פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

מאמרים

התערבות פסיכו-דידקטית בטיפול בגברים הסובלים מאלקסיתימיה-נורמטיבית

אלקסיתימיה נורמטיבית מתייחסת לקושי המתפתח בקרב בנים ונערים לזהות, לשיים ולבטא את רגשותיהם על רקע תהליכים תרבותיים וחברתיים המעצבים את זהותם הגברית. תהליכים אלו מעודדים אותם להדחיק את רגשותיהם ולהימנע ממגע ישיר עימם. מאמר זה מגדיר את הבעיה והאטיולוגיה שלה, ולאחר מכן מציג באמצעות תיאור מקרה את השימוש בכלי פסיכו-דידקטי שנועד לשפר את יכולתו של המטופל להיעזר במודעות רגשית על מנת להתמודד עם מצוקה נפשית.

מתפרסם מ 28/2/2016 | 6,993 צפיות

תגיות: | |

 

התערבות פסיכו-דידקטית בטיפול בגברים הסובלים מאלקסיתימיה-נורמטיבית

 

מאת יאיר אפטר

 

 

אלקסתימיה נורמטיבית היא מושג שטבע לוונט (Levant, 1998) בכדי להגדיר לקות המאפיינת בעיקר גברים, אשר אינם מודעים לרגשותיהם ולעתים גם לתחושותיהם הגופניות. לקות זו מונעת מגברים הסובלים ממנה את השימוש בכלי המרכזי להתמודדות עם מצבי לחץ וטראומה, והוא ביטוי רגשותיהם. כמו כן, היא עשויה להגביל את אפשרותם להיעזר בטיפול פסיכותרפויטי בשיטה המסורתית.

מטרת מאמר זה היא לסייע לאנשי מקצוע בתחום הטיפול לעזור למטופליהם הגברים להתגבר על אלקסתימיה נורמטיבית, בכדי שיוכלו להתקדם בתהליך הטיפולי ולהתמודד עם מצוקתם. תחילה אגדיר את הלקות תוך התבוננות על התהליכים החברתיים והתרבותיים שתורמים להתפתחותה בקרב גברים. בהמשך לכך אתייחס למשמעויות שיש ללקות זו על מצבם הנפשי של גברים ולהשלכותיה על התהליך הטיפולי. לבסוף, בעזרת תיאור מקרה אדגים התערבות פסיכו-דידקטית שמטרתה להגביר את יכולתו של המטופל לזהות ולשיים את רגשותיו. התערבות זו מאפשרת למטופל לבסס שפה רגשית שתעזור לו להתמודד ביתר יעילות עם מצוקותיו.

 

גברים וביטוי רגשות

יכולת הביטוי הרגשי בקרב גברים עומדת במרכז תחום המחקר והטיפול של הפסיכולוגיה של גברים. הנטייה להדחקה ולחוסר ביטוי של רגשות נמצאה כאחד הגורמים המשפיעים על תחושת לחץ ובריאות נפשית של גברים. הסבר מקובל לנטייה זו, הוא כי גברים מתקשים לבטא את רגשותיהם, ובעיקר רגשות המעידים על פגיעוּת (חוסר אונים, עצב, בושה, פחד וכדומה). כמו כן, חוקרים גורסים כי קיים קשר ישיר בין קושי זה לבין תהליכי חברות לגבריות. מחקרים שבדקו זאת מצאו שגברים לא חווים פחות רגשות מנשים, כך שההבדל המגדרי טמון ביכולת לבטא רגשות ובעיקר בהרשאה החברתית לבטאם. עוד נמצא, כי ככל שגברים הם בעלי אידיאולוגיה התואמת יותר את הגבריות המסורתית, כך יחזיקו יותר בעמדות השוללות ביטוי רגשות, ותפחת מידת מוכנותם לבטא רגשות (Fischer and Good, 1997).

במחקר שבדק הבדלים מגדריים בביטוי אפקט בקרב פעוטות, נמצא כי בנים עד גיל שישה חודשים מבטאים את רגשותיהם יותר מבנות. הם מבטאים יותר שמחה וכעס, חוסר מנוחה ובכי (Weinberg, 1992). ממחקר זה ניתן ללמוד שהשנים הראשונות במהלך ההתפתחות של גברים דומות לאלה של הנשים, מבחינת הפתיחות הרגשית בקשר ומבחינת ההיענות ההדדית, כלומר, היכולת לזהות ולהיענות לרגשות של הדמויות המשמעויות. "תקופת הזוהר הרגשית" של בנים דועכת ככל שהבן גדל. בהמשך התפתחותם בנים לומדים לדכא את ביטוי רגשותיהם ולנתב אותם למנעד מצומצם יחסית של רגשות, או כפי שלונג מכנה זאת - "מערכת תיעול הרגשות של הגבר" (Long, 1987). לדבריו, ביטויי שמחה וכעס הם הרגשות הכמעט יחידים שנערים מורשים לבטא, כאשר רגשות פגיעים הכוללים, בין היתר, אכזבה, עלבון, עצב, יגון, פחד וכאב מנותבים לתוך תעלת הכעס (שם, שם).

מנגנון דיכוי הרגשות מתפתח כבר בשלב הפרה-אדיפאלי, בו הילד חווה אחרוּת מהאם (Chodoro, 1978). הוא לומד לפתח זהות אופוזיציונית מולה, ובהתאם לציווי החברתי-תרבותי, להתקרב לאביו ולהזדהות עמו. גם האב בדרך-כלל אינו נוטה לבטא את רגשותיו הפגיעים ולכן מתקשה ללמד את בנו כיצד להתמודד עם רגשות אלה. בתרבות הנוכחית, ההורים ובעיקר קבוצת השווים, מלמדים בנים שעליהם להסתיר את רגשותיהם. כך הופכת הבושה – על קיומם של רגשות פגיעים – לרגש המרכזי בעיצוב החוויה של גברים, אף שהיא נותרת לא מודעת.

המסר המרכזי שהעבירו גיבורי תרבות כמו ג'ון וויין, רמבו ושוורצנגר לדורות הבנים והגברים שהעריצו את דמויותיהם, היה עידודם להדחיק כל רגש של פגיעות ולהמירו לרגשות של כעס ותוקפנות. בנים ונערים יודעים שביטויי רגשות פגיעים במרחב הציבורי עלולים לעלות להם ביוקר. המסר לו הם חשופים הוא שאל להם להפגין התלבטויות, חוסר ביטחון או פחדים. לאור זאת, הם נאלצים לפתח הגנות נוקשות - פנימיות וחיצוניות - כנגד חווית הבושה שהסתרה זו מעוררת. את השלכות ההתמודדות עם הבושה תיאר היטב קרוגמן (1995):

"בגלל לחצים של התפתחות וחברות, גברים לא לומדים להתמודד עם הבושה בצורה מתונה וסבלנית [...] בושה או האפשרות לבושה קוראת תיגר על הביטחון בתחושת העצמי של הגבר. רגשות של הזדקקות ופגיעות, מוכחשים או מוקטנים למינימום, לרוב, מוסתרים מאחורי תדמית של קור רוח (cool) או עמדה היפר גברית אחרת. כאשר לא נמצא מענה וורבלי מוחץ, הבושה מעוררת רגשות זועמים המובילים לפעולה תוקפנית" (Krugman, 1995).

בספרם, "לגדל את קין", שתורגם לעברית בשם "לגדל בן", קינדלון ותומפסון (Kindlon and Thompson, 1999) מציעים כי סיפורו של קין יכול היה להסתיים אחרת, אילו הייתה לו היכולת להשתמש במודעות רגשית, באמפתיה ובאומץ מוסרי כדי להתמודד עם תסכולו ולשלוט בכעסו בשעת מבחן. חינוך רגשי כזה היה חסר בסיפור התפתחותו של קין, והוא המרכיב החסר גם בחייהם של רוב הבנים בימינו. גם טרנס ריל, בספרו על הדיכאון הסמוי של גברים, טוען שגברים מורגלים פחות בדיבור על נושאים רגשיים, מפני שהתרבות מלמדת אותם שזה לא גברי לעשות זאת (ריל, 1997). נוסף על מקורות אלו, גם התבוננות אישית על תהליכי החברות המגדריים בתרבותנו מלמדת כי גבר נוטה יותר לפעול מתוך מצוקה מאשר לדבר עליה. לעומת זאת, נשים בדרך-כלל ניחנות במיומנויות, בתמיכה הסביבתית ובמידת הפתיחות הנחוצות כדי לדון בבעיותיהן ולהתמודד איתן בעזרת דיבור.

לוונט וקופקי (Levant and Kopecky, 1995) מתארים את המכניזם של תהליך החברות לדיכוי רגשות, הכולל עידוד וחיזוק סלקטיבי של ההתנהגות המתאימה, לימוד והכשרה, ניסיון חיים ייחודי לבנים, סנקציות ועונשים. לדבריהם, אימהות חושפות את בנותיהן למנעד רחב יותר של רגשות מאשר את בניהן והן זהירות יותר בהבעת רגשות כלפי בנים. אבות נוהגים לדבר דיבור מחוספס יותר עם בנים לעומת דיבורם עם בנות, וכן נוטים לזלזל בבניהם כאשר הם מבטאים פגיעות ותלות רגשית. בנוסף לכך, בעוד שהורים נוהגים לדבר עם בנותיהם על התחושות שהתעוררו בהן בעקבות חוויה מסוימת, עם בנים הורים נוטים לדבר על הסיבות לרגשות, על מנת שהם יוכלו לשלוט בהם (שם, שם). עוד נמצא כי בנים בגיל בית הספר נוטים לחשוב שהוריהם יזלזלו בהם במידה ויבטאו כאב, עצב ופגיעוּת. ולבסוף, בנים נוהגים לשחק בקבוצות גדולות במשחקים המתאפיינים בכללים ברורים, כאשר עבודה קבוצתית, סטואיות, קשיחות ותחרותיות נלמדים בהם ומחוזקים (שם, שם). תרבות של בנים גם ידועה במשחקים המערבים אלימות ובשימוש באלימות במסגרות קבוצתיות, כאשר ביטוי רגשות של פגיעוּת וכאב או חוסר רצון להילחם מתקבלים בזלזול מצד קבוצת הבנים.

חלק מהשלכות החברות לגבריות הינו, שבנים גדלים להיות גברים שלא מודעים לרגשותיהם ולעיתים גם לתחושות הגופניות שלהם. כאשר גברים נשאלים לרגשותיהם והם מתקשים לזהותם, הם נוהגים להישען על היכולות הקוגניטיביות על מנת להסיק בצורה הגיונית מה הם מרגישים. לוונטLevant,1998) ) מכנה תופעה זאת בשם "אלקסיתימיה נורמטיבית" (Normative male Alexithymia). גברים הסובלים מכך מתקשים להשתמש בכלי היעיל ביותר להתמודדות עם מצבי לחץ וטראומות - לזהות, לשיים, לחשוב על כך ולדבר עם חבר, פרטנר, קרוב או מטפל – כלים אשר דורשים ביטוי רגשות אותנטיים. במקום לבטא את רגשותיהם, הם משתמשים במנגנוני Acting out, הכוללים שימוש בסמים, התמכרות לעבודה, מין והתנהגות אלימה. כמו כן, אלקסיתימיה מקשה על גברים להיעזר בטיפול פסיכותרפויטי בשיטה המסורתית.

על פי לוונט (Levant, 1998) קיימים ארבעה סוגי השלכות לדיכוי הרגשות: (1) פיתוח של אמפטיה בפעולה - גברים, בהשוואה לנשים, ייטו יותר לדאוג לאחר דרך פעולות. ההתייחסות לאחר נעשית מעמדה אקטיבית ביחס למה שהאחר צריך לעשות, מתן עצות מעשיות וכלים פרקטיים לפתרון; (2) אלקסיתימיה נורמטיבית - צמצום החוויות הרגשיות, בעיקר של פגיעוּת, עד למצב של חוסר יכולת לזהותם. בדרך-כלל גברים יחוו את רגשותיהם בשתי דרכים: הראשונה, דרך הגוף - תחושות סומטיות כגון: כאבי בטן, כאבי ראש, עייפות, מחנק, לחץ בחזה, ועוד. הדרך השנייה תתבטא בתחושה של עומס יתר, תוקפנות או צורך להעלם או לברוח; (3) משמעות יתר לרגש הכעס - בנים זוכים ללגיטימציה לבטא רגשות בספקטרום של הכעס. בשל כך, גברים מבטאים כעס בעוצמה גבוהה ולעתים מסוכנת יותר מאשר נשים. תהליך זה נלמד במגרש המשחקים - ביטויים של כאב, אכזבה ותסכול מנותבים לביטויי כעס, זעם ונקם; (4) ניתוב רגשות של חמלה ורגישות למיניות - בנים לומדים שאסור להם לבטא רגשות של אהבה, נזקקות וצורך בקרבה כלפי בנות או כלפי בנים. כמו כן, בנים בדרך-כלל ייענו בזלזול מקבוצת הבנים על ביטויים ספונטניים של אהבה, חמלה ונזקקות רגשית. לעיתים קרובות, רגשות אלו ינותבו לרגשות מיניים ולפעולות מיניות, המלוות באובייקטיפיקציה וקירבה מינית תוך שמירה על "מרחק ביטחון" רגשי מכל סימן שיכול להתפרש כנזקקות או צרכי תלות.

לצד טענות אלו לגבי הנזק הפוטנציאלי של הימנעות מביטוי רגשות, יש מי שתופס אותה דווקא כחוזקה של גברים, המסייעת להם להישאר רגועים וממוקדים ובכך להתמודד ביתר יעילות עם בעיותיהם ועם משימות חיים שונות (Wong and Rochhlen, 2005). אוגדן וסטרומר ( Ogden and von Sturmer, 1984)) מציינים שלא ביטוי הרגשות לכשעצמו הוא הגורם המנבא בריאות נפשית, אלא תפיסותיו של הגבר לגביו. תפיסות אלה כוללות, בין היתר, את עמדותיו לגבי האופן בו יש לבטא רגשות, הזמנים וההקשרים בהם ביטוי זה הוא אפשרי, והדמויות שאיתן מתאים לעשות זאת. עוד הם טוענים, שגברים אשר חווים רגשות שליליים אך מדווחים שאינם מוטרדים מהם ואינם נוטים לבטא אותם, בריאים יותר נפשית מגברים אשר נוהגים לבטא את רגשותיהם השליליים

 

התמודדות עם אלקסתימיה נורמטיבית בטיפול

תהיה אשר תהיה עמדת המטפל לגבי השלכות ההימנעות מביטוי רגשות בקרב גברים, במפגש איתם בחדר הטיפול הוא יתמודד עם הקושי שלהם לבטא את רגשותיהם ולתת ביטוי למועקה שהם חווים. שאלה כגון: "אז איך אתה מרגיש היום" עלולה להסתיים ב"הכל בסדר". התעקשות מצד המטפל/ת יכולה להוביל ל- "אני מבואס או עצבני". עצם השאלה לגבי רגשות עלולה לעורר חרדה, או, כפי שברגמן (Bergman, 1995) מכנה זאת, "איום מרגשות" (Emotional treat). חלק לא מבוטל מהמטופלים היו מעדיפים לא להישאל לגבי רגשותיהם בכלל ורגשותיהם הפגיעים בפרט. ישנה חשיבות לכך שאנשי המקצוע יגלו הבנה לקושי ולחרדה שעלולים להתעורר בעקבות חשיפת רגשותיו של המטופל בתהליך הטיפולי. גישה אינטגרטיבית, הכוללת התערבות קוגניטיבית-התנהגותית פסיכו-דידקטית בתחילת תהליך טיפולי דינמי, יכולה לעזור למטופלים למלל את רגשותיהם ולפתח מודעות רגשית, ובכך לחזק את תחושת החוסן והיכולת להתמודד עם מנעד של מצבי לחץ.

הערכה ראשונית של יכולת הביטוי הרגשי

לוונט (Levant, 1998) מציע כבר בשלב האינטייק לאמוד את היכולת של המטופל לזהות ולמלל את רגשותיו. לדבריו: "בנוסף להיסטוריה האישית אני מנסה בתחילת הטיפול ללמוד ולהעריך את דרכי הביטוי הגופניות של המטופל לביטויי לחץ ורגשות". כך למשל, ניתן לברר כבר בשלב ההערכה הראשונית: האם יש מצבים רגשיים שהמטופל לא יודע להגיד כיצד הוא מרגיש בהם; האם קל לו למצוא את המילים לתחושות שלו; האם הוא מרגיש נבוך ומבולבל לגבי נוכחותם של הרגשות או כאשר הוא נחשף או נאלץ לבטאם. כמו כן, ניתן לשאול את המטופל האם הוא יודע מה מסתתר מתחת לרגשות הכעס שלו, לדוגמה: "כשאתה כועס, האם אתה יודע אם אתה עצוב, מפחד, חווה עלבון או מרגיש חסר אונים?". בנוסף, ניתן לבדוק עם המטופל באיזו מידה הוא מודע לרגשותיו בספקטרום התלותי, הדואג והמטפל. בין הרגשות האלה: דאגה, נזקקות, חיבה, משיכה, התרגשות, הערכה, אהבה, קירבה, חיבור או הזדהות.

חשוב לזכור, שדיווח על רגשות לא תמיד יהיה פעולה יעילה עבור גברים, אלא אם כן הרגשות זוכים להכרה, כפי שקורה בטיפול פסיכותרפי, ואז מתרחשת הקלה. חשוב לבדוק עם המטופל מתי הוא מרגיש נוח לבטא את רגשותיו ומתי הוא מעדיף להסתירם. ניתן להשתמש במטפורה של רמזור, על מנת לשאול את המטופל מתי הוא נמנע, מתי הוא עושה זאת בזהירות ומתי הוא מרגיש בטוח לחצות לאזור ביטוי הרגשות. אבחון מדויק יותר של מצבו הנפשי של המטופל על בסיס יכולתו לביטוי רגשי, יבדוק גם את השפעת ההימנעות מביטוי רגשות על תפקודו ועל הקשר עם האנשים המשמעותיים לו (למשל: בת הזוג המצפה לתקשורת רגשית), בנוסף להשפעתה על המצוקה שחווה המטופל עצמו.

התערבויות טיפוליות לשיפור יכולת הביטוי הרגשי

טיפול זוגי וטיפול קבוצתי מהווים מרחב טיפולי שאינו מאפשר לגברים בו להימנע מהתמודדות עם הצפה רגשית. גם אם הם מנסים להימנע ממפגש עם רגשותיהם הפגיעים, המשתתפים הנוספים בטיפולים אלה יציפו אותם, כך שהדבר אינו בשליטתם. עבור המטפל/ת זוהי הזדמנות טובה לזהות את חוויית האיום של המטופלים מהצפה זו, לעזור להם לשהות בתוך "ים הרגשות" מבלי לנסות למוסס את החרדה שהוא מעורר באמצעות הגנות כמו פיצול, רציונליזציה, השלכה וניתוק.

קיימות מספר דרכים לבטא רגשות: באופן מילולי – בדיבור או באמצעות כתיבה, ובאופן לא מילולי על ידי שפת גוף. ניתן להשתמש בדפי עבודה או בדף שבו מצוינים שמות הרגשות, על מנת לשפר את יכולת הביטוי. כמו כן, ניתן להסביר למטופל את החשיבות שיש לזיהוי רגשות לשיפור מצבו הנפשי ולבקש ממנו לערוך רישום יומי של רגשות (Carlson, 2006). בנוסף, חשוב ללמד את המטופל להיות סובלני ולקבל רגשות, כגון פחד, עצב, חוסר אונים ודאגה מבלי להיבהל, גם אם הוא מרגיש מוצף, חרד או מבויש.

בעזרת כלים פסיכו-דידקטיים ניתן ללמד את המטופל על חשיבות ביטוי הרגשות ולעזור לו להבחין בין רגשות ראשוניים לבין רגשות משניים, כגון כעס ונקם. כמו כן, יש ללמד את המטופלים למלל את רגשותיהם, להשתהות בהם ולבטאם במרחב הציבורי. ניתן להיעזר בשיעורי-בית כגון: זיהוי ורישום של רגשות שהמטופל חווה במהלך השבוע; זיהוי ורישום של רגשות של אנשים משמעותיים למטופל במהלך השבוע; להבחין מה מסתתר מתחת למעטה הכעס והעלבון; להגדיר את עוצמת הרגש שהם חוו; לבטא את רגשותיהם באופן ישיר כלפי הסובבים אותם ועוד.

 

תיאור מקרה:

דני, בן 41, נשוי ואב לשלושה, הגיע לטיפול לאחר שבת זוגו איימה להתגרש בשל התקפי זעם שהפנה כלפי ילדיו, אשר כללו אלימות פיזית בעוצמה נמוכה. בשל החשש להתגרש ולהסתבך עם החוק, דני החל בטיפול להתמודדות עם ה"רגשות הבלתי נשלטים", כפי שנהג לכנותם. בתחילת התהליך, דני תפס כחיצוניים לו את הגורמים לאובדן השליטה על רגשות הכעס שלו. במהלך ההערכה הראשונית התברר שדני הוא בן יחיד, שגדל לאם חד הורית. הוא תיאר את ילדותו כמאושרת, ולא זכר דבר שרצה ולא קיבל. כמו כן, כבר בילדותו דני התגלה כילד מחונן, ובסוף שנות ה-20 לחייו סיים לימודי משפטים וכלכלה. הוא נהג לתאר את עצמו כמי שחייב "למצות את החיים" ולהספיק כמה שיותר. עם זאת, דני התקשה להתמודד עם מצבי תסכול ועם העובדה שהאנשים הסובבים אותו אינם פועלים על פי "הקצב" שלו. הוא ביטא ציפיות לא מציאותיות מילדיו ומבת זוגו, שבאו לידי ביטוי בתובענות, שלעיתים אף הייתה כוחנית ולוותה באלימות מילולית וגופנית. כמו כן, דני נהג לתאר את רגשותיו באמצעות ביטוי עמדות ותפיסות לגבי התנהגותם של הסובבים אותו. לדוגמה: כאשר נשאל כיצד הוא מרגיש כאשר ילדיו אינם נענים לרצונותיו, דני ענה שהם לא בסדר ושהם צריכים להישמע ולבצע את בקשותיו. גם כאשר הוצע לדני באופן אקטיבי מנעד של רגשות על מנת לתאר את מצבו הרגשי, דני התקשה בכך ואף זלזל בניסיון להגדיר אותם.

לאור האמור, ומתוך הבנה כי המצוקה עמה דני הגיע לטיפול קשורה בקושי לזהות ולבטא את רגשותיו, ראיתי לנכון להציע לו מספר מפגשים פסיכו-דידקטיים שיתמקדו בזיהוי ושיום רגשות. שיתפתי את דני בהשערתי לגבי הקשר בין הקושי בביטוי רגשי לבין התנהגותו התוקפנית, וכן הסברתי לו על החשיבות שיש בתהליך הלמידה על מנת שהוא יוכל לנהל את רגשותיו במקום שאלו "ינהלו אותו". דני אכן הסכים לתהליך שהוצע לו. לאחר תהליך ראשוני של עבודה קוגניטיבית במטרה לאתגר עיוותי חשיבה, שכללו תפיסת "הכול או לא כלום", "יחוס עצמי שלילי" ו"הכללת יתר", התחלנו לחקור את עולמו הרגשי. הבהרתי לו את המשמעות של הבנת המנגנונים הנפשיים ואת החשיבות של פיתוח "אינטליגנציה רגשית". בשל היותו בעמדה בכירה בעולם העבודה, שכללה עבודת צוות, נעזרתי בזירה זו על מנת לבחון את הכלים העומדים לרשותו בהתמודדות עם מצבי תסכול וחוסר אונים עם חבריו לצוות. דני ציין שגם שם המצב טעון שיפור. התייחסות לעולם העבודה עזרה לי להגביר את המוטיבציה של דני לעסוק בנושא, בשל הרווחים המשניים שיוכל להרוויח מכך עם עמיתיו לעבודה. הוא התחייב להכין שיעורי בית ותוכננו ארבעה מפגשים, שמטרתם לעזור לדני להגביר את המודעות לרגשותיו, להבחין בין רגשות משניים לרגשות ראשוניים ולהתנסות בביטויים באופן מילולי במקום לבטאם במעשים (Acting-out).

מפגש ראשון: רשמנו מספר רב של רגשות, שכללו רגשות נעימים, כגון שמחה, סיפוק, ביטחון עצמי וגאווה, לעומת רגשות לא נעימים (או כפי שמטופלים נוהגים לומר "רגשות שליליים"), שכללו, בין היתר, השפלה, בושה, חוסר אונים, כעס, עצב, כאב ועוד. הרגשות חולקו לרגשות שקל לדני לבטאם, לעומת רגשות שהוא מתקשה לבטא. לקראת המפגש השני, דני התבקש לרשום את מספר הפעמים שהוא כעס במהלך השבוע ולנסות להבין את הסיבה לכעס.

מפגש שני: במפגש זה התייחסנו לרגש הכעס. הוא הוגדר כרגש משני שמבטא תסכול, חוסר אונים, דאגה, בושה, עלבון ועוד. השתמשנו באירועים שדני הביא, על מנת לתרגל זיהוי של רגשות ראשוניים. לדוגמה: דני ציין שהוא כעס במהלך השבוע, כאשר אשתו נכנסה למקלחת בזמן שהוא קילח את הילד והעירה לו לגבי הצורך בחפיפת הראש של ילדם. במהלך השיחה, דני זיהה שהוא פירש את האירוע כביקורת שאומרת "אתה לא בסדר ולא ניתן לסמוך עלייך" ולכן הוא כעס. משפט מסוג זה מהווה מחשבה מקדימה ולא ביטוי רגשי, ולכן היה חשוב להמשיך ולאתגר את דני לגבי הרגש הראשוני. הוא התקשה לציין את הרגש ולכן הצעתי לו מספר רגשות על מנת שיוכל לבחור מתוכם את הרגש הראשוני.

אני: יתכן שהרגשת כישלון, מושפל, עצוב או חסר ביטחון?

דני: אני לא מבין מה הקשר בין ההערה שלה לכישלון?

אני: יתכן שכאשר אתה חווה שמישהו מבקר אותך, אתה מפרש זאת "הוא/היא לא סומכים עלי וחושבים שאני לא טוב מספיק". מחשבה זו עלולה להוביל למחשבה נוספת ש"אם לא חושבים עלי שאני טוב מספיק, אז כנראה שאני לא טוב מספיק ולכן אני מרגיש כישלון".

דני: "יש הגיון במה שאתה אומר אבל נראה לי שבעיקר הרגשתי מושפל על כך שהיא מתערבת ולא נותנת לי להתנהל עם הילדים כפי שאני מאמין שאני צריך להתנהל. יש עוד הרבה מצבים שבהם היא מתערבת ולא סומכת על שיקול הדעת שלי".

אני: "אז בעצם הרגשת מוצף רגשית ובאופן אוטומטי נחווה הרגש ככעס, אך בבדיקה נוספת ניתן לומר שחווית השפלה".

דני: "נכון".

אני: "ומה היית רוצה לעשות כאשר תחווה בפעם הבאה השפלה"?

דני: "אני לא ממש יודע. אני לא בטוח שאם אומר לה שזה השפיל אותי, היא תבין על מה אני מדבר והיא עלולה להיעלב ממני".

אני: "אני מניח שהיא הרבה יותר פגועה מהדרך שבא אתה נוהג כיום לבטא את מה שאתה מרגיש. כפי שכבר הצלחנו להבין, הדרך בה אתה נוהג היא בעיקרה תוקפנית או נמנעת".

דני: נראה לי שאתה מצפה ממני ליותר מידי, גם לזהות שאני מושפל וגם לדבר על כך עם בת-זוגתי, זה גדול עלי בשלב זה".

אני: "נשמע הגיוני, אנחנו רק במפגש השני".

בסוף המפגש השני, דני התבקש לנסות ולזהות רגשות נוספים שאינם כעס. רגשות שלו ושל הסובבים אותו.

מפגש שלישי: במפגש זה בחנו רגשות נוספים מעבר לרגש הכעס. דני דיבר על תשוקה מינית וחשש מדחייה. הוא ציין סיפוק בעקבות טלפון מהמחנכת של אחד מילדיו ועוד. דני הופתע לגלות מנעד שלם של "רגשות נוכחים" והדבר הלהיב אותו. לדבריו: "זו הפעם הראשונה שאני לא עסוק בכעס שלי, אלא משקיע אנרגיה בלהרגיש רגשות נוספים". לקראת המפגש הרביעי, דני התבקש לבחור אדם קרוב ולומר לו את רגשותיו כלפיו. דני בחר לעשות זאת כלפי ילדו האמצעי, שלדבריו אתו הוא מרגיש נינוח וקל לו להיות גאה בו.

מפגש רביעי: במפגש זה דני שיתף בשיתוף הרגשות שהתרחש עם בנו ובתחושה הנעימה שהציפה אותו. במהלך השיחה, בחנו את עמדותיו לגבי ביטוי רגשות שאינם כעס וזעם, אלא רגשות ראשוניים, שמאופיינים בדרך-כלל בכך שהם מסמלים פגיעות. דני ציין שהוא רגיל להסתיר את רגשותיו ולא להפגינם, גם לא כלפי אנשים שהוא אוהב. המפגש הסתיים בהבנה שהמשך הטיפול יעסוק בקשייו לבטא את רגשותיו ושיש לאתגר את עמדותיו השליליות לגבי ביטוי רגשות.

דני המשיך בטיפול ובשלב מתקדם יותר שלו, בת זוגתו הצטרפה לטיפול. היתרון בשילוב בת הזוג הוא, בכך שהמטופל יכול לבטא את תחושותיו כלפיה בסביבה בטוחה ולהיעזר במרחב הטיפולי על-מנת להתמודד עם ההצפה הרגשית שהוא חווה. זאת, מבלי לברוח להתנהגות תוקפנית או המנעותית ולחזק תקשורת והקשבה רגשית.

 

סיכום

תיאור המקרה של דני מדגים את החשיבות הקיימת בהתייחסות ייחודית לאלקסיתמיה נורמטיבית בקרב גברים - אותו קושי לזהות, למלל ולבטא רגשות ביחסים בין אישיים. דני סבל מהתקפי זעם בשל חוסר מודעות לרגשותיו ולקות נורמטיבית ביכולת לבטאם, שהתפתחה מתוך סביבה משפחתית, חברתית ותרבותית, אשר מנעה ממנו ללמוד מיומנויות של תקשורת רגשית. חשוב שאנשי מקצוע הנפגשים עם גברים יעזרו להם לפתח שפה זו - שפה המאפשרת דיאלוג טיפולי מדויק יותר, ובכך מקדם יותר, לקראת שינוי ורווחה אישית.

מניסיוני בטיפול עם גברים למדתי כי אל לנו, המטפלים, לחשוש ללמד ולהדריך. במרבית המקרים התחושה של גברים שהם לומדים בתהליך הטיפולי מגבירה את המוטיבציה שלהם לתהליך השינוי. פיתוח וטיפוח שפה רגשית, הן באמצעות כלים פסיכו-דידקטיים והן באמצעות חשיפת רגשות המטפל/ת בתקשורת עם המטופל, מקדמים דיאלוג פתוח וישיר עם גברים.

 

מקורות

ריל, ט. (1997). אני לא רוצה לדבר על זה. על מורשת הסמויה של הדיכאון הגברי - ואיך אפשר להשתחרר ממנה. הוצאת עם עובד.

Bergman, S.J. (1995). Men’s psychological development: A relational perspective. In R. Levant & W. Pollack (Eds.), A new psychology of men (pp. 68-90). New York: Basic Books.

Carlson, M.T. (2006). Masculine Norms and the Therapy Process. In M. E. Carlson & M. A. Stevens (Eds) In the Room With A Men: A casebook of therapeutic chance: A.P.A

Chodorow, N. (1978). The reproduction of mothering. Berkeley: University of California Press.

Fischer, A. R, Good, G. E.(1997). Men and psychotherapy: An investigation of alexithymia, intimacy, and masculine gender roles. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, Vol 34(2), 1997, (Pp.160-170).

Kindlon, D., Thompson, M. (1999). Raising Cain: protecting the emotional life of boys. London: Michael Joseph.

Krugman, S. (1995). Male development and the transformation of shame. In: R, Levant., W, Pollack. (Ed’s). A New psychology of man. Basic press: NY. (Pp.229 - 251).

Levant, R.F. (1998). Desperately seeking language: Understanding, assessing, and treating normative male alexithymia.In Pollack, W. S. (Ed); Levant, R.F. (Ed) New psychotherapy for men., (pp. 35-56). Hoboken, NJ, US: John Wiley & Sons.

Levant, R., & Kopecky, G. (1995). Masculinity Reconstructed: Changing the Rules of Manhood-at Work, in Relationships, and in Family Life. New York: Dutton.

Long. D. (1987). Working with men who batter. In M. Scher. M. tevens, G. good, & G.a. Eichenfield (Eds.), Handbook of counseling and psychotherapy with men (PP. 305-320). Newbury Park , CA: sage.

Ogden, J. A., & Von Sturmer, G. (1984). Emotional strategies and their Relationship to complaints of psychosomatic and neurotic symptoms. Journal of clinical psychology, 40 , 773-779

Weinberg, M.K. (1992).Sex differences in 6-month-old infants' affect and behavior: Impact on maternal caregiving. http://scholarworks.umass.edu/dissertations/AAI9219513/

Wong, J.Y., & Rochlen, A.B. (2005). Demystifying men’s emotional behavior: New directions and implications for counseling and research. Psychology of Men and Masculinity, 6, 62-72

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אפטר, י. (2016). התערבות פסיכו-דידקטית בטיפול בגברים הסובלים מאלקסיתימיה-נורמטיבית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3392

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רונית סמדר דרוררונית סמדר דרור14/4/2016

למה כל תהליך רגשי מצריך אבחנה?. הרבה גברים מתקשים אמנם לחשוף רגשות אך כך גם נשים....
אני מכירה גברים רבים שגם אם היו מסכימים עם התהליך שהם צריכים לעבור, לא היו אוהבים בלשון המעטה
את זה שצריך לתת שם לתהליך שלהם...
זה ממש לא תופעה...
רונית
http://www.byourside.org/

דר ברוך אליצורד"ר ברוך אליצור6/3/2016

גישה תאורטית שונה לגישה המתוארת במאמר. קראתי בעיון רב את המאמר המעניין. כולנו למדנו שאופי האדם נקבע מתורשה ומסביבה. מאמר זה מתיחס לאופי הגבר כאל תכונה שנרכשה רק מהשפעות הסביבה. הגבר מתואר כנוטה לביטויי כעס קיצוניים ומתקשה לבטא רגשות המעידים על פגיעוּת כמו: חוסר אונים, עצב, בושה ופחד. לעומתם, נשים מבטאות רגשות אלו בצורה חופשית יותר. לשמחתי, בכל נושא בפסיכולוגיה יש מקום לדעות שונות.
חבל שיאיר, לא מצטט את ספרו של גריי. "גברים ממאדים ונשים מנוגה" בו מתוארת גישה אבולוציונית, המסבירה את ההבדל הגנטי בין גברים לנשים. הבנת גישה זו, עשויה לתרום למטופלים לקבל את עצמם כבעלי תכונה נורמלית ביער, אך לעיתים שלילית בחברה המודרנית. כיוון ש"ידע זה כח" הבנת התופעה כנורמלית מאפשרת מוטיבציה לשינוי ומקלה על התהלך הטיפולי. בקיצור, במהלך האבולוציה, גברים שרדו כציידים. ככל שהגבר היה נועז יותר (תוקפן) הוא צד יותר מזון. ככל שהיה מנהיג חזק יותר (ביטוי כעס, תוקפנות), נשים נמשכו אליו והיו לו יותר צאצאים. לעומתם, נשים חיו כמלקטות, גרו במערות עם נשים אחרות וטיפלו בילדים. בגנים של האשה, יכולת הדיבור וביטוי רגשות תרמו ללמד את הילדים לדבר וכן להגן עליהם מפני סכנות. לצערנו, הגנים של האדם הקדמון עדיין מצויים במאגר הגנטי של האדם המודרני. אך כמו כל הגנים הקובעים רמת הרגשות, ניתן להגביר או להפחית את עוצמתם ואת צורת הבעתם בהשפעות התרבות והחינוך. אני מציע לקרא את הפרק באתר שלי בשם: "זהירות יתר-נועזות יתר" בו הגישה האבולוציונית מתוארת בהרחבה תוך הסבר, כיצד בעזרת טיפול נפשי ניתן למתן את רגש הנועזות, הגורם לתוקפנות ולמתן את רגש הזהירות, הגורם לפחדים ולחרדות.
ד"ר ברוך אליצור, פסיכולוג קליני נשיא העמותה נתינה מהלב
www.toornet.co.il/fromthehear אתר העמותה נתינה מהלב
התמודדות עם מתחים, חרדות, כאבים ומחלות www.baruch-elitzur.com


סימה אקסלרודסימה אקסלרוד6/3/2016

מאמר טוב מאוד!. כאמא לבנים וכמטפלת רגשית היה טוב לקרוא את המאמר הזה שכתוב בצורה רהוטה וקריאה!
התחברתי מאוד לחוסר השיפוטיות שנושבת מהמאמר הזה ומהמקום המכיל את התופעה הכל כך רווחת.
תודה רבה! כבר שלחתי את הקישור לכמה קולגות.

אליחן אמיתיאליחן אמיתי2/3/2016

תודה! נתת שם לתופעה רווחת. קרה לי לא אחת שהייתי צריך במהלך טיפול עם גברים לעודד הבעת רגשות ולתת כלים לשימוש ברגשות. לעיתים נתקלתי בסירוב ולעיתים בשיתוף פעולה. כשעובד סוציאלי גבר מטפל בגבר, אולי יותר קל למטופל לקבל את הדברים מאשר כשאשה עובדת איתו על אותה הנקודה. נקודה למחשבה.