פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

מיפגשים / לאה הרפזי

הספר "מיפגשים" כולל סיפורים מעבודתה של המחברת כפסיכולוגית קלינית במשך ארבעים שנים. הסיפורים מתארים אירועים מגוונים מטיפולים פסיכולוגיים, מנקודת המבט של המטפלת.

מתפרסם מ 16/1/2018 | 481 צפיות

תגיות: | |

מפגשים

לאה הרפזי

מיפגשים

 

הוצאה עצמית

 

הספר "מיפגשים" כולל סיפורים מעבודתה של המחברת כפסיכולוגית קלינית במשך ארבעים שנים. הסיפורים מתארים אירועים מגוונים מטיפולים פסיכולוגיים, מנקודת המבט של המטפלת.

מדברי המחברת:

ארבעים שנים אני פוגשת אנשים שבאים לטיפול ויוצרת איתם מיפגשים. אלה מיפגשים אנושיים, בין שני אנשים. אני פוגשת את האדם שמולי, והוא פוגש אותי. נוצר בינינו משהו מיוחד, שיכול לקרות רק בינו לביני. אני באה למיפגש עם הידע והמיומנויות המקצועיות שלי, אך יותר מכל עם עצמי, עם רגשותיי, עם מחשבותיי, עם כוחותיי ועם חולשותיי.

במיפגשים אלה מתרחשים תהליכים מרתקים. לפעמים אלה תהליכים מוכרים, שהולכים בתלם ידוע. לעתים אלה תהליכים מיוחדים, שבהם נוצר משהו חדש וייחודי. זה יכול להיות משהו מיוחד שקורה למטופל שיושב מולי. זה יכול להיות משהו מיוחד שקורה לי במיפגש איתו. זה יכול להיות משהו מיוחד שקורה בין שנינו. אחרי ארבעים שנים התעורר בי הרצון לספר על אירועים מיוחדים כאלה, שליוו אותי והצטברו בזיכרוני. אלה אירועים שמספרים ומבטאים את דרכי האישית והמקצועית. התיישבתי וכתבתי. בספר זה ליקטתי את הסיפורים.

כל הסיפורים בספר הם סיפורים אמיתיים, שהתרחשו בחדר הטיפולים שלי. ברובם מסופר רק על תמונה מיוחדת או על קטע מתהליך, שהתרחשו במהלך של טיפול שלם ומלא. התייחסתי בכבוד למטופלים עליהם סיפרתי. מרביתם קראו את הסיפור ואישרו לי לפרסם אותו. במקרים המעטים שלא מצאתי את המטופלים - צימצמתי את פרטיהם האישיים, כדי לא לפגוע בפרטיותם. סדר הסיפורים הוא מקרי ונקבע בצורה עיוורת.

 

לאה הרפזי היא פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה, מדריכה בפסיכותרפיה, עבדה שנים רבות במערך בריאות הנפש ב"ברזילי" אשקלון.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:


טעם חמוץ-מתוק

הטיפול הזה הזכיר לי את ה"מתכון ליום כיפור" שכתבתי לפני כמה שנים, כתגובה למתכונים המתקתקים שנכתבים לקראת ראש השנה. מטרתו של המתכון היא להדגיש את מקומם של הרגשות הקשים, החמוצים ומרירים, אם משתמשים בהם נכון. 

וזהו המתכון:

לוקחים חופן של קנאה, שנאה ושאר חטאים

ובעדינות את צרות-העין והזדון מהם מוציאים.

מערבבים אותם עם אמפטיה מתוך הנשמה

וממתינים לתסיסה של פיוס, סלחנות והשלמה.

מוהלים עוגמת-נפש וסבל עם דמעות של חמלה

ומקבלים תערובת אוורירית עם טעם של הקלה.

כותשים באומץ את העקשנות והסרבנות

מתבלים אותם בעמל ויזע עם הרבה סובלנות.

מתפללים באמונה וברגש עמוק

עד שמתקבל תבשיל בטעם חמוץ-מתוק.

זהו מעדן שמביא הרבה ברכה

ומזכה בחופן של סליחה.

 

זה סיפור על הורים שלא ידעו לשים גבולות לילדיהם, כי לא היו מוכנים לבטא רגשות שליליים ולהתעמת עם הילדים. הם רצו לגדל ילדים בטעם מתוק, ולהתעלם מכל טעם חמוץ או מר. ובלי משים בישלו לעצמם צרות...

ההורים הגיעו אלי להדרכה הורית, על רקע בעיות התנהגות קשות של הבן שלהם, כשהם חסרי אונים מולו. הבן לא היה מוכן להגיע לטיפול בעצמו. הם הגיעו ביחד לפגישה הראשונה. לאחר מכן הבעל הרגיש שהכניסה לעולם הפנימי אינה מתאימה לו, אך הוא עודד את אשתו להמשיך בתהליך לבדה, כשהוא מוכן ללמוד ממנה גישות חדשות.

המשפחה דתית, מכובדת בישוב הכפרי בו הם גרים. הם הורים לשלושה ילדים, שנולדו לאחר טיפולי פוריות מפרכים. הבן, בהגיעו לגיל ההתבגרות, נהיה מרדן וגילה התנהגויות בעייתיות. הוא בעט בעוצמה בכללים ובסמכויות החינוכיות והדתיות. הוא התחבר לחבורת נוער "שלילית". זה לא היה פשוט, במיוחד לא למשפחה כמוהם.

בפגישה הראשונה האישה הייתה מאוד סוערת. השאירה בי רושם של אישה רעשנית. בהמשך התברר לי כמה טעיתי בהתרשמותי. עם הזמן פגשתי אישה שקטה, צנועה ופשוטה בהופעתה. 

נפגשנו בקביעות לאורך תקופה ארוכה. הייתי עבורה עוגן, שעוזר לה להתנהל בסערות הדחופות שעברו עליהם. היא הייתה צמאה להדרכה ולהכוונה. אמנם הבינה מהר שההדרכה הטובה ביותר באה מתוכה, ע"י עבודה פנימית שלה עם עצמה, אך הייתה חשובה לך הכוונה והקשבה. היא פיתחה מודעות לעצמה ולמערכת המשפחתית. הבינה מה קרה ואיך קרה שהבן גדל בדרך שלו, המנוגדת לדרך שלהם.

במובן מסויים היא הייתה מטופלת "אידיאלית" . הייתה פתוחה לשמוע ולקבל תובנות חדשות. ראתה בעיניים פקוחות את הטעויות שלהם כהורים, לקחה אחריות עליהן והייתה מוכנה לעשות שינויים. 

אך בנקודה הזו, בה כל כך הערכתי אותה, חיכתה לי גם הפתעה. במקרים רבים היא הגיעה למודעות לגבי ההשלכות הבעייתיות של גישתם, אך לא הייתה מוכנה לשנות את צעדיה. בכנות בלתי רגילה נהגה לומר לי: "אני מבינה מה הטעות, יודעת שאני נוהגת לא נכון, אך אינני מוכנה לנהוג אחרת, וכך אמשיך". 

"למה?" – שאלתי אותה ואת עצמי. 

היא ענתה לי בפשטות: "כזו אני. לא יכולה להתעמת עם הילד שלי, לא יכולה להיות אמא 'רעה' עבורו. חשוב לי מאוד להבין את הטעויות שלי, חשוב לי לשמוע אותך, אך לא הכל אעשה כהמלצתך. אני לוקחת על עצמי את האחריות ואשא בתוצאות לטעויות". 

הדברים נגעו במיוחד בהצבת גבולות לילדים. בניתוח הדפוסים המשפחתיים, נוכחנו שמדובר בהורים הנמנעים מהצבת גבולות לילדיהם כדי להימנע מעימותים איתם. 

נטייה זו קשורה לחוויה שהם זכו לילדים לאחר המתנה ארוכה. עם בואם של הילדים, היה להורים רצון עז להעניק לילדיהם כמיטב יכולתם, כפיצוי על מה שהחסירו שנים ארוכות. הילדים נהיו מרכז עולמם. הרצון להעניק להם אושר מירבי השתלט על הסגנון ההורי. הם היו עיוורים לכך שהם נסחפים ומאפשרים לילדיהם לחצות גבולות. בלי משים הם הפכו להיות "משרתים" של ילדיהם, הנענים לכל בקשותיהם. הילדים גדלו בהרגשה שהכל מגיע להם, קיבלו הכל כמובן מאליו, בלי להעריך את מה שיש להם. גם לא העריכו את ההורים.

ההורים היו מסורים לילדיהם ורגישים לצרכיהם והעניקו להם חום ואהבה. הם היו הורים טובים. הקושי בהצבת גבולות היה חסרון, בתוך מערכת חיובית ומוצלחת.

האישה קלטה מהר מאוד את המחיר של הדרך הזו. היא לא הצטערה על המחיר שהם שילמו כהורים, אלא על המחיר ששילמו הילדים. הילדים גדלו להיות מפונקים, תובעניים, חסרי גבולות. לא רק בבית, אלא גם בחוץ. שניים מהם הסתדרו בתוך המסגרת, עם חריקות, אך הבן המדובר הסתבך עם המסגרות. לא קשה היה לראות שהילדים מפסידים מכך. התוצאה היתה הפוכה לרצונם של ההורים. 

אני פוגשת אישה, שרואה ומבינה הכל, ואף על פי כן ממשיכה בדרכה. היא "רוקדת" לפי החליל של הבן שלה, נענית כמעט לכל דרישה שלו, מגיעה לכל מקום כדי לפתור עבורו את הבעיות שהוא יוצר בעצמו ולכבות שריפות, מגינה עליו מפני אלה הדורשים ממנו אחריות. היא מנסה למזער נזקים, להקל על העונשים שהוא אמור לקבל. 

היא רוצה להוציא אותו מהבורות שהוא מכניס את עצמו לתוכם, כי כואב לה שבנה נמצא בבור. בגופה ובמעשיה היא אומרת לו "אני לרשותך ככל שתרצה, יהיה מה שיהיה". אמירה מאוד חיובית, אך לא מאוזנת.

בעוד שהיא מנסה להציל את בנה מכל בור שהוא נופל בו, היא עצמה מוכנה ליפול למענו לבורות שמחכים לה. היא מכירה את הבורות, יודעת איפה הם נמצאים, והיא ממשיכה ליפול בהם שוב ושוב. לא מוכנה לעקוף את הבורות, לא מוכנה ללכת ברחוב הסמוך, בו אין בורות.

היא מזכירה את הסיפור הטיבטי "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים"  שכתב פורשיה נלסון:  

1. אני הולך ברחוב, במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד. אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק. אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן. אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי. אני יוצא מיד.

4. אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו.

5. אני הולך ברחוב אחר."

*

האישה הזו מציבה בפני אתגר טיפולי. לצד היותה מטופלת "אידיאלית" בעלת רמה גבוהה של מודעות ושיתוף פעולה, היא גם מטופלת "סרבנית", שאינה מיישמת את התובנות. יש כוח אחר, חזק יותר מהתובנות, שעומד בדרכה. 

מה לעשות עם האתגר הזה? 

אני מקשיבה לקולות בתוכי, כדי להבין את עצמי מול האתגר הזה. אני מגלה קולות מנוגדים ומעורבים כלפי האישה הזו. 

קול אחד בתוכי רוצה להציל אותה מליפול לבורות, המוכרים גם לה וגם לי. אני מזהירה אותה, מנסה לחסום אותה לפני הבור,  אך היא עוקפת אותי ומפלסת את דרכה אל הבור. אני מנסה לדבר אל ליבה כאמא, שהיא מכשילה בכך את הילדים שלה, אך אינני מצליחה להציל אותה. הרצון להציל אותה מוביל אותי לתיסכול. 

אני רואה את הדמיון בינה לביני. היא רוצה להגן על ילדיה ולהציל אותם. אני רוצה להגן עליה ולהציל אותה. כמו שאני מרגישה תיסכול, גם היא כנראה מתוסכלת מכך שאינה מצליחה להציל את ילדיה ולהבטיח להם אושר מוחלט ובטחון מלא בחייהם.

קול אחר בתוכי מתפעל ממנה. אני מתפעלת מהאימהות הטוטלית שלה, מההתמסרות המוחלטת. היא מזכירה לי את המושג של השקעה אימהית ראשונית, מושג שניסח דונלד ויניקוט (תיאורטיקן פסיכואנליטי נפלא שהתייחס להתפתחות התינוק ותפקידה של האמא בהתפתחותו). המסר העמוק שלה כלפי הילד - "אני לרשותך ככל שתרצה, כמה שאתה צריך, יהיה מה שיהיה" – מבטא את ההתמסרות ללא תנאי של האמא אל התינוק. 

אני מתפעלת מההתמסרות הזו, כי אני מכירה גם בי את הנטייה האימהית הזו ואני מזדהה במידת מה עם הדרך שלה. ההזדהות עוזרת לי להיות אמפטית כלפיה, אך גם מפחידה אותי וגם מעוררת בי קנאה. מפחידה אותי הנפילה לבורות, המחיר שכרוך בהתמסרות המוחלטת. ויחד עם זה אני מקנאה בה בסתר לבי על היכולת המוחלטת שלה להתמסר בלי לפחד.  

לצד הפחד מתעורר בי קול של אזהרה. אני מבינה שבחוסר הגבולות היא לא מאפשרת לילדיה לצמוח לשלבי ההתפתחות הבאים. ויניקוט דיבר על המושג החשוב של "אמא טובה-דיה". בביטוי זה הוא טוען כי בטיפול האמהי יש גם מידה בלתי נמנעת של תיסכול כלפי הילד. לדבריו, אמא אינה יכולה להיות מושלמת, תמיד יהיו מצבים בהם היא לא תצליח למלא את צרכי התינוק באופן מלא. תיסכול במידה סבירה, אינו פוגע בתינוק ומאפשר לו להתפתח. אמא שאינה מוכנה להשלים עם המציאות הזו, נדונה למפח נפש כשהיא פוגשת את מיגבלותיה. 

לכן חשוב לי להזהיר את האישה הזו, כמו את עצמי, מפני חוסר גבולות טוטאלי. הייתי רוצה להכין אותה למפחי הנפש הבלתי נמנעים הללו.

אני שומעת קול נוסף של התפעלות. אני מתפעלת מהאצילות ומהאומץ של האישה הזו. היא הולכת בדרך שלה מתוך בחירה, לא מתוך כניעה. היא בוחרת בדרך הזו כי זה מה שנכון לה. בורות עבורה הם חלק מהחיים, ואם צריך ליפול בתוכם היא תיפול. היא יוצאת מהם בראש מורם, מנערת את האבק, וממשיכה הלאה. 

*

אני מגלה, אם כן, רגשות מעורבים בתוכי. גם הזדהות, גם קנאה, גם רצון להגן, גם תיסכול וגם התפעלות. כשאני מזהה את הרגשות שבתוכי, קל לי יותר לקבל אותה. אני מקשיבה אליה עם יותר רכות, יותר סלחנות, פחות ביקורתית ויותר סקרנות להבין וללמוד ממנה. אני משחררת אותה מהצורך לקבל את ההמלצות שלי. ברגע שאני רואה שיש בה חוזק, אני מוכנה לכבד את זכותה לבחור את דרכה, כולל זכותה ליפול בבורות שהיא רוצה.

מעניין שבמקביל אני נעשית גם פחות ביקורתית אל הבן שלה. מסתכלת עליו במבט חדש. 

בשיחותינו ראיתי הקבלה מסויימת בין המרדנות שלו לבין העקשנות של אימו. ואם העקשנות של האמא אינה שלילית, אלא יש בה כוח ועוצמה, גם במרדנות של הבן יש כוח ועוצמה. כפי הנראה גם הוא מאמין בדרכו, מאמין שזה מה שנכון לו וטוב לו. ואם כך, אולי נכון לכבד אותו.

מנקודת מבט נוספת - בהתמרדויות שלו, בהסתבכויות שלו, הבן הזה מבקיע מחסומים. הוא מאפשר לעצמו לצאת מהקליפה המגוננת, אך המגבילה. בכך הוא גם מבקיע את הקליפה של הוריו. הוא מוציא אותם מחלום האידיליה המתוקה בה הם חיו כמה שנים. הוא מחייב אותם לפגוש גם את אי-הנוחות בגידול ילדים, את הטעם החמוץ. הוא מפגיש אותם עם הצורך בעימותים, עם הכעסים הבלתי נמנעים ביחסים בין הורים לילדיהם. בזכותו הם יכולים לגלות שעימותים אינם רק רעה בלתי-נעימה אלא גם הזדמנות. הזדמנות לגלות שאפשר לאהוב גם כשמתעמתים.  לגלות את הטעם בשילוב של חמוץ-מתוק.

זה התפקיד של הבן הזה בחייהם של הוריו, וזו התרומה שלו למשפחה כולה. ולהערכתי,  הטיפול עזר לאמא לקבל את מרדנותו של הבן בלי להיבהל. והתרשמתי שיחד איתה גם בעלה למד לקבל אותו כמישהו שלא הולך בתלם המקובל אך הולך בתלם שמתאים לו.

*

את, אמא טובה שכמוך, קרובה כבר לסיום התהליך של הכנת התבשיל החמוץ-מתוק. את נקיה מצרות-עין ומזדון, את מלאה בחופן של סלחנות, של פיוס, של סובלנות. יש בך מידות של אמפטיה, של חמלה ושל אמונה. כל אלה מיומנויות נפלאות שנותנות טעם מתוק משובח. חסרים, לטעמי, כמה תבלינים של כעס, הצבת גבולות ונכונות לעימות. אם תלמדי עוד קצת לכתוש את העקשנות והסרבנות של הבן, התבלינים האלה יוסיפו את הטעם החמוץ לתבשיל שלך ויעשירו את טעמו. 

מאחלת לך להנות מהטעם החמוץ-מתוק. גם בחייך, גם בגידול ילדייך.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.