פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי

מי את אסתר פרל? סקירה מנקודת מבט נשית

ניתוח הרצאתה של המטפלת הזוגית הפופולארית אסתר פרל בנושא המונוגמיה החדשה מזווית ראייה נשית ופמיניסטית. הכותבת מחברת בין סגנונה הייחודי של אסתר וגישתה שוברת המוסכמות בנושאי מיניות, בגידה ויחסים, לבין הרעיונות של הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין בנוגע לשלילת מקומה של האישה כמקור לתשוקה והרחקתה של הסובייקטיביות הנשית מהזירה הציבורית. הטיעון המרכזי המוצג הסקירה הוא שאסתר מחזירה לזירה הציבורית את השיח הנשי וכן את האישה שכוחה טמון בלהט שלה. המאמר נכתב מפרספקטיבה אישית תוך חיבור לדילמות אישיות הנוגעות לתשוקה, נשיות, אימהות ומימוש מקצועי. כמו כן ישנה סקירה מקצועית של גישתה בנוגע לבגידות, החזקת סודות בחדר הטיפולים תוך התייחסות לדגשים התרבותיים שאותם היא משלבת בעבודתה עם זוגות.

כתבות שטח | 18/6/2013 | 19,889

תגיות:

 

מי את אסתר פרל? 

סקירה מנקודת מבט נשית

מאת דנית רחמליביץ'

 

סקירת יום העיון "המונוגמיה החדשה: יחד ולחוד באהבה, סקס ונאמנות" בהנחייתה של אסתר פרל. יום העיון אורגן על ידי האגודה הישראלית לטיפול במשפחה והתקיים ב-25 באפריל 2013 במלון שבקיבוץ שפיים.

 

"… יש להודות שאין לנו דימוי או סמל נשיים השקולים למונופול הפאלוס כייצוג של תשוקה. דמות האישה מתקשרת אומנם לאימהות ולפריון, אולם אין לאם ביטוי כסובייקט מיני, כמי שמשתוקקת באופן פעיל למשהו בשביל עצמה - ההפך הוא הנכון. האם היא הדמות שמיניותה ניטלה ממנה באופן עמוק ביותר. ועלינו לחשוד שנטרול זה של מיניותה הוא חלק מחוסר הסובייקטיביות הכללי שלה בחברה. בדיוק כפי שכוחה של האם אינו שלה, אלה מיועד לשרת את ילדיה, כך במובן רחב יותר אין האישה חופשיה לעשות כרצונה. היא אינה הסובייקט של תשוקתה..."

כבלי האהבה, ג'סיקה בנג'מין.

 

היא עומדת על הפודיום , לבדה, בולטת ביופייה, מדפדפת בדפים, הכנות אחרונות, מתח סמוי של התרגשות. קהל של כמאתיים אנשים מחכה לה, רובו מורכב מנשים, חלקן שמעו אותה כבר מספר פעמים, מצפות שתחדש, חלקן באות לפגוש אותה בפעם הראשונה, לא יודעות למה לצפות. אסתר פותחת, "נחתי היום בחמש לפנות בוקר, ישנתי כשעתיים". מזכירה לנו שהיא שייכת לעולם ה"חדש" של ה"אנשים הגלובליים" שבו היא נמצאת בחמש מדינות ובשלוש יבשות בעשרה ימים. היא נמצאת בכל מקום, בפייסבוק, בטוויטר, ב'Ted' , בכל כנס חשוב וגם פוגשת חמישה עשר מטופלים בשבוע. היא מדברת בתשע שפות אבל בכל שפה יש לה מבטא. היא שייכת לכל העולם אבל בכל מקום היא זרה - היא אמריקאית והיא צרפתייה, אבל מעל לכל היא יהודייה, בת לניצולי שואה שלא מאמינה שיש מקום בטוח. "ביטחון זו אשליה שיכולה להתפוגג בכל רגע", תפישה שמעצבת את עולמה ואת התיאוריה הטיפולית שלה. פה לא תשמעו על "צורכי ההתקשרות" או על "ליצור קרבה ובטחון". למה להתאמץ לחפש מה שלא קיים. על Attachment תלכו ללמוד במקום אחר. היא מייצגת את ה"יהודי הנודד" מלקטת ולומדת מכל התיאורטיקנים, לוקחת את הטוב של כל תיאוריה ויוצרת את "הרוטב שלה".

אסתר היא חוקרת. לא חוקרת במובן הפורמלי, היא לא שייכת לשום אוניברסיטה. היא חוקרת מהזן החדש – כזו שאוספת נתונים לספרה דרך הפייסבוק. אסתר שייכת לעולם, על העושר הבלתי נדלה של המידע הזמין שבו, כאשר היא נעה בתזזיתיות, קדימה ואחורה בזמן, בהתייחסה להבנתנו את מוסד הנישואין, המיניות והנשיות בפרספקטיבה היסטורית. חלקנו מקבלים סחרחורת. אצל פרל אין הבדל בין הסמל למסומל. היא מסמלת בסגנון חייה, במהותה את התיאוריה שלה, את הדרך בה היא מטפלת. אני שומעת בקהל רחשי ביקורת - אסתר לא מגיעה מוכנה, אין סדר יום, אין סרטים, אין מצגת. אני יודעת שהיא התכוננה בדרכה שלה. היא שולטת בחומרים משום שהיא החומרים, היא הדבר, היא המנה. אסוציאטיבית, רוצה לרצות את הקהל, לשתף במגוון החוויות, הריחות והטעמים ממפגשיה עם תרבויות שונות ברחבי העולם.

תוך כדי דבריה של פרל אני נזכרת בג'סיקה בנג'מין ובספרה " כבלי האהבה" בו היא מתארת כיצד הזירה הציבורית נכבשה על ידי הראציונליות הגברית. השיח אליו התרגלנו הוא לוגי, אובייקטיבי, נטרלי, מאורגן, השולל את הממד האישי ולמעשה מנדה כל מה ש'נשי'. אל מול שיח זה, אסתר מביאה אלטרנטיבה קשה לעיכול, מגדירה את עצמה כאומן שמביא חומרים מהסטודיו. היא מקריאה "מכתבי אהבה" ששלחו אליה אנשים בהם הם מתארים את ייסוריהם סביב אהבה, מונוגמיה ואי נאמנות. היא מתענגת עליהם. מחזירה לשיח הציבורי את מה שנהוג להגדיר כנשי - אסוציאציות, משפטים שמתחילים ולא נגמרים, קפיצה בין נושאים, משחק, שמחה וחיים.

אסתר מעלה על הפודיום את הסובייקט, את צרכיו, את יצריו ונותנת לו מקום של כבוד ללא שיפוטיות וללא פתולוגיה. היא חוקרת את צרכיו כפי שהם מתבטאים במיניות שלו, בפורנוגרפיה וגם בזנות ובבגידה, ומנסה להבין מהי התמה הארוטית המייסרת אותו וכיצד אפשר לעזור לו לחיות אותה אחרת.

אסתר מייצרת חלל בלי מוסר, בלי תרבות, בלי אני עליון, בלי ערכים. בעודה מייצרת את החלל הזה, נזרקת מן הקהל שאלה זריזה לתוכו – ״אסתר, מתי מחזיקים סוד (רומן)? מהי המדיניות שלך לגבי החזקת סוד בחדר הטיפולים?״ אסתר עוברת במהירות מהתמקדות בסובייקט לחברה בה הוא חי - "תלוי בתרבות " היא עונה. המטפלים הצרפתיים מחזיקים בדעה נחרצת - אנחנו לא מגלים סודות. גם בתרבויות שבהן עדיין נשים נשרפות מוכות ונעלמות, אנחנו מחזיקים סודות. לעומת זאת, באמריקה ובתרבויות מערביות אינטימיות וקרבה מאורגנות סביב התפישה שצריך להיות גלויים, פתוחים ולא מסתירים. אנחנו נעים בין תכתיבי התרבות לבין צרכי הסובייקט, אך אין חוק שעוזר לנו לנוע בין המרחב של צורכי הסובייקט, צרכי המטפל וצרכי התרבות. לטענתה, התפישה הרווחת של מטפלים זוגיים לפיה אסור להחזיק סודות, נובעת למעשה מהקושי שלנו, המטפלים, לנהל מרחב טיפולי המחזיק רומן לא מדובר. למעשה, אנחנו מבקשים מהמטופל להתאים את עצמו לצרכי המטפלים, ולכן אנו לא מאפשרים דיאלוג בעניין ומוציאים מהמשוואה את הדבר המרכזי שצריך לבדוק בחדר הטיפולים - את הבחירה של המטופל לגבי גורלו של ה"סוד-רומן".

אסתר מסבירה שתפקידנו בחדר הטיפולים הוא לבדוק האם חשיפתו של הסוד נכונה לסובייקט המסוים, עם בן הזוג המסוים ולתרבות המסוימת שבה הוא חי, ואם כן – על מה נכון לדבר ומה הם גבולות החשיפה המתאימים? אין זה תפקיד המטפלים להחליט זאת אוטומטית עבור המטופל.

בסיום ההרצאה אסתר פונה אל הקהל, מבקשת משוב - איפה זה פוגש אותנו, איפה זה יוצר מתח? התנגדות בתוכנו? "האם זה באמת ככה" היא שואלת? היא שבוחנת ומפקפקת בכל אקסיומה, מבקשת שגם אנחנו נבחן את דבריה בעין ביקורתית.

ברגעים הראשונים שקט שורר באולם. משהי אומרת בהתרגשות "את מקור השראה, פותחת עולמות, מרגש לשמוע אותך". אני תוהה למה אסתר מהווה מקור השראה? האם לאפשרות לטעום מתבליני העולם, התעוזה, החוצפה לעשות מה שלנשים רבות לא יתאפשר לעולם לעשות? מה יישאר בתוכנו ומה נוכל להביא אל חדר הטיפולים מההשראה הזאת, או שאולי היא בכלל תתפוגג עם המטוס הראשון שאתו תמריא אסתר בחזרה אל ארצות הברית?

יש לי הרגשה שאסתר מצפה לתשובה אחרת לשאלתה. היא רוצה לזעזע, להסעיר, ליצור התנגדות, להניע משהו בתוכנו שייצור דיאלוג חדש איתה, על התכנים ועל הסגנון שלה. הרי ברור שאי אפשר להישאר אדיש אליה. אסתר הביאה בופה של רעיונות ונושאים. היא שברה מוסכמות, חצתה גבולות של תיאוריות, מדינות, תרבויות ושפות. שינתה את חדר הטיפולים, הפכה אותו לטרנס אטלנטי. כל נושא שהביאה הציף רגשות, מחשבות ושאלות שיכולות למלא יום עיון נוסף.

אבל אנחנו שותקות, עדיין מעדיפות להגיד את הדברים ב "חדר השירותים". ככה אנחנו רגילות, מקבלות השראה, מעריצות, לא עומדות על הפודיום. אנחנו לא אסתר פרל, או אולי עדיף ובטוח יותר לא לבדוק מה קורה בפנים, לא להרגיש, לא לנוע, להיכנס לרכב בסוף היום ולהמשיך את חיינו. לא לחוש את מה שאסתר מגרדת בתוכנו - את הנשיות שלנו, האימהות, המקצועיות, היכולת להרוויח ולהשתכר בכבוד, הרצון להצליח ,הרצון להצטיין, הרצון לראות עולם, הרצון להישאר נשיות, יפות, אבל עדיין חכמות ומבריקות. כמו שהיא חזרה ואמרה - תשוקה היא "Owning our wanting". אסתר מזמינה אותנו לאוורר את המרתפים החשוכים של הנשיות שלנו שעדיין מלאים בערימות כביסה מלוכלכת שעלינו עדיין להמשיך ולכבס. זה קשה להתבונן, זה מכאיב. אולי כי תל אביב היא עדיין לא ניו יורק. ועל המחיר של 'להיות אסתר פרל' אף אחד לא מדבר.

אני לוחשת לחברה שיושבת לצידי, המלווה אותי שנים בקושי לתמרן בין לימודים, עבודה ומשפחה, כי יש לי עוד יום עיון בערב, אחרי שזה מסתיים והיא עונה "אני יודעת מה הבעיה שלך והיא לא הקושי לטפל בארבעת הבנות שלך, שבגללן את מקטרת רבות, הבעיה היא הרצון שלך לטרוף את העולם". היא גילתה את החטא שלי, לרגע אני מרגישה אשמה, כן זאת באמת בעיה, הרצון שלי לטרוף את העולם. אני מרגישה שאסתר מייצגת את החלק שטורף את העולם, חלק בי ובנשים אחרות שהוא מוגלה, מוקצה, מכוסה בערימות כביסה מלוכלכת. ואלה בדיוק הדברים עליהם היא מדברת – על האופן בו משלבים בין הצורך בביטחון ביציבות ובביתיות לבין הצורך בלגלות, בלהתחדש, בלהסתכן.

זה בולט במיוחד כשהיא מדברת על בגידות בנישואים. לדבריה, בגידה מאפשרת לנו 'להחיות את החלקים המתים שלנו', לפגוש את האני שאינו יכול לבוא לידי ביטוי בתוך החיים שלנו. אנחנו בוגדים כי אנחנו רוצים לחזור לחיות, כי החיים והזוגיות, המחויבות, המוסכמות, הצורך ביציבות, הצורך באימהות, צמצמו את ה'אני' והוציאו אותו מתוכנו. היא מציינת שכמטפלים כדאי לחפש מוות בקרבת האדם הבוגד משום שהמפגש עם המוות כמו שם מראה לאדם, המשקפת אמת קיומית שאותה אינו רוצה לראות - אנחנו סופיים, ברי החלפה, ולכן מתעורר בנו הצורך לחזור להחיות בתוכנו את מה שמת. אנחנו בוגדים לא רק כי אנחנו רוצים להתרחק מהאדם שאנחנו חיים אתו, אלא כי אנחנו רוצים להתרחק מהאדם שנהפכנו להיות. אסתר מציינת שבכל רגע נתון מישהו בוגד, חושב על בגידה, מכיר משהוא אחר שבוגד או מקשיב למישהו שבוגד. בגידה היא המעשה שקיים בו הפער הגדול ביותר בין הגינוי והאיסור שלו, לבין כמה שהוא נפוץ ולכמה שהוא מרגש.

מישהו מהקהל שואל שאלה – "אם בגידה היא דבר כל-כך נפוץ, אז למה כשזה מתגלה כל העולם שלך מתנפץ?" ואכן, גם אני מוצאת עצמי תוהה מדוע אנשים אינם מסוגלים להתאושש ומדוע נוצרת טראומה בלתי נרפאת שמתיישבת על טראומות קודמות? מדוע נוצרים זוגות שכל הזוגיות שלהם מאורגנת סביב נרטיב הבגידה ואי הנאמנות וחייהם נהפכים לגיהינום מתמשך? מדוע "קורבן" הבגידה נהפך לקדוש מעונה שמחזיק במוסר העליון והופך את הבוגד לאדם נחות חסר מוסר שנענש על כך כל חייו?

אסתר טוענת שהבגידה היא מפגש קיומי עם כל מה שאהבה, חתונה, רומנטיקה והוליווד רוצים להשכיח ולהסתיר מאתנו. הידיעה שהשמש תמשיך לזרוח גם אחרי לכתנו. הבגידה כה מזעזעת משום שהיא חושפת אותנו לחוויה הקשה יותר מהפגיעה הנרקיסיסטית אותה אנו חווים. הבגידה מפגישה אותנו עם אמת קיומית הקשה יותר לעיכול - אנחנו ברי החלפה, אנחנו בני חלוף, אנחנו בני מוות. הבגידה פוגשת את חרדת המוות שלנו. אנחנו מבינים שגם האנשים הקרובים לנו ביותר יכולים למצוא משהו אחר במקומנו. מי שיכול לחיות עם אמת קיומית זו, אולי יוכל להתאושש.

יום העיון מתקרב לסיומו. אני חושבת על כך שאין זה מקרה שבהלך היום אנו נעים עם אסתר בין הקטבים של חיים ומוות. אסתר שיתפה אותנו בפרט מהביוגרפיה הפרטית שלה, שהשפיע רבות על תפישתה – "גדלתי בקהילה של ניצולי שואה באנטוורפן בה היו שתי קבוצות של ניצולי שואה: אלה שלא מתו בשואה ואלה שהצליחו גם לחזור ולחיות. אלה שהיה חושך בבתיהם ואלה שבבתיהם דלק האור בלילות. קבוצת הניצולים שלא 'מתה' חשבה רק על הגנה ובטחון. אלה שחזרו לחיות פתחו יצירתיות ומשחקיות". הוריה של אסתר, למזלה, השתייכו לקבוצה השנייה, לכן, אסתר אינה יכולה לקבל בשוויון נפש את תחושת המוות והריקנות שהנישואין המודרניים והמונוגמיה מזמינים רבים מאתנו לפגוש. אסתר אינה מוכנה לוותר על הרעיון של Passionate Marriage, על היכולת לבחור חיים מלאי תשוקה וארוטיות בתוך הנישואין והזוגיות היציבה. שילוב זה מצוי בתווך שבין חיים למוות, בין הצפוי למפתיע, בין הבטוח ללא בטוח ובין הידיעה לאי הידיעה. בפער שמתח זה מקיים נוצרת התשוקה.

ומה אסתר כאישה מותירה בי? אסתר מסמלת בלהט, בתשוקה, בכריזמה ובאומץ בו היא מדברת על מיניות ואהבה, את ה"פאלוס הנשי" – החסר. היא מביאה לזירה את הסובייקטיביות הנשית, את הרשות להיות מזוהה כמקור התשוקה ולא רק כמושא התשוקה. את האישה החופשיה לעשות כרצונה. אסתר מחזקת עבורי את ההבנה שזה לא חטא להשתוקק ושהגיע הזמן להעז להגיד את הדברים על הפודיום ולא רק ב"חדרי השירותים".

 

1. אסתר פרל - פסיכולוגית, מטפלת זוגית ומשפחתית המתמחה בשילוב שבין מיניות וזוגיות, תלמידתו של סלבדור מינושין, כתבה את הספר "אינטליגנציה ארוטית". ילידת בלגיה, התגוררה בישראל מספר שנים. כיום מתגוררת, מטפלת ומרצה בניו יורק.

 

 

 

מקורות

ג'סיקה בנג'מין, כבלי האהבה, הוצאת דביר, 1988.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רחמילביץ, ד. (2013). מי את אסתר פרל? סקירה מנקודת מבט נשית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2987

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רותי קרני הורוביץרותי קרני הורוביץ2/7/2013

שאפו אביבית!.

אורה ברקןאורה ברקן2/7/2013

סקירה מרגשת. תודה רבה על סקירה מעוררת השראה. מרגישה הזדהות עם החוויה שלך מבלי שהייתי בהרצאה, מה שמבחינתי אומר שנגעת ישר בלב הפועם. תודה!

אביבית גרינברגאביבית גרינברג30/6/2013

בושה!!!!. בושה! בושה וחרפה!! זה שם המישחק.בושה שאת רוצה.בושה שאת תשוקה,בושה שאת מסתירה את תשוקתיך,בושה שאת חושבת סקס,מפנטזת...בושה וחרפה שאת בוגדת במוחך וגופנפשך ובכל ערכייך ה'נעלים'!בושה שאת מביאה את כל אלה לידי ביטוי...בושה להנות..תהני קצת במסורה ובשקט...בושה=אישה.בושה לצעוק -איזה כייף!!נהנתי...בושה להתלבש חשוף 'לעשות פרובוקציות'..בושה לאהוב את גופף,לאונן,בושה להיות צמאה למגע..-נורא!בושה להיות ייצרית,ספונטאניית,חופשיה ,פראית,פרועה,יוזמת...בושה 'להתחיל'עם גברים,יה זונה!
לכי לך מארצך מביתך מולדתך-נישמתך...לכי תסתתרי עמוק באדמה,יש מספיק מסכותלהתחבא בהןואם לא מצאת אחת כלבבך תמציאי!!ותיתנהגי יפה.בושה לשתף פעולה עם החיבור לחוכמת הגוף הקדמוני,תיתנתקי!!! בושה להיות חייתית אגואיסטית בושאישה להגשים את מי שאת בדרך נפשעת כזו..
בושה ,מבישה ומביישת ש'תשוקה 'ו'בטחון'(זוגי)שזורים בשלשלאות גופנפשיך כמו שאיפה ונשיפה וסוגרים עליך..
בושה על ההסתרה הכאב והעדר המימוש.
בושה-צמצום,צמצום-כאב,כאב-סבל,סבל מתמשך מוות,מוות בחיים.
בושה לחנך דרות שלמים לרצח !! רצח איברים חיוניים בגופנפשך,
בושה להשתוקק להיות תאבה לאינטימיות,בושה להתמגנט.!!!
תיתבישי לך אביבית,טיפשה זונה, מטומטמת...חסרת ערכים!!!!איפה המשפחה ,החברים,,,הערכים המקודשים.???
ומכאן-בטיסה ישירה לחדר הטיפולים.ובחדר הטיפולים- מתפתלים..,בסוגיות תלויות תרבות,לגלות,?להסתיר ?לדבר את זה?או לעצור,לחנוק. בבטן בלב בנשמה,בנשימה את הבושה..ואולי לזרזף בזהירות?
חדר הטיפולים בעיני הכי דומה לחדר(מרחב)לידה.המטפל/ת כמו מיילדת מכין את המרחבהפיזי,מכין את עצמו באופן טיבעי בלב חשוף ,ידיים מושתות בשקיקה ,נפש ערומה שמכילה את גופו הערום,מפנה את הדרך להפשטת הבושה.עד יפרצו החיים התשוקה מעצמם-כמו גייזר שפורץ מבטן האדמה ונוסק לגבהים בחיותו וחיוניותו!!
כן...זה נשמע פשוט...וזה אכן פשוט...רק אל תחשבו על זה:)
חזון אחרית הימים?!

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר29/6/2013

מי את דנית רחמילביץ. נדמה לי, דנית, שאי אפשר להיות איקונוקלסט בלי להפוך לקריקטורה של עצמך. את דבריה של אסתר פרל אני מעריך (בחלקם), ומופעל על ידה ועל ידם. אולם ישנו משהו כמעט צפוי בעשייה שלה, צפוי משום שאי אפשר לנו שלא להפוך למייצגים - קצת מזכיר לי את בריאן כוכב עליון, העומד מול הקהל המשתלהב ומתלהב.

לעומת דבריה של פרל, נותרתי נפעם דווקא ממך, מחפש אותך ברשת, תוהה - מי זו האישה הזו? איפה היא הייתה? מתרגש וחושש מעומק ההתבוננות ומהשיתוף, מתענג על הרעב התמידי והמוכנות להתבייש לעומתו ולנכסו לעצמך.

לא הייתי בהרצאתה של פרל, אך קראתי הן את סקירתו של רועי סמנה ואת זו שלך. ומתוכן, ולו בשל מה שעוררה בשניכם, אני מסיר את הכובע בפני אסתר פרל. ואותך דנית, אשמח מאוד להכיר :-)
אסף

אורנה אפקאורנה אפק27/6/2013

מעבר לנושא עצמו, הכתיבה שלך זורמת ומקסימה. פה אני מצטרפת לכותבות שלפני..

ברכה הדרברכה הדר22/6/2013

מחשבות על החרות הנשית. שלום, דנית,

תודה על הדרך המיוחדת שבה העברת את הרצאתה של אסתר פרל. הזדהיתי עם ההערה של חברתך שאמרה לך שאת רוצה 'לטרוף את החיים'. כל חיי הבוגרים אני נעה בין 'העיניים הגדולות שלי' לבין הרצון שלי לא לוותר על התפקידים הנשיים המשפחתיים והאימהיים, ודווקא לא איכפת לי לבשל ולכבס ולתלות ולקפל, ועכשיו בגילי - להשגיח על נכדים. אבל איך עושים את הכל: דילמה שעדין לא פתרתי.
עדין אני לא מסכימה עם ההתנערות הפמיניסטית המוחלטת. נראה לי שבדור הבא הנשים יבינו שהן מפסידות משהו שכרגע הן מוותרות עליו כדי להלחם את מלחמת העצמאות שלהן

גבע גלגבע גל19/6/2013

כתוב מקסים - מחפש את הספר "כבלי האהבה". מחפש את הספר 'כבלי האהבה' - משומש או חדש
תודה מראש

רחמילביץ דניתרחמילביץ דנית18/6/2013

לאילה ורחל. תודה על הקריאה והתגובות התומכות, ואכן אם הנושא לא היה כל כך מורכב כואב וטראומטי לא היה מתפתח סביבו דיון. רחל, אני מסכימה אתך (גם לפי מיטב הבנתי) אסתר אינה תומכת בבגידות כפתרון לבעיות שנוצרות בתוך הנישואים. אני חושבת שאסתר מאפשרת דיון פתוח, מזוויות רבות וחדשניות בנושא שהוא מאיים עלינו כזוגות וכפרטים. מטרת הסקירה לא הייתה לתמוך במעשה, אני חושבת שיש להפריד בין היכולת לדבר על הנושא בפתיחות לבין התמיכה במעשה שאין ספק לכל מי שנפגש בקליניקה שלו שהוא יוצר פגיעה קשה בזוגיות.

אילה אילוזאילה אילוז18/6/2013

זה מורכב. תודה על הכתבה, ועל אהבת החיים שלה ושלך המפעמת מתוכה. יחד עם זה, הדברים אינם כל כך פשוטים. אנחנו רוצים לקבל אישור לתשוקותינו האסורות, ונרגשים לשמוע אותו, אבל כמה קשה לתת את אותו אישור עצמו לבני זוגנו.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון18/6/2013

רשימה מקסימה. דנית, כתבת רשימה מקסימה ופתוחה כל-כך, ממש יפה! אסתר פרל באמת מייצגת חשיבה חופשית, ובמובן הזה - חיובית, בתחום הטיפול הזוגי. יחד עם זאת חשוב לזכור: בגידה, לפי מחקרים, מהווה טראומה לצד השני, והצד הנבגד מראה סימני טראומה ברורים, כולל כל הסימפטומים הגופניים של טראומה. נכון, שישנן תרבויות, שבהן בגידה נתפסת כאירוע שניתן לעבור עליו לסדר היום, ואולי גם אירוע, שעדיף להדחיק אותו ולהתעלם ממנו. יש גם אנשים שרואים כך בגידה בחברה הישראלית שלנו, שהיא חברה מאוד מגוונת ורב-תרבותית. מה שכן, כפי שאני הבנתי מספרה של פרל, היא פחות מדברת על לגיטימציה לבגידה אלא על לגיטימציה להרהורים על בגידה, וזהו הבדל משמעותי.