פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

בשבחה של הפגיעות: סקירת כנס עם פרופ' לואיס ארון

הכנס "Individual and Groups – Mutual Vulnerability", אשר התקיים בתחילת חודש יולי השנה, אירח את הפסיכואנליטיקאי האמריקאי לואיס (לו) ארון. לצורך ארגון הכנס חברו יחד שלושה גופים ישראליים: הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית (IARPP), המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית ובית הספר החדש לפסיכותרפיה. גלעד בר-לב מביא בסקירתו את עיקרי דבריו של פרופסור ארון בכנס, וכן מספר רשמים ומחשבות בעקבות הרעיונות התכנים והתהליכים שהתרחשו בשיח בין הדוברים והקהל המשתתף.

כתבות שטח | 6/8/2013 | 6,217

תגיות:

 

בשבחה של הפגיעות

סקירת כנס עם פרופ' לואיס ארון

מאת גלעד בר-לב

 

רשמים מהכנס "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעוּת המשותף" בהשתתפות פרופ' לואיס ארון, שנערך בתל אביב ב-4-5.7.13. הכנס אורגן בשיתוף פעולה בין המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, בית הספר החדש לפסיכותרפיה, והפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית.

לקריאת סקירה נוספת של אותו הכנס.

 

כשתוכן וצורה נפגשים

שלושת הגופים שארגנו את הכנס "Individual and Groups – Mutual Vulnerability" מייצגים אסכולות טיפוליות שונות – התיאוריה ההתייחסותית, התיאוריה הקבוצתית והגישה האינטגרטיבית – אשר המשותף להן הוא ראייתן את המעשה הטיפולי, כל אחת בדרכה, כתהליך אשר אינו עומד בפני עצמו אלא מתרחש בהכרח בתוך הקשר, בתוך מפגש. הקשר בין שלוש האסכולות והייחודיות של כל אחת בפני עצמה באו לידי ביטוי באופי הייחודי של הכנס, וניכרו לא רק בתכנים של ההרצאות, אלא גם באופן שבו אורגן הכנס כולו: לאורך היומיים בהם נערך הכנס שובצו קבוצות דיון דינאמיות למחצה, קטנות וגדולות, שנערכו מתחת לאוהל גדול שנפתח בחצר, ושנועדו למחשבה ועיבוד משותפים של הרשמים מתוך הכנס. ריבוי הקולות שהתאפשר כך הוסיף רובד עומק חוויתי, מרחב קבוצתי ואישי להדהוד לדברים שנאמרו בהרצאות הפרונטאליות. באמצעות הארגון המשתנה של הכיסאות במרחב יורד המסך המדומיין המפריד בין הצופה לנצפה ונוצר רב-שיח מעגלי שבו הוזמן הקהל להשתתף. האינטראקציה המורכבת הזו בין הדברים והדוברים לבין הקהל (ובחזרה) העבירה את כל הנוכחים בכנס תהליך בו הם נקראו לצאת מ"האיזור הבטוח" המקובל בכנסים אל מרחב ברור מעט פחות, עמום מעט יותר, לצאת מתוך האנונימיות הנוחה שבאודיטוריום המלא אל מעגלי שיחה, ומהתפקידים של "הקהל" – או של "המרצה" – לידי מעורבות אמיתית הדדית בהתרחשות.

 

הדינאמיקה בין השבר לריפוי

הדובר המרכזי בכנס, הפסיכואנליטיקאי האמריקאי לואיס (לו) ארון, השיב על ספת הפסיכולוג את הפסיכואנליזה עצמה: בהרצאותיו לאורך הכנס הוא ניתח את ההיסטוריה והילדות המוקדמת שלה, ובאמצעותם ניסה להבין את התנהגותה, חרדותיה והגנותיה. כך הוא ניהל איתה דיאלוג מתמשך של הקשבה וביקורת, והרהר על התפקידים של הפגיעות, "השלישיות" והייצוגים המגדריים המתקיימים בעולמה. הרצאתו הראשונה הוקדשה לספרו החדש, " A Psychotherapy for the people: Towards a progressive Psychoanalysis" שנכתב יחד עם קרן סטאר וראה אור השנה באנגלית. ההרצאה היתה מעין תיקצור של הנושאים העיקריים מתוך ספר זה.

ההרצאה נפתחה בציטוט של הרצאה אחרת, בדברים שאמר פרויד לפני כמעט מאה שנים, ב-1919, ממש בתום מלחמת העולם הראשונה. בהרצאה זו פרויד נשמע אופטימי ובטוח בתיאוריה הפסיכואנליטית הצעירה. הוא מבטיח כי אם רק תקבל הכרה (ותקציב) על ידי הממסד, לא זו בלבד שתוכל להביא לריפוי של מעטים ובעלי אמצעים, אלא אף יהיה בידה לחולל מהפכה בחיי הנפש של החברה כולה. לדעתו זוהי חובתם של החברה ושל הממסד לדאוג לרפואת הנפש ולמיגור "מגפת הנוירוזה", בדיוק כשם שהם פועלים למען הרווחה הפיזית של האזרחים.

מה גורם לפרויד להיות כה בטוח בעצמו? שאלה זו מתחדדת דווקא לאור הפער בין הרקע ההיסטורי להרצאתו לבין תוכנה. דבריו נאמרו בתקופה קשה מאוד, לאחר שהאימפריה האוסטרו-הונגרית, שנתפסה עד אז כבלתי מנוצחת, נחלה תבוסה קשה בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. מבחינות רבות, שקיעתה של האימפריה מהווה גם סופו של עידן. למרות המשבר העמוק בו שרויה סביבתו, פרויד בטוח למדי שבידיו התרופה לתחלואי החברה. אנקדוטה היסטורית זו אינה חריגה בתולדותיה של הפסיכואנליזה, לדבריו של ארון, אלא היא מהווה דפוס קבוע: התנועה הפסיכואנליטית התפתחה מאז ומעולם מתוך משבר, מתוך טראומה. נקודה זו היתה גם התמה המרכזית של ההרצאה השנייה של ארון, ועוד נשוב אליה בהמשך.

 

חרדות ופיצולים

תקופות משבר הן מצבים בהם המוסכמות והסדרים החברתיים מתערערים. הם טורפים את הקלפים, משיבים את המציאות לסוג של תוהו בראשיתי, ומאלצים לחשיבה ולארגון מחודש. תודעת המשבר הקיומי, הטראומה וחרדת האניהילציה המתלווה אליה מובילות לנקיטת צעדים קיצוניים ולתפיסת עולם מקוטבת. גם התפתחות הפסיכואנליזה, על רקע המשברים ההיסטוריים, לוותה כמעט תמיד בפיצולים, שהתבטאו בהתפלגויות של קבוצות ואסכולות מתוך ובתוך הקבוצה הפסיכואנליטית בצורה מהירה וחותכת. אך יתרה מזאת: לדברי ארון, הפיצולים והקיטובים הם המאפיין המרכזי של מרבית התיאוריות הפסיכואנליטיות.

רשימת הצמדים הדיכוטומיים המלווים את התיאוריות הפסיכואנליטיות מתחילתן ועד היום היא ארוכה. חלקן מרומזות וחלקן מפורשות. ארון מסביר כי דיכוטומיות אלה הן המאפיין הצורני הבולט של מרבית התיאוריות הפסיכואנליטיות, והן משקפות את צורת ההמשגה האופיינית להן: תחילה הן מציירות קטבים, ולאחר מכן את הדינאמיקה (לרוב הקונפליקטואלית) בין שני החלקים. למעשה, כל תיאור של המציאות המפצלת לשניים טומנת בחובה היררכיה. מאחורי כל פיצול ניצבת ההנחה כי אחד מהצדדים עדיף על השני. הפיצולים העיקריים אותם הזכיר ארון הם בין המתורבת לפרימיטיבי, בין המודע לתת-מודע, בין השכלי לרגשי, האקטיבי לפאסיבי, בין המטפל למטופל, בין היציב לנזיל, בין המובנה למפורק, בין הנפרד לסימביוטי, בין הממושמע לאימפולסיבי, בין הקונקרטי הגופני למופשט ובין הנצחי לזה שנמצא בתוך הזמן.

בעקבות ג'סיקה בנג'מין וקריאות פמיניסטיות נוספות טען ארון כי הסימבולים העומדים במובלע מאחורי כל הפיצולים הללו מיוצגים בהבניות אודות "גבריות" ו"נשיות". החלוקה המגדרית הזו עוברת כחוט השני מאחורי כל צמדי הקטבים לעיל, כאשר הראשונים הם מאפיינים שנתפסים כ"גבריים" ו האחרונים – כ"נשיים". הנשיות מייצגת את הפגיעות, היכולת להיחדר ולהשתנות, בעוד הגבריות מייצגת את הגבולות הברורים, היציבות והסטטיות. ערכים "גבריים" אלה היוו את האידאלים העומדים מאחורי מרבית התיאוריות ההתפתחותיות הפסיכואנליטיות. ההיררכיה המובנית שבבסיסן של כל התיאוריות מנסה להדיר ו"למשטר" את הנשיות, להשליט בכוח את הגברי "הבוגר" על הכוחות הנשיים הקמאיים.

 

מפלצות ורוחות-רפאים

פרויד, אבי התיאוריה הפסיכואנליטית, היה אדם מרובה בסתירות. דמותו, כפי שמציג אותה ארון, היא כמעט פרדוקסלית: הוא חסר מולדת, לא לגמרי גרמני ולא אוסטרי, לא גוי ולא לגמרי יהודי, לא שחור אבל לא ארי, גבר – אך כזה שנתפס כנשי (או אפילו מסורס, בהיותו נימול), רופא – אבל לא רופא "רגיל", בן-תרבות – אך גם אדם מסוכן המאיים על יסודותיה. לאחר מותו הוא המשיך להיות רוח רפאים – דמות-אב מיתית ורוצחה של דמות זו בו-זמנית. הכרת ההקשר ההיסטורי ממנו צמח פרויד הכרחית להבנת "תקופת הילדות" של הפסיכואנליזה, לפי ארון, שכן במידה רבה היא התאפשרה רק בזכות הייחודיות מרובת הסתירות של דמותו.

בשל הפרדוקסליות של זהותו המורכבת, פרויד ניצב מבחינה תרבותית (ואולי אף בתפיסתו העצמית) באיזור ביניים, בתווך שבין הדיכוטומיות; מתוך עמדה זו הוא שואב את היכולת לברוא עולם חדש, מציע ארון. אם נשוב לרגע לחלוקה המגדרית, פרויד הוא סוג של קוויר: הוא מפלצת או רוח רפאים – יצור לא מוגדר, זכרי ונשי, לא חי ולא מת. רק מפלצת יכולה לחולל מהפכה תודעתית גדולה כל כך. זוהי אולי טענתו המרכזית של ארון: לא די במשבר ובהרס בכדי לברוא תיאוריה חדשה. תיאוריות צומחות דווקא מתוך מצבי ביניים – מתוך 'שלישיוּת'. הפרדוקס הטראגי אשר מלווה את תהליך ההיווצרות של התיאוריות הפסיכואנליטיות מאז ומעולם הוא שדווקא מתוך המצע של השלישיות העמומה – זו המאפשרת חשיבה יצירתית – נוצרה תיאוריה פאלית המבוססת על דיכוטומיות (כהגנה מפני החרדה הקיומית שמעלה עמימות זו עצמה) ומאדירה את אחד הקטבים בתוכן – ואלה הונצחו והשתמרו בקנאות. כל מי שלא "התיישר" עם מוסכומותיה נזרק החוצה בזעם סאדו-מאזוכיסטי, וכל מה שלא התיישב עם התיאוריה החדשה הוכחש או נוכס – "נבלע" או "נפלט". החדשנות שימרה את השמרנות.

אולם צמדים דיכוטומיים והיררכיות לא נוצרו באופן בלעדי על ידי הפסיכואנליזה, ארון מזכיר. למעשה, כפי שטען ז'אק דרידה, אלה דפוסים האופייניים לחשיבה מערבית שאת שורשיה ניתן לזהות עוד בפילוסופיה של אפלטון. מהבחינה הזו, התיאוריות הפסיכואנליטיות נוצקו לתוך תבניות חשיבה קדומות. הפתרון לתפיסת עולם מקוטבת זו טמון בשלישי, מציע ארון – ביכולת להכיל (מבחינה רגשית וקוגניטיבית) עמימות ודו-משמעיות (Ambiguity). בשפתו של דרידה, הקטבים וההיררכיות אינם מתאזנים בניסיון ליצור סימביוזה מלאכותית בין הצמדים, אלא דווקא ביכולת לשהות באי הכרעה (ב-Undecidability); לא באמצעות הביטול של החלוקה והייחודיות של כל אחד מהצדדים, אלא בקבלה של כל אחד מהם – ובדחייה שלהם בו זמנית. כאשר דבר-מה חורג מתוך הקטבים אל מה שמעבר להם, הוא "אינו ניתן להכרעה". באופן פרדוקסלי, המושג הופך "לשלישי" – הוא עונה על הקריטיריונים של שני הקטבים, ובו-זמנית הוא לא זה ולא זה.

 

אחרות ואחריות

אם המשמעות של הרעיונות הללו לגבי התיאוריות אינה פשוטה, היישום שלהן בחדר הטיפולים קשה עוד יותר. אולי אחת המשמעויות העיקריות שלהם, לפי ארון, היא שגם המטופל הופך "לשלישי": מדמות חלקית, מפוצלת, משליכה, מושכת ודוחפת חלקים מעצמה – לאדם שהמאפיין העיקרי שלו הוא האחרוּת הקיומית שלו (רעיון שארון שואל מכתיבתם של עמנואל לוינס ומרטין בובר), אחרות שהיא לאו-דווקא אחדות הוליסטית של חלקיו. מן העבר השני, המטפל עצמו אינו רק מושפע באופן חד כיווני מיחסי ההעברה וההעברה הנגדית של המטופל, אלא גם הוא נמצא שם במלואו, בתוך משחקי הכוחות הללו, אך גם מעבר להם. אין הוא יכול עוד "להתחבא מאחורי הכורסא" (Aron, 1992), אלא עליו לקבל אחריות על היותו והתנהגותו, כאדם מעורב ויוזם, בחדר. אולי מעבר לכול, שלישיוּת זו מערערת על החלוקה הברורה בין שני הצדדים, בין המטפל למטופל, שכן מידת נוכחותם בחדר הטיפולים המשותף – זהה.

היבט נוסף העולה מרעיונות אלה היא הרצון להשיב את השיח (בחדר הטיפול ובכתיבה הפסיכואנליטית) לתכונות ה"נשיות" המודחקות שהוזכרו, ובעיקר לפגיעות ולסבל האנושי – אך הפעם לא מתוך עמדת נחיתות אלא מתוך הכרה בקיום הנפרד והייחודי שלהן. הדיון על האחר, בדרכו של לוינס ולאחר מכן של הפסכיאונליטיקאית בת זמננו דונה אורנג', רואה את הפגישה הטיפולית דרך הפרספקטיבה של היכולת לראות ולהכיר בסבל. הסבל והחולשה נמצאים כמו שהם, ויש לתת להם מקום במארג החיים לא רק כ"בעיה" שיש להיפטר ממנה. זוהי החובה האתית של המטפל, מדגיש ארון: להשתתף בסבלו של המטופל. המשמעות של שותפות רגשית אינה רק "הכלה" של הפגיעה של המטופל (מושג שמניח אף הוא סוג של היררכיה בין המובחן והמגובש לנזיל והמוצף) אלא האפשרות להיות מושפע ממש מסבלו. להיפגש משמעותו להיות מוכן להפגע.

 

הפסיכואנליזה על ספת הפסיכולוג

ההרצאה השנייה של ארון, תחת הכותרת "Psychoanalysis as a holocaust survivor", הוקדשה לתיאור תולדות הפסיכואנליזה בארצות הברית. בניתוח היסטורי-פסיכולוגי פיתח ארון חלק מהרעיונות אותם התחיל להציג בהרצאה הקודמת. מתוך ראייה התייחסותית, המניחה כי לעולם לא ניתן להתעלם מאישיותו של המטפל, מנתח ארון שינויים שהתרחשו בתוך התיאוריות הפסיכואנליטיות לא רק מתוך אבולוציה פנימית "טהורה" – אלא מתוך התכתבות תמידית בינה לבין הסביבה. תיאוריות השתנו והתפתחו גם משום שחלו שינויים רדיקאליים בהקשר התרבותי בהם הן פעלו, שינויים שנגעו באופן עמוק לזהות הייחודית שלה בתוכן. ארון התמקד בהרצאה זו בזהות היהודית של הפסיכואנליזה, ובהגירה הגדולה מאירופה לארצות הברית משנות השלושים של המאה הקודמת ועד שנות השישים.

הפסיכואנליזה מאז ומעולם היתה תיאוריה "יהודית", מציין ארון, והיא אף תויגה ככזו על ידי מתנגדיה מראשיתה. עם זאת (ואולי בשל כך) הזהות היהודית שלה היתה נושא מושתק, כלפי חוץ וגם בתוכה. הפער הזה הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת, וארון מציג סיבות רבות לקיומו. הראשונה היא הניסיון לבסס את מעמדה של הפסיכואנליזה כמדע אוניברסלי ואובייקטיבי. איזכור של הקשר אתני הוא סוג של חשיפה עצמית ("Self-Disclosure"); הוא מאיר את התיאוריה והפרשנות בצורה תלוית הקשר, ופחות מוחלטת. דוגמא למודעות להקשר היהודי ניתן למצוא בהתכתבויות הפרטיות של פרויד בהן הוא הזכיר את האנטישמיות הפסיכוטית של שרבר – בעוד שבכתבים שפורסמו הוא העדיף להשמיט נושא זה. הסיבה השנייה היא ההתנערות של התיאורטיקנים המרכזיים מיהדותם שנתפסה על ידם כחולשה, כפראית ולא "מתורבתת". הסיבה הראשונה, שהיתה כנראה מודעת, והסיבה השנייה, שפעלה בתת-מודע הקולקטיבי, קשורות זו לזו בניסיון להציג חזות חזקה ומוחלטת שאינה מצטיירת כנשית או חלשה. אותם כוחות ומוטיבציות שפעלו להכחיד את האיד ולהשליט במקומו אדם רציונלי יותר, פעלו גם להכחיש את ה"ייד" (היהודי, ביידיש). סיבה נוספת, ואולי לא פחות חשובה, להתעלמות מהזהות היהודית בנרטיב העצמי של הפסיכואנליזה היא שהעבר היהודי שלה הוא טראומטי: מצולק, מקוטע ומכאיב. סיפור טראומטי נכתב רק בדיעבד, מזכיר לנו ארון. מכל זאת עולה כי שכחת יהדותה של הפסיכואנליזה מובילה להזנחת הקשר בין ההֶקשר ההיסטורי, או "האישיות", לבין התיאוריה. אולי רק עתה, בפרספקטיבה של שנים, ניתן לספר שוב את הסיפור מן הפרספקטיבה היהודית.

 

ההגירה לארצות הברית

הממסד הפסיכואנליטי, שהיה בתחילה מרוכז באוסטריה, גרמניה והונגריה, סבל מרדיפות עוד לפני השואה. על יהודים נאסר להרצות בפומביו רעיונותיהם נחשבו ל"מנוונים". בשנות השלושים המאוחרות אנה פרויד אף נחקרה במשך כמה שעות על ידי הגסטאפו. בעוד שפרויד עצמו ברח לאנגליה, היעד המועדף על מרבית עמיתיו לאחר השואה היה ארצות הברית. אך ארצות הברית באותה תקופה (בניגוד לתדמיתה) היתה גזענית ואנטישמית כמעט כמו אירופה. חוקי הסגרגציה שיקפו את הפיצול העיקרי בתרבות האמריקאית, בין שחורים ללבנים. מבחינות רבות חלוקה זו מקבילה לדיכוטומיה המגדרית שהוזכרה מקודם, כאשר הייצוגים הנשיים מקבילים לסטריאוטיפים אודות "האדם השחור", ולהפך. בחלוקה הזו, היהודים היו אמביוולנטיים: מחד הם הזדהו עם סבלם של השחורים, ומאידך דווקא בואם של המהגרים היהודים ממזרח אירופה האיר את הצדדים ה"שחורים", הרגשיים והפגיעים שלהם עצמם, ולכן הם העדיפו להבליט את השתייכותם לצד "הלבן".

השינוי מרכזי בהתפתחות של התיאוריה הפסיכואנליטית בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התבססותה של פסיכולוגיית האגו. בתיאוריה הפרוידיאנית המקורית, העצמי מצטייר כחלש – כנקרע בין כוחות חזקים ממנו. פסיכולוגיית האגו לעומתה מציגה אידאל של אדם חדש המסוגל לאזן בין הכוחות הסותרים המתרוצצים בקרבו, וכך מבססת דיכוטומיה כוחנית חדשה בין אגו חזק לחלש. כך מגיעה אולי לשיאה ההכחשה של החולשה האנושית. ארון מקשר באופן ישיר בין התפתחותה של פסיכולוגיית האגו לביסוסה של ארצות הברית כמעצמה עולמית ולהכחשת חוסר האונים של היהודים מול אימת השואה. מבחינה זו יש בה, לטענתו, סוג של הגנה-מאנית.

יש לומר כי התבוננות כמו זו של ארון על תולדות הפסיכואנליזה וגלגוליה מעוררים מחשבות רבות על מה שהתרחש כאן בארץ באותן שנים. בדיון שהתקיים לאחר ההרצאה הראשונה השלימו את התמונה עופר מאורר, פנינה רפפורט ושרון זיו ביימן והראו כיצד גם בארץ חלו פיצולים והכחשות. ראשית, האתוס הציוני הציב גם הוא תשובה "חזקה" למול מה שנתפס כחולשתו של היהודי הגלותי. בשנותיה הראשונות בארץ השתלבה הפסיכולוגיה בהאדרת דמות הצבר כאדם שיהיה משוחרר מתסביכי הגלות, שיהיה אדם חזק ומשוחרר ולא חלש ונוירוטי. אם בתחילת דרכה ראתה הפסיכולוגיה בארץ לעצמה תפקיד מרכזי בעיצוב החברה, בשנים הבאות חלה נסיגה איטית מהיומרה להשפיע על החברה – עד כדי הסתגרות בתוך עולמו הנפשי של הפרט. יש לציין כי שינוי זה אולי מתבקש לשם איזון כנגד החברה הקולקטיביסטית של אותם זמנים. עופר מאורר הזכיר כי אף שקל יותר לדבר על העבר, חשוב הפיצולים עדיין קיימים בכאן ועכשיו, עד היום בעולם הפסיכולוגיה – וכרגע הפיצול המשמעותי ביותר הוא בין הפסיכולוגיה הדינאמית לבין הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי ונגזרותיהם. לשם השלמת התמונה יש לציין את ספרה של רקפת זלשיק "עד נפש" (זלשיק, 2008) הבוחן את התבססותה של הפסיכיאטריה בארץ בערך באותן שנים ועוסק גם הוא בסוגיות של הגירה ואתניות, אך מתוך הזווית המקומית.

 

ספינות טרופות והקריאה המפרקת

לסיום, ברצוני להעלות כמה מחשבות אישיות על התוכן של הכנס. הרצאתו הראשונה של ארון חרתה על דגלה את הפגיעוּת והשלישיוּת. מילים אלה חזרו כנוסחאות של קסם שוב גם בדיונים הקבוצתיים ככאלה שיביאו מזור לעולם הפסיכולוגיה. עם זאת, ככל שהתקדם הדיון התגברה התחושה כי מילים אלה אינן מובנות עד תומן. האם השבת הפגיעות או הנשיות למרכז הבמה תביא לאיזון כנגד שכרון הכוח אליו נגררה הפסיכולוגיה בעל כורחה? והאם הפגיעוּת עצמה אינה אלא סוג של קוטב נגדי שאינו מצליח לחרוג מאותם מבצרים דיכוטומיים אותם בנינו במו ידינו?

בקבוצה הגדולה סיפרה אחת המשתתפות על חלום שחלמה בלילה הקודם: בחלומה היא ראתה שתי ספינות גדולות, שתיהן מוגדרות כמייצגות שתי קבוצות נפרדות ומנוגדות בחברה הישראלית. הספינות הזכירו לה את הטיטאניק. לאחר מכן היא רואה שהן נמצאות בחציין מתחת למים, שהן שוקעות לאיטן במים.

לאורך השיח שהתפתח בכנס דובר רבות על תוקפנות ופגיעות, נשיות וגבריות, שחור ולבן. באופן אירוני, לרוב דווקא גברים הם שביקשו את רשות הדיבור והעלו על נס את הנשיות. הפגיעוּת עצמה הפכה למעין אידאולוגיה, שאותה מעמידים מעל ערכים אחרים. כך, הדיון חזר שוב ושוב אל הקטבים החדשים – קוטב "מאוזן" אל מול קוטב של פיצולים ודיכוטומיות גבריות – רק שהפעם, במקום להאדיר את הגבריות הסטאטית, נעשה אותו הדבר לנשיות. לא זו בלבד שתשובה כזו אינה מפוגגת את החלוקה בין הייצוגים הגבריים לנשיים, אלא שהיא ממשיכה להניח היררכיה ברורה ביניהם – רק לכיוון השני. הסטריאוטיפים ה"נשיים" הועצמו עד שאלה החלו לעורר אי-נוחות, אולי הפכו קצת ממציאות לקריקטורה, ונראה כי לא נותר אף רמז לאותה שלישיות עמומה. כך, כמו מילה שחוזרים עליה שוב ושוב עד שהיא מתפרקת להברות ולאותיות, באופן פרדוקסלי, מתוך השימוש החוזר במושגים המקוטבים לאורך הכנס, ודווקא מתוך ההשתקעות בקטבים החדשים, התרחש תהליך איטי הפוך של התמוססות: מה שנראה בהתחלה כברור הפך חסר צורה. אנשים החלו להעלות שאלות חדשות: "על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים "פגיעות" או "נשיות"? הוודאות נהייתה יציבה פחות – לא מתוך עמדה מנוגדת, אלא מעוצמת ההקצנה שהופכת כל דבר חי למאובן וכל דימוי עדין לדוגמה (dogma).

אולי זהו התהליך הפנימי המלווה קריאה דה-קונסטרוקטיבית – המטאפורות לובשות ופושטות צורה, הספינות הגדולות והמבוצרות קורסות תחת משקלן חזרה לתוך הזרימה של המים – לא מתוך איום חיצוני, אלא דווקא משום שכל מושג סופו לפרק את עצמו ולטבוע. ואולי בסופו של דבר זו תנועה שחוזרת על עצמה (גם בתוך התיאוריות, וגם בהבניות ההדדיות המתרחשות במפגש), תנועה שהפגיעות עצמה כתהליך של שינוי היא חלק ממנה – של בנייה ופירוק, של מורכבות הולכת וגוברת.

 

 

מקורות

Aron, L. (1992). Interpretation as expression of the analyst's subjectivity. Psychoanalytic Dialogues, 2(4), 475-507.

זלשיק, ר' (2008). עד נפש. מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-לב, ג. (2013). בשבחה של הפגיעות: סקירת כנס עם פרופ' לואיס ארון. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3011

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.