פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

מאמרים

"לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר שבין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק א׳

העיסוק בקשר שבין יצירתיות ותחלואה נפשית הוא עתיק יומין, אף שהוא נותר אפוף מסתורין וללא הכרעה ברורה בדבר כיוון הקשר והסיבתיות שלו. סדרה של שני מאמרים עוסקת בקשר זה, תחילה באופן רחב ותוך סקירת ההיסטוריה של הדיון בו, ולאחר מכן באופן ממוקד בכתיבתה של הסופרת והמשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק, תוך בחינת הקשר שבין יצירתה לבין מצבה הנפשי. הפרק הראשון בסדרה סוקר את הפרשנות שהקשר בין יצירתיות וחולי נפשי קיבל לאורך השנים ואת ממצאי המחקרים המבססים קשר זה ומאפיינים אותו. כמו כן, דן הפרק במאפיינים הנפשיים של תהלך היצירה ובאופן שבו דימויים ומטאפורות מבטאים יחסי גוף-נפש.

מתפרסם מ 7/1/2018 | 3,577 צפיות

תגיות: |

"לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר שבין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק א׳

ההיסטוריה של הקשר בין שיגעון לגאונות 

מאת מילי אפשטיין-ינאי

 

מאמר זה הוא הפרק הראשון בסדרה של שני מאמרים העוסקים בקשר שבין יצירתיות לבין תחלואה נפשית בכתיבתה של אלחנדרה פיסארניק. לקריאת הפרק השני.

 

ומה את הולכת לעשות 

אני הולכת להתחבא בשפה

ומדוע

אני פוחדת

- הגיהינום המוזיקלי, 1971

 

מבוא

בעבודה זו אדון בקשר שבין יצירתיות לתחלואה נפשית כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתיבתה של הסופרת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (1936-1972). האם התהליך היצירתי הוא בעל תרומה תרפויטית? האם אנשים יצירתיים נוטים למצבי רוח וחוסר איזון נפשי? אלו שאלות בעלות היסטוריה ארוכה ומשתנה, המשתקפת בעמדות רפואיות, חברתיות, אסתטיות ומוסריות. יצירתה של פיסארניק, הכוללת טקסטים ספרותיים, מכתבים ויומנים, תהווה מעין "תיאור מקרה" לבדיקת קשר זה1. על-כן, תוצג עבודה זו כסדרה בת שני פרקים נפרדים אך קשורים ביניהם קשר הדוק. הפרק הראשון ידון בקצרה בהיסטוריה של המלנכוליה ושל דרכים לפרש את הקשר בין יצירתיות לתחלואה נפשית. בנוסף, הוא ידון גם במושג היצירתיות ובאופן שבו דימויים ומטפורות נותנים ביטוי עמוק ומורכב לקשר גוף-נפש ולחוויות המתלוות לקשר זה. פרק זה יהווה מבוא לדיון ממוקד בכתיבתה של פיסארניק ובשאלות שהטרידו אותה לגבי שפיותה. הפרק השני יעסוק בהשערה לגבי תפקידן התרפויטי של הכתיבה והאמנות בחייה ובבחירותיה של המשוררת, כפי שאלו באות לידי ביטוי בטקסטים שכתבה. בפרק השני אדגים בעזרת מעט פרטים ביוגרפיים וציטוטים מתוך יצירותיה של פיסארניק את הקשר בין יצירתה לבין מצבה הנפשי, שהלך והתדרדר עד להתאבדותה. לבסוף, אעלה בו השערה לגבי מקומה של הכתיבה בחייה של פיסארניק ואציג אזורי ממשק בין יצירתיות לתחלואה נפשית.

העיסוק היצירתי מאפשר לגשר בין עולמות שונים ולתת להם ביטוי: הבין-אישי והתוך-אישי, הגלוי והנסתר, המודע והלא-מודע, המוכר והמפתיע, המאורגן והבלתי-מאורגן, הסמיוטי והסימבולי. האם לתהליך זה ולכוחות היצירתיים שהוא מעורר יש אפקט חיובי ומרפא? או שמא היצירתיות עצמה היא הבסיס למצוקה ולשינויי המזג? מה הם הרווחים הנפשיים שהיצירתיות מקדמת? המחקרים שייסקרו בהמשך נוטים לאשר קשר כלשהו בין יצירתיות ותחלואה נפשית, וכן למנות רווחים מסוגים שונים. מבט היסטורי על הקשר בין יצירתיות ותחלואה נפשית חושף מטוטלת ערכית-ביאורית ארוכת שנים, הנעה בין הבנה ביולוגית-גופנית של התופעה לבין הבנתה הנפשית, בין זיהוי קשר זה כאפיון יוצא דופן, "מתנת האלים", להערכתו כחטא או פגם מוסרי.

בפרק הראשון של המאמר אציג סקירה היסטורית של היחס בין שתי התופעות: מצד אחד, יצירתיות אמנותית על גווניה, ומצד שני, מחלות נפש, כאשר הדגש הוא על מלנכוליה והפרעות במצבי הרוח. הסקירה מלווה במעט הערות על שינויים סוציולוגיים ופילוסופיים שהתרחשו במקביל. התהליך היצירתי מזוהה כמניע טרנספורמציה ותנודות ב"תרכובת" הנפש. תהליך זה יכול להוביל למפגש בלתי אמצעי עם כוחות הריפוי, ההחלמה והצמיחה שבאדם; הוא גם יכול להפגיש עם כוחות הרס, כאב ושיגעון. בהמשך, אדון בקצרה באופן יצירת הדימויים ובכוחה של המטפורה בביטויים של יחסי גוף-נפש -  נושא שהנו רלוונטי בהתבוננות בשפתה הפיוטית של המשוררת אלחנדרה פיסארניק.

מסע בזמן: בעקבות הקשר שבין יצירתיות למחלה נפשית

הקשר בין גאונות ושיגעון הוא קשר עתיק ימין, מורכב ואפוף במעין הילת מסתורין. מדובר על זיהוי זיקה כלשהי בין היכולת ליצור לבין מצבים מנטליים ורגשיים יוצאי דופן המקדמים יכולת זו. האמנם יש בסיס לאמונה זו? כיצד נוצרה "הדעה הקדומה" על היחס שבין יצירתיות ומחלות נפש? האם יש לדעה זו הוכחות? סילביה וקאופמן (Silvia & Kaufman, 2010), סוקרים במאמרם שנים רבות של מחקר, ומסכמים את המחלוקות בשלוש גישות עיקריות: אלו הטוענים שאין כלל קשר בין יצירתיות ומחלות נפש, אלו הטוענים שאין קשר מוכח וששתי התופעות יכולות להתקיים במקביל אך ללא יחס סיבתי, ואלו הטוענים על קשר מובהק ועמוק בין שני התחומים. דעה אחרונה זו מתחלקת בין אלו החושבים שמחלות נפש הן מקור ליצירתיות ואלו הרואים קשר הפוך, שהיצירתיות מעוררת מחלות נפש (שם, עמ' 384).

שורשיה של הדעה בדבר הקשר בין יצירתיות ומחלת נפש צמח ביוון העתיקה. וויסברג (Weisberg, 2006) מציין את האמונה שהמוזות היו מקור ההשראה של האמנים ושהאלים היו יכולים "להשתלט" על החשיבה האנושית. כלומר – מקור היצירתיות היה חיצוני לאדם, ועל-כן רגעי ההשראה לא היו בשליטתו. דעה זו קיבלה מעין "אישור מדעי" בטקסט המיוחס לאריסטו, הפרובלמטה XXX, למרות שייחוס זה לא וודאי (Northwood, 1998). הטקסט מסכם דעות עתיקות ומתבסס על הבנת הבריאות האנושית כרתומה לאיזון בין ארבעה סוגי נוזלים או ליחות שבגוף האדם. הטקסט מתאר במפורש הקשר בין המצב המלנכולי, שהוא פרי עודף מרה שחורה (חמה או קרה), לבין מצבי תודעה יוצאי דופן, כמו אלו של האמנים ופילוסופים2. למרות עודף זה של מרה שחורה, חלק מהמלנכוליים משיגים את האיזון הנחוץ ליצירה. כלומר: הם לא "קרים" מדי, עצובים, מוטרדים ומכונסים, והם גם לא "חמים" מדי, כועסים, מלאי אנרגיה, וחזרי רסן, ולכן מצליחים לאזן את המזג המלנכולי ולהניב תוצר.

מושג המלנכוליה, המושתת על המודל הרפואי של היפוקרטס (מאה 5 לפנה"ס) ושאומץ על ידי אריסטו, שמר את מקומו בחשיבה האירופאית עד המאה 15, ובמקומות מסוימים, עד המאה 18, עד שהתפתחה הרפואה המודרנית. יחד עם זאת, עברו על מושג זה תמורות שונות שאסכם בהמשך.

דעה עתיקה זו מהדהדת גם במחקר עכשווי. הטענה הרואה קשר בין מחלות נפש ויצירתיות היא טענה המתבססת על מודל רפואי-פתולוגי ששלט כמעט ללא עוררין בחשיבה המערבית מהיפוקרטס ועד פרויד וממשיכיו. לעומתה, ניתן לטעון טענה הפוכה: אנשים העושים עבודה יצירתית נותנים ביטוי לחוסן נפשי ולבריאות. סילביה וקאופמן (Silvia & Kaufman, 2010) אף שואלים אם ניתן בכלל לחשוב על יוצרים כאנשים "חולים" או "משוגעים", כאשר היכולת להתמודד עם קשיים ולהתגבר על מצוקה נפשית הם סימנים ברורים להתנהלות בריאה. אלו שתי פרדיגמות: כל אחת מהן שמה דגש אחר על הנגלה לעין ועל התהליך הסמוי המוביל אל התוצר. השאלה במקומה עומדת: האם התוצר היצירתי הוא פרי כוחות המחלה והסבל או שמא כוחות הבריאות והחיות? ומה מקומם של החברה, התרבות והערכים (Kaufman & Sternberg, 2010) בדרכי התבוננות אלו?

לאחר אריסטו ועד להופעת הנצרות המשיכו הרופאים השונים להתייחס אל העצבות, החרדה והמלנכוליה כמחלה גופנית שיש לרפא בעזרת תרופות. רק עם התפשטות הנצרות באירופה המלנכוליה הפכה מקשת רחבה של מצבי רוח לחטא, לפגם או לעדות להעדר אמונה. אוגוסטינוס הקדוש (מאה 4) טבע את עליונותו של האדם על הבהמה בזכות התבונה, ומכאן שאובדן התבונה מעיד על נשמה חוטאת והוא סימן להסרת חסדו של האל (סולומון, 2004). בימי הביניים, מניפה של רגשות ומצבי תודעה זוהו כחטאים, כביטוי לכפירה וכפגיעה מוסרית בנשמה המושלמת. לא מפתיע אפוא, לראות שדנטה אליגיירי העמיד את העצלנים ואת המדוכאים שהתאבדו בגיהינום3.

המושג מלנכוליה קיבל משמעות חדשה בתקופת הרנסנס, כאשר הוגי הדעות חזרו אל הפילוסופיים הקלאסיים (ולא אל הרופאים...), ולכן טענו שהמלנכוליה מלמדת על עמקות והיא צוהר ליצירתיות ולהמצאה (Jackson, 1986). מרסיליו פיצ'ינו (1489), אחד הפילוסופיים המרכזיים בימי הרנסנס, הפך על כנה את ההבנה של המלנכוליה. עבורו, היא מסמלת את הכמיהה של האדם לנשגב ולנצחי, והוא הציג לבני זמנו את "האומן המיוסר". להבנתי, שינוי זה משקף את העובדה שפילוסוף זה הדגיש את מרכזיותו של האדם ביחס לקוסמוס, ושינוי מהותי זה באופן התבוננות בעולם, שינוי האופייני לחשיבה הרנסנסית, שינה את היחס למלנכוליה. במקום לראות בה פגיעה באמונה באל, עכשיו היא מסמלת את עליונות האדם ואת הציפיות אל מה שמעבר לו. המלנכוליה מאפשרת את "רגעי אי-השפיות" שהם תנאי להשראה (סולומון, 256:2004). רבים כתבו בתקופה זו על מלנכוליה או נתנו לה ביטוי בציור או בחריטה, כמו העבודות של דירר, שהן דוגמה אחת מיני רבות למוטיב זה. שייקספיר היטיב לתאר את המלנכוליה באופן כזה שהוא הפך אותה ממאפיין אישיותי בדיד, למהות העצמיות של דמויות שקשה להפריד אותה והיא צובעת את האישיות כולה, כפי שקורה בדמותו של המלט.

הרעיון החובק יחדיו יצירתיות ומלנכוליה הוא עבודת כלאיים מרובת שנים (סולומון, 2004 ;Jackson, 1986) המשלבת עמדות רפואיות, פילוסופיות ואמנותיות יחד עם העמקת המודעות העצמית למצבי תודעה, שמלווה ואף מתפתחת יחד עם צמיחת הבורגנות והקפיטליזם המודרני4. כאשר הפרט כיחיד (individuum) התחיל להתפתח כישות מודעת לעצמה ולייחודיותה, השתנתה ההערכה החברתית לגבי תכונותיו של אותו פרט. עצלות, דיכאון וחרדה היו בעבר חטאים, ורק אלו שלא יכלו להתגבר על נטיותיהם, זוהו כחולים. כאשר המלנכוליה הוצמדה בימי הרנסנס ליצירתיות, לגאונות ולמורכבות נפשית, היא הפכה למאפיין "נתון להערכה", למצב רוח שרבים שמחו להתגאות בו (סולומון, 2004).

בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 המדע והרפואה התקדמו מאוד, ועל כן ההסברים על מחלות הגוף והביולוגיה של הנפש הלכו וקיבלו זווית ביולוגי-מכאנית. בכל "עידן התבונה", התדרדרה ההתייחסות לחוסר התבונה, למחלות נפש בכלל ולדיכאון בפרט. המלנכוליים הפסיקו להיחשב גאוניים או בעלי עומק והשראה. בעידן התבונה התנהגויות לא מקובלות חברתית, נראו כדחייה של "המשמעת העצמית של הבריאים, הזמינה לכול" (סולומון, 2004: 267). עבודתו של מישל פוקו (2009) מוכרת היטב כמתעדת את מוסדות הטיפול בחולי-הנפש וכן את שינויי השקפה ביחס לשיגעון ולחולי המשתקפים בהחלטות בעלות אופי חברתי-ארגוני.

לעומת עידן התבונה, שראתה במלנכוליה מחלה, חולשת אופי וכניעה לרפיון, התייחסה התקופה הרומנטית בכבוד למדוכאים ולמלנכוליים, וראתה בהם עדים לתובנה עמוקה באשר לצער ולכאב שבעולם ובאדם המתרחק מן הטבע, מן התמימות. רצוי לזכור שתקופה זו מציינת גם את תחילתו של הניכור המודרניסטי, עם צמיחת הערים, הרחקת האדם מפרי עמלו, סיווג האנשים והמחלות. בתקופה הרומנטית ניתן לדעתי לזהות הערכה כפולה של המלנכוליה – מצד אחד, החברה הקפיטליסטית הצומחת ומשתכללת, דוגלת בהרחקת החולים על ידי אשפוזם בבתי החולים לחולי נפש; מצד שני, המשוררים, הסופרים והפילוסופים הרומנטיים של המאה ה-19, נתנו ביטוי ביצירותיהם למלנכוליה, עצבות וצער מוכלל על עצם החוויה האנושית (חלוף הזמן, היופי הכלה, אדישות החברה), וראו בתחושות אלו סימן הכר לרגישות המחודדת של אנשים מיוחדים, "יוצרים" ו"גאונים".

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, צמחו שתי גישות להבנת נושא הדיכאון והיצירתיות. האחת היא הגישה הפסיכואנליטית על כל הסתעפויותיה, שהשפיעה לא רק על הבנת הנפש והחולי אלא גם על מדעי החברה והבנת הקשר בין אדם לחברה. הגישה האחרת היא ביולוגית, המחפשת הוכחות מוחיות וגנטיות להבנת הקשר בן יצירתיות ומחלות נפש, גישה שהתפתחה רבות בעקבות ההתקדמות המדע והטכנולוגיה5. הגישה הראשונה מתבססת על עקרונות אבחנתיים קליניים, והיא נעזרת בתחקירים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים והיסטוריים. הגישה השנייה משתמשת בכלים של הדמיה מוחית כדי להבין קשרים בין יצירתיות, מחלות נפש ופתולוגיה של המוח.

מזמנו של פרויד ועד הפסיכואנליטיקאים העכשוויים, נכתבו מחקרים רבים המנסים לפצח את יחסי גומלין שבין יצירתיות ותחלואה נפשית. פרויד עצמו ראה ביצירה ביטוי לתהליכי סובלימציה ומילוי של משאלות כמוסות: האומן היוצר הוא אפוא קרוב לנוירוזה, ומצא ביצירה דרך מקובלת בחברה להבעת חוסר איזון נפשי (סטור, 1972 ;Spector-Person & alii, 1995). היו גם כאלו שניתחו את היצירות עצמן כ"משקפות" את הבעיות הנפשיות של היוצר, או כדרך למצוא לבעיות אלו פתרון. יונג ראה ביצירתיות ביטוי מוחשי ללא-מודע, וכדרך לפתור באמצעותה קונפליקטים. הפסיכואנליטיקאית יוליה קריסטבה כתבה בספרה שמש שחורה – דכאון ומלנכוליה (Kristeva, 1987) על הקשר בין העדר אימהי בילדות המוקדמת לבין הצורך לכתוב וליצור כדרך למלא את הריק הזה. מתוך פרספקטיבה אחרת כתב גם רוברט אוש'ה, בספרו על גאונות, על הקשר בין עצבות, אירועי ילדות וגאונות (Osche, 1989). בספרה הדק אבחנה המחלה כמטפורה כותבת סוזן זונטג (Sontag, 1978) על מחלות שונות שבמהלך ההיסטוריה "ליוו" מצבים יצירתיים (כמו שחפת, אלכוהוליזם, דיכאון), ועל-כן היא טוענת שאי-שפיות היא למעשה המיתוס הנוכחי להתעלות הנפש וליכולות יוצאות דופן (גוטין, 1997).

המאמר המקיף של סילביה וקאופמן (Silvia & Kaufman, 2010) סוקר רצף של מחקרים המוכיחים בדרכים שונות יחס כלשהו בין מחלה נפשית לבין יצירתיות, למרות שיחס זה לא מסביר את פעולתו של המכניזם. פרנק ברון חקר במשך 30 שנה (1965-1995) אנשים יצירתיים בתחומי-דעת שונים, וטען שאמנים-יוצרים נוטים יותר לפתולוגיה מאשר מדענים, מהנדסים ומתמטיקאים. אחד המחקרים המוכרים הוא זה של ננסי אנדרסן (Andreasen, 1987) שחקרה סופרים וקבעה שיש להם נטייה להפרעה דו-קוטבית והפרעות נפשיות אחרות. מחקרים אחרים משלושים השנים האחרונות שהמשיכו לחקור קשר זה טוענים לזיקה בין יצירתיות ותחלואה נפשית (Rothenberg, 1990-1995 Torrance, 1991; Jamison, 1989; Staltaro,2003; Nettle, 2006; Ludwig, 1994; Rawlings & Locarnini,2008; Miller & Tal, 2007) כאשר בולט במיוחד סגנון קוגניטיבי דומה לשתי תופעות אלו, דבר המחזק את הקשר בתודעה הקולקטיבית.

נראה שהמחקר הרב שהצטבר שואף לאשש עם הוכחות תואמות את תקופתנו (עדויות מדידות, מתועדות, מתוקפות, רחבות היקף וכו') את ההשערות של אריסטו ובני זמנו: האנשים היוצרים נוטים יותר מאשר האוכלוסייה הכללית להפרעות נפשיות, במיוחד אמנים. המחלות השכיחות הן הפרעות אפקטיביות (בי-פולריות, דיכאון, היפומניה) ואלכוהוליזם. מחלות אלו יכולות להופיע יחד עם מחלות או תסמינים אחרים, כגון הפרעת אישיות גבולית, טראומה, אובססיביות.

דמיאן וסימונטון, במאמר עכשווי (Damian & Simonton, 2015) הדן ביצירתיות מארבע פרספקטיבות פסיכולוגיות, מתארים את האדם היוצר כבעל מספר אפיונים אישיותיים, כאשר הם מתבססים על מחקרים רבים משנים עברו. מאפיינים אלו מראים דמיון מסוים בין אישיות יצירתית ודפוסים של הפרעות נפשיות:

  1. פתיחות אינטלקטואלית ומוכנות להתנסות בתחומים שונים
  2. עמדה סקרנית וחקרנית ביחס לתחום המעניין אותם
  3. חשיבה מקורית ויוצאת דופן ביחס לסביבתם
  4. דמיון מפותח מעבר למוכר
  5. התמדה במשימה
  6. רגישות מיוחדת

מאפיינים אלו חוזרים על עצמם במחקרים רבים ומגוונים6 ומופיעים כבר בספרו הקלאסי של סטור (1983), שמתבסס על חייהם של אומנים ועל תיאוריות פסיכואנליטיות, וגם במחקרו המקורי של אוש'ה (Osche, 1990), שמייחס מאפיינים אלו לדרכי התמודדות מוצלחות שיוצרים פיתחו בילדותם ביחס לנסיבות חיים.

לבסוף, מחקריה המעניינים של קרסון (Carson, 2011a, 2011b) מנסים לגשר בין הוכחה מדעית ל"דעה הרווחת". קרסון מבססת קשרים בין יצירתיות ותחלואה נפשית על רקע משותף של פגיעות ופתיחות לחוויות חדשות7. היא טוענת שקיימת עדות ביולוגית לגבי רגישות זו הבאה לידי ביטוי בגמישות ובפתיחות קוגניטיבית, בתשומת לב מודגשת לחדש וליוצא דופן ויכולת לזהות קשרים בין תופעות הנראות מרוחקות.

יצירתיות כמסע אישי

רבים הם החוקרים שניסו לתאר את התהליך היצירתי, הן בהיבט של תהליך נפשי מורכב (פסיכולוגי, קוגניטיבי, רגשי, רוחני או אחר, לפי הגישה) שהאמנים והיוצרים שרויים בו, והן בהתייחס לתהליך של "הפקת התוצר" במסגרת תרבותית, חברתית או היסטורית מסוימת8 (יהא זה ספר, ציור, פסל, מחקר מדעי או תיאוריה בפיסיקה). מחקרים אלה נותנים ביטוי למטוטלת בין גישות אונטולוגיות, המנסות להסביר את "מהותו" של היוצר, של היצירה או אפילו של האקט החמקמק עצמו, לבין גישות אפיסטמולוגיות, המנסות לתאר את התהליכים הקוגניטיביים והרגשיים אשר בזכותם היצירה מתהווה (McHale, 1987). באופן כללי ביותר ניתן לציין שתהליך זה מתקיים על התפר שבין עולם המציאות לבין העולם הפנימי, בעולם מעברי (ויניקוט, 1995), והוא מאפשר למצוא/להמציא "דבר-מה חדש" לסוגיה מסוימת. תפר זה הוא המרחב בו ההיבט התרפויטי של האמנות יכול להתגלם. מרחב זה בו יכולות להתקיים באופן מיטיב הגמישות הקוגניטיבית והפגיעות שקרסון (Carson, 2011a) מתארת כמאפיינות אנשים יצירתיים וחולים גם-יחד, הוא לדעתי המהווה "מרחב היחלצות"9 אל מול כוחות האובדן והפירוק של מחלה. מפרספקטיבה זו, התהליך היצירתי הוא המדרבן כוחות בריאים בנפש (סטור, 1983; חזות ושגב-שהם, 2006; Lieberman, 1977; Carson, 2011a, 2011 b) המעודדים הבעה של רגשות, מחשבות ותחושות לא תמיד מודעות. ביטוי זה הוא המאפשר את התוצר היצירתי, ובמקביל, פועל את השפעתו המארגנת והמכילה על הנפש. כפי שנראה בהמשך בעדויותיה של המשוררת אלחנדרה פיסארניק, מדובר בהתמסרות מתוך מחויבות ל"עבודה" של יצירת העצמי10 באמצעות היצירה, אשר לה היבטים מוחשיים והיבטים סימבוליים הנוגעים לנפש האדם. מאידך יש חוקרים הרואים את מערך הכוחות אחרת, ומעניקים למחלה מקום מרכזי בתהליך היצירה כביטוי לסימפטום, לשיגעון או למנגנון הגנה (סטור, 1983; סולומון, 2004).

המחקר מתאר את התהליך היצירתי כנע בין תקופה של חוסר סדר וארגון לתקופה של התנסות ועשייה. "כאוס", "עמימות", "חוסר שקט" ו"חוסר סדר" הם ביטויים המנסים לתאר את ה"עודף" הזה ואת הגודש המאפיינים את החיים הנפשיים בפעולה (ויצטום ולרנר, 2009; סטור, 1983; Kaufman & Sternberg, 2010). אך אילו סוג כלשהו של סדר, גם אם נזיל ולא עקיב, לא היה מתקיים - חיים אלה לא היו אפשריים. התוצר האמנותי נותן ביטוי למיזוג זה בין כאוס לסדר, בין חיפוש למציאה, בין איבוד שליטה להשגתה, בין הרס ליכולת לבנות (Perez-Rojas, 2003). עמדות אסתטיות שונות נתנו מקום משתנה ליחס בין כוחות אלו. כך, הרומנטיציזם של המאה 19 וגם הסוריאליזם של תחילת המאה ה-20 ראו את היצירתיות כתהליך רגשי מאוד, מטלטל, מחובר לכוחות דיוניסוס, לרבדים הפרימיטיביים של הנפש ולמצבי תודעה מוקצנים (Runco & Albert, 2010: 10), אליהם אפשר להגיע עקב נטיות טבעיות ובעזרת סמים. עמדות אסתטיות אלו קירבו את היצירתיות לפסיכופתולוגיה.

יצירת דימויים ומטאפורות – יחסי גוף-נפש

תהליך הסימבוליזציה הוא העומד בבסיס היכולת לייצר ייצוגים שונים מן העולם במהלך כל חיי האדם. ניתן לומר שהתוצר הסמלי הוא מעין "הקפאה" של הרגע שבו התרחשה ההסמלה. כלומר: לברוא דימוי שמעיד על חוויה שכבר קרתה וכעת נעדרת ואיננה. לדעתי, ניתן לומר שהדימוי הסמלי, בתמציתיות ובמידיות שבו, לוכד בו-זמנית נוכחות והעדר, תנועת הזמן ועצירתו, תהליך תוך-אישי ופנייה בין-סובייקטיבית. חוקרים רבים מדגישים את כוחה המארגן של המטפורה ואת יכולתה לתת ביטוי לחוקיות אישית באופן מודע או לא מודע ליוצר (אליצור, 1992; ויצטום, 1987; אריקסון, 1996; חזות ושגב-שהם, 2006).

בעקבות מחקריו של קסירר (1968) בתחום הסמלים, העניקו סוזן לנגר (Langer, 1957, 1962) והפסיכולוג הפנומנולוגי מוריס מרלו-פונטי (Merleau-Ponty) חשיבות להיבטים החומריים של המפגש אדם-עולם, מכיוון שהגוף והחושים משפיעים על תהליך ההסמלה. בדומה להם טענו לקוף וג'ונסון שמטפורות מבוססות על דימויים מוחשים שנוצרים באמצעות המערכת הסנסו-מוטורית (Lakoff & Johnson, 1981). בנוסף, התלות ההדדית שבין התפתחות יכולת ההסמלה לבין המערכת הבין-סובייקטיבית שבה התפתחות זו מתרחשת מודגשת במחקר התפתחותי ופסיכואנליטי (מקרמן-סימנס, 2013). בוצ'י (Bucci, 2005) טוענת שבין-סובייקטיביות זו היא הבסיס ליצירת "סכמות רגשיות" דרכן האדם תופס את המציאות. ההסמלה תמיד קשורה לאיזושהי סכמה של רגשות, מעין רשת שקופה אשר דרכה ובאמצעותה נתפשת המציאות. מידע זה חשוב בעיני כי הוא מאפשר להאיר את דרך היוולדן של מטפורות ודימויים כתהליך משוקע בגוף החווה מצד אחד ובמערכת בין-אישית מצד שני. מידע זה יאפשר גם להבין בהמשך את הזיקה בין העולם החוויתי-גופני של פיסארניק לבין השפה הפיוטית והתחביר המקוטע שהיא יוצרת. קשר הדוק זה מאפשר להבין ללא סתירה את הגלישות הרבות בין המכתבים לשירים, בין תקשורת בין-אישית לבין יצירה אסתטית. חיים וספרות מתערבבים: עולם דימויי אחד ומסלולי הבעה מגוונים.

כך למשל ניתן להבין את הכתוב במכתב 15 לליאון אוסטרוב, מכתב שמביע רגשות ופחדים: "איך לעשות, אחר-כך, כדי להתגלגל מעל הדף ולהילחם עם המילים. אני שואלת את עצמי מי נותן לי כוח, מי מטביע אותי בשתיקה רוח-רפאימית של המילים."11 בהמשך הופך המכתב לשורות בשיר: "מי איבד אותי / בשתיקה רוח-רפאימית של המילים? (ב-התקרבויות, עמ' 309)12 כך גם במכתב 13, בו תיאור מטפורי של חווייתה: "אני רק יכולה לומר את מה שרואה מישהו שמסתכל על העולם מתחת לפתחי הביוב"13, הופך אחר כך לאמירה כללית לא מיוחסת לדובר "מבט דרך פתחי הביוב / יכול להיות השקפת עולם"14.

המטפורה מאפשרת שחרור רגשות וחרדות כי היא "לוכדת" ומארגנת תחושה או חוויה מורכבת ברגע נתון. עצם תהליך היצירה תומך בהפרדה מסוימת בין החווה לחווייתו, מעין "קו חצייה" שמעניק שליטה ובטחון מוגבר, יכולת התבוננות ממרחק ותחושות של תיקון ופיצוי (חזות ושגב-שהם, 2006; בן ציון כוכנוביץ, 2013; Buk, 2009).

מטפורה יכולה לחבר מחדש את העצמי לתחושות גוף ראשוניות המציינות את המעבר פנים-חוץ ולמודעות לגבי הקיום של עצמי ושל דברים שאינם עצמי. המטפורה מובילה לזיכרון קדום ולתובנה, כפי ששינגולד טוען (Shengold 1981:303-304):

Metaphor provides a repetition of the earliest body-affect-laden connections and differentiations between the inner and the outer world and evokes the earliest experiential feelings of inside and outside, the awareness of the existence of self and things. When these connections approach some of their primal fervid quality in our consciousness, without jeopardizing our integrative powers, we can speak of insight. Metaphor that leads to insight supplies a factor of conviction of real experience about the past. Metaphor leads to memory. (pp. 303–304)

טענות מעין אלו מחזקות את ההנחות בנוגע לקשר גוף-נפש ולחוסר הנפרדות ביניהם. בדוגמאות שציטטתי, אפשר לחוש את חווית העצמי כנשאר "מחוץ", "מופרד" מעולם ה"מקובל", הן בהיותו ממוקם מאחורי פתחי הביוב (מה שמתחבר לדימוים של ריקבון ולכלוך) והן בהיותו קשור לדממה הפנטאסמטית של המילים, מה שהופך אותן ללא נגישות. מממצאים מחקריים על נוירוני-מראה ועל סימולציה גופנית (embodied simulation) עולה שהנוירונים, שאחראים לפעילות ולתנועות הגוף של היוצר בעת ההסמלה, פועלים "אוטומטית" אצל המתבונן או הקורא בזמן שהוא שקוע בהתבוננות ביצירה או בקריאה מעורבת בטקסט, ומעוררים "חוויה מבפנים" של היצירה (בכל מדיום שהיא תבוא לידי ביטוי) ושל הפעילות הגופנית שהתרחשה בפועל, דבר המעצים את התהליך האֶמפתי במתבונן, בשומע או בקורא ( Freedberg & Gallese, 2007; מרקמן-סינמנס, 2013; Buk, 2009). כפי שנראה בהמשך, נושאים אלו הינם בעלי ערך רב כדי להאיר את היסודות הנפשיים והאסתטיים המבססים את עולמה הפצוע והמבותר של פיסארניק. בפרק הבא אדגים בעזרת פרטים ביוגרפיים מחייה של פיסארניק ועיון ביצירותיה את הקשר בין כתיבתה לבין מצבה הנפשי ואציע השערה לגבי מקומה של הכתיבה בחייה. מתוך כך גם אציג את אזורי הממשק בין יצירתיות לתחלואה נפשית.

הערות

1. לא מדובר בניתוח פסיכולוגיסטי של הסופרת המתה או של יצירתה, אלא בניסיון להתבונן בדיעבד, בקשרים שבין חייה לבין שפתה – מה הקשר העמוק בין החוויה הנצרבת בגוף לבין העולם המטפורי המובע באמנות הכתיבה? אני מניחה שמדובר בקשר ראשוני ואיתן, כפי שאדגים במאמר, המעיד על זיקה בלתי ניתנת להתרה בין הגוף לנפש, בין ההוויה לבין הסמלים המביעים אותה. מידע על יצירתיות, על תחלואה נפשית (ובמיוחד, הפרעה אישיות גבולית) ועל יחסי גומלין בין שתי התופעות יעזרו בתהליך התבוננות זה.

2. Why is it that all those who have become eminent in philosophy or politics or poetry or the arts are clearly of an atrabilious temperament, and some of them to such an extent as to be affected by diseases caused by black bile, as is said to have happened to Heracles among the heroes? (Problemata XXX.1 953a10-14)

3. העצלנים שוכנים במעגל חמישי והמתאבדים במעגל שביעי בגיהינום (דנטה אליגיירי, 2013).

4. לדיון בקשרים שבין רגשות ומחלות נפש לבין עמדות חברתיות וסוציולוגיות, ראו את מחקריו של מישל פוקו (2009) ושל אווה אילוז (2008).

5. על השפעת הטכנולוגיה על תפישת האדם, הערכים והמדע, ראו Milner, 1995.

6. ראו סקירה נרחבת ומוסברת לפי אופי המחקר אצל: Runco, 2010: 413-440.

7. A model of shared vulnerability explains the relation between creativity and psychopathology. This model, supported by recent findings from neuroscience and molecular genetics, suggests that the biological determinants conferring risk for psychopathology interact with protective cognitive factors to enhance creative ideation. Elements of shared vulnerability include cognitive disinhibition (which allows more stimuli into conscious awareness), an attentional style driven by novelty salience, and neural hyperconnectivity that may increase associations among disparate stimuli. (Carson, 2011 a: 144, ההדגשה שלי)

8. ראו סקירה היסטורית למחקר על יצירתיות במאמרם של רונקו ואלברט (Runco & Albert, 2010) המדגיש את הקשר בין עמדות אמנותיות מסוימות כמו הרומנטיזם והסוריאליזם, שראו באופן חיובי את מחלות הנפש כאפשרות לדמיון יצירתי, דיוניסי וראשוני-ילדותי . מזווית ראיה זו, אפשר להבין את העדפתה של פיסארניק לאמנות זו, אשר היטיבה לספק "מסגרת מחשבתית מקובלת" לדרכי הבעתה "הטבעית", כך שמחומרים אלו – הצליחה ליצור את אומנותה.

9. אולי ניתן אפילו לומר שזהו "מרחב היגאלות או הינצלות", בשפתה של המשוררת פיסארניק.

10. על הקשר שבין תהליכי יצירה לבין תהליכי גילוי, עיצוב מחדש ושינוי העצמי, ניתן לקרוא בספרה של מרקמן סינמנס (2013), המתמקד בהשפעת האמנות בתהליכי טיפול באמצעות אמנויות. השפעות אלו ידועות זה מכבר, והספר מפרט את אופן הפעולה הטיפולית מבוססת על יחסי גומלין בין נפש היוצר לבין תהליך היצירה על בסיס רקע פסיכואנליטי ופילוסופי רחב.

11. Cómo hacer, después, para despeñarse en la hoja en blanco y pelear con las palabras. Me pregunto quién me da fuerzas, quién me hunde en el silencio fantasma de las palabras

12. Quién me perdió En el silencio fantasma de las palabras. Aproximaciones (Poemas no recogidos en libros), Poesía Completa (Edt. Ana Becciu), Lumen: Barcelona, 2010, p. 309

13. sólo puedo decir lo que ve alguien que mira el mundo desde debajo de una alcantarilla

14. Una mirada desde la alcantarilla puede ser una visión del mundo (Poesía Completa, 125)

 

מקורות

אילוז, א׳ (2008). אינטימיות קרה - עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. תל אביב: הוצאת הקיבוץ-המאוחד. מאנגלית: יורם שדה.

אליגיירי, ד׳ (2013). הקומדיה האלוהית: תופת. ירושלים: הוצאת כרמל. מאיטלקית: יואב רינון.

אמיר, ד׳ (2013). תהום השפה. ירושלים: מגנס.

אריקסון, מ׳ (1996). קולו של מילטון אריקסון. הוצ' נורד.

בן ציון כוכנוביץ', י׳ (2013). יד המקרה? צירופי מקרים בתוך טיפול באמצעות אמנות. פסיכולוגיה עברית, ספטמבר 2013. נדלה: 15-1-2016.

גוטין, ג' (1997). יופי של שיגעון, ב- גלילאו – המגזין הישראלי למדע ואקולוגיה, 21.

גיל, צ׳, וילינסקי, ג', יופן, א׳, בר אל, ח׳. (2016) בין גבוליות לסכיזואידיות: הימנעות לעומת כאוטיות ביחסי אובייקט – חלק א-ב-ג. נדלה ב13/7/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3415

וורגן, י׳ (2007). התאבדות וניסיונות התאבדות בקרב בני נוער (מסמך עדכון). ירושלים: הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

ויניקוט, ד׳ (1995). משחק ומציאות. תרגום יוסי מילוא. תל אביב: עם עובד.

ויצטום, א׳ ולרנר, ו׳ (2009). גאונות ושיגעון. היחסים המורכבים בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה. תל אביב: אריה ניר הוצאה לאור.

חזות, ת׳ ושגב-שהם, א׳ (2006). כוחה של היצירה בעבודת התקווה ובחוויית ההתקשרות שבין מטפל למטופל. פסיכולוגיה עברית, יוני 2006. נדלה ב-15-1-2016.

מרקמן סינמנס, ד׳ (2013). כשהחסוי הופך לגלוי. פסיכותרפיה באמצעות אמנות. תל-אביב: רסלינג.

סולומון, א׳ (2004). דימון של צהרים – אנטומיה של דיכאון. תל אביב: עם עובד.

סטור, א׳ (1983). הדינאמיקה של היצירה. תל אביב: ספרית פועלים.

פוקו, מ׳ (2009). תולדות השיגעון בעידן התבונה. תל אביב: הוצאת כתר. מצרפתית: אהרון אמיר.

שביט, ז׳ (1996). מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. פרק 1.

American Psychiatric Association (2000). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM). Arlington: American Psychiatric Association. Revised edition.

Bucci, W. (2005). The interplay of Sub-symbolic and symbolic processes in Psychoanalytic Treatment, Psychoanalytic Dialogues 15(6): 855-873.

Buk, A. (2009). The mirror neuron system and embodied simulation: Clinical implications for art therapists working with trauma survivors, The Arts in Psychotherapy 36, 61–74.

Calafell-Sala, N. (2011). Los diarios de Alejandra Pizarnik: una escritura en el umbral. Castilla. Estudios de Literatura, 2: 55-71.

Carson, S. (2011 a). Creativity and Psychopathology: A Shared Vulnerability Model. Canadian journal of psychiatry. Revue canadienne de psychiatrie, 144-152.

Carson, Shelley (2011 b). The Unleashed Mind. Scientific American mind, 22-29

Cassirer, Ernst, (1968). Antropología filosófica. Introducción a una filosofía de la cultura. México: Fondo de cultura económica.

Damian, R. and Simonton, D.K. (2015). Four Psychological Perspectives on Creativity. Emerging Trends in the Social and Behavioral Sciences: An Interdisciplinary, Searchable, and Linkable Resource. Pp.1–15.

Duero, Dante Gabriel y Carreras, Xilenia (2015). Un análisis fenomenológico y narrativo de los “Diarios” de la escritora Alejandra Pizarnik. Athenea Digital, 15(1), 31-63.

Freedberg, and Gallese, V. (2007). Motion, emotion and empathy in esthetic experience. Trends in cognitive science 11 (5): 197-203.

Jackson, Stanley W. (1986). Melancholia and Depression: From Hippocratic Times to Modern Times. Yale: Yale University Press.

Kaufman, J. & Sternberg, R. (2010). The Cambridge handbook of creativity. Cambridge: Cambridge University Press.

Kristeva, J. (1987). Soleil noir: Dépression et mélancolie. Paris: Gallimard.

Lakoff, G. & Johnson, M. (1981). Metaphors we live by. Chicago: University of Chicago Press.

Langer, S. (1957). Problems of art. New York: Charles Scribner's Sons.

(1962). Philosophical Sketches. Baltimore: The John Hopkins Press.

Lieberman, J. Nina (1977). Playfulness. Its relationship to imagination and creativity. London: Academic Press.

McHale, B. (1987). Postmodernist Fiction. New York and London: Methuen.

Milner, J. C. (1995). L’Oeuvre claire. Lacan, la science, la philosophie. Paris: Seuil.

Moran, S. (2010). The roles of creativity in society, In: James, Torrance, & Robert, Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp 74-87).

Northwood, H. (1998). The Melancholic Mean: the Aristotelian Problema XXX. Paper presented at World Congress of Philosophy, Boston, Mass.

Osche, R. (1990). Before the gates of excellence. The determinants of the creative genius. Cambridge - New York: Cambridge University Press.

Ostrov, Andrea (2012). Alejandra Pizarnik & León Ostrov. Cartas. Buenos Aires: Titivillus.

Pérez-Rojas, Concepción (2003). A propósito de Alejandra Pizarnik. Creación, locura y retorno. Cauce: Revista de filología y su didáctica,26: 391-414.

Pizarnik, A. (1994). Obras completas. Poesía y prosa. Buenos Aires: Corregidor.

Runco, M. & Abert, R. (2010). Creativity research - A historical view. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp. 3-19). Cambridge: Cambridge University Press.

Runco, M. (2010). Divergent Thinking, Creativity and Ideation. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity (pp. 413-440). Cambridge: Cambridge University Press.

Shengold, L. (1981). Insight as metaphor. Psychoanalytic Study of the Child, 36, 289–306.

Silva, P. & Kaufman, J. (2010). Creativity and mental illness. In: James Kaufman & Robert Sternberg (eds.). The Cambridge handbook of creativity, pp.382-393.

Simonton, D.K. (2005). Are Genius and Madness Related? Contemporary Answers to an Ancient Question. Psychiatric Times, Cultural Psychiatry. May, 2005

Sontag, S. (1983). Illness as metaphor. London: Penguin books.

Spector-Person, E., Fonagy, P. & Figueira, S.A. (eds.) (1995). On Freud's "Creative Writers and day-dreaming". London: Yale University Press.

Sternberg, R. (ed.) (1991). The nature of creativity. Cambridge: Cambridge University Press.

Torrance, P. (1991). The nature of creativity as manifest in testing. In: Robert, Sternberg (ed.). The nature of creativity (pp. 43-75). Cambridge: Cambridge University Press.

Torres G., Carlos L. (2004). Alejandra Pizarnik. In: Especulo: Revista de estudios literarios. Universidad Complutense de Madrid. http://www.ucm.es/info/especulo/numero28/alepizar.html

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפשטיין-ינאי ז"ל, מ. (2018). "לחיות על הקצה כדי שאפשר יהיה לכתוב": הקשר שבין יצירתיות לתחלואה נפשית - פרק א׳. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3632

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר מילי אפשטיין-ינאיד"ר מילי אפשטיין-ינאי18/1/2018

תודה. תודה רבה עוזית. שמחתי שמצאת בו עניין.

עוזית דגןעוזית דגן10/1/2018

תודה על מאמר מושקע, מרתק ומעורר מחשבה!.