פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

פסיכואנליזה ותרבות – בין הגלוי לסמוי: תסביך אדיפוס

בתודעה הציבורית, הפסיכואנליזה 'נולדה' עם תסביך אדיפוס, וספק אם יש מושג שמזוהה איתה יותר ממנו. עם זאת, למעט האסכולה של לאקאן, אין לתסביך אדיפוס מעמד מיוחד במרבית הגישות העכשוויות. מנקודת מבט זו נראה כאילו היה לתסביך אדיפוס תפקיד אחר מזה שייחס לו פרויד. הפרק הנוכחי בסדרה מתמקד בבחינה מחדש של משמעות התסביך בהקשר לתהליך החשיבה של פרויד ולרקע התרבותי שממנו צמחה הפסיכואנליזה.

מאמרים | 25/8/2015 | 7,059

תגיות:

 

פסיכואנליזה ותרבות – בין הגלוי לסמוי: תסביך אדיפוס

 

מאת יואב יגאל

 

לכל חלקי הסדרה: "פסיכואנליזה ותרבות - בין הגלוי לסמוי"

 

הפרק הראשון התמקד באנליזה מחודשת של המיתוס על אדיפוס. המסקנה המרכזית שעלתה ממנו היא שהמיתוס מסמן נקודת מפנה כפולה בהיסטוריה האנושית: ברמת התרבות, העתקת הדומיננטיות מהחוק הביולוגי לחוק האנושי, וברמה התוך-נפשית, העתקת הדומיננטיות מרמות הארגון הראשוניות של הנפש ('התהליך הראשוני' במונחים של פרויד) לרמות הארגון הגבוהות ('התהליך השניוני').

נקודת המוצא לניתוח המחודש של המיתוס הייתה שאלת תפיסת או העברת השלטון. במציאות האנושית של העת העתיקה צורות תפיסת השלטון, שמקורן בחוק הביולוגי שלפיו החזק יותר הוא השליט, גבו מחירים עצומים בנפש וברכוש, וערערו פעם אחר פעם את היציבות שהשלטון הצליח להשיג. עובדה היא, שלקראת סוף העת העתיקה ובמהלך כמה מאות שנים אחריה, נוצרו בהדרגה יותר ויותר דפוסי העברת שלטון שמקורם בחוק האנושי: העברת סמכויות בירושה מדור לדור, חוקה וגופים מחוקקים שאישרו או בחרו את המנהיג, וכיוצא באלה. בכל מקרה, הנסיבות החברתיות והתרבותיות שבהן החזירה והחדירה הפסיכואנליזה את המיתוס של אדיפוס למוקד הדיון התיאורטי והציבורי היו שונות מאוד מסוגיה זו. לפיכך מתבקשת השאלה, לאילו נושאים וצרכים אחרים – תוך-נפשיים ותרבותיים – מיתוס קדום זה נתן מענה?

תשוקה לשלטון, תשוקה לאם

שני מהלכי החשיבה, שהובילו את פרויד להציב את הסיפור המשפחתי של אדיפוס ביסוד הפסיכואנליזה, היו דחפים מיניים ותוקפניים של ילדים, וטאבו תרבותי על גילוי עריות, כלומר קיום יחסים מיניים בתוך המשפחה. חשוב לשים לב לכך, שבמהלך ההעתקה שלו את עלילת חייו של אדיפוס לרמה התוך-נפשית, הדגיש פרויד דינמיקות אחרות מאלו שפועלות במיתוס. המיתוס מספר, שאחרי שאדיפוס הרג ללא יודעין את אביו מלך תבי, נודע לו במהלך נדודיו ברחבי יוון שמלך תבי מת. הוא שם פעמיו לממלכה, כנראה במטרה להשיג את המלוכה שוויתר עליה כאשר עזב את הממלכה שבה גדל. המלוכה הייתה פרס על ניצחונו בהתמודדות עם הספינקס, אך כדי להשלים את בחירתו היה עליו לשאת את אלמנת המלך הקודם (בלי לדעת שהיא אמו). מתבקש לכן להניח, שהמוטיב המרכזי בסיפור המיתולוגי הוא התמודדות על המלוכה ולא התשוקה למלכה.

אולם כאשר פרויד מעתיק את הסיפור לדינמיקות התוך-נפשיות, המוטיב המרכזי הוא התשוקה של הילד לאמו. המוטיב התוקפני של הילד כלפי אביו הוא נסיבתי ומשני, ונובע מכך שהאב עומד בדרכו להשיג לעצמו את האם. במיתוס, התשוקה לשלטון יכולה להוביל לרצח אב ולנישואים לאם. לעומת זאת בדינמיקות התוך-נפשיות, התשוקה לאם יכולה להוביל לתוצאה דומה, אך מדובר בשתי תשוקות שונות מאוד. מלוכה משמעה עמידה בראש ההיררכיה של הדומיננטיות. תשוקה ואהבה משמען התקשרות והתמזגות עם מישהי שוות ערך. ועוד, תשוקה לאם משמעה אהבה למישהי, שנתפסת כה משמעותית לקיום הילד, שהוא היה רוצה להשאיר אותה איתו לכל חייו/חייה. תשוקה זו הפוכה בכיוונה מהתשוקה לדומיננטיות, כיוון שביסודה נמצא צורך תלותי.

הפסיכואנליזה לימדה אותנו, שחלק ניכר מהבחירות שלנו נעשה מרבדים סמויים ולא מודעים. רק לאחר שאנו מצליחים לחשוף את המניעים ואת השיקולים של רבדים אלה, גם הבחירות התמוהות ביותר מקבלות מובן. לא לגמרי ברור עד כמה פרויד היה מודע להתאמות ולעיוותים שיצר במיתוס כדי לסגל אותו לצרכיו התיאורטיים. אולם המיתוס היה כה חיוני לכינונה של התיאוריה, שההדגשים וההתאמות נשארו כנראה סמויים ופעלו מתחת לפני השטח. להלן אתמקד בניסיון לברר מה יש במיתוס של אדיפוס שהיה כה חשוב לתיאוריה של פרויד ולמציאות התוך-נפשית והתרבותית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים.

תסביך אדיפוס: דינמיקה ומבנה

השם המדויק לדפוס הדינמיקות שפרויד מיקם ביסוד התיאוריה שלו היה צריך להיות 'תסביך פרויד'. במהלך האנליזה העצמית שלו הוא גילה דפוס שתואם רק בקירוב את עלילת חייו של אדיפוס. פרויד אמנם התקרב לזיהוי הדפוס האדיפלי באמצעות חומרים שנאספו בקליניקה שלו, אך את הדפוס המדויק זיהה דרך עצמו. הקישור של דפוס דינמי, שבמרכזו ילד המשתוקק לאמו ורוצה להרחיק את אביו, למיתוס של אדיפוס, אִפשר לפרויד לעגן אותו בסיפור אוניברסלי עתיק יומין ולהרחיק אותו מעצמו. הוא מזוהה מעתה עם התיאוריה שלו ולא עם סיפור חייו הפנימיים.

שאלת מבנה התיאוריה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, אינה תופסת מקום של ממש בדיונים העוסקים בה. בכל הקשר פיזיקלי-מכני, מבנה או מערכת (בניין, מכונה וכדומה), יש לעמוד בסטנדרטים מחמירים של יסודות מוצקים, לכידות של חלקים, אינטגרציה של הכוחות הפועלים בהם וכו', אחרת המבנה יקרוס והמכונה לא תצליח לבצע את הפעולות המצופות ממנה. מבחינה מבנית, התיאוריה שפרויד יצר נמצאת בשורה הראשונה של התיאוריות המדעיות בכלל: יש לה יסודות ברורים הכוללים את גרעין הדינמיקות הנפשיות, שנעשות מורכבות יותר ויותר במהלך ההתפתחות הנפשית. מורכבות הדינמיקות הפנימיות מאופיינת בשורת מושגים הקשורים זה בזה באופן לכיד ועקבי.

המבנה התיאורטי המרשים שהקים פרויד אולי לא החזיק מעמד זמן רב, אך נבע ממנו הביטחון בכיוון שהלך בו, והוא אׅפשר לפסיכואנליזה למקם את עצמה בלב השיח התרבותי. תסביך אדיפוס הוא היסוד שעליו נבנו הפיגומים התיאורטיים, וכאשר מעמדו התיאורטי של מושג זה נפגם, הקונסטרוקציה כולה התערערה איתו. אף אחת מהתיאוריות שנוצרו אחרי פרויד לא הצליחה להגיע למבנה הלכיד של הפסיכואנליזה הקלאסית. מושגים רבים שמשמעותם הייתה בפסיכואנליזה הקלאסית מוגדרת ובהירה התרוקנו ממשמעותם והפכו בתיאוריות העכשוויות למעין דימויים יותר מאשר למושגים תיאורטיים. כך למשל 'הדחקה', 'העברה', 'הגנה', 'לא מודע' 'השלכה' ועוד. הצורך של הפסיכואנליזה במיתוס של אדיפוס כמושג מרכזי היה אמנם קצר וארעי, אך ספק אם בלעדיו הפסיכואנליזה הייתה משלימה את מהלך ההכרה בה כמקור הידע המשמעותי ביותר על הנפש האנושית והטיפול בה. בלעדי תסביך אדיפוס לא הייתה הפסיכואנליזה משיגה את האימפקט שהיה לה על התרבות המערבית. סביר להניח שהפסיכואנליזה ללא תסביך אדיפוס והערוצים המחשבתיים שניקז אליו הייתה נרשמת בהיסטוריה כשיגיון של אדם אחד ללא תלמידים וממשיכים.

המעבר ממיתוס לתסביך תוך-נפשי

לפי האנליזה שנעשתה למיתוס של אדיפוס בפרק הראשון, עלילת הסיפור מתארת את העתקת הדומיננטיות מהחוק הביולוגי לחוק האנושי. התזה שתעמוד במרכז הפרק הנוכחי היא, שבהעתקה של גלגולי המיתוס לסיפור תוך-נפשי, לוקח המיתוס/התסביך חלק בשורה של שינויים בכמה מישורים: בטיפול, במחקר הטיפולי והתיאורטי ובתרבות. בעת העתיקה תִפקד המיתוס של אדיפוס כמסמן סמוי של תהליכי שינוי משמעותיים, ואילו בהעתקה שלו למאה העשרים הסיפור לוקח חלק פעיל בעלילה עצמה, התוך-נפשית והתרבותית: בגלגולו הנוכחי המסמן הופך להיות גורם מעורב ומשפיע.

מישור הטיפול והמחקר הטיפולי: המודל האדיפלי כתחנה זמנית

בעשורים הראשונים של עבודתו השתמש פרויד בחומרים שעלו במהלך הטיפולים שביצע בשני אופנים: הוא גם בדק באמצעותם את ערכה ואת יעילותה של עבודתו, וגם בנה באמצעותם את המודלים התיאורטיים שיסבירו אותה. בין השנים 1897-1886 החליף פרויד כשש פעמים את שיטת הטיפול שלו, והתאים לכל שיטה מודל תיאורטי שונה. לשינויים אלה אפשר להתייחס כאל שורת תחנות בדרך, שהובילה אותו בהדרגה להעמיד את התפיסה הטיפולית והתיאורטית שלו על היסוד של תסביך אדיפוס. הדרך עצמה נבנתה מכמה קווי חשיבה, שהצטרפו בהדרגה זה לזה בדומה ליובלים שמעצימים נחל קטן והופכים אותו לנהר גדול. אחד מהם התמודד עם שאלת מקור הפתולוגיות הנפשיות, והשני עם הנסיבות והעיתוי של היווצרותן.

בתחילת דרכו האמין פרויד שמקור הפתולוגיות הוא חיצוני: טראומה כלשהי כגון תאונה, אלימות וכדומה יוצרת כאב נפשי בלתי נסבל, עד כדי כך שהוא מתנתק מהתודעה ו'חוזר' אליה כסימפטום שהוא כאב מסוג אחר. עיתוי הופעת הסימפטום לא היה רחוק בזמן מהאירוע הטראומתי ונמדד בחודשים ספורים או קצת יותר מכך. במהלך אותן שנים עברו שני קווי חשיבה אלה שינויים רבים שהגיעו במודל האדיפלי לרוויזיה של שניהם; הגורם המחולל הועתק פנימה ותואר כקונפליקט פנימי מורכב (הצורך לשמר את ההורים כאחראים על הילד, ובד בבד התשוקה לאם והדחף לסלק את האב). הקונפליקט הגיע לשיאו בגילים 5-3, אך הסימפטומים התפרצו עם תחילת הבגרות המינית ולפעמים גם שנים אחריה.

במהלך הזמן, מטופלים של פרויד, שעבדו איתו, למדו ממנו, השתתפו בסמינרים שלו והוכשרו ישירות על ידיו או על ידי תלמידיו, הגיעו בהדרגה להכרה, שיש להעתיק את הגורמים לפתולוגיות הנפשיות לילדות המוקדמת עוד יותר. כלומר, התיאוריה של פרויד והתפיסה הטיפולית-מחקרית שלו היו עבור אחרים נקודת מוצא שהובילה אותם להתייחס למודל האדיפלי כאל עוד תחנה בדרך למודלים אחרים, גם מבחינת העיתוי וגם מבחינת ההסברים. ההסברים היו חייבים להשתנות, משום שלא היה סביר להניח שקונפליקט שמופעל על ידי דחף מיני יהיה דומיננטי בגילים כה מוקדמים. על סמך התהפוכות שעברה הפסיכואנליזה לאחר פרויד, אפשר לומר שגלגולו של המיתוס לתסביך תוך-נפשי מילא תפקיד של קטליזטור, והוביל לתובנות עמוקות ונכונות יותר ביחס למקור הקשיים הנפשיים.1

מנקודת מבט זו אפשר לשאול, האם מלכתחילה התסביך האדיפלי לא היה ולא נברא? או שמא המקור לקשיים הנפשיים השתנה בצורה דרמתית בתוך תקופה של כמה עשרות שנים? מה בדיוק אנחנו אמורים לחשוב על מושג זה של פרויד ואיך להתייחס אליו? כדי לחפש מענה לשאלות אלו יש לפנות למישור נוסף ולבחון את תפקידו של המיתוס ואת גלגוליו בתרבות המודרנית.

מישור התרבות: הסדר של הכוח והמיניות

בטבע (או 'בחוק הביולוגי') לא ניתן להבדיל בין תפקידו של הזכר השליט כמנהיג הלהקה לבין הבלעדיות שיש לו על הנקבה הדומיננטית (ובמקרים רבים גם על נקבות אחרות מאותה להקה). ההיגיון האבולוציוני מכתיב, שהחזק הוא גם המנהיג וגם זה שיעמיד צאצאים ממשיכים. בטבע אין משמעות לאי-שוויון בין המינים. הנקבות מכוונות לבחור בזכר החזק, שמכתיב להן בעלות ובלעדיות. למעשה נכון יותר לתאר את הסדר הביולוגי כמורכב מדומיננטיות והמשכיות המין: הזכר הדומיננטי הוא גם המנהיג האחראי ללהקה וגם אחראי להמשכיות שלה, אך אחריות זו מתחלקת עם הנקבות ולא כפויה עליהן. האבולוציה יצרה מגוון אין-סופי של דפוסי חלוקת תפקידים בין זכרים לנקבות, שספק אם ניתן למצוא מכנה משותף ביניהם, פרט לכך שכולם כפופים לערך חשוב יותר – דאגה להמשכיות המין.

אפשר לומר שבטבע, אילוצים אבולוציוניים של המשכיות המין הכתיבו זיקה הדוקה בין דומיננטיות (מכל סוג שהוא) לבין אטרקטיביות מינית. זיקה הדוקה זו נפרמה בחוק האנושי, מה שהוביל לפיצול בין דומיננטיות לבין אטרקטיביות מינית ויצר מגוון עצום של שילובים שונים ומשונים. שליטי העת העתיקה (ולא רק הם) נהגו לשריין לעצמם הרמונות של נשים, להחזיק פילגשים רבות ולסרס את הזכרים שתחזקו אותן (הד לבלעדיות של מנהיג הלהקה?). שליטים נהגו לחטוף נשים נשואות ולסלק מהדרך את בעליהן (מעין דוגמה מקורבת לתסביך אדיפוס). לעומת זאת, התאהבות באישה הייתה עלולה להביא אפילו לאובדן השלטון (דוגמה למצב שבו הממד של אטרקטיביות מינית חזק יותר מזה של הכוח והשלטון), ואפשר לדלות מההיסטוריה עוד דוגמאות רבות אחרות.

עם זאת, נראה שהשינוי המקיף והעמוק ביותר שהתרחש במהלך העתקת הדומיננטיות מהחוק הביולוגי לחוק האנושי היה פיחות מקיף במעמדה של הנקבה/אישה ביחס לזכר/גבר. בהקשר למוטיב המיני, נשים נמכרו ונקנו, נחטפו, שועבדו, נאנסו, נוצלו, סורסו ועוד. בהקשר למוטיב הכוח והדומיננטיות, נראה שפרט למלכות, ששמרו על זכויות כלשהן, הנשים ככלל מצאו את עצמן בתחתית סולם הזכויות (ואף מחוצה לו) ובראש סולם החובה: לעמוד לרשות המין החזק ולשרת אותו בכל דרך שעולה על דעתו. בשונה מהחוק הביולוגי, שהעיקרון המנחה שלו הוא המשכיות המין, החוק האנושי בנה קודקסים שונים של חוקים על עקרון הכוח: יתרון הכוח הפיזי של הזכר. הדומיננטיות, הזכויות, החובות, האטרקטיביות המינית ואפילו המשכיות המין – כולם התארגנו כדי לשרת עיקרון זה. הכוח הגברי משמר את האחדות בין דומיננטיות למיניות של החוק הביולוגי רק ביחס לעצמו – האישה הודרה משניהם.2 הפאלוס (כמייצג של הכוח והמיניות הגברית) הוא המחוקק ולכן נמצא מעל לחוק, ובד בבד חוקיו משרתים אותו ולכן על כולם לציית לו. הטבע החי כפוף לשני עקרונות יסוד – שימור החיים והמשכיותם. לעומתו העמיד החוק האנושי את הדומיננטיות והמיניות הגברית כשוות ערך לעקרונות החיים, ובמקרים מסוימים אפילו מעליהם. לשוויון ערך זה יש השלכות מקיפות ורבות על התרבות האנושית בכללה, והדיון בהן יעמוד במרכז הפרקים הבאים. כאן יתמקד הדיון רק באותן השלכות הנוגעות למיתוס של אדיפוס ולתסביך שנגזר ממנו.

במיתוס של אדיפוס הגברים הם שמקבלים אזהרות מהגורל (החוק הביולוגי) ויוצאים נגדו וזה נגד זה (אי-הסכמה על זכות מעבר הופכת למסע רצח). זהו עולם של גברים, הנאבקים ביניהם על הקיום ועל הדומיננטיות. לאישה (המלכה/האם) אין שום מרחב פעולה, והיא נדרשת להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. העתקת המיתוס למציאות התוך-נפשית והגדרתו כגרעין שלה לא שינתה בהרבה את המציאות התרבותית (שעוצבה על ידי החוק האנושי) אלא להפך – העניקה תוקף נוסף לכך, שהעולם האנושי אמור להתנהל על ידי צד אחד בלבד. במציאות פנימית זו הילד משתוקק לאישה ונאבק עליה עם גבר אחר, שהוא הסמכות העליונה, והאישה היא ברשותו. אין לנו שום ידיעה מה תשוקתה של האישה ומה דעתה על כך שהיא ברשות הגבר האחר. במקורו התסביך האדיפלי הוא של הילד בלבד, ולילדה לא היה בו מקום. רק בהמשך הוסיף פרויד את הבת כטלאי, אך התפרים נשארו גסים ולא משכנעים.

כאשר פרויד העתיק את החוק האנושי, שעיצב את התרבות, לתוך המציאות הפנימית, הוא ייחס למעשה את העיוותים שעל פיהם עוצבו התרבויות לדינמיקות פנימיות. אך האם אפשר להבין מכך שדינמיקות פנימיות אינן משתנות לאורך הדורות והתקופות? איך אפשר להסביר את השינויים הרבים והעצומים שהתחוללו בהיסטוריה האנושית בלי שינויים מקבילים בדינמיקות הפנימיות?

החוק האנושי בפרספקטיבה של זמן ומרחב

החוק האנושי נמצא בתשתית של כלל הפעילויות האנושיות אצל יחידים, קבוצות, חברות ותרבויות, והוא בעל קודקסים רבים המשתנים עם הזמן. כל תרבות בכל תקופה פועלת על פי קודקס שונה מזה של תרבויות ותקופות אחרות. להשתנות הקודקסים של החוק האנושי יש כיוון כללי ברור: הכרה בצורך לחלוקה שוויונית יותר של הזכויות והחובות, פריצת המבנה הנוקשה של מעמדות, יותר חופש ליחיד לבחור לעצמו עיסוק ודרך חיים, לבטא את עמדותיו, לבחור את נציגיו בשלטון וכן הלאה. באופן כללי אפשר לומר, שיש קו מתמיד בכרסום הדומיננטיות של מוטיב הכוח בחוק האנושי. אך בכל הקשור למין הנשי – שהחוק אמור לכלול בערכיו ובשיקוליו – הפריצה המשמעותית החלה להתחולל רק בסוף המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20 בעיקר בתרבות המערבית. יותר ויותר נשים הלכו ללמוד, לעבוד, כתבו, יצרו ועמדו ברשות עצמן, ופחות ופחות הסכימו שיעבירו אותן מרשות האב לרשות גבר אחר.

אין זה מקרי שהיווצרות הפסיכואנליזה מקבילה לאותה פריצה: הפסיכואנליזה לא הייתה יכולה להיווצר בלי לתת מקום שווה ערך לגברים ולנשים. המטופלות המשמעותיות הראשונות של פרויד היו דווקא נשים. אלא שהחופש לבטא את עצמן ואת מצוקותיהן (שהמתודה הפסיכואנליטית אפשרה להן) לא היה מספיק לולא ניתן להן לבטא במציאות חייהן את התובנות שהגיעו אליהן באמצעות השיטה. נשים הוכשרו על ידי פרויד ותפסו במהירות מקום מרכזי בקליניקות הפסיכואנליטיות ומקום שווה ערך לגברים בתרומתן התיאורטית. ספק אם הייתה קבוצה כה שוויונית כמו זו שהתקיימה ומתקיימת בשדה הפסיכואנליטי.

ברמה המעשית החוק האנושי, שהכתיב את התנהלות התנועה הפסיכואנליטית, נתן מקום שווה לנשים ולגברים. לעומת זאת ברמה התיאורטית הוא פעל בדרך שונה לגמרי: החוק האנושי, שהוכתב על יד הכוח הגברי, הועתק לתוך הנפש כגרעין הדינמיקות הפועלות בה. על פי התיאוריה הגבר הוא לא רק הדומיננטי ביחסים בין המינים, אלא היחיד שנחשב. תסביך אדיפוס אמנם הגניב את האישה (כאימא) לשיח התיאורטי, אך התיאוריה עצמה גורסת שאת התשוקה לאם יש להדחיק מיראת האב. בשיח התיאורטי של הפסיכואנליזה האישה הופיעה כדי להיעלם מחדש.

דווקא הצבתו של החוק האנושי המעוות כנקודת מוצא תיאורטית וטיפולית אִפשרה לערער עליו מהמקום הנכון ביותר – מתוך הנפש עצמה. בתוך כמה עשרות שנים מרכז הכובד של התיאוריה והקליניקה עבר מהבן ומהאב אל האישה. אמנם האישה הוכנסה לסדר הפסיכואנליטי בעיקר בתפקידה האימהי, אך לפחות נמצא לה מקום. ה'אימא הטובה (או לא) דיה' תפסה את המקום שקודם לכן הוקצה לתסביך אדיפוס. האישה, שחדרה לשיח התיאורטי בדרך כמעט מחתרתית, פרצה את ההדחקה שנגזרה עליה ותפסה את מרכז הבמה. לפחות ברמת התיאוריה, רוב הגישות העכשוויות הדירו כמעט לחלוטין את האב מתפקיד משמעותי כלשהו בחיים הנפשיים המוקדמים.

ברמה התוך-נפשית, גלגוליו של החוק האנושי ממשיכים להיות מעוותים, אבל לפחות בכיוון הפוך. כאשר פרויד מיקם את תסביך אדיפוס כגרעין התיאוריה שלו, הוא יצר התאמה בין החוקים השולטים במציאות האנושית לבין החוקים שהוא שיער ששולטים במציאות התוך-נפשית. התיאוריות שבאו אחריו הפרו התאמה זו ובכך סימנו אי-התאמה שונה בכיוונה בין שתי המציאויות: במציאות הפנימית מודגשים תפקידי האם (כאישה?), ובמציאות החיצונית הריאלית הגברי ממשיך להיות דומיננטי. מוקדם כרגע להעריך מה תהיינה ההשלכות לדיסוננס שנוצר, אך לפחות אפשר לומר, שגלגוליו של המיתוס של אדיפוס לקחו חלק משמעותי בניסיונות לסמן ולתקן את עיוותי החוק האנושי.

מבין התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה אחרי פרויד, רק לאקאן המשיך את קו החשיבה שלו ביחס לתפקידו המרכזי של האב. הוא החזיר את גרעין הדינמיקות הפנימי למציאות התרבותית בטענה, שהאב עומד בראש הסדר הסימבולי, ושבסדר זה אין לאישה מקום. למעשה, בבלי דעת חשף לאקאן את מה שהמיתוס של אדיפוס הסתיר: החוק האנושי הוכתב על ידי הכוח הגברי, וכשם שאין לאישה מקום בסדר זה, כך (על פי לאקאן) אין לה גם מקום בסדר הסימבולי (שהוא למעשה תרגום של סדר הכוח לסדר שאפשר לדבר אותו). כדיבור הוא אמנם נמצא במישור של השיח התרבותי, אולם הוא מכיל בתוכו קביעה שאין עם מי לדבר, כי אין צד שני לשיח. השאלה של פרויד 'מה רוצה האישה?' הייתה ונשארה שאלה רטורית, שהרי איך אפשר לצפות לתשובה ממי שנמצאת מחוץ לסדר של הדיבור, ומי שהוציא אותה משם הוא הצד השואל?

תיאוריה שאינה נותנת מקום לאישה בסדר הסימבולי היא בבחינת סימון למצב נתון, שבו החוק האנושי עדיין מוכתב על ידי הכוח הגברי. כמו בסימון התוך-נפשי של חוק זה (תסביך אדיפוס), גם בהקשר התרבותי יש להתייחס לסימון כאל נקודת מוצא לבחינה מקיפה שלו, או לערעור עליו, ולא כאל אמת כלשהי. חוק אנושי המוכתב על ידי הכוח הגברי הוא חוק מעוות שמצריך תיקון מנקודת המבט המשמעותית ביותר האפשרית – החיים עצמם. שכן החיים הם שעומדים בבסיס החוק הביולוגי, ופרט למין האנושי כל הפעולות, הדינמיקות, ההתנהגויות, דפוסי היחסים בין הזכרי לנקבי, ההתארגנות הקבוצתיות כלהקה, עדר, כוורת וכדומה מכוונות לשרת את הקיום של החיים ואת המשכיותם. כל חוק שאינו מוכתב על ידי ערך החיים אלא על ידי כוחות וערכים אחרים הוא בהכרח מעוות.

יותר מכל דיסציפלינה אחרת אמורה הפסיכואנליזה לחקור ולסמן את הכוחות והערכים המעצבים את החוק האנושי, משום שבחלקים היותר משמעותיים שלו מכוון החוק על ידי רבדים סמויים יותר של הפעילות הנפשית, שרק לפסיכואנליזה יש כלים מתודיים לחשוף ולחקור אותם. האם תסביך אדיפוס היה או לא היה? האם דפוס הדינמיקות שהוא מסמן קיבל מעמד לא מוצדק? לשאלות אלו אין תשובה ברורה. את תסביך אדיפוס יש להעריך בעיקר כרעיון שהוביל לטיפול, למחקר ולדיון ברבדים תוך-נפשיים.

בהעמדת התסביך במרכז הדינמיקות הנפשיות סימן פרויד את העיוות המובנה בהן יותר מאשר את מקור הפתולוגיות הנפשיות. העיוות בחוק האנושי, שסילק את האישה ממעמד כלשהו, הוא הנורמה של התרבות האנושית, ולא ייתכן שלעיוות כה מהותי לא יהיה ביטוי גם בדינמיקות התוך-נפשיות. למשל, הדת הנוצרית לא הייתה יכולה לתפוס מקום מרכזי בתרבות אם לא הייתה מהדהדת לרבדים נפשיים עמוקים עד כדי כך שהמונים יתמסרו לה. אם מסלקים מהסיפור המכונן של הנצרות את מרכיב הקדושה, נשארים עם תינוק, אימא בתולה, זונה, אב אחד מוחשי, שלא נחשב ונעדר באופן קבוע (יוסף הנגר), ואב אחד שמיימי, שגם הוא אינו מושג. בד בבד, השלישייה הנתפסת כקדושה ביותר היא גברית בלבד: האב, הבן ורוח הקודש.3

המיתוס של אדיפוס וגלגולו לתסביך מסמן את העיוות שבחוק האנושי ומצביע על המעוות: הוא הכניס את האישה כאימא לדיבור ובכך הקצה לה מקום בסדר הסימבולי התוך-נפשי, ובמקביל (דרך העבודה של לאקאן) סימן את היעדרותה מהסדר הסימבולי התרבותי.

סיכום ביניים: הציר האנכי והציר האופקי

האנליזה המחודשת ביחס לתפקידו הכפול של המיתוס על אדיפוס בעת העתיקה ובעת החדשה מלמדת, שהוא עוזר לפענח שני נושאים הנמצאים בשני מישורים שונים בתשתית הקיום האנושי: התוך-נפשי והתרבותי. התובנות הקשורות לנושא הראשון מקורן באנליזה של שני המישורים שבהם עוסק המיתוס: ניצחון התבוני על החייתי (פתרון חידת הספינקס), כמייצג דינמיקות תוך-נפשיות, ודפוסים של חילופי שלטון (החוק הביולוגי והחוק האנושי), כמייצגים דינמיקות של תרבות. את הנושא הראשון אפשר לדמות למעין ציר אנכי: במישור התוך-נפשי הוא דוגמה לסדר עולה של רמות הארגון התוך-נפשיות ולאינטראקציות ביניהן. הרמות הראשוניות קרובות ומשותפות למין האנושי ולמינים אחרים (ייצוגים של יצרים ודחפים, פעולת החושים, תחושות, אמוציות ועוד). הרמות הגבוהות ייחודיות למין האנושי (דיבור, שפה, כתיבה, חשיבה במילים ועוד). במישור התרבותי ציר זה מורכב משתי רמות של חוקים: החוק הביולוגי, ששואב את כוחו ואת סמכותו מכוחות ביולוגיים ופיזיולוגיים (דחפים ויצרים), והחוק האנושי ששואב את סמכותו ואת הצדקתו ממוסר, הסכמות, נוהגים, ערכים ועוד.

הציר השני מורכב משני 'איברים' שמהווים יחדיו את המין האנושי: זכרי-נקבי ונשי-גברי. גם לציר זה יש קיום כפול, תרבותי ותוך-נפשי. במישור התרבותי הפסיכואנליזה בכלל ותסביך אדיפוס בפרט יכלו להופיע רק כאשר נשים התחילו להשיג לעצמן חופש כלשהו להחליט על חייהן. ברמה כללית יותר מישור זה עוסק בתפקידים השונים שממלא כל אחד מהמגדרים בזוגיות, במשפחה, בקהילה, בלאום, במדינה וכן הלאה. מגוון התפקידים של כל אחד מהמגדרים משתנה אמנם מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות, אך הקיום האנושי בכללו מותנה בשניהם, ואין לו קיום בלי אחד מהם.

במישור התוך-נפשי הפסיכואנליזה מתקשה אולי להחליט תפקידו של מי חשוב יותר – של האב או של האם – אבל לפחות היא הכניסה את שניהם למשוואת ההשפעה הראשונית והמרכזית ביותר על הנפש הילדותית. על מישור זה אנו יודעים פחות, והדיון בו יימשך בפרקים הבאים. גם פרויד וגם יונג הניחו את קיומה של נוכחות נשית בנפש הגברית ולהפך – נוכחות גברית בנפש הנשית – אך שניהם לא מיקמו תובנה זו בתשתית הדינמיקה הנפשית. הנחה זו יכולה להיחשב כנועזת או כספקולטיבית מדי, אך היא מתבקשת מהאנליזה הכפולה של תסביך אדיפוס: כשם שהקיום הביולוגי מושתת על שני המינים, כך גם הקיום הנפשי: נפש גברית ללא נוכחות של רכיב נפשי נשי תהיה עקרה בדיוק כשם שנפש נשית תהיה עקרה ללא נוכחות גברית.

שני הצירים שנדונו כאן מרכיבים את התשתית שממנה נובעות הדינמיקות התוך-נפשיות והתרבותיות. יחד עם ציר נוסף – הציר הקבוצתי (שיידון בפרק הבא) – הם עומדים מאחורי אין-ספור מהלכים נפשיים ותרבותיים. ככל שנכיר טוב יותר את נוכחותם במישור הנפשי והתרבותי, כך נוכל לקבל תמונה מקיפה ובהירה יותר של המציאות על כל מורכבותה.

 

 

 1 בשפות התיאורטיות של הפסיכואנליזה העכשווית יש קושי רב לגבש תמונה בהירה ביחס למציאות הפנימית ולאופנים שבהם היא מייצגת קשיים נפשיים ומתמודדת איתם. רבים ממרכיביה של מציאות זו מקורם ברבדים ראשוניים ועמוקים של הנפש – אלה המזוהים עם הילדות המוקדמת. במקום אחר דנתי בהרחבה בנושאים אלה, והמעוניינים יכולים לפנות ל-20 פרקי 'במה פתוחה', העוסקים בסוגיות יסוד של הפסיכואנליזה. לקישור לחצו כאן.

 2 אי שם במהלך ההיסטוריה האנושית חל שינוי מסוים בדומיננטיות הגברית. הנושא יידון בפרק הבא.

 3 בהשוואה ליהדות ולאסלאם יכולה הנצרות להיחשב כגרסה מרוככת לאמונה בכוח עליון אחד, גברי במהותו. לפחות אצלה יש סוג של הכרה גם בקדושה של האישה בתפקידה כאם ובהווייתה כבתולה.

 

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יגאל, י. (2015). פסיכואנליזה ותרבות – בין הגלוי לסמוי: תסביך אדיפוס. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3324

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר רוני אלפנדריד"ר רוני אלפנדרי30/8/2015

נשי וגברי. המשך מרתק לפרק הראשון. מעניין בהקשר זה להזכר במכתבו של פרויד לפליס מדצמבר 1899 בו הוא כותב כי הוא מבין שמעתה יהיה עליו לחשוב על כל קשר אנושי מיני כמפגש בין ארבעה אנשים. כוונתו היתה כי מיניותו של כל אדם היא בעלת תשתית ביסקסואלית . אהבתי במיוחד את השיום המחודש לתסביך אדיפוס - תסביך פרויד. אני חושב שהעובדה שהעיסוק בתסביך 'תפס' , כלומר ממשיך להעסיק אותנו במערב, מראה כי הוא אכן נוגע במהות חשובה ולא רק ביטוי לפסיכולוגיה האישית של פרויד. אבל אולי הסדר החברתי שבו אנו חיים עדיין לא מצליח להתמודד עם שאלת היחס בין המינים באופן אחר מלבד אופן משעבד. במיוחד אהבתי את האבחנה בין הרצון למשול ) המלוכה) לרצון להתמזג (המלכה). התרבות שלנו עדיין ממוקדת סביב הרצון לשליטה במלוכה. תודה רבה, רוני

איתן טמיראיתן טמיר28/8/2015

תודה רבה, מרתק לקרוא.

יואב יגאליואב יגאל26/8/2015

תגובה לתגובה. רן שלום,
תודה על ההערה שלך, שראויה להתייחסות מקיפה יותר מזו שאפשר לתת לה כאן. היא פותחת לבחינה מזוויות נוספות את שאלת תפקידיה ומיקומה של האישה בדתות המונותיאיסטיות. הנצרות למשל, ממקמת את האישה כחלק מהמשפחה הקדושה וביסודות שלה יש מרכיבים הנחשבים כנשיים: 'שה האלוהים' הדגשת החסד והרחמים וכו'. ביהדות, כפי שאתה מציין בצדק, יש שוויון מספרי בין אמהות לאבות. לעומת זאת הממסד והמוסדות בשתיהן (שלא לדבר על האסלם), הם בדומיננטיות גברית מובהקת. הנשיות, כך נראה, פועלת בדתות אלה בעיקר מתחת לפני השטח - בלא מודע. היבט נוסף שמן הראוי היה שייחקר בכלים של הפסיכואנליזה.

רן גולדןרן גולדן25/8/2015

על התרבות הנוצרית - הערה. ראשית המאמר נקרא בשקיקה ומאיר את החלקים התרבותיים וההתפתחות התרבותית ביחס למקומה של האישה או כפי שכתבת יפה כל כך: 'בשיח התיאורטי של הפסיכואנליזה האישה הופיעה כדי להיעלם מחדש'.

הערה אחת דווקא ביחס לאמירה האחרונה שלך לגבי מקומה של האישה בנצרות, הנצרות איננה מעדיפה את האישה למרות שנראה האם היא נוכחת ומרכזית בתרבות ובאומנות הנוצרית. האם היא קודם כל בתולה, והיחס אליה היא בפן המיני או באי מיניות שלה ובמחיקתה המינית. בנוסף בנצרות ישנן רק שתי נשים המופיעות בכל התרבות הנוצרית האחת מרים הבתולה והשנייה מריה מגדלנה הזונה ממגדל! אינני יודע כיצד שתי דמויות אלו יכולות לתפיסתך להיות עדות לשינוי בערך האישה ?
אפילו ביהדות יש לא רק אימא אחת אלא ארבע אימהות , יש ביהדות נשים רבות , נביאות ולוחמות ודווקא ביהדות מקומה של האישה הרבה יותר מרכזי ומשמעותי מאשר בדת הנוצרית והרבה יותר נוכח הן בשיח הפנים דתי והן בהשפעת הנשים על התרבות היהודית .