לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
הרהורים על הדימוי העצמי של אנשים בשנות השמונים לחייהםהרהורים על הדימוי העצמי של אנשים בשנות השמונים לחייהם

הרהורים על הדימוי העצמי של אנשים בשנות השמונים לחייהם

דעות | 3/1/2017 | 15,449

"דימוי עצמי" הוא מושג מורכב המבוסס במידה רבה על ציפיות חברתיות המותאמות לשלבי החיים. אולם בשלבי הזקנה שמעל גיל 80 הציפיות החברתיות אינן ברורות המשך

הרהורים על הדימוי העצמי של אנשים בשנות השמונים לחייהם

מאת מרים בן-דוד

 

"דימוי עצמי" הוא מושג מורכב, אשר מושפע בין היתר מציפיות הסביבה. בכל תקופת חיים, ציפיות אלו יוצרות מעין מודל המשפיע על האופן שבו האדם רואה את עצמו. בגיל הילדות, הגורם המרכזי הוא ציפיות ההורים. ציפיות אלו מלוות את האדם במידה מסוימת לאורך כל חייו. בילדות המוקדמת, מהרגע שהילד מבסס את נפרדות העצמי, ההישגים ההתפתחותיים משמשים כבסיס לדימוי העצמי. בגיל בית הספר, בתרבות שלנו, הציפיות הן הישגים לימודיים והסתגלות חברתית מחוץ למשפחה. בהמשך, בגיל ההתבגרות, הילד מפתח את זהותו ומתווספות גם ציפיות ליחסים בין אישיים בין המינים. לאחר מכן הציפיות כוללות בחירת מקצוע, התבססות משפחתית וכלכלית ובניית קריירה. בשלב הבא, בגילאי שישים עד שמונים לערך, יוצאים ממעגל העבודה. או אז אנשים רבים מוצאים לעצמם עיסוקים חדשים; התנדבויות, אמנות ולעיתים אף קריירה חדשה. עיסוקים אלו לרוב ממלאים אותם בסיפוק, וכמו ממשיכים את מודל האדם העובד.

אולם מה באשר לאנשים מעל גיל שמונים? המציאות בימינו משתנה בקצב מסחרר מבחינה טכנולוגית, פוליטית וחברתית. שינויים אלו מעמידים את הרגליו ואת השקפת עולמו של האדם המבוגר בפני אתגרים חדשים. מידת יכולתו להתמודד עם האתגרים משתנה בהתאם להבדלים במוטיבציה וביכולת הלמידה (הפוחתת בשל הגיל); יש אנשים הנענים לאתגרים אלו, ויש הנוטים להסתגר בפניהם. החברה מצידה אינה מציעה מודל שעליו יכול הזקן לבנות את הדימוי העצמי שלו. זאת למרות תוחלת החיים המתארכת וגידולה של האוכלוסייה בגילאים אלו.

העלייה בתוחלת החיים משפיעה על היבטים רבים ביחס למציאות חייהם של אנשים שעברו את גיל שמונים. היא משפיעה על הכלכלה: על שיטות הביטוח, על פרסומות, על תעשיית התרופות או מוצרי הטבע, על הקוסמטיקה ועל האופנה. השינוי הדמוגרפי מצריך שינויים גם במערכת הבריאות. ישנה עלייה במספר בתי הדיור המוגן, וחל שיפור ברמת השירותים הפיזיים והתרבותיים שהם מספקים. במקביל נראה כי כיום התדמית של הזקנה משתנה גם באמנות ובתרבות: הזקן כבר איננו נושא של קומדיה או נכות ודיכאון בלבד. יש התייחסות למורכבות הדמויות הזקנות בספרות, בקולנוע, בתיאטרון ואף באמנות הוויזואלית.


- פרסומת -

למרות השינויים, נראה כי הדימוי של בני שמונים פלוס בציבור הרחב נותר מאחור. בהעדר מודל חדש, הציפיות מן הזקן מבוססות על תדמיתו בעבר. דבר זה מתבטא בתפיסה סטריאוטיפית של הקשיש כאדם תלותי וחסר אונים, ובשלל דעות קדומות שליליות לגבי דמותו. היא אף משתקפת בהעדר מתן הזדמנויות שוות בתפקידים שונים. את הבלבול במודל לדימוי הזקן ניתן לראות בבירור בפרסומות המופנות לקהל יעד זה, המציעות לרוב מוצרים שמטרתם לגרום לזקן "להיות" צעיר. המפרסמים יוצאים בהצהרות בדבר אפשרויות לביטול סימני הזקנה וחידוש כוח הנעורים באמצעות תכשירים או מכשירים רפואיים וקוסמטיים למיניהם. הנטייה היא להציג מודלים שאינם משקפים נאמנה את דמותם של אנשי קבוצת גיל זו. החברה מציבה אידאליים שאינם מציאותיים ואינם תואמים את השינויים שעובר האדם המבוגר. תהא התרופה מוצלחת ככל שתהא, היא לא תמנע את השינויים במערכת הפיזיולוגית, במערכת החיסונית, או במערכת המוטורית והסנסורית. כל שכן כאשר מצטרפים לאלו שינויים במערכת הקוגניטיבית, למשל בזיכרון ובריכוז, או שינויים ביוכימיים המתבטאים במערכת הנפשית, דוגמת רגישות מוגברת או תנודות במצבי רוח. ההשתדלות להיראות צעיר יותר – ולא תמיד לטובת האסתטיקה – מעידה על הבעייתיות בהיעדר מודל לגיל המבוגר. המשתמע מכך הוא שזקנה נתפסת כדבר שלילי, שהדימוי של זקן כזקן הוא דימוי שכדאי להתרחק ממנו.

אי הבהירות לגבי תפיסת העצמי מתבטאת לעיתים קרובות גם באמירות של אנשים מבוגרים: "אני לא כל כך זקן כמו שרואים אותי", או: "אני לא כל כך צעיר כמו שאני נראה". הערות אלו מעידות על חוסר וודאות בתפיסת הזקנה. לא רק מה שאנו בני ה-80 פלוס רואים במראה עובר שינוי – גם הסתכלות במראה הפנימית משקפת תדמית שונה מזו שהיינו רגילים לראות. מעבר לשינויים של האדם ביחס לעצמו, קיימים גם שינויים ביחס בין האדם לחברה. האדם המבוגר יוצא ממעגל העבודה וחווה שינויים באופי תביעותיה של המסגרת המשפחתית. הסביבה החברתית מחליפה גם היא את צורתה. בשל היעדר תפקידים חברתיים, הזקן מאבד הרבה מערכו. הוא אינו מהווה חלק של מערכת העבודה הפרודוקטיבית ואין ציפיות ממנו.

כאמור, בשלבי החיים המוקדמים יותר קיימים מודלים חברתיים עליהם נבנה הדימוי העצמי. בעבר התקיימו מודלים כאלו גם עבור גילאים מאוחרים. בתרבויות מסורתיות התייחסו לזקן כחכם בעל ניסיון ומקור ידע. בהמשך הזקן האידיאלי היה מי שישב בבית בשקט, סיפר סיפורים ולא הפריע, ובעיקר לא היה עצמאי בדעותיו ובדרישותיו. כיום דמותו של הזקן די מבולבלת, וקיימת אי ודאות לגביו, גם בעיני החברה וגם בעיני הזקן עצמו. המסרים הכפולים של החברה יוצרים בעיה עבור בני השמונים פלוס, אשר מתקשים להגדיר מי הם ומה מקומם.

על רקע התפיסה המבלבלת של החברה בימינו, נשאלת השאלה כיצד מתעצב הדימוי העצמי של הזקן? היעדר המודל משאיר את אנשי קבוצת גיל זה במעין חלל ריק לבניית דימוי עצמי. תופעה זו מתוארת על ידי ג'ואן אריקסון (Joan Erikson), אשתו של אריק אריקסון, אשר הוציאה לאחר מות בעלה גרסה מורחבת לספרו The Life Cycle Completed. בספר היא הציגה את התייחסותו לנושא: "לא ניתן להבין את מעגל החיים האינדיבידואלי באופן בלתי תלוי מההקשר החברתי שבו הוא מבשיל. הפרט והחברה שזורים זה בזה באופן סבוך, ארוגים בתוך דו-שיח מתמשך. מכיוון שלתרבות שלנו אין אידיאל בר-קיימא של זקנה, היא אינה באמת מספקת לנו קונספט של החיים בשלמותם" (Erikson & Erikson, 1997, p. 114).

זקנה בהעדר מודל – רשמים מחקריים

שאלת הדימוי העצמי בקרב אנשים אחרי גיל 80 העסיקה אותי זמן רב. החלטתי לבדוק את השינויים החלים בדימוי העצמי בקרב אנשים שחיים בצוותא בתנאים המתאימים לצרכים הפיזיים והתרבותיים של גילם. זאת כצופה משתתפת החיה בתוך חברת אנשים בגיל זה. איסוף החומר למאמר נערך הן באמצעות תצפית והן באמצעות ראיונות פתוחים, כנהוג בשיטה הנרטיבית. הראיונות התקיימו בדירתי בשיחה על כוס קפה.

בראיונות השתתפו 10 נשים. כדי ליצור אחדות מסוימת ולבטל גורמים שעלולים להשפיע יתר על המידה על המסקנות, השתמשתי בקריטריונים בסיסיים אחידים:

  • כל המשתתפות הינן מעל גיל 80, והן הגיעו לגיל ה-80 כשכבר התגוררו בדיור המוגן.
  • כולן הגיעו לדיור המוגן סמוך להקמתו, ומתגוררות בו כשמונה שנים.
  • כל הנשים הן אלמנות, שהתאלמנו לפחות שלוש שנים טרם הגיעו לדיור המוגן.
  • לכל המשתתפות יש ילדים, אם בארץ ואם בחו"ל.
  • כל הנשים עבדו במהלך חייהן (פקידות, הוראה, סיעוד וכו').
  • לא הקפדתי על רמת השכלה פורמלית. זאת מכיוון שמדובר בדור שבו מסיבות שונות (כמו מלחמה, עלייה, או התאקלמות בגילאים קריטיים), לא ניתנה לרבים הזדמנות להשכלה פורמלית בהתאם לפוטנציאל שלהם.
  • בתקופת שהותן בדיור המוגן, לא חלו שינויים קיצוניים במצבן הפיזי והמנטאלי של המרואיינות (מלבד אישה אחת שאיבדה הרבה מעצמאותה בעקבות בעיה אורתופדית). כמו כן, למיטב ידיעתי, לא חלו שינויים דרמטיים בגרעין המשפחתי שעלולים היו לגרום לטראומה בקרב המשתתפות.
  • כל המרואיינות נמצאות באינטראקציה עם דיירי המקום ומשתתפות, מי פחות ומי יותר, בפעילויות החברתיות שמתקיימות בבית.

באמצעות הראיונות, שנערכו כשיחה חופשית, ניסיתי להעריך את השינויים שחלו בדימוי העצמי של המשתתפות. בנוסף, שאלתי את המרואיינות כיצד התקבלה ההחלטה להיכנס לדיור המוגן, מה היו הנימוקים לכך, ומהי שביעות רצונן מצעד זה. זאת על מנת שאלמד את מידת העצמאות של המשתתפות בניהול חייהן, וכן על האופן שבו הן תופסות את השתייכותן לאוכלוסייה המתאימה למגורים מסוג זה.


- פרסומת -

עוד בטרם שנערכו הראיונות האישיים הבחנתי בכמה תופעות חוזרות בסביבתי שרמזו על מגמות של שינוי בדימוי העצמי. כך למשל, בשנים קודמות נשים נמנעו מלהתייחס בשיחותיהן לנושאים כמו מוות, מחלות סופניות, אובדן עצמאות פיזית ואובדן יכולות קוגניטיביות, נושאים שהיו טאבו. כשהנשים הגיעו לגיל 80 פלוס נושאים אלו קיבלו לגיטימציה, והחלו להשתלב בשיחות – תחילה בהומור ובהמשך כחלק מנושאי השיח. תצפית זו אוששה גם בניתוח הראיונות: כל הנשים הדגישו את השינויים בכל הפרמטרים המעידים על זקנה לאחר גיל 80. זאת לעומת התחושה שקדמה לתקופה זו, כשלא ראו את עצמן שייכות לקטגוריה של זקנה. עם זאת, התייחסות למועד של סוף החיים הייתה נדירה ובדרך כלל עמומה ולא ישירה.

תמה נוספת שחזרה בחלק גדול מן הראיונות היא של היבטים חיוביים של הזקנה, כמו פנאי והיעדר התחייבויות. אחת המרואיינות אף סיפרה על שינוי באישיותה דווקא בשלב זה בחיים, ודיווחה על שאיפתה להתנסות וליהנות מכל מה שהחיים והטבע מציעים לפני סוף החיים.

מלבד זאת עלה כי רוב המשתתפות קיבלו את ההחלטה לעבור לדיור מוגן בעצמן ורק בכמה מהמקרים ילדיהן יזמו את המעבר. בין הנימוקים ניתן היה לזהות שלושה עיקריים: היעדר בטיחות לגור לבד, תחושת בדידות ורצון להבטיח לעצמן מסגרת חברתית מתאימה. כולן הביעו שביעות רצון מהמעבר. חלקן תיארו כי בכניסתן לדיור המוגן חשבו "מה אני עושה כאן בגילי? אני לא שייכת לכאן". אולם על אף התחושה הסובייקטיבית שהדיור המוגן אינו מתאים לדימוי העצמי שלהן, גם הן מדווחות כי כיום הן מרגישות שייכות. באופן כללי, הראיונות העלו התייחסות חיובית בדיעבד להחלטה לעבור לדיור מוגן.

לבסוף הבחנתי כי כל המרואיינות הראו נכונות בלתי צפויה לחלוק עמי מידע על עצמן, והיו להוטות לחלוק פרטים על תולדות חייהן, באופן ששיקף את הצורך שלהן להתחבר לתדמית עצמית אמתית.

מתוך הראיונות, התצפיות והחיים עם הנשים בנות ה-80 פלוס בדיור המוגן, התחזקה תחושתי בנוגע לכך שמעל גיל שמונים בולט היעדר המודל לדימוי עצמי. כלפי חוץ הנשים מקרינות תדמית שונה, צעירה. אולם כשנכנסים לשיח מעמיק איתן, ניכר כי הן מכירות ומודות בסממני הזקנה ההולכים והופכים בולטים יותר, ואף מתחברות אליהם. נראה כי עם התקדמות הזקנה, נתקלים במציאות המתדרדרת והקשיים האובייקטיבים גוברים. מנגנון ההכחשה לגבי הזקנה מתחיל להתפורר והדימוי העצמי "המזויף", שאולי שרד את השלבים המוקדמים יותר של הזקנה, כבר לא מספק. בשלב זה היעדר המודל להישען עליו בולט יותר, כיוון שהפער בין הדימוי העצמי המוחצן-המדומה לדימוי העצמי המופנם והאותנטי גדל. עם תחושת השינויים בגיל שמונים פלוס מצד אחד, והיעדר מודל מתאים לקבוצת גיל זו מצד שני, קשה לבנות דימוי עצמי המותאם לתקופת חיים זו. כך, הדימוי העצמי שאנשי קבוצת גיל זו מסגלים לעצמם לרוב אינו תואם את רגשותיהם הפנימיים ואת יכולותיהם הפיזיות.

נקודה מרכזית נוספת קשורה לצורך החזק של המשתתפות לשחזר את תולדות חייהן, כולל קשיים וכישלונות. צורך זה בולט גם בנטייה לאסוף תצלומים או לכתוב אוטוביוגרפיות. השחזור של החוויות מקנה לאדם זקן תחושה של אותנטיות והמשכיות. הוא מאפשר מגע עם עולמו הפנימי האמיתי ולעיתים תחושה של רוגע וסיפוק ואף תחושה של ניצחון לקראת סופו של מעגל החיים. בנוגע לכך, חשוב להזכיר כי בבתי דיור מוגן, במתנ"סים או במסגרות אחרות, קיימות פעילויות המיועדות לגיל המבוגר ומאפשרות מגע עם האני האמיתי המותאם למציאות הפנימית של גילם. כך למשל ישנם חוגים המאפשרים מעין "סגירת מעגל", כמו כתיבה יצירתית, כתיבת אוטוביוגרפיה, דרמה, או אמנויות. פעילויות מסוג זה מקנות הזדמנות לאינטרוספקציה שיכולה להעניק סיפוק, ומקטינות את הצורך לברוח למודלים מזויפים מתוך הכחשה. העיסוקים ביצירתיות פותחים חלון לבלתי מודע, מפגישים את האדם עם עולמו הפנימי ומסייעים לבנות דימוי עצמי אותנטי והולם.


- פרסומת -

כל גיל וגילו / זלמן שז"ר

כל גיל וגילו
אין לך גיל שאין לו גיל משלו
​​​​​​​ואשרי המשכיל
המבחין חן כל גיל בגילו
ואוי לאויל המבלבל גיל גיל
ומגלגל את הגיל מגילו
לגיל לא לו.
כי חן כל גיל
​​​​​​​על גילו - שלו.


** כותבת המאמר הינה פסיכולוגית קלינית בגמלאות. המאמר נולד מתוך אינטרוספקציה וכן מתוך תצפיות על אוכלוסייה מוגדרת של נשים מהמעמד הבינוני, רובן ירושלמיות, שחיות בדיור מוגן.

 

מקורות

Erikson, E. H., & Erikson, J. M. (1997). The life cycle completed (extended version). New York - London: WW Norton & Company.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הגיל השלישי, פסיכולוגיה התפתחותית
רותי בצר עשת
רותי בצר עשת
פסיכולוג/ית
תל אביב והסביבה
ניקי אלקנוביץ
ניקי אלקנוביץ
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורנה קנו
אורנה קנו
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
אור-שחר אנג'ל
אור-שחר אנג'ל
חברה במ.ר.ח.ב
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
ענת ניר
ענת ניר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
ד"ר נעמי גבע
ד"ר נעמי גבע
פסיכולוגית
שרון ושומרון

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דוד בן ישראלדוד בן ישראל9/1/2017

מאמר מרגש וחובה לכל ילדיהם של בני הגיל השלישי המתקדם. מרים היקרה,
ריגש אותי מאד לקרוא את מאמרך.
אני מוצא שההתיחסות המקצועית והרגישה שלך לנושא הדימוי העצמי אצל בני גילך- מרתקת וחשובה.
התובנות העולות מהמאמר עוזרות לי בהבנה וההתייחסות לבני הדור השלישי המתקדם, הן במפגשים המקצועיים והן בפן האישי משפחתי.
ממליץ לקריאה לכל בני גילי שזוכים להורים בני הדור השלישי המתקדם.
תודה לך,
מחכה למאמר הבא....
ד'ר בן ישראל דוד