוחנית משמעותית הכוללת העזה, פיוס, השלמה וצמיחה במקביל לעולם הצומח.
הספר הינו תמצית ירוקה של חסד ואהבה המתבטאים בפעולת הגומלין ביננו לבין הטבע.

 

תמר לוסטיג, סופרת, אמנית, תרפיסטית באמנות המשלבת גינון טיפולי וקהילתי בעבודתה במשרד החינוך ובמסגרות פרטיות, כבר 30 שנה. ערכה מחקר באוניברסיטת חיפה על גינון טיפולי והרצתה במכללות בית ברל, גורדון ווינגייט. עבדה כרפרנטית לחקלאות וקיימות במשרד החינוך. הקימה וניהלה את "תמר-ה" ללימודי גינון טיפולי ותרפיה בטבע, שבה הוכשרו מאות מטפלים. זכתה בפרס ארצי על פעילות קהילתית ירוקה. כתבה ופרסמה שני ספרים על תרפיה בטבע וגינון טיפולי בבתי ספר. זה ספרה השלישי.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:


פרק רביעי: הילה - "תמצית ירוקה של אהבה".

על כוחו המופלא של הטבע כמטפל ועל טיפול בגישת הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית.

הילה יצרה עבור המטופלים שלה חדר טיפולי ירוק.

כל החדר מרושת מטפסים עם "ידיים" צמחיות ירוקות. ענפים ארוכים של פוטוס זהוב, גפנית וקיסוסית המשולבים וכרוכים יחד על רשת חוטי ברזל התלויה מהתקרה והקירות. ממולם, משתפלים מן התקרה עציצים ירוקים דשנים במפל ירוק שמגיע עד הרצפה ויוצר סוכת צמחים מופלאה, מגוננת ועוטפת. הקירות מחופים קיר דשא סינטטי ירוק ומבהיק. באמצע החדר, על כיסא גלגלים, ריר נוזל מפיו וראשו מוטה הצידה, יושב דודי. הוא קשור לכיסא ברצועות. הוא אינו מדבר. הגדירו אותו כ"ילד עם פיגור עמוק".

את הילה הכרתי במכללה במרכז הארץ שבה הייתי מרצה בקורס מבואות לתרפיה באומנות. במהלך ההרצאות לימדתי מתודות טיפוליות שונות וגם את מודל ה"פירמידה בגינה", מודל שחקרתי ופיתחתי באוניברסיטת חיפה ועסק בפסיכותרפיה בסיוע צמחים. הילה הייתה סטודנטית בכיתתי. בת עשרים וחמש באותו זמן, נפש פראית וחופשיה, אומנית, פמיניסטית ולוחמת. שתינו חלקנו את המחשבה שתרפיסט הנכנס עם המטופל לטבע צריך בעיקר להישמר לא להפריע, ולאפשר לעולם הטבע המופלא ורב העוצמה לעשות את שלו. לתקשר, להייטיב, לרפא ולטפל.

במהלך השנים הילה המשיכה בלימודיה ולמדה אצלי גינון טיפולי, התמחתה בתחום והמשיכה לפתחו במחקר בתואר השני באוניברסיטת חיפה. היא יצרה, פיתחה ובנתה חדרים ירוקים לטיפול באנשים עם פיגור. יום אחד, כעשר שנים לאחר שנפגשנו, הגעתי לצפון לבקרה בעבודתה בבית הספר, ולראשונה ראיתי את החדר הירוק ואת דודי יושב במרכזו. הילה ודודי ישבו יחד בריכוז ובשקט. מאוורר שהיה תלוי מהתקרה דימה רוח קלילה, ומוזיקת טבע מערוץ יוטיוב שלחה לאוויר צלילים של פכפוכי מים ושירת ציפורים. למתבונן מהצד לא הייתה אפשרות לנחש שדודי הוא אחד הנערים האלימים והבלתי צפויים ביותר בבית הספר. את רוב הצוות הוא כבר נשך, פצע ותוך שניות יכול היה להפוך לחיית טרף גדולה ובלתי נשלטת, ללא כל התרעה או סיבה נראית לעין. כאמור, דודי לא דיבר, רק נהם. כל המטפלות פחדו מאוד לשהות במחיצתו. אבל לא הילה. בשבילה דודי היה "דובון". הילה האמינה בכל ליבה בכוחו של הטבע לחבר וליצור קשר, אך היציאה עם המטופלים לטבע הגלילי והעשיר הסובב את בית הספר לא הייתה אפשרית, בגלל המוגבלות התנועתית של המטופלים. לכן, במתחם פנימי, בחדר נגיש, יצרה הילה עולם מקביל ירוק, שעטף אותם כמו רחם מגונן ונסך בהם משהו עדין, שליו ורגוע. הם התעטפו יחד בצמחים כמו שמיכת פלאים ירוקה. היא תקשרה איתם בעזרת הטבע והצמחים. למטופלים ה"דובונים" היה אבחון משותף. כולם הוגדרו כסובלים ממוגבלות שכלית והתפתחותית קשה. בעולם קיימות הגדרות שונות למוגבלות שכלית התפתחותית. עד לפני שנים לא רבות אובחנה מוגבלות בתפקוד שכלי כפיגור והאדם נקרא מפגר. כיום התקדמנו מעט כחברה ונהוג להתבונן על האדם באופן הוליסטי, מעבר להגדרתו רק דרך יכולותיו הקוגניטיביות ותפקודיו היומיומיים.

הטיפול שמתמקד באדם ולא במגבלה שלו, שם לו כמטרה למקסם את שילובו בחברה באופן עצמאי מבחינה תעסוקתית, חברתית ותפקוד יומיומי. זו גישה שיקומית שהולכת בד בבד עם תוכניות חברתיות המגבירות את המודעות לאנשים עם צרכים מיוחדים ועוסקות בשינוי דעות ועמדות של קהילות, חברות ומעסיקים. במקרה של דודי, הדגש היה בעיקר על שיפור איכות חייו ואחת הדרכים הייתה טיפול הנעזר בצמחים וטבע. כנראה ישנן סיבות רבות ליכולת הטיפול המיוחדת שיש לצמחים במפגש עם הילדים בעלי תסמונת דאון, עיכוב התפתחותי ואוטיזם. הצמחים יוצרים מקום של הכלה איטית ובטוחה המאפשרת איכות תקשורת אישית ובין אישית ייחודית ומייטיבה. הילה החליטה להקדיש את אהבתה, את כישוריה ואת עולמה המקצועי לחיבור וקשר בין צמחים לאנשים עם עיכוב התפתחותי, הסובלים מפיגור בינוני ועמוק ומנכויות פיזיות קשות.

הילה היא מלאך אנושי. מעטים יודעים זאת כי היא מסתובבת בעולם בגוף של אישה רגילה. בבית הספר בו היא עובדת כתרפיסטית, היא מסתובבת יחפה, שערותיה פרועות וידיה מרובבות בבוץ ועלים. פעם סיפרה לי שבצעירותה חייתה עם רגישות כה גבוהה עד שחשה נטולת כל הגנה, כאילו חסרה עור חיצוני שיגן עליה. הילה עמסה על כתפיה את סבלו של העולם כולו ופרקה את כאביה אל תוך ציורי ענק. היא פיתחה שפה אומנותית מלאת הבעה וצבע שהפכו ליצירות מנומנטאליות בלימודיה ב"בצלאל". מאוחר יותר, בעבודתה במשתלה, למדה לראשונה את שפת הצמחים. עם סיום שירותה הצבאי החלה לעבוד כמדריכה בהוסטל למבוגרים בעלי עיכוב התפתחותי ושכלי. שם נחשפה לאירועים שהיו מעבר לכל הסבר מקובל. אירועים פלאיים לחלוטין. "הייתי מדריכה צעירה בהוסטל בהרצליה, בה גרה בדיור מוגן קבוצת חוסים מבוגרים בעלי פיגור בינוני. הקמתי עם החוסים גינת פרחים, ירק ותבלינים. מדי יום בשעות הצוהריים היינו יוצאים לפעילות בגינה. היינו יושבים בשקט בצל העצים והשיחים שבחצר ההוסטל ולאט לאט נחשפתי למשהו מסקרן ומופלא. האנשים הללו, שבקושי יכלו לדבר עם בני אדם נורמאטיביים, שהיו צריכים עזרה בכל פעולה ושהיו נוהמים במקום לדבר, תקשרו באופן מופלא עם החי והצומח בגינה. הייתה להם שפה משלהם עם הציפורים, עם הפרחים ועם העלים. זו הייתה תקשורת מורכבת, אינטואיטיבית, מופלאה ולא מובנת לנו, האנשים ה"רגילים". הם היו נוגעים בצמחים בעדינות, מלטפים אותם ונראה היה שהם ממש מנגנים עליהם ואיתם. והצמחים השיבו להם אהבה. הגן פרח והפך לפינת חמד נפלאה. היינו יושבים שם שעות ארוכות, או עובדים בעבודות קלות בגינה וחווים תחושת התעלות והתרגשות. ואני הייתי כמו חירשתעיוורת, או יותר נכון ממש כמו מפגרת (היא צוחקת), שאיננה דוברת את השפה. אבל הם לימדו אותי, ועוד איך הם לימדו. הם הסכימו להכניס אותי לחבורה הסודית שלהם. הם נגעו בצמח שהשיב להם בפרץ ריח, הם צחקו עם כלנית ורקפת שהנצו ואלו השיבו להם בניעות עלים עדינות. החוסים תקשרו עם הצמחים בחושים שהשאירו אותי פעורת פה ונפעמת. מתוך הפליאה והסקרנות הגדולה, עלתה בי גם הבנה חדשה. ישנה שפה, תקשורת על-חושית, דרך מיוחדת שבאמצעותה הצמחים וה"דובונים" מתקשרים. אך זו הייתה השערה שלי בלבד. כל זאת, עד למקרה עם החתולה. היא הגיעה אלינו ומצאה את הגינה כמקום מתאים למגורים, לה ולגוריה. ה"דובונים" אהבו אותה מאוד והיא, מצידה, הרגישה בטוחה ונאהבת. באחד הבקרים הגעתי להוסטל ומצאתי את גופתה המתה בחצר. חיפשתי אחר הגורים אך הם נעלמו. נבהלתי כי ידעתי שה"דובונים" קשורים אליה בעבותות אהבה ומותה יצער אותם מאוד. החלטתי לקבור אותה בדיסקרטיות מתחת לעץ הזית שעמד מאחורי ההוסטל, בפינה נסתרת, לפני שכולם יקומו, ולספר להם שהחתולה מצאה לה בית אחר. לא העזתי לספר להם את האמת. באותו יום, בשעות הבוקר, יצאנו כהרגלנו לגינה. מיטל, אחת החוסות, שהייתה אז כבת חמישים, גבוהה וצנומה, בעלת יכולות קוגניטיביות מוגבלות מאוד, החלה לחפש את החתולה. בעזרת תנועות ורסיסי מילים שבורות היא הביעה את צערה על כך שהחתולה לא נמצאה. סיפרתי להם, בעליזות מזויפת, שהחתולה כנראה יצאה לטייל או שמצאה לה בית אחר. לפתע, ללא שום סיבה, החלה מיטל לבכות ומשכה אותי בחוזקה לעבר החצר האחורית של הבית. שם, מתחת לעץ הזית, היא כרעה על ברכיה, בדיוק בפינה הנסתרת בה קברתי את החתולה, והחלה לחפור בידיה במרץ באדמה. כשנתגלתה הגופה הקטנה של החתולה, הפסיקה מיטל לחפור וליטפה אותה בעדינות, כמו נפרדה ממנה. ואז, חזרה בשקט לגינה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה נחשפתי ליכולות המיסטיות של אנשים עם פיגור."

הילה המשיכה ללמוד והחלה לחקור את נושא התקשור ותופעות עלחושיות אליהם נחשפה בהוסטל. תופעות שאין להן הסבר או היגיון בעולמנו הרגיל. באותה תקופה החלו להתפרסם בעולם ספרי "הארי פוטר", שבהם תוארה מציאות מקבילה למציאות שלנו. קסמים, רציפי רכבת בממד אחר, בתי ספר בעולם אחר מקביל לעולמנו, שדוני-בית ומציאות שלמה המתרחשת בעולם מקביל. ובתוך המציאות הזו, אנחנו, אנשי חמשת החושים, עיוורים וחירשים, חיים בבורות וביהירות של אדונים וכלל לא מבחינים בשלל התופעות העשירות המתרחשות מדי רגע, ממש לידנו. העולם המקביל המופלא שיצרה ג'יי. קיי. רולינג הזכיר לי גם את סיפורם המופלא של הפורטוגזים, שספינותיהם עגנו בחופי אמריקה, והילידים האינדיאנים שהתבוננו בספינות ולא ראו אותן. הם לא ראו אותן כי אי אפשר לראות משהו שאינו קיים בתפיסה המותנית אותה ירשת מהדורות שלפניך, שאינך משער או מדמיין אפילו את קיומו. שלל התופעות שתוארו בספריה של רולינג, בדומה לספינות הפורטוגזיות, היו עולם בלתי ניתן לתיאור והבנה עבור רוב בני האדם הרגילים. אבל לא עבור ה"דובונים." ה"דובונים" חיו בנינוחות בעולם עם תופעות שאינן ניתנות להסבר באמצעות חמשת החושים. הם היו צוחקים יחד ממשהו שהיה נסתר מעיניה של הילה, מגיבים לגרגור דק שהיא לא שמעה, או מפנים את ידיהם בכמיהה אל סילון אור רוטט. היו בגינה הרבה התנהגויות, תגובות ופעילויות שניתן היה לפטור אותן כפיגור או מוזרות. אך עבור הילה, שליבה היה פתוח ורוחה חופשייה, ִנגלה עולם חדש ומדהים. בעולם הזה הילכו ה"מפגרים" וה"אוטיסטים" כמו מלכים ונסיכים. הם דיברו ותקשרו את השפה הבראשיתית של הטבע והרוח. לאחר שסיימה את עבודתה כמדריכה בהוסטל, יצאה הילה ללימודים ב"בצלאל", סיימה בהצטיינות ויצאה לנדוד בעולם, התנדבה בארצות העולם השלישי, במעון ליתומים בנפאל ובמחסה לכלבים פגועים במומביי שבהודו. בהמשך, החליטה ללמוד תרפיה באומנות ופנתה ללימודים במכללה, שם שימשתי אני כמרצה. וכך הכרנו. עם סיום לימודיה כתרפיסטית באומנויות, החלה הילה להתמחות כמטפלת בבית-חולים למתמודדים עם מחלות נפש בשרון והשתלמה במקביל גם בתחום הגינון הטיפולי. בבית החולים בשרון, הקימה יחד עם מרפאות בעיסוק גינה טיפולית קטנה ושילבה בעבודתה גם את הטיפול באומנויות. שם, במרחב המוגן והשליו של טבע וצמחים, פגשה את המטופלים פצועי הנפש.

במקביל, המשיכה לחקור בסקרנות ובפתיחות את שפת המיסטיקה, עולם התופעות העל חושיות ושפות בלתי מילוליות אשר יצרו, להרגשתה, אפשרות לתקשורת ושפה אלטרנטיבית אחרת ומאפשרת עם מטופליה. שפה שאפשרה הבנה נוספת בתוך הכאב, הסבל והאימה שחוו פגועי הנפש שהופנו לטיפולה. באותה עת, בחרה בי הילה לשמש לה כמדריכה. מהרגע הראשון בו נפגשנו שררה ביננו אהבה והערכה גדולה. היא האמינה שנפשותינו מצאו זו את זו והכריזה שהיא באה כדי להישאר ִאתי לתמיד בגלגול הזה. ממרצה וסטודנטית הפכנו למטפלת ומודרכת, לחברות אמיצות לדרך ובהמשך חיינו גם לחברות נפש קרובות. נושאי שיחותינו נסבו פעמים רבות על תופעות מיסטיות, תקשור ואירועים שלא היה להם הסבר בעולמנו. במרפאה לבריאות הנפש, שם עשתה הילה את ההתמחות, נפרצו מחסומי התפישה המקובלת ושפה חדשה לחלוטין זרחה וגילתה את עצמה בפנינו. הילה האמינה בכל ליבה ששילוב בין טיפול באומנויות, פעילות מיטיבה ואקטיבית בטבע ובגינה, יחד עם אימון רוחני, יאפשרו מזור לנפשות הפצועות ששהו בבית החולים למתמודדים עם מחלות נפש. היא התחילה לצאת עם מטופליה יותר ויותר לגינה. לצמחים. מנהלי המחלקה גילו פתיחות רבה ונתנו לה יד חופשית, תוך גיבוי דרכה הייחודית והלא מקובלת. באחד ממפגשי ההדרכה שלנו סיפרה הילה על מתוקה. מתוקה הופנתה אליה לטיפול באומנות. על אף המאמץ להגיע לטיפול, מתוקה המשיכה להיות כבויה ואבודה. לרוב עיניה היו עצומות וגופה הקטן והצנום רק הדגיש את התנהלותה הכבדה, כאילו שק אבנים גדולות מונח דרך קבע על כתפיה. פניה היו מעוותות בהבעת כאב עצומה וגופה הקרין סבל אינסופי. היא נחשבה למקרה קשה במיוחד. ולכן, מתוקה נטלה תרופות פסיכיאטריות חזקות שעימעמו את הכאב. נפשה של הילה יצאה אל מתוקה והיא חשה הזדהות עמוקה עם סבלה וכאבה. "יום אחד," סיפרה לי הילה, "החלטתי לצאת עם מתוקה לגינה, ושם, בין הצמחים, ראיתי לתדהמתי שעל כתפיה רובצת ישות צהובה ומפלצתית. רוח רפאים צהובה, ענקית, שגודלה היה כגודלה של מתוקה. נדהמתי. איך אישה צנומה וקטנה כזאת לא כורעת תחת נטל המסע? התקשיתי לנשום. כרעתי לידה, על האדמה, התבוננתי בה ואמרתי: "מתוקה, אני רואה את המפלצת." מתוקה התכווצה כולה והחלה לבכות. באותו רגע ידעתי בכל נים ווריד בגופי שמתוקה תצא מ"מחלת הנפש" שלה. היא תצא מזה כי מישהו נוסף ראה סוף סוף את הדבר ששלט על חייה. היא כבר לא הייתה לבד. לקח לנו חודשים לשכנע את המפלצת ללכת. חודשים של עבודה אנרגטית מאומצת. דיברנו, שכנענו את המפלצת לעזוב ונעזרנו במדריכים רוחניים שזימנו יחד. הטיפול גובה בשיחות וליווי תרפויטי שבסופם יכלה מתוקה סופסוף לזקוף את גבה ולפקוח את עיניה. היא עברה למחלקה הפתוחה ולבסוף השתחררה ויצאה מבית החולים, להמשך טיפול בקהילה. הילה המשיכה המשיכה במפגשי ההדרכה עמי. כשניתחנו יחד את התהליך שעברה עם מתוקה, חשבנו שהמצאנו משהו חדש. במשך הזמן, חקרנו ולמדנו שקיים תחום טיפול שנקרא פסיכותרפיה טרנס-פרסונאלית.

פסיכותרפיה טרנס-פרסונאלית. טיפול המשלב בין תובנות רוחניות של מסורות בעולם לבין הידע הצעיר של הפסיכולוגיה המודרנית. סינתזה של שתי גישות לתודעה האנושיתהרוחנית והפסיכולוגית. תחום טיפולי הנותן מקום לממדים ולמצבי תודעה רוחניים הנמצאים מעבר לזהות האישית של האדם. הכוונה היא להכרה בשילובן של חוויות מיסטיות והבנת תודעה רוחניתקוסמית כחלק נוכח וחשוב בקיום האנושי, וכחלק בעל משמעות רבה גם בטיפול פסיכולוגי. יש הרואים בפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית כמחברת בין הפסיכולוגיה המערבית לבין מסורות רוחניות עתיקות שונות, כגון קבלה, בודהיזם, מיסטיקה נוצרית, סופיזם, שמאניזם ועוד. יש המחשיבים את הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית כחלק מהזרוע הרביעית בפסיכולוגיה אחרי הגישה הפסיכו-דינאמית של פרויד וממשיכיו, הגישה הביהביוריסטית מבית מדרשו של סקינר והגישה ההומניסטית אקזיסטנציאלית של פרנקל, רוג'רס ומסלו. התרומה העיקרית של הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית היא בכך שהיא רואה משמעות הכרחית בטיפול להיבט הפסיכו-רוחני ועוסקת בפוטנציאל הגבוה של האנושיות, תוך חיבור ל"עצמי הגבוה", אלוהות, נשמה וכו', זאת, בנוסף ובזיקה להיבטים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. פן נוסף בדיסציפלינה הזו הוא היכולת לטפל ולקבל בחדר הטיפולים תופעות שאינן נתפסות בחמשת החושים, כמו המפלצת הצהובה של מתוקה, יצורים "דמיוניים" החיים בעולמם של הילדים, רוחות רפאים בחיי מטופלים ותופעות על-חושיות ובלתי מוסברות. תופעות שבדרך כלל אינן לגיטימיות ואף נתפסות כהזיה או הפרעה נפשית בחדר הטיפולים הקונבנציונאלי.

יכולותיה של הילה להכיר, לראות ולהתמודד באופן פתוח ויצירתי עם תופעות על-טבעיות אלו, אפשרו לה לקדם ולהביא הקלה גדולה למטופלת שבמשך שנים נחשבה חולת נפש חשוכת מרפא. איש מהפסיכולוגים והפסיכיאטרים שטיפלו במתוקה לא העלה בדעתו שהמפלצת שהיא דיברה עליה אכן קיימת. עד שהיא התייאשה והפסיקה לדבר. המפלצת התקיימה בממדים שהפסיכיאטרים והפסיכולוגים שטיפלו בה לא הכירו בקיומם. השיטה הקונבנציונאלית לטיפול עזרה אך במעט ומתוקה נשארה בבית החולים ללא תקווה למזור. בזכות תרפיסטית שבחרה לטפל בה בדרכים יצירתיות ואחרות, התרחש תהליך ריפוי שאפשר למתוקה, בסופו של התהליך הטיפולי, לצאת מבית החולים ולחזור לחיים. הילה הצליחה לתקשר עם מתוקה ולהיפגש ִעמה ב"מקומות" רוחניים בהם רוח האדם חופשית מכבלי האינטלקט והגוף הדווי. ושם, במקום השוויוני, החופשי, המופלא והחי הזה, בחסות הישויות הצמחיות הנבונות והעמוקות, יכול היה להתרחש הריפוי.

הילה המשיכה את לימודיה באוניברסיטה, בדרך לתואר שני. היא חקרה ופיתחה את שיטת הטיפול ב"חדר חי ירוק", בו בונה התרפיסט עולם שלם של טבע בתוך חדר למטופלים המוגבלים פיזית ותפקודית, וקראה לזה: "להביא את הטבע למטופל". אחד המקומות הראשונים בהם הוקם חדר טיפולי ירוק היה בית הספר בצפון בו עבדה. השהות בחדר הצמחי, החי והמרפא אפשר למטופלים ה"דובונים" להיות עמה במקום של שוויון, במקומות בהם רוח האדם אינה מתקשרת במילים או במחוות המקובלות בעולמנו. זה היה עולם בו נשמות נפגשות בממד אחר וחופשי, שם אפשר להשפיע ולשנות גם חלק מהדברים בעולמנו הזה. לא קל לסייע לאדם הסובל מפיגור עמוק לשמור על כבודו וזכותו לאיכות חיים, בהתבסס על יכולותיו וחזקותיו. כנראה שה"דובונים" וחבריהם לא יהיו לעולם אנשים המתפקדים בחברה הנורמאלית, אך בזכות המפגש עם הילה ובסיוע הצמחים נוצרה עבורם אפשרות ממשית לחוות יחסים המבוססים על תקשורת חדשה, כבוד ואהבה, החשובים כל כך לכל בן אנוש. "תראי," הילה אומרת באחת הפגישות שלנו בבית קפה צפוני בתוך יער גלילי מנומנם, "אני יודעת את האמת. דודי אף פעם לא יהיה בוגר משתלב ותורם לחברה. וגם מתוקה. הרי היא לא נרפאה לגמרי ושנים של טיפול ותרופות פסיכיאטריות נתנו בה את אותותיהם. ובכל זאת, היא השתחררה מבית החולים והאבחון הפסיכיאטרי שלה שונה, דבר ששינה את כל הגישה הטיפולית כלפיה, ואת האמונה בה. נכון, מתוקה לא נרפאה לחלוטין, אך הצליחה לחזור ולחיות בקהילה, בעולם הרגיל... אני מאמינה שמעתה חייה יהיו שונים, ועם כל הקשיים שיהיה עליה להתמודד עמם, תחושה בסיסית טובה יותר תלווה אותה." עבורי, המפגש עם הילה ועם עבודתה הפלאית הם מתנה יקרה ומיוחדת. בעצם היותה מראה לכך שאין דבר כזה ׳דלתות סגורות׳, או ׳מקרה אבוד׳. כשליבו של המטפל פתוח ואין בו מקום לדעות קדומות, מקבעות ומגבילות, וכשהצמחים המיטיבים נמצאים כאן כדי לסייע ולעזור, אכן מתקיימים ניסים ונפלאות... וכל אדם ראוי לחיות בכבוד ובאהבה. אפשר לקרוא לזה טיפול רוחני אינטרפרסונאלי. אפשר לקרוא לזה גינון טיפולי.

אני מעדיפה לקרוא לזה... תמצית ירוקה של אהבה.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.