פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

"והאקדח שלי לא יורה, לא יורה, לא יורה"

בשיאה של סדרת הטלויזיה "כיפת ברזל" מתגלה סוד פגיעה מינית שחווה תלמיד ישיבה שנפגע על ידי הרב שלו. התסריט מגולל את העימות בין הנפגע (שהוא כעת חייל בטירונות) לבין הפוגע. המאמר שלפנינו מבקש לנתח סצנה אחת מתוך הסדרה המביאה לידי ביטוי תהליכים המתחוללים בנפשו של הנפגע ותהליכים המתרחשים בינו לבין הפוגע ובינו לבין הסביבה בה הוא חי. בד-בבד מנותחות תגובות חבריו של הנפגע אשר הופכים מעדים סמויים לעדים גלויים. כמו כן המאמר מתייחס להקשר הסביבתי-פוליטי בו מתרחשת הפגיעה, ומבקש להצביע על תפקידנו כצופים (הן בסדרה והן בחיים עצמם) לגלות אחריות כלפי הנפגעים ומצוקתם. המאמר מסתיים בקריאה לתקווה והגנה - אם תרצו: ל"כיפת הברזל" - לנפגעים באשר הם.

מתפרסם מ 31/1/2018 | 4,913 צפיות

תגיות: | | |

"והאקדח שלי לא יורה, לא יורה, לא יורה"1

מאת איילת כהן וידר ועו"ד אורי לוין

 

 

בפרק התשיעי בסדרה "כיפת ברזל"2 מגיע רגע ובו מתגלה סוד של אחת הדמויות, צעיר בשם גור-אריה (אבי מצליח), חרדי לאומי, בעברו נער גבעות, שהתגייס לנח"ל החרדי. עלילת הסדרה מתארת את חוויותיהם של צעירים חרדים ואת האתגרים שהם חווים מול החברה והמשפחה בעקבות ההחלטה להתגייס. דמותו של גור-אריה נראית לכאורה צדדית לעלילה (כשם שאוכלוסיית החרד"לים בכלל, ונוער הגבעות בפרט, הנה אוכלוסייה צדדית בפרויקט גיוס החרדים לצה"ל) ומכל מקום צדדית לשתי הדמויות המרכזיות בסדרה – עמרם אלקיים (רועי ניק), שבאבניק עם עבר עברייני, ויעקב אנילביץ' (דולב מסיקה), חסיד ויז'ניץ שהתגייס בניגוד לעמדת משפחתו.

רמזים לסוד של גור-אריה מופיעים החל מהפרק הראשון ועד לשיאה של הסדרה: עימות בין גור-אריה ובין הרב שלו, הרב מנשה ישראל (ישי גולן), על רקע פגיעה מינית שפגע הרב בגור-אריה כשהיה ילד בן 12.

בפרק השביעי מופיעה דמותו של הרב מנשה לראשונה. גור-אריה מנסה להתעמת איתו בבית הכנסת שלו, אך ללא הצלחה. לאחר הכישלון הוא מנסה להפליל את הרב מנשה ולגרום למעצרו בשל החזקת חומר דליק וניסיון הצתה, אך ניסיון פתלתל זה כושל. לאחר שהרב מנשה מבין כי גור-אריה נתון בתהליך של חשיפת הפגיעה, הוא מגיע בפרק השמיני במפתיע למחלקה של גור-אריה כדי להעביר לחייליה שיעור תורה. כשהרב הצבאי (דני שטג) מכריז על בואו, גור-אריה נבהל, וכשהרב מנשה נכנס, כל המחלקה נעמדת לכבודו חוץ מגור-אריה שנותר לשבת. במהלך השיעור גור-אריה פורץ מהכיתה החוצה ורץ להקיא. הרב הצבאי מזהה את המצוקה של גור-אריה ומזמין אותו לשיחה, ובמהלכה גור-אריה משתף אותו בסוד הפגיעה המינית. הפרק התשיעי נפתח בתגובתו של הרב הצבאי לחשיפת הסוד. הוא מציע לגור-אריה להניח לסיפור ולהמשיך קדימה:

"אני רק חושב על זה שאני לא יכול לשמור את זה יותר, שאני צריך להוציא את זה".

"תראה, מה שאתה עברת זה דבר איום ונורא. אני מאמין לך לכל מילה. שלא יהיה לך ספק. אבל לגעת שוב בדברים האלה, אני לא בטוח שזה יפתור לך את כל הבעיות. תראה כמה קשה לך לספר לי את זה. אתה תצטרך לענות שם על הרבה שאלות, לספר, לדבר על הכול שוב".

אני מאמין לך לכל מילה

צילום: צילום מסך, קשת

"אני אספר, אני אספר, אני אספר, אין לי מה להסתיר, אני אספר הכול".

"הם ירצו לדעת בדיוק, מה עשית לו, מה הוא עשה לך, למה נתת שזה יקרה. תשמע, בוא לא נשכח שמדובר ברב מנשה, איש עם המון כוח, איש עם המון זכויות. לא יודע... הדבר הכי נכון לעשות זה מה שטוב בשבילך. לפעמים לא הכי טוב להמשיך לחטט בפצע הפתוח. לפעמים בחיים צריך להמשיך, לעבור הלאה. אתה יודע, יש לפעמים אנשים שבמלחמה מקבלים רסיס או כדור והרופאים לא רוצים לנתח אותם. לא רוצים לקחת סיכון. ויש אנשים שחיים עשרות שנים, עשרות שנים, עם רסיס בתוך הגוף שלהם. הם מתחתנים, יולדים ילדים ונכדים ברוך השם. הם כבר שכחו את הרסיס הזה, אתה מבין? שב קצת עם עצמך. תחשוב על זה, אולי... תוכל להניח את זה מאחוריך".

תוכל להניח את זה מאחוריך

צילום: צילום מסך, קשת

העלילה מתפתחת, גור-אריה מעורב בהלשנה על הרב מנשה ועל חבריו למחלקה בטירונות, ובשלב מסוים במהלך מסע לילי הוא עוזב את המחלקה ומגיע לבדו למסגד מבודד שם, הוא מתעמת עם פלסטיני שיוצא מן המסגד ונאבק עמו. במהלך העימות הפלסטיני נהרג וגור-אריה מתבצר במסגד שממנו יצא הפלסטיני. נדמה שיוצרי הסדרה חשו שעלילת הפרק עמוסה מדי: העימות הבא בין גור-אריה למפקד המחלקה וחבריו למחלקה מוצג כפלשבק מהיר, שבסופו גור-אריה מתבצר במסגד, מפקד המחלקה שוכב פצוע על הרצפה, שני חבריו למחלקה מוחזקים על ידו כבני ערובה וכוחות צבא מכתרים את המסגד. הרב הצבאי שנחשף לסוד הפגיעה המינית עומד עם הכוחות שצרים על המבנה. בשלב זה גור-אריה דורש שהרב מנשה יגיע לדבר איתו. כשהרב מנשה נכנס למבנה, גור-אריה מכוון אליו את הנשק ומתחיל דיאלוג ביניהם.

את סוף הסצנה נשאיר לכם הצופים לראות בעצמכם. במאמר הקצר הזה נבקש לנתח את הסצנה והדמויות ולהצביע על התבניתיות האופיינית של יחסי קורבן-פוגע שהסצנה מיטיבה לתאר. לסיום נצביע על משמעות הצפייה בסצנה עבורנו כצופים.

גור-אריה מגלם בדמותו את מגוון המחירים שמשלם הנפגע: הוא נפלט מהקהילה המקורית שאליה הוא משתייך, מהגר מקהילת המוצא שלו ונותר אאוטסיידר בודד ומבודד בקהילה שאליה הוא מהגר. הוא מבטל אירוסין, מתקשה ביצירת קשר זוגי ומתקשה להסביר את עצמו לארוסתו. הוא בודד במחלקה שלו ומסתבך באינטראקציות של בגידה, הלשנה והסתרה, שמותירות אותו בודד גם בקהילה החדשה שאליה הוא מהגר. הסוד הפנימי שהוא מסתיר מקשה עליו להתחבר לחבריו למחלקה.

כשהרב מנשה מגיע בהפתעה ונותן שיעור למחלקה הוא חודר לטריטוריה של הנפגע וממלא אותה בשקריו. הכבוד וההערכה שהרב מנשה זוכה להם מצד הרב הצבאי וחבריו של גור-אריה למחלקה מבטאים את חוסר הצדק והצביעות. הלוחמים שותים בצמא את דבריו של הרב מנשה על אחדות וערבות הדדית ורק גור-אריה זז במקומו באי נחת. שם מתחילה ההתפרקות של גור-אריה. הוא יוצא בריצה מהחדר, זורק את הנשק ומקיא. למחרת הרב הצבאי מזהה את המצוקה של גור-אריה ומקשר אותה לשיעור של הרב מנשה. הוא פונה אל גור-אריה והפנייה מובילה את גור-אריה להחלטה לחשוף את הסוד.

הרגע שבו גור-אריה חושף את הסוד אינו מוצג בעלילה. הפרק השמיני מסתיים לפני החשיפה והפרק התשיעי מתחיל בקלוז-אפ על פניו של גור-אריה לאחר חשיפת הסוד. למעשה אנחנו הצופים לעולם לא נדע את הפרטים על הסוד של גור-אריה ובמה הרב מנשה מואשם. בפניו של גור-אריה ניכרת תחושת הלכלוך הפנימי שדבקה בו ולא נותנת לו מנוח.

הטקסט בפיו של הרב הצבאי מבטא מצד אחד את התמימות והרצון הטוב לעזור ומצד שני את הבורות וחוסר המודעות לתהליכי הליווי הנדרשים במקרים של חשיפה לפגיעה מינית. הרב הצבאי מציע לגור-אריה להניח לדברים ולגשת לטיפול רפואי. הוא חושש להתעמת עם הרב מנשה, "איש עם המון כוח, איש עם המון זכויות", ומשווה את הפגיעה המינית לפציעה מרסיס.

בהמשך העלילה, הרב הצבאי יבין שהוא טעה בעצה שנתן לגור-אריה. העצה שלו עולה בחייו של גור-אריה כי היא מובילה אותו לדרך ללא מוצא. ההכרה של הרב הצבאי בטעותו מתרחשת רק כאשר גור-אריה מתבצר במסגד. הרב הצבאי הוא דמות שמייצגת את הכשלים בטיפול במגפה השקטה של הפגיעות המיניות מחד גיסא ואת ההתפכחות בנוגע אליה מאידך גיסא. אולי הוא משקף את התהליכים החיוביים שמתרחשים בשנים האחרונות – אמנם לאט מדי ומאוחר מדי – בחברה הדתית, תהליכים של עלייה במודעות לנושא והפנמה של חשיבות הליווי המקצועי, בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

אני ממש ממש מצטער, אני טעיתי קודם

צילום: צילום מסך, קשת

 

מלכוד ותחושת בדידות

כאשר הרב הצבאי מפנה לגור-אריה עורף הוא נותר מבודד ולכוד וממלכד את המחלקה איתו. כשהמחלקה יוצאת לפעילות מבצעית ראשונה בשטח פלסטיני, מתעורר חשש שמא הם לא יצליחו לעמוד במשימה. לכן מעניינת הבחירה של יוצרי הסדרה להפוך דווקא את גור-אריה לגורם המסַכֵן, הפוגע והפוצע, ולא את האויב הפלסטיני. עמרם מתמודד עם אויב חיצוני וברור, העולם התחתון של בני ברק. כך גם יעקב שמתמודד עם ההתנכרות של משפחתו ועם האלימות כלפי חרדים שמתגייסים לצבא. ואולם, גור-אריה מייצג את האיום שנמצא בתוך המחלקה; הוא אוסף את הנשקים של חבריו ויוצר מצב של שבי ממולכד. המפקדים לא יודעים כיצד להתמודד עם איום שכזה. הם לא מעוניינים להרוג אותו אבל מבינים את עוצמת הסכנה שהוא יוצר.

הרב מנשה חומק פנימה למסגד למרות הפקודה האוסרת עליו לעשות זאת. הוא מנצל סדק בפרצה וחודר לתוך עמדת ההתבצרות של גור-אריה. כך דרכם של פוגעים, לנצל סדק במעטפת ההגנה של הנפגע ולחדור לעולמו דרך סדק זה.

 

עימות והיפוך תפקידים

ההחלטה של גור-אריה להתייצב מול הרב מנשה ולדרוש תיקוף למעשה הפגיעה מהווה קו פרשת מים שגור-אריה חוצה אותו: הוא עובר מעמדת הקורבן לעמדת המקרבן, מעמדת החלש המותקף לעמדת החזק התוקף. השינוי הזה מוצג בסצנה באמצעות הנשק המופנה על ידי גור-אריה כלפי הרב מנשה. כעת גור-אריה הוא המאיים והרב מנשה הוא המאוים. הנשק מבטא עמדה של כוח ואיום, והוא גם סמל פאלי גברי שבאמצעותו הנפגע מנסה לתקן את הפגיעה בגבריותו. גור-אריה צועק על הרב מנשה שהוא פחדן ומורה לו לשתוק. במשך הרבה שנים גור-אריה פחד ושתק. כעת הוא מנסה לחולל היפוך תפקידים.

עם זאת, ואף שהנפגע אוחז בנשק, זוהי עמדה חדשה מבחינתו, בעיקר כאשר עמדת הכוח מופנית כלפי הפוגע. לכן, על אף הנשק שבידיו, גור-אריה מרגיש מאוים על ידי הרב מנשה.

גם הרב מנשה מופתע מהמצב החדש ואפילו חש מאוים מפני הנשק המכוון אליו, אך עם זאת ברור לו שהוא עדיין החזק, ובאמצעות מניפולציה ותמרון הנפגע הוא משיג בחזרה את יחסי הכוחות הישנים של פוגע-נפגע. הנפגע דורש מהפוגע לא להתקרב אליו, אבל הרב מנשה לא מכבד את הבקשה ולאורך כל הסצנה, גם במבואה מחוץ לחדר וגם בתוך החדר, הוא כל הזמן מצמצם את המרחק שהנפגע מנסה לייצר באמצעות האיום בנשק ולמעשה חודר לתוך המרחב הפרטי שהנפגע מנסה לשמר.

אתה כזה פחדן

צילום: צילום מסך, קשת

כאשר הרב מנשה מזהה את עמדת הכוח החדשה של הנפגע הוא פונה אל החברים על מנת לערער את עמדת הכוח הזו. גור-אריה חושש מכך שהרב מנשה ישכנע אותם ושהם יחשבו אותו למשוגע. לחברה תפקיד חשוב בתיקוף מעשה הפגיעה. לנפגע חשוב שהחברים ישמעו את הפוגע מתוודה בקולו על הפגיעה. הרב מנשה מזהה את הצורך הזה ומנסה לערער את החברים ולגרום להם להאמין לו. הוא מאשים את הנפגע שהוא "רצה" את זה, שהיו לו "דמיונות".

כאשר הרב מנשה מציע לנפגע ללכת לחדר צדדי הוא אוחז בקנה הנשק של גור-אריה. נימת קולו הופכת רגועה, אולי אפילו פתיינית. הוא אוחז בסמל הפאלי של הנפגע ופוקד עליו: "אנחנו נלך לחדר השני ונדבר ביחידות ואנחנו נראה איך אנחנו מסיימים את היום הזה". הרמזים הארוטיים: "נלך לחדר", "ביחידות", "נראה איך אנחנו מסיימים", מדליקים נורה אדומה אצל הצופה, אבל הנפגע כאילו נכפה עליו לציית להצעה של הרב הפוגע אשר מנוסחת כציווי מרומז.

הרב מנשה לוקח פה סיכון. הוא לקח את הסיכון הזה כשבחר להיכנס למבנה שבו הפוגע מתבצר. בכך בא לידי ביטוי ביטחונו של הרב הפוגע שהנה, שם, בתוך החדר הסגור, בשיחה ביחידות, הוא יצליח להחזיר את היחסים ביניהם ליחסי פוגע-קורבן, מנצל-מנוצל, ולהשיב את המצב לקדמותו, כלומר לתחזק את השתיקה וההסכמה שבשתיקה.

מאיפה מגיע הביטחון העצמי של הרב? תחושת הוודאות של הפוגע ששם, בתוך החדר, הוא יחזיר את הנפגע למקום החלש? נראה שזה נובע מכך שזה מה שהפוגע יודע לעשות: לפגוע. הוא בעצם מחזיר את הנפגע לזירת הפשע – לחדר מבודד שדומה לחדר שבו התבצע הניצול לפני הרבה שנים. הנפגע נאלץ לחזור לתפקיד המקורי של החלש ללא הנשק, כאילו שיש כאן נקודה ארכימדית שהכול חוזר אליה. הפוגע והנפגע משחזרים את הפגיעה.

 

עדים סמויים – עדים גלויים

כאשר גור-אריה נעלם בתוך החדר והרב מנשה סוגר בעדינות את הדלת, שני החברים הופכים מעדים סמויים לעדים גלויים. עד לרגע הזה הם הכירו את גור-אריה אבל לא היו מודעים לסוד הפגיעה. כעת הם מתלבטים אם לקחת צד ולהפוך לעדים או להשאיר את הסוד בין הנפגע לרב הפוגע. כאשר עמרם ניגש לדלת ומנסה להקשיב לשיחה בין הנפגע והרב לפוגע, חברו יעקב מנסה למנוע זאת ממנו בטענה ש"זה ביניהם".

כשעמרם ויעקב צופים בשיחה דרך החלון הם הופכים להיות עדים לפגיעה, אם כי עדים סמויים, שכן הנפגע והרב הפוגע אינם מודעים לכך שלשיחה ביניהם יש עדים. החברים מייצגים את התקווה; הם שמעו את האמת והם עדים להודאה של הרב הפוגע. האמת נאמרת, וגם אם היא נאמרת בחדר סגור, יש חלון שדרכו העולם שבחוץ שומע ורואה. במעמקי הייאוש מפציעה אחוות הלוחמים כניצוץ של תקווה. אמנם הם לא הצילו את גור-אריה, אך הם מסמנים את התקווה עבור כל הנפגעים, השורדים: "אנחנו איתך, מאמינים לך ולא נוטשים. אנו מסתכנים כדי להיות איתך, כדי לא להשאיר אותך לבד. אנחנו עדים לאמת ונהיה שגריריה". בסוף הסצנה עמרם ויעקב פוסעים המומים אל מחוץ למסגד. העדים לטראומה עוברים גם הם טראומה – טראומה משנית.

מציצים מהחלון

צילום: צילום מסך, קשת

 

הודאה מניפולטיבית והאשמת הקורבן

כאשר השיחה מתקיימת ללא עדים הרב הפוגע מרשה לעצמו להודות בפגיעה. כעת המניפולציה משתנה: הפוגע מודה במעשים אבל טוען שהנפגע פיתה אותו. הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא אוהב את הנפגע. הרב הפוגע הופך את היוצרות וכעת הוא ש"סולח" לנפגע ורוצה "לעזור לו".

בהמשך העלילה, בפרק העשירי, מסתבר שגור-אריה נשא על גופו מכשיר הקלטה שתיעד את ההודאה של הרב מנשה (אותה הודאה שעמרם ויעקב שומעים דרך החלון). החלק הזה בעלילה מדגיש את הקושי הראייתי בעבירות מין (בדגש על עבירות מין שנעברו בקטין ושנחשפות אחרי הרבה שנים). ההקלטה המתעדת את ההודאה של הרב מנשה היא "ראיית זהב" ומאפשרת ליעקב לחלוק את האחריות עם הרב הצבאי. למשך דקות ארוכות, הצופים נשארים במתח לגבי מה שהרב הצבאי יעשה עם ההקלטה (האם ישמיד אותה או יעביר אותה לגורמי האכיפה).

כחלק מהניסיון להסתיר את הפגיעה, הרב מנשה מגיע לשבעה בבית משפחתו של גור-אריה. דברי הניחומים שלו, המתובלים בלמדנות מפולפלת, תופסים מקום מרכזי בבית המשפחה בזמן השבעה. בדיוק ברגע הזה נכנסים לשבעה עמרם ויעקב. כשהרב מנשה מבחין בהם אוחז בו שיתוק והוא נאלץ להפסיק את הדברים ולצאת החוצה באופן שמזכיר את היציאה של גור-אריה מהשיעור בפרק הקודם. הצביעות הזאת מביאה את עמרם ויעקב לעשות מעשה. עד עכשיו החזיק עמרם בדעה שיש להניח לדברים כדי לא לפגוע במשפחתו של גור-אריה, ויעקב התלבט וכאמור העביר את האחריות (ואת ההקלטה) לרב הצבאי. החברים רודפים אחרי הרב מנשה ומונעים ממנו מלברוח. הרב הצבאי מגיע, מונע מהם לפגוע ברב מנשה וכעת מתברר לצופים מה הוא בחר לעשות עם ההקלטה: הוא משמיע אותה לרב מנשה ואומר לו שהמשטרה בדרך לעצור אותו.

 

האחריות שלנו כצופים

כצופים בדרמה הכאובה הזאת, מתעוררת בנו אהדה עצומה כלפי גור-אריה ולבנו נכמר על הסבל שעבר ועל חייו שנגדעו. ואולם, עלינו להיזהר מלהישאר בעמדה של אהדה בלבד. אהדה אינה מספיקה. מיטיבה לנסח זאת הפילוסופית סוזן זונטג3: "על הצופה לשים לב, לחשוב, ללמוד ולבחון את הנימוקים ואת ההצדקות לסבל [...] מי גרם למה שנראה בתמונה? מי אחראי? האם המעשה מוצדק? האם זה בלתי נמנע? האם קיים מצב כלשהו שהשלמנו איתו עד עתה וכעת צריך לערער עליו?".

העלילה מבטאת את אוזלת היד של הקורבנות אל מול הפגיעה שחוו ואת הפצעים שהיא מותירה בנפשם. היא מתארת את המבוי הסתום שאליו מובל הנפגע על ידי הפוגע ועל ידי מי שמגן עליו. הצפייה ב"כיפת ברזל" מטילה עלינו את האחריות לשאול את השאלות ולסמן לנפגעים את שביל התקווה, לסייע להם בהשבת הסדר החברתי על כנו. ללא כל אלה, הם מתקשים לשאת את הפער הבלתי אפשרי בין מה שאמור להיות ובין מה שקורה במציאות.

שביל התקווה הוא שביל מציל חיים, הוא כיפת הברזל של הנפגעים באשר הם.

 

הערות

  1. מתוך השיר "רכבת העמק" בתוך "שהיאוש והטרגדיה ייפגשו – שירים וטיוטות" מאת יהונתן לוין, עמ' 155-152 (מתכתב עם השיר "רכבת העמק" של יונתן גפן).
  2. בהפקת חברת "קשת". יוצרים: יואב שוטן גושן, איילת שוטן גושן, אבנר ברנהיימר, רעיה שוסטר. כותבים: יואב שוטן גושן, איילת שוטן גושן, עמיחי חסון, שחר בר. בימוי: אלון זינגמן. מפיקה: דקלה ברקאי. עורכים: גלעד אריאל, אתי לי-און זינגמן. צלם: רואי רוט. הסדרה זמינה לצפייה באינטרנט באתר Mako.
  3. זונטג סוזן, להתבונן בסבלם של אחרים. תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב. מושב בן שמן, מודן. 2005

​​​​​​​

 

נספח א: תסריט הסצנות שנותחו במאמר

נשק

צילום: צילום מסך, קשת

אל תתקרב, אל תתקרב!

גור-אריה, מה קרה לך?

עצור! אל תתקרב!

בסדר, בסדר, אני לא מתקרב.

[פונה אל החברים של גור-אריה, עמרם ויעקב] אני ישראל מנשה, הרב של גור-אריה. מה זה? הוא בסדר? הוא צריך טיפול, צריך ל...

אל תדבר אליהם, אל תדבר אליהם!

בסדר. אני אדבר אליך גור-אריה. אתה ביקשת שאני אבוא, נכון? דיברתי עם הקצין בחוץ, הוא ערב לי שבמידה ונצא מפה כולנו בלי פגע אז הכול יהיה בסדר, לא יעשו לך כלום, תוכל לחזור הביתה בעזרת השם.

אתה לא מדבר עכשיו, עכשיו אני מדבר.

אני רק רוצה לשמוע אותך, גור-אריה.

[פונה אל החברים] תשאלו אותי למה הוא פה.

החברים מביטים זה בזה ולא עונים, הרב הפוגע מנצל את השתיקה:

אני מבין שאתה...

אל תדבר! אל תמרח אותי! אתה יודע טוב מאוד למה אתה פה, נכון?

אני... עכשיו אני יכול לדבר?

תסתום ת'פה שלך!

אני מספר להם.

[פונה אל החברים]

הוא הכין אותי לעלייה לתורה, הייתי צריך לבוא אליו איזה פעמיים, שלוש בשבוע. הוא אמר לי שאני מיוחד, שהוא אוהב אותי.

על מה אתה מדבר, גור-אריה? מה קרה לך? זה הלחץ של הטירונות, זה לא לכל אחד.

אתה לא תהפוך אותי למשוגע!

[עמרם החבר פונה אל הרב הפוגע] אתה נגעת בו, יא חתיכת זבל?

[הרב הפוגע פונה אל עמרם] סליחה, איך קוראים לך?

[עמרם משיב המום] מה?

[הרב הפוגע פונה אל עמרם] איך קוראים לך?

[עמרם משיב] עמרם.

עמרם, אתה שמעת את שני הצדדים, שאתה מוכן כבר לחרוץ דין? אתה זוכר מה אמר רבי יוחנן על אדם "המטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו"?

[יעקב החבר משיב] רשע.

[הרב הפוגע פונה אל יעקב] רשע. יפה מאוד [מסמן לו ביד לשמו].

[יעקב משיב לרב הפוגע] יעקב.

יעקב, טוב מאוד.

[גור-אריה פונה לרב הפוגע] תספר להם מה עשית.

תספר להם מה עשית

צילום: צילום מסך, קשת

מה לספר להם, גור-אריה? שהייתי המורה שלך? שטיפחתי אותך? שדאגתי לך? שהכנסתי את עצמי מרצוני החופשי לתוך שטח אש, מאוים בנשק חי, מוקף בחיילים שמחכים רק לסימן ממני להוריד אותך? אישית אני ערבתי לך שם בחוץ, גור-אריה, ותשאל אותי אם אני מתחרט, אפילו לא לשנייה.

אתה כזה פחדן, אתה פשוט מפחד.

ברור שאני מפחד, גור-אריה, אני מפחד שאתה תעשה לעצמך משהו. תראה אותך, פצעת את המפקד שלך, ניסית לשרוף את הלשכה שלי, אתה הרגת בן אדם. זה לא אשמתך גור-אריה, אני אעזור לך.

לא צריך את העזרה שלך.

[עמרם פונה אל הרב הפוגע] הוא אומר שאתה נגעת בו.

אני גבר נשוי, יש לי שבעה ילדים, חמישה נכדים. אז אולי, לפעמים, הזיכרון מתעתע בנו, אולי היו לך, מרוב שרצית משהו, היו לך דמיונות.

אני רציתי? [פונה אל החברים עמרם ויעקב] אתם מאמינים לו?

טוב, בוא נגמור עם הסיפור הזה [מתקרב לגור-אריה].

[מכוון אליו את הנשק] עצור, אמרתי לך לא להתקרב, אמרתי לך לא להתקרב!

בוא נגמור עם זה, תירה בי.

אל תתקרב אליי [ממשיך להתקרב].

אל תתקרב!

[צועק] גור-אריה, תוריד ת'נשק! תירה, למה אתה מחכה? תירה.

גור אריה

צילום: צילום מסך, קשת

[הרב הפוגע אוחז בקנה הנשק ועובר לקול מרגיע] ששש... גור-אריה, גור-אריה, בוא, אנחנו נלך לחדר השני ונדבר ביחידות ואנחנו נראה איך אנחנו מסיימים את היום הזה מבלי שהוא יהפוך לאסון, עבורך, עבור החברים שלך פה, אה? נוכל לדבר חופשי [עוזב את הקנה של הנשק] בוא, נלך לחדר שמה ורק נדבר, אל תפחד, אתה עם הרובה.

[גור-אריה נעתר ומסמן עם הנשק לכיוון החדר] לך!

בוא נלך לחדר השני

צילום: צילום מסך, קשת

הרב הפוגע וגור-אריה נכנסים לחדר. עמרם ניגש לדלת ומנסה להקשיב למתרחש בתוך החדר. יעקב פונה אליו:

מה אתה עושה?

מה נראה לך שאני עושה? אתה סומך עליו שלא יקרה לו כלום?

לא יודע, זה ביניהם.

איזה ביניהם? כל העולם בחוץ, יעקב. כוס אמק, אני לא שומע כלום.

בשלב זה המצלמה עוברת לתוך החדר הסגור אל דו-השיח שמתנהל בין גור-אריה לרב הפוגע:

עכשיו אתה תגיד לי מה אתה עשית.

מה להגיד? אפילו החברים שלך לא מאמינים.

לא אכפת לי מי מאמין. אכפת לי רק מהאמת ומהקדוש ברוך הוא.

אתה מתיימר להסביר את הקדוש ברוך הוא לרב שלך?

תגיד את האמת כבר, תגיד אותה.

להגיד מה?

שאתה סוטה. ושאתה הרסת אותי.

אני סוטה ואני הרסתי אותך.

תגיד את זה באמת.

למה אתה עושה את זה לעצמך? אתה כמו ילד שלי.

די כבר עם "הילד שלי"!

אתה באמת כמו אחד הילדים שלי, מיוחד, מעל כולם.

אל תסובב אותי, אני אירה!

המצלמה חוזרת למבואה שמחוץ לחדר. שני החברים מציצים מבעד לחלון על המתרחש בתוך החדר. הרב הפוגע וגור-אריה אינם מודעים לכך שהחברים עדים לשיחה שמתקיימת בתוך החדר.

השיחה נמשכת בעוד עמרם ויעקב מציצים מהחלון וגור-אריה מכוון נשק טעון כלפי הרב הפוגע. טון הדיבור של הרב הפוגע וארשת פניו עוטים כעת כסות של כנות:

אתה צודק, גור-אריה, אני מצטער, אני פגעתי בך. אתה מרוצה? קיבלת תשובה?

למה?

[גור-אריה מרפה מאחיזת הנשק לאט לאט, מטה אותו לעבר הרצפה]

למה עשית את זה? אמרת שאתה אוהב אותי. למה פתאום נטשת אותי?

למה אני? אתה התחלת עם זה. אמרת לי שאתה אוהב אותי [מתקרב לעברו של גור-אריה].

אני הייתי ילד, הייתי בן 12.

היית מתגאה ככה בפני כולם על החברותא הארוכה שלך עם הרב. ביקשת לבוא כל פעם שוב.

כי לא, לא, אני לא הבנתי, אני הייתי בן 12, אני חשבתי שזה בסדר, אני לא...

תפסיק עם ה"הייתי ילד" הזה, היית בר מצווה, גבר לכל דבר, תודה בזה!

לא.

אתה פיתית אותי, גור-אריה, אתה הכשלת אותי.

למה?

[מוסיף להתקרב לעברו של גור-אריה] כי אתה מקולקל בלב, זה למה. חסר בך חסד. אבל אני אעזור לך. כי אני אוהב אותך. ואני סולח לך. אני תמיד אוהב אותך. עכשיו שים את הנשק בצד ואנחנו נצא החוצה.

עמרם ויעקב מבינים שהשניים עומדים לצאת מהחדר ומסתלקים מהחלון. הרב הפוגע מסייע לגור-אריה להסיר מעליו את רצועת הנשק.

מחר בבוקר כבר נחשוב איך מתחילים תיקון.

 

נספח ב': "רכבת העמק" / יהונתן לוין

מתוך "שהייאוש והטרגדיה ייפגשו – שירים וטיוטות", עמ' 155-152

​​​​​​​

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן וידר, א. , לוין, ע. א. (2018). "והאקדח שלי לא יורה, לא יורה, לא יורה". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/5/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3647

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.